יש בכללן שלוש ועשרים מצוות--עשר מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לעשות העולה כמעשיה הכתובים על הסדר; (ב) שלא לאכול בשר עולה; (ג) סדר החטאת; (ד) שלא לאכול מבשר חטאת הפנימית; (ה) שלא יבדיל בחטאת העוף; (ו) סדר האשם; (ז) שיאכלו הכוהנים בשר קודשי קודשים במקדש; (ח) שלא יאכלום חוץ לעזרה; (ט) שלא יאכל זר מקודשי קודשים; (י) סדר השלמים; (יא) שלא לאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים; (יב) לעשות כל מנחה כסדר מעשיה הכתובים בתורה; (יג) שלא ישים שמן על מנחת חוטא; (יד) שלא ייתן עליה לבונה; (טו) שלא תיאכל מנחת כוהן; (טז) שלא תיאפה מנחת חמץ; (יז) שיאכלו הכוהנים שיירי מנחות; (יח) שיביא אדם כל נדריו ונדבותיו ברגל שפגע בו ראשון; (יט) שלא יאחר נדרו ונדבתו ושאר דברים שהוא חייב בהן; (כ) להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה; (כא) להביא קודשי חוצה לארץ לבית הבחירה; (כב) שלא לשחוט קרבנות חוץ לעזרה; (כג) שלא להקריב קרבן חוץ לעזרה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א כל הקרבנות של מיני נפש חיה, באין מחמישה מינין בלבד--מן הבקר, ומן הכבשים, ומן העיזים, ומן התורים, ומן בני היונה. [ב] וכל הקרבנות בין של ציבור בין של יחיד, ארבעה מינין--עולה, וחטאת, ואשם, ושלמים. [ג] ועוד יש שם שלושה מיני קרבן יחיד--והן הפסח, והבכור, והמעשר.
א,ב [ד] כל קרבנות הציבור, הן עולה או חטאת. ואין בקרבנות הציבור שלמים, חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת; והן הנקראין זבחי שלמי ציבור. ואין הציבור מקריבין אשם לעולם, ולא עוף.
א,ג [ה] קרבנות הציבור--הן שני תמידין של כל יום, ומוספי שבתות, וראשי חודשים, והמועדות, ושעיר חטאת של יום הכיפורים. וכן אם שגגו בית דין, והורו בעבודה זרה--מביא כל שבט ושבט פר ושעיר, הפר עולה והשעיר חטאת; ואלו השעירים הן הנקראין שעירי עבודה זרה. ואם שגגו, והורו בשאר המצוות כמו שיתבאר--מביאין פר לחטאת; והוא הנקרא פר העלם דבר של ציבור.
א,ד [ו] קרבנות היחיד--הן הבכור, והמעשר; והפסח, והחגיגה והיא שלמים, והראייה והיא עולות; וקרבן הגר, והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות, אחת עולה ואחת שלמים; והנודר או המתנדב עולה או שלמים; ושלמים הבאין עם הלחם, הן הנקראין תודה.
א,ה וכן קרבנות הנזיר, והן עולה וחטאת ושלמים; וקרבנות מצורע, והן חטאת ואשם ועולה; וקרבנות זבים ויולדות, והן חטאת ועולה; וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת, והוא חטאת; ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו החטא--מביא אשם, והוא הנקרא אשם תלוי; ויש עבירות שמביא עליהן אשם, והוא הנקרא אשם ודאי.
א,ו וכן איל העולה ופר החטאת, שמקריב כוהן גדול משלו ביום הכיפורים--הרי הן קרבן יחיד; ופר זה, הוא הנקרא פר יום הכיפורים. וכל אלו הקרבנות--מפורשין הן בתורה, וכל אחד מהן יתבארו דיניו במקומו.
א,ז כל קרבנות היחיד--חייב באחריותן, ובאחריות נסכיהן: חוץ מן הנדבה. וכל קרבנות הציבור--אינן חייבין באחריותן, ולא באחריות נסכיהן; ואם קרב הזבח, חייבין באחריות נסכיהן. וכן קרבן יחיד שקבוע לו זמן--הרי הוא כקרבן ציבור, ואינו חייב באחריותו.
א,ח כל עולת בהמה, אינה באה אלא מן הזכרים בלבד; והיא באה מן הכבשים ומן העיזים ומן הבקר, בין גדולים בין קטנים, ומן התורים ומן בני יונה, ואחד בהן הזכר והנקבה.
א,ט החטאת באה מחמשת המינים האלו--מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים.
א,י האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד--יש אשם בא מגדולי מין זה, ויש אשם בא מן הקטנים.
א,יא השלמים באים מן הכבשים ומן העיזים ומן הבקר--מזכרים ומנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים; ואין העוף בא שלמים.
א,יב הקטנים--הם מבן שמונת ימים, עד שנה תמימה מיום ליום; אם נתעברה שנה, נתעברה לו. והגדולים--בבקר, עד שלוש שנים שלמות מיום ליום; ובצאן, עד שתי שנים שלמות מיום ליום; יתר על זה--הרי הוא זקן, ואין מקריבין אותו.
א,יג [יב] אף על פי שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה--אין מקריבין לכתחילה, אלא מיום שלושים והלאה: חוץ מן הבכור, ומן הפסח, ומן המעשר--שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחילה, מקריב.
א,יד [יג] שעות מונין לקודשים; ואם הוסיפו שעה אחת, או פחתו שעה--פסולין. כיצד: קרבן שמצותו להיות בן שנה--אם הוסיף על השנה שעה אחת, נפסל. אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה, והוסיף על השנה בשעת זריקה--נפסל: עד שיהיה בן שנה, עד שעת זריקה. וכן בכל הזבחים.
א,טו [יד] כל מקום שנאמר בתורה כבש או כשבה או כבשים, הרי אלו בני שנה. וכל מקום שנאמר איל או אילים, הם הזכרים בני שנתיים. ומאימתיי ייקרא איל: משייכנס בשנה שנייה אחד ושלושים יום; אבל ביום שלושים אינו כשר--לא לכבש ולא לאיל, והוא הנקרא פלגס. וכל מקום שנאמר בו עגל, הרי זה בן שנה; פר, בן שנתיים. שעיר עיזים, בן שתיים; כל שנה שנייה, הוא נקרא שעיר.
א,טז [טו] כל קרבנות הציבור, זכרים. וכל חטאות של ציבור--מן העז או מן הבקר, ואין בהן מן הכבשים; וכל עולות הציבור--מן הכבשים ומן הבקר, ואין להן עולה מן העז.
א,יז כל חטאת יחיד--נקבה, ותיאכל לכוהנים; ואינה באה מן הבקר: חוץ משלוש חטאות--חטאת נשיא, שהיא עז ונאכלת; וחטאת כוהן משיח, שהיא פר ונשרפת--והוא הנקרא פר הבא על כל המצוות; והשלישית--פר שמביא כוהן גדול ביום הכיפורים, והוא חטאת ונשרף.
א,יח [טז] כל חטאות של ציבור נאכלות--חוץ משעיר של יום הכיפורים, שחברו משתלח; וכן שעירי עבודה זרה ופר העלם, נשרפין. ופר הבא על כל המצוות ופר העלם, נקראים פרים הנשרפין; ושעירי עבודה זרה, נקראים שעירים הנשרפין. הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות--שתיים ליחיד, ושלוש לציבור.
א,יט [יז] כל הקרבנות האלו, נקראים זבחים. וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת, נקראים קודשי קודשים; אבל שלמים של יחיד והבכור והמעשר והפסח, נקראים קודשים קלים.
א,כ [יח] האברים ששורפין אותן על גבי המזבח מן החטאות הנאכלות, ומן האשמות, ומן השלמים--הן הנקראין אימורין; ואלו הן האימורין של שור או של עז--החלב שעל הקרב, ובכללו חלב שעל גבי הקיבה, ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים, ויותרת הכבד, ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת.
א,כא ואם היה הקרבן ממין הכבשים--מוסיף על אלו, האליה תמימה, עם חוליות מן השדרה עד מקום הכליות, שנאמר "לעומת העצה יסירנה" (ויקרא ג,ט). וכל האימורין, נשרפין על מזבח החיצון.
א,כב [יט] הייתה הבהמה מעוברת--אף על פי שכלו חודשיו של עובר, ואפילו נמצא חי--אינו מעלה חלבו עם חלב אימו, אלא חלב אימו בלבד; והרי העובר, כאחד מאבריה.
ב,א היין והסולת שמביאין עם הקרבן--הן הנקראין נסכים, והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים. ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה, ולא הגשה, ולא לבונה--אבל טעונה מלח; וכולה נשרפת על מזבח החיצון. והיין יתנסך על המזבח, ואין נותנין אותו על האש; אלא מגביה ידו, ויוצק על היסוד, והוא יורד לשיתין.
ב,ב אין טעון נסכים אלא עולת בהמה והשלמים בלבד, בין היו קרבן ציבור או קרבן יחיד; אף כבש יולדת ואילו של כוהן גדול--הואיל והן עולות, טעונים נסכים. אבל העוף והאשמות והחטאות, אין מביאין עימהם נסכים--חוץ מחטאת מצורע ואשמו, שנתפרשו נסכיהם בתורה.
ב,ג ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם--שנאמר "לפלא נדר או נדבה" (ראה במדבר טו,ג), דבר הבא בנדר ונדבה: יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח--הואיל ואינן באין בנדר ונדבה, אינן טעונין נסכים. ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים, שנאמר "או במועדיכם" (שם).
ב,ד כמה הוא שיעור הנסכים: נסכי כבש או כבשה--עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין. וכן נסכי העז--בין קטן בין גדול, בין זכר בין נקבה; או נסכי רחל, אף על פי שהיא גדולה.
ב,ה אבל נסכי איל--הן שני עשרונים סולת בלול בשלישית ההין שמן, ויין לנסך שלישית ההין; ונסכי הפר או העגל, בין זכרים בין נקבות--שלושה עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן, ויין לנסך חצי ההין. [ה] אלו הן הנסכים--בין לעולה בין לשלמים, כשיעור הזה לכל אחד ואחד: שנאמר "כמספר, אשר תעשו--ככה תעשו לאחד, כמספרם" (במדבר טו,יב).
ב,ו אין מוסיפין על השיעורין האלו, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע כל שהוא, פסל: חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר, שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן--אף על פי שנכפלה סולתו, לא נכפל יינו אלא יין לנסך רביעית ההין.
ב,ז [ו] המצורע מביא עם שלושה כבשים שלו, שהן חטאת ואשם ועולה--שלושה עשרונים; ומפי השמועה למדו שהן באין בגלל הזבחים שלו--עישרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עישרון משלושתן כשאר נסכי הכבשים. והמקריב את הפלגס--מביא עימו נסכי איל, ולא עלה לו זבחו.
ב,ח [ז] ההין, הוא שנים עשר לוג; וכבר הודענו שיעור הלוג עם מידות אחרות, בהלכות עירובין. והעישרון--הוא העומר, שהוא שיעור חלה; וכבר ביארנו שיעורו, בעניין חלה.
ב,ט [ח] כשמודדין הנסכים או המנחות, בין מנחת יחיד בין מנחת ציבור--אין מודדין אותן במידה של שלושה עשרונות לפר, או של שניים לאיל, אלא מודד הכול, בעישרון אחד שהיה במקדש; וכן השמן של נסכים--מודדין אותו במידתו שבמקדש, ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש: כמניין העשרונות, כמניין הלוגין.
ב,י [ט] בירוצי המידות של סולת, חול--שאין גב העישרון קודש; ובירוצי השמן והיין, קודש--לפי שהוא יורד על גבי הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ כמו שביארנו. ולמה יתקדשו הבירוצין, אף על פי שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד--כדי שלא יאמרו, מוציאין מכלי שרת לחול.
ב,יא [י] מה היו עושין בבירוצין--אם יש שם זבח אחר, יקרבו עימו; ואם לאו, ייפסלו בלינה. ואם לאו, מקייצין בהן המזבח. [יא] כיצד: לוקחין בהם עולות--הבשר לה', והעורות לכוהנים.
ב,יב הסולת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן. ולא הנסכים מעכבין את הזבח; אלא מביא אדם קרבנו היום, ונסכיו אחר עשרה ימים--אחד יחיד ואחד ציבור: והוא, שלא קדשו הנסכים בכלי שרת; אבל אם נתנן לכלי שרת--אם לנו, ייפסלו בלינה.
ב,יג אין מביאין נסכים אלא מן החולין--לא יביאם מתרומה, ולא ממעשר שני, ולא מן הביכורים: ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר, לא יביאו נסכיה אלא מן החולין.
ב,יד כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל, ומניין אותן הקרבנות, וסדרי העבודה הכתובים שם--כולם מילואים הן, ואינן נוהגין לדורות; אלא הנביא ציווה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואים עם חנוכת המזבח, בימי המלך המשיח כשייבנה בית שלישי.
ב,טו וכשם שהקריבו הנשיאים, בחנוכת המזבח, דברים שאין כמותן לדורות, והקריבו בשבת--כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד, כאשר מפורש שם.
ב,טז וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי--מילואים היו, ואין נוהגין לדורות. אבל דברים הנוהגין לדורות--הם דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקו מפי משה רבנו: אין להוסיף עליהם, ולא לגרוע.
ג,א שניים שרצו להביא שלמים או עולה, בשותפות--מביאין, בין בנדר בין בנדבה; ואפילו עוף, יבוא בשותפות. [ב] ואחד אנשים, ואחד נשים או עבדים--מביאין כל הקרבנות; אבל הגויים--אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם" (ויקרא כב,כה); אפילו עולת העוף--מקבלין מן הגוי, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה.
ג,ב אבל אין מקבלין מהן שלמים, ולא מנחות, ולא חטאות ואשמות; וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה--אין מקבלין אותן מן הגויים, כגון עולת יולדת וכיוצא בה, מעולות שאינן באות משום נדר, ולא משום נדבה.
ג,ג גוי שהביא שלמים, מקריבין אותן עולות--שהגוי, ליבו לשמיים. נדר שלמים, ונתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל--אוכלין אותן הישראליים כשלמי ישראל; וכן אם נתנן לכוהן, כוהן אוכלן.
ג,ד ישראל שהוא משומד לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה--אין מקבלין ממנו קרבן כלל. אפילו העולה שמקבלין אותה מן הגוי--אין מקבלין אותה מן המשומד הזה, שנאמר "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א,ב): מפי השמועה למדו--"מכם" ולא כולכם, להוציא את המשומד. אבל אם היה משומד לשאר עבירות--מקבלין ממנו כל הקרבנות, כדי שיחזור בתשובה.
ג,ה היה משומד לעבירה, והוא מפורסם וידוע לעשותה, והורגל בה, בין להכעיס בין לתיאבון--אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד: כגון שהיה רגיל לאכול חלב, בין להכעיס בין לתיאבון, ושגג ואכל חלב, והביא חטאת--אין מקבלין אותה ממנו.
ג,ו [ה] עולות הגויים--אין מביאין עימהן נסכים, שנאמר "כל האזרח יעשה ככה" (במדבר טו,יג); אבל נסכיהם קרבין משל ציבור, שנאמר "ככה תעשו לאחד, כמספרם" (במדבר טו,יב). ואינן טעונות סמיכה--שאין סמיכה אלא בישראל, באנשים לא בנשים.
ג,ז [ו] כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה--סומך עליהן כשהן חיים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח: שנאמר "וסמך ידו, על ראש קרבנו" (ויקרא ג,ב)--מפי השמועה למדו שכל קרבן במשמע, חוץ מפסח ובכור ומעשר.
ג,ח [ז] העוף אינו טעון סמיכה. וכן כל המעות שדינן שייפלו לתיבות של נדבה, שכבר ביארנו בהלכות שקלים שכולן יביאו עולות--אין בעל אותן המעות סומך על אותה העולה, ואינו מביא עליה נסכים אלא נסכיה משל ציבור; ואם היה כוהן, עבודתה ועורה של אנשי משמר.
ג,ט [ח] הכול סומכין--חוץ מחירש שוטה וקטן, ועבד, ואישה, וסומה, ונוכרי. ואין השליח סומך--שאין סמיכה אלא בבעלים, שנאמר "וסמך ידו" (ויקרא ג,ב): לא יד אשתו, ולא יד עבדו, ולא יד שלוחו. [ט] חמישה שהביאו זבח אחד, כולן סומכין עליו זה אחר זה--לא שיסמכו כולן בבת אחת. מי שמת והניח קרבנו, עולה או שלמים--הרי יורשו מביאו, וסומך עליו ומביא נסכיו.
ג,י אין סמיכה בקרבנות הציבור, חוץ משתי סמיכות--על שעיר המשתלח, ועל פר העלם שלושה מן הסנהדרין סומכין עליו; ודבר זה, הלכה מפי משה רבנו--שאין בציבור אלא שתי סמיכות.
ג,יא אין סומכין אלא בעזרה; סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך בפנים. ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ, והכניס ידו לפנים וסמך--סמיכתו כשרה: והוא, שיסמוך בכל כוחו. ואין סומך אלא טהור; ואם סמך הטמא, סמך. [יב] ובמקום שסומכין, שוחטין; ותיכף לסמיכה, שחיטה. ואם שחט במקום אחר, או ששהה--שחיטתו כשרה. והסמיכה, שיירי מצוה היא; לפיכך אם לא סמך--כיפר, ואינה מעכבת: ואף על פי כן, מעלין עליו כאילו לא כיפר.
ג,יב [יג] וצריך הסומך לסמוך בכל כוחו בשתי ידיו, על ראש הבהמה: שנאמר "על ראש העולה" (ויקרא א,ד)--לא על הצוואר, ולא על הצדדין. ולא יהא דבר חוצץ בין ידיו, ובין הבהמה.
ג,יג [יד] וכיצד סומך: אם היה הקרבן קודשי קודשים--מעמידו בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו; ומתוודה על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם, ועל העולה מתוודה עוון עשה, ועוון לא תעשה שניתק לעשה.
ג,יד [טו] כיצד מתוודה--אומר חטאתי עוויתי פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי. היה הקרבן שלמים--סומך בכל מקום שירצה מן העזרה, במקום שחיטה. וייראה לי שאינו מתוודה על השלמים, אבל אומר דברי שבח.
ד,א כל הקרבנות, אין מקריבין אותן אלא ביום--שנאמר "ביום צוותו את בני ישראל, להקריב את קרבניהם" (ויקרא ז,לח), "ביום" ולא בלילה. לפיכך אין שוחטין זבחים, ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה--שנאמר "ביום הקריבו את זבחו" (ויקרא ז,טז), ביום הזביחה תהיה ההקרבה; וכיון ששקעה החמה, נפסל הדם.
ד,ב כל שקרבו מתיריו ביום, מעלין אותו על המזבח כל הלילה. כיצד: זבחים שנזרק דמם ביום--מקטירין אימוריהן בלילה, עד שיעלה עמוד השחר; וכן אברי העולות--מקטירין אותן בלילה, עד שיעלה עמוד השחר. וכדי להרחיק מן הפשיעה, אמרו חכמים, שאין מקטירין האימורין ואברי העולה, אלא עד חצות הלילה.
ד,ג אף על פי שמותר להקטיר אימורין ואברים בלילה, אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכול ביום; חביבה מצוה בשעתה: שהרי הקטר אימורין ואברים--אף על פי שכשרים בלילה--דוחין את השבת בזמנן, ואין מאחרין אותן למוצאי שבת.
ד,ד כל דבר שאינו קרב אלא ביום--כגון הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחות הנשרפות--מותר להקריבן עם מבוא השמש; והם מתאכלין והולכין כל הלילה, כאברי העולה.
ד,ה הנסכים הבאים עם הזבח, אינן קרבין אלא ביום: שנאמר "ולנסכיכם, ולשלמיכם" (במדבר כט,לט), מקיש נסכים לשלמים--מה שלמים ביום, אף נסכים ביום. אבל הנסכים הבאים בפני עצמן--מתקדשין בלילה, וקרבין בלילה. לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאים בפני עצמן, מקדישן ומקריבן בלילה; ועלות השחר פוסלת בהן, כאברי העולה.
ד,ו כל היום כשר לסמיכה, ולשחיטה, ולמליקה, ולהקטרה, להגשה, ולהזיה, ולתנופה, ולקמיצה, ולקרבן המוספין; וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואברים. זה הכלל--דבר שמצותו ביום, כשר כל היום; ודבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה. ואף על פי כן, זריזין מקדימין למצוות.
ד,ז כל הזבחים--אין שוחטין אותן לכתחילה, אלא בסכין מכלי שרת; ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין, אפילו בקרומית של קנה--כשרים. [ח] וכל הזבחים שקיבל מדמם פחות מכדי הזיה, לא נתקדש הדם; וצריך להתכוון לקבל כל הדם.
ד,ח כיצד הוא עושה: אוחז הסימנין בידו, ומוציא הסימנין והוורידין לתוך המזרק; ושוחט שניים או רוב שניים, כדי שיתקבל הדם כולו בכלי. ומגביה הסכין למעלה, כדי שלא יירד הדם מעליה אלא מן הצוואר; ודם שבסכין, מקנחו בשפת המזרק.
ד,ט אוויר הכלי, הרי הוא ככלי. היה מקבל הדם, ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאוויר המזרק, ואחר כך הגיע הדם לאוויר המזרק הנפחת--לא נתקדש הדם: שהאוויר שאין סופו לנוח, אינו כמונח.
ד,י כל הזבחים, צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו--בשעת זביחה, ובשעת קבלת הדם, ובשעת הולכת הדם, ובשעת זריקתו על המזבח: שנאמר "ובשר, זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז,טו)--שתהיה זביחה עם שאר העבודות הארבע, לשם שלמיו; וכן שאר הקרבנות. ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם, ולא חשב כלל בעולה ובשלמים--הרי הן כשרים ועלו לבעלים.
ד,יא וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה, לשם שישה דברים--לשם הזבח, ולשם הזובח, ושהזבח לה' ברוך הוא, ושיקטירו לאישים, ושהקטרתו לריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא; ואם שחט סתם--כשר, כמו שביארנו. והשוחט חטאת ואשם, צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבאו עליו.
ה,א כבר ביארנו ששחיטת הקודשים כשרה בזרים, ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה; וכל הזבחים, קיבול דמן בכלי שרת ביד כוהן. אבל מקום שחיטתן, ומקום קיבול דמן--אינו שווה בכולן.
ה,ב כיצד: קודשי קודשים--אין שוחטין אותן, ואין מקבלין את דמן, אלא בצפון המזבח, בכל המקום שביארנו גבולותיו בתחילת ספר זה; וקודשים קלים--שחיטתן וקיבול דמן, בכל מקום מן העזרה.
ה,ג ומניין שאין שוחטין קודשי קודשים אלא בצפון: שהרי נאמר בעולה "ושחט אותו על ירך המזבח, צפונה" (ויקרא א,יא), ובחטאת הוא אומר "במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת" (ויקרא ו,יח); וכשם שהחטאת נקראת קודש קודשים, כך העולה קודש קודשים. ובאשם הוא אומר "במקום, אשר ישחטו את העולה, ישחטו, את האשם" (ויקרא ז,ב). ושלמי ציבור הוקשו לחטאת, שנאמר "ועשיתם שעיר עיזים אחד, לחטאת; ושני כבשים בני שנה, לזבח שלמים" (ויקרא כג,יט); ולפיכך הן קודשי קודשים כחטאת, ונשחטין במקום שחיטתה. ומקום שחיטה, הוא מקום הקבלה.
ה,ד ומניין ששוחטין קודשים קלים בכל העזרה, אפילו אחורי ההיכל: שהרי נאמר בשלמים "ושחטו, פתח אוהל מועד" (ויקרא ג,ב)--להכשיר כל הרוחות, שהרי לא ייחד להם רוח. והוא הדין, לשאר קודשים קלים. ואם שחטן בהיכל, כשרים; אבל אם שחטן בגגו של היכל, פסולין--שאין הגגות ראויות לשחיטה כלל, אלא בקרקע העזרה.
ה,ה שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל, פסולין--שנאמר "פתח אוהל מועד" (ויקרא ג,ב), בזמן שפתוח. אפילו היו דלתותיו מוגפות, הרי זה כנעול; אבל הפרוכת שעליו, אינה פוסלת.
ה,ו העולה והאשם והשלמים, בין של יחיד בין של ציבור--זריקת דם שלושתן על גבי המזבח, שווה לעולם. וכיצד הוא עושה: כשלוקח הכוהן הדם במזרק, זורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זווייות המזבח באלכסון--מחצי המזבח ולמטה, על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית. ומתכוון כשיזרוק הדם על הקרן, שיהיה הדם מקיף על הזווייות כמין גם, כדי שיימצא הדם של שתי מתנות, על ארבע כותלי המזבח--לפי שנאמר בעולה ובשלמים "סביב" (ויקרא ז,ב; ויקרא ט,יב; ויקרא ט,יח); והוא הדין לאשם. ושיירי הדם, נשפכין על גג היסוד הדרומי.
ה,ז החטאות הנאכלות--דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח החיצון מחצי המזבח ולמעלה, לפי שנאמר בה "על קרנות המזבח" (ראה ויקרא ד,כה; ויקרא ד,לד). וכיצד הוא עושה: כשלוקח הכוהן הדם במזרק, מוליכו אצל המזבח; וטובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם, וסומך באצבעו הגדולה מכאן ובגודל מכאן, ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן, עד שיכלה כל הדם שבאצבעו.
ה,ח וכן הוא עושה בכל קרן וקרן. ואם נתן סמוך לקרן, באמה אחת מכאן או מכאן--כיפר. [ח] וצריך לטבול אצבעו, על כל קרן וקרן; וכשגומר הנתינה על הקרן, מקנח אצבעו בשפת המזרק, ואחר כך טובל, פעם שנייה--ששיירי הדם שבאצבע, פסולין ליתן מהן על קרן אחרת.
ה,ט אין בכל הקרבנות קרבן שטעון הזית הדם באצבע אלא החטאת בלבד, שנאמר בה "וטבל הכוהן את אצבעו, בדם" (ויקרא ד,ו); וצריך שיהיה שם דם כדי טבילה, לא שיספג אצבעו בדם.
ה,י ומניין הוא מתחיל: עולה בכבש ופונה לימינו, ומהלך על הסובב, ונותן בקרן דרומית מזרחית תחילה; ואחר כך בקרן השנייה הסמוכה לה, שהיא מזרחית צפונית; ואחר כך בקרן שלישית הסמוכה לה, שהיא צפונית מערבית; ואחר כך בקרן רביעית הסמוכה לה, שהיא מערבית דרומית. ועל יסוד אותה הקרן שהשלים בה המתנות, הוא שופך שיירי הדם--שנאמר "ואת כל הדם, ישפוך אל יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד,יח), זה יסוד דרומי.
ה,יא כל החטאות הנשרפות--דמם נכנס לפנים להיכל, ומזין ממנו שם כאשר מפורש בתורה; ושיירי הדם, שופך אותן על יסוד מערבי של מזבח החיצון, שהוא פוגע בו תחילה, כשייצא מן ההיכל.
ה,יב והיכן מזין מדמן, וכמה מזה מהן: פר ושעיר של יום הכיפורים--דם כל אחד מהן טעון שמונה הזיות על בין הבדים, ושמונה על הפרוכת; ומערב דם הפר והשעיר, ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה, כמו שיתבאר בהלכות עבודת יום הכיפורים. ואם לא כיוון בהזיות שבפנים, כשרות.
ה,יג פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין--זורק מדם כל אחד מהם שבע הזיות, על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקודשים, וארבע הזיות, על ארבע קרנות מזבח הזהב. [יד] וכל הדמים הניתנין על מזבח הזהב--כשהוא נכנס, עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו, ונותן על קרנות המזבח, מבחוץ: מתחיל מקרן מזרחית צפונית, לצפונית מערבית, למערבית דרומית, לדרומית מזרחית.
ה,יד [טו] פר כוהן משיח הבא על כל המצוות--הכוהן המשיח עצמו מקבל דמו, ומזה ממנו בפנים; ואם קיבל והזה כוהן הדיוט, כשר.
ה,טו [טז] שעירי עבודה זרה, והן שעירין הנשרפין--לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותנין דמן, ולא היכן הוא נותן; אלא לפי שהן חטאת הקהל, דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל, לכל האמור בו, למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף.
ה,טז [יז] הבכור והמעשר והפסח--דם כל אחד מהן טעון מתנה אחת בשפיכה, כנגד היסוד באיזו רוח שירצה משלוש זווייות המזבח: שהרי קרן מזרחית דרומית--לא היה לה יסוד, כמו שביארנו.
ה,יז ומניין שאינן טעונין אלא מתנה אחת: שהרי נאמר בבכור "ואת דמם תזרוק על המזבח" (ראה במדבר יח,יז)--מפי השמועה למדו שהוא הדין במעשר ובפסח, שניתן דמם מתנה אחת כבכור.
ה,יח כל הזבחים--מקטירין אימוריהן על גבי המזבח, אחר שזורקין הדם תחילה. וכל הזבחים--מפשיטין אותן, ואחר כך מוציאין את אימוריהן, ואין מפשיטין אותן, עד שיזרוק הדם: חוץ מחטאות הנשרפות--שאין מפשיטין אותן כלל, שנאמר "את עורם ואת בשרם" (ראה ויקרא טז,כז). נמצאת אומר זורק תחילה, ואחר כך מפשיט; וקורע ומוציא האימורין, ומקטירן.
ה,יט כל עורות קודשי הקודשים לכוהנים, בין בקרבנות ציבור בין בקרבנות יחיד--שנאמר "עור העולה אשר הקריב . . ." (ויקרא ז,ח); אבל עורות קודשים קלים, לבעלים. וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכוהנים בעורה--שנאמר "עולת איש" (שם), עולה שעלת לאיש.
ה,כ כל קודשי קודשים שאירע בהן פסול--קודם הפשטן, אין עורותיהן לכוהנים; לאחר הפשטן, עורותיהן לכוהנים. וכל העורות--מחלקין אותן אנשי משמר ביניהן, מערב שבת לערב שבת.
ה,כא המתפיס עולתו לבדק הבית, וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות--אין עורותיהן לכוהנים: שנאמר "עולת איש" (ויקרא ז,ח), פרט לעולת הקדש. אלא יימכרו העורות, וייפלו לבדק הבית. אחד עולת איש, או אישה, או גוי, או עבד--עורותיהן לכוהנים: לא נאמר "איש", אלא להוציא ההקדש.
ו,א מצות עשה לעשות העולה, כמשפטה הכתוב בתורה. וכיצד מעשה העולה: שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט, ומנתח; ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח, שנאמר "והקטיר הכוהן את הכול המזבחה" (ויקרא א,ט).
ו,ב צמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התיישים, והעצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים--בזמן שהן מחוברין--מקטירין הכול, שנאמר "את הכול" (ויקרא א,ט); ואם פירשו--לא יעלו, שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים יב,כז). וכולן שפקעו מעל המזבח, לא יחזיר; וכן גחלת שפקעה מעל המזבח, לא יחזיר.
ו,ג אברים שפקעו מעל המזבח--אם יש בהן ממש--אפילו פקעו אחר חצות הלילה, יחזיר: שנאמר "על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו,ב). ואם אין בהן ממש--אפילו פקעו קודם חצות, לא יחזיר. נתחרך הבשר, ויבש עליהן כעץ, ופקעו קודם חצות--יחזיר; אחר חצות, לא יחזיר.
ו,ד כשמנתח אברי העולה, מוליכין את כל הנתחים לכבש, ומולחין אותן שם. ואחר כך מעלין כל האברים לראש המזבח, ומסיר גיד הנשה בראש המזבח, ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח; וזורק כל האברים על האש, שנאמר "הבשר והדם" (דברים יב,כז)--כשם שהדם בזריקה, כך כל הבשר בזריקה. ואחר שזורקן, חוזר ועורך אותן על האש--שנאמר "וערך הכוהן, אותם" (ויקרא א,יב). ואברים שצלין, ואחר כך העלן למזבח--אין בהם משום ריח ניחוח.
ו,ה כיצד מנתחין את העולה: לא היה שובר את הרגל, אלא נוקבו, ותולה בו, ומפשיט; ואם היה שור, מפשיטו בלא תלייה. ומפשיט, עד שהוא מגיע לחזה; חתך את הראש, ונתנו לכוהן; וחתך את הכרעיים, ונתנן לאחר; והשלים את ההפשט. וקרע את הלב, והוציא את דמו; וחתך את הידיים, ונתנן לאחר. עלה לרגל הימנית; חתכה ונתנה לאחר, ושתי ביצים עימה.
ו,ו ואחר כך קורע את הבהמה, עד שייגלו המעיים; ונטל את הפדר ונתנו על הראש מלמעלן, על בית השחיטה; ונטל את הקרביים, ונתנן לאחר. [ו] הולך ומדיחן במים, שנאמר "והקרב והכרעיים, ירחץ במים" (ויקרא א,יג)--לא ביין, ולא במזג, ולא בשאר משקין; וכל המימות כשרין.
ו,ז כמה מדיחין: הכרס, מדיחין אותה בבית המדיחין כל צורכה. הקרביים, אין פחות משלושה פעמים. ומדיחין אותן על שולחנות של שיש שבין העמודים.
ו,ח [ז] נטל את הסכין, והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד; ולא מזיז את הכבד ממקומה. ונוקב את החזה, ונותנו לאחר. ועלה לדופן הימנית; וחותך ויורד עם השזרה, ולא ייגע בשזרה, עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות; חתכה ונתנה לאחר, והכבד תלויה בה.
ו,ט [ח] בא לו לגרה; הניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, חתכה, ונתנה לאחר, והקנה והלב והריאה תלויין בה. בא לו לדופן השמאלית, והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן ושתי צלעות רכות מלמטן; וכך היה מניח בחברתה. נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו, וארבע בזו. חתכה, ונתנה לאחר, והשזרה עימה, והטחול תלוי בה.
ו,י [ט] בא לו לעוקץ; חתכו, ונתנו לאחר, והאליה, ואצבע הכבד ושתי כליות עימה. נטל את הרגל השמאלית, ונתנה לאחר. וכסדר הזה מפשיטין ומנתחין כל עולת בהמה, ואלו הן הנתחין האמורין בתורה "וניתח אותה, לנתחיה" (ויקרא א,ו).
ו,יא [י] בכמה מוליכין את האברים לכבש--אם מן הצאן היא העולה, מוליכין אותה שישה. [יא] הראשון בראש וברגל--הראש בימינו, וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטה למעלה והפדר עליה; והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורה לחוץ.
ו,יב השני בשתי הידיים--של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו; ובית עורן לחוץ. [יג] השלישי בעוקץ וברגל--העוקץ בימינו, והאליה מדולדלת בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי הכליות, עימו; והרגל של שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.
ו,יג [יד] הרביעי בחזה ובגרה--החזה בימינו, והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו. [טו] החמישי בשתי דפנות--של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו; ובית עורן לחוץ.
ו,יד [טז] השישי בקרביים נתונין בבזך, וכרעיים על גביהן מלמעלה--אם הייתה העולה כבש או עז; אבל אם הייתה איל, מוליכין הקרביים שניים. וכן הסולת של נסכיה ביד אחד, והיין ביד אחד; ואם היה איל, הסולת בשניים והיין בשניים. [יז] נמצאת למד שהכבש או העז, מוליכין אותו שמונה למזבח; והאיל, מוליכין אותו אחד עשר.
ו,טו [יח] השור, מוליכין אותו עשרים וארבעה--הראשון מוליך את הראש, והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין, והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ, והשישי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל, והשמיני מוליך את החזה; והגרה מוליכין אותה שלושה, תשיעי ועשירי ואחד עשר; שתי הידיים בשניים, ושתי הדפנות בשניים, והקרביים והסולת והיין בשלושה שלושה: הרי עשרים וארבעה.
ו,טז [יט] ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים--שהרי נאמר "לנתחיה" (ויקרא א,ו), ולא נתחיה לנתחים. במה דברים אמורים, בעולת הציבור; אבל עולת היחיד--אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר, מוליכין.
ו,יז [כ] עולת העוף, כיצד הייתה נעשית: עולה לכבש ופונה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, והיה מולק שם את ראשה ממול עורפה, ומבדיל; ואם לא הבדיל, פסולה. וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח, למעלה מן החוט שבאמצע המזבח: ואם מיצה דם הראש, ולא מיצה דם הגוף--פסולה; מיצה דם הגוף, ולא מיצה דם הראש--כשרה.
ו,יח [כא] ונוטל את הראש, ומקיף בית מליקתו למזבח; וסופגו במלח, וזורקו על גבי האישים. ובא לו לגוף, והסיר את המוראה והעור שעליה בידו, עם הנוצה, ואת בני מעיים היוצאין עימה; והשליכן לבית הדשן. [כב] "ושיסע אותו בכנפיו" (ויקרא א,יז), בידו בלא סכין. ואינו צריך להבדיל, שנאמר "לא יבדיל" (שם); ואם הבדיל, כשר. וסופגו במלח, וזורקו על גבי האישים.
ו,יט לא הסיר את המוראה, ולא את הנוצה, ולא את בני מעיים, ולא ספגה במלח--כל ששינה בה מאחר תמצית הדם, כשרה.
ו,כ [כג] כיצד מולקין: קוצץ ויורד בציפורן ממול עורף--אם רצה להוליך ולהביא, מוליך ומביא; ואם רצה להיות דורס ויורד בציפורן, דורס. ואם נעקרו הסימנין, אינו חושש. וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר--שאם חתך רוב בשר, הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין; וצריך לחתוך שני הסימנין בעולה, כשהוא יורד. והמולק בסכין, או מן הצדדין--אינה מליקה, אלא כמי שחנק או נחר. וכל העורף כשר למליקה.
ז,א מצות עשה לעשות החטאות, כמצותן האמורה בתורה. וכיצד מעשה חטאת הנאכלת: שוחט ונותן הדם, כמו שביארנו. ומפשיטה, ומפריש האימורין, ומולחן, וזורקן על גבי האישים; ואם רצה ליתן את האימורין בכלי כשמוליכן למזבח, נותן. ושאר בשרה, נאכל לזכרי כהונה.
ז,ב וכיצד מעשה חטאות הנשרפות: שוחט וזורק הדם שלהם, כמו שביארנו; ואחר כך קורען, ומוציא האימורין, ונותן אותן בכלי, ומולחן, וזורקן על גבי האישים. ומוציא שאריתן חוץ לעיר, ומנתחין אותן שם כנתחי העולה בעורן; ושורפין אותן שם, בבית הדשן.
ז,ג שלושה מקומות לשריפה--אחד, בתוך העזרה; ובו שורפין פסולי המוקדשין, ואימורי קודשים קלים שנפסלו, ופרים ושעירים של חטאות הנשרפות אם אירע בהם פסול, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה--כגון שנטמאו, או שיצאו חוץ לעזרה עד שלא הגיע זמנן לצאת, או שלן הבשר, או לנו האימורין שלהן.
ז,ד והמקום השני--בהר הבית, ושמו בירה; ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול, אחר שיצאו מן העזרה.
ז,ה והמקום השלישי--חוץ לירושלים, והוא הנקרא בית הדשן; ושם שורפין חטאות הנשרפות, בזמן שהן נשרפות כמצותן. [ה] ושריפת כל הנשרפין--כשרה בזר, ובלילה. וכל הנשרפין חוץ לעזרה--כל העצים כשרין לשריפתן, אפילו בקש ובגבבה: שנאמר "על עצים, באש" (ויקרא ד,יב), אש מכל מקום; ולמה נאמר עצים, להוציא את הסיד ואת הרמץ.
ז,ו חטאת העוף כיצד הייתה נעשית: מולק אותה בקרן דרומית מערבית, כמו שביארנו; ויורד בציפורנו עד שיחתוך הסימנין, או רובו של אחד מהן. ואינו מבדיל הראש מן הגוף; ואם הבדיל--פסל ולוקה, שנאמר "ומלק את ראשו ממול עורפו, ולא יבדיל" (ויקרא ה,ח).
ז,ז ומזה מדמה על קיר המזבח, למטה מאמצעו; ושיירי הדם--מתמצים על היסוד, שנאמר "והנשאר בדם, יימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה,ט): מכלל שהנתינה על קיר, שהשיירין שלו מתמצין אל היסוד; וזה הוא קיר התחתון. [ז] ומיצוי דם חטאת העוף, מעכב. ואין למזבח בה, אלא דמה; והשאר--נאכל לזכרי כהונה, כבשר חטאת הבהמה.
ז,ח כיצד אוחז חטאת העוף בשעת מליקה: אוחז שתי רגליה בין שתי אצבעותיו, ושני גפיה בין שתי אצבעותיו; ומותח צווארה אל רוחב שתי אצבעותיו, ומולק. וזו מעבודות קשות שבמקדש. ואם שינה, ואחז מכל מקום--כשרה. [ט] וכל מקום מן המזבח, כשר למליקתה--ובלבד שיזה דמה, למטה מאמצע המזבח; ואם הזה בכל מקום, כשרה--והוא שייתן למטה, מעט מדם הנפש.
ז,ט [י] שלושה דברים הייתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה, ושלושה למטה: מלמטה--חטאת העוף, והגשת המנחות, ושיירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכין עליה.
ז,י והשלושה שמלמעלה--ניסוך המים שמנסכין בחג, וניסוך היין של נסכים, ועולת העוף: בזמן שהיא רבה ואין קרן דרומית מזרחית מכילה אותה--נפנין לקרן דרומית מערבית, ועושין אותה שם.
ז,יא כל העולין למזבח--עולין דרך ימין, ומקיפין, ויורדין דרך שמאל: חוץ מן העולה לאחד משלושה דברים אלו שלמעלה בקרן זו, שהן עולין ונפנין על השמאל לקרן, ועושין מלאכתן, וחוזרין לעקב.
ז,יב ומפני מה נפנין לשמאל: כדי שיפגעו בקרן מערבית דרומית תחילה; שאם נפנין על ימין, ומקיפין את כל המזבח עד שיגיעו לקרן דרומית מערבית--שמא יתעשן המים והיין, או שמא ימות העוף בעשן המזבח.
ז,יג [יב] לפיכך המנסך מים או יין--כשהוא מקיף את המזבח, לא יהיה בידו כלום; ומתחיל ומקיף מקרן דרומית מזרחית למזרחית צפונית, לצפונית מערבית, למערבית דרומית, ולא יהיה בידו כלום. וכשמגיע למערבית דרומית, נותנין לו המים או היין בידו, ומנסך שם; ואם לא הקיף--עולה ופונה על שמאלו, ועושה מלאכתו ויורד.
ח,א חומר בחטאת הבהמה, משאר קודשי קודשים: שדם חטאת הבהמה שניתז מן הכלי שקיבל בו הדם קודם הזיה, על הבגד--טעון כיבוס במים בעזרה, שנאמר "ואשר ייזה מדמה, על הבגד--אשר ייזה עליה, תכבס במקום קדוש" (ויקרא ו,כ).
ח,ב אחד הבגד, ואחד השק, ואחד העור הרך--טעונין כיבוס; אבל העור הקשה--הרי הוא כעץ, וגורד הדם מעליו. ואחד דם חטאת הנאכלת, או דם חטאת הנשרפת; אבל לא דם חטאת העוף, שנאמר "תישחט החטאת" (ויקרא ו,יח)--בנשחטת הכתוב מדבר, לא בנמלקת.
ח,ג חטאת שנפסלה, אין דמה טעון כיבוס, בין שהייתה לה שעת הכושר, בין שלא הייתה לה שעת הכושר. איזו היא שהייתה לה שעת הכושר--שלנה, ושנטמאת, ושיצאת חוץ לעזרה; ואיזו היא שלא הייתה לה שעת הכושר--שנפסלה בשחיטה, או בזריקת דמה.
ח,ד אין טעון כיבוס, אלא מקום הדם בלבד: והוא--שיהיה על כלי שראוי לקבל טומאה, וראוי לכיבוס. אבל אם ניתז על כלי עץ, או כלי מתכות--אינו טעון כיבוס, לפי שאינן ראויין לכיבוס: אלא גורדן בלבד. [ה] ניתז על עור הדג--אינו טעון כיבוס, לפי שאינו ראוי לקבל טומאה.
ח,ה אבל אם ניתז על עור בהמה--עד שלא הופשט, אינו טעון כיבוס; אחר שהופשט, טעון כיבוס--שאף על פי שאינו עתה מקבל טומאה, הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד.
ח,ו ניתז מן הצוואר על הבגד, או מעל קרן המזבח, או שנשפך הדם על הרצפה, ואספו וניתז ממנו על הבגד--אינו טעון כיבוס, שנאמר "ואשר ייזה מדמה" (ויקרא ו,כ): לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת, וראוי להזיה, ויש בו כדי הזיה.
ח,ז נתן ארבע המתנות, ואחר כך ניתז מן הכוס על הבגד משיירי הדם--אינו טעון כיבוס, ואף על פי שעדיין לא זרק השיירים על היסוד; וכן בחטאות הנשרפות. [ח] ניתז מאצבעו אחר שיצאת הזיה מידו--אינו טעון כיבוס, ששיירי הדם שבאצבע פסולין להזיה.
ח,ח [ט] ניתז מן הבגד לבגד שני, אין הבגד השני טעון כיבוס; ניתז על בגד טמא, אינו טעון כיבוס. ניתז דם החטאת על הבגד, וניתז על דם החטאת דם חולין--טעון כיבוס; אבל אם ניתז דם החולין תחילה, וניתז עליו דם החטאת--אינו טעון כיבוס, שהרי לא נבלע בו.
ח,ט [י] כשמכבסין את מקום הדם, מכבסין אותו במים יפה יפה, עד שלא יישאר לו רושם; וכל שבעת הסמנין שמעבירין על הכתם, מעבירין על דם חטאת--חוץ ממי רגליים, שאין מכניסין מי רגליים למקדש.
ח,י [יא] כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת, טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו, טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה--שנאמר "וכלי חרש אשר תבושל בו, יישבר" (ויקרא ו,כא). ואף על פי שלא נאמר כאן במקום קדוש, הרי דינן כדין הכיבוס: מה כיבוס הבגד, בקודש--אף שבירת כלי חרס ושטיפת כלי מתכות ומריקתו, בקודש. ואחד כלי שבישל בו, או כלי שעירה לתוכו רותח.
ח,יא [יב] מריקה בחמין, ושטיפה בצונן; במים--לא ביין, ולא במזג, ולא בשאר משקין. והמריקה והשטיפה, כמריקת הכוס ושטיפתו. והשפוד והאסכלה--מגעילן במים חמין על גבי האש, ואחר כך מדיחן.
ח,יב [יג] במה דברים אמורים, שבישל בהן אחר שנזרק דמה כהלכתו; אבל אם בישל קודם זריקה, או שבישל בשר חטאת הנשרפת--אינו טעון מריקה ושטיפה. בישל במקצת הכלי, כולו טעון מריקה ושטיפה. [יד] צלה הבשר בתנור של חרס--יש בדבר ספק אם יישבר, הואיל ונתבשלה בו, או לא יישבר, הואיל ולא נגעה בו.
ח,יג ולא בחטאת בלבד--אלא כל הכלים שמשתמשין בהן בקודשים על ידי חמין, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה, עקב אכילה. וכן השפוד והאסכלה--מגעילן, עקב אכילה. ואינו מניחן עד זמן אכילה שנייה; אלא כשישלים לאכול, יגעיל השפוד והאסכלה, וימרוק וישטוף הכלי--בין כלי מתכות, בין כלי חרס: חוץ מן החטאת, שהוא שובר בה כלי חרס.
ח,יד ומבשל, ושונה, ומשלש מיד--בין בכלי מתכות בין בכלי חרס, וממרק ושוטף עד סוף אכילה. [טו] כלי גללים, כלי אבנים, וכלי אדמה--אינן טעונין מריקה ושטיפה, אפילו בחטאת, אלא הדחה בלבד.
ח,טו נאמר בחטאת "כול אשר ייגע בבשרה, יקדש" (ויקרא ו,כ), להיות כמוה: אם פסולה היא, הנוגע בה פסול; ואם כשרה היא, הנוגע בה ייאכל כמוה ובקדושתה. [טז] במה דברים אמורים, בשנבלעה בו; אבל נגיעה בלא הבלעה, אינה מקדשת. ואחד חטאת, ואחד שאר קודשים--בין קלים בין חמורים, שנאמר "זאת התורה, לעולה למנחה . . ." (ויקרא ז,לז). [יז] נגע בשרה ברקיק, ונבלע במקצתו--לא נתקדש כולו, אלא חותך מקום הבלע.
ח,טז [יח] כלי שבישל בו קודשים וחולין, או קודשי קודשים וקודשים קלים--אם יש בהן בנותן טעם--הרי הכול נאכל כחמור שבהן, וטעון הכלי מריקה ושטיפה; והכול כחמור שבהן לכל דבר. ואם לא נתן טעם זה בזה--אין הקלים נאכלין כחמורים, ואינן כמותן לכל דבר, אלא הכלי טעון מריקה ושטיפה.
ח,יז [יט] בגד שניתז עליו דם החטאת, ויצא חוץ לעזרה--מחזירו לעזרה, ומכבסו שם. נטמא חוץ לעזרה, כיצד יעשה: קורעו כדי שיטהר, ומכניסו ומכבסו בפנים; וצריך להניח בו שלם כדי מעפורת--לפי שנאמר "בגד" (ויקרא ו,כ), צריך לכבס בגד. ואף על פי שהוא טמא מדבריהם, מפני כדי המעפורת שנשארה בו--כיון שנקרע רובו, טהר מן התורה ומותר להכניסו למקדש לכבס הדם.
ח,יח [כ] מעיל שניתז עליו דם חטאת, ויצא ונטמא בחוץ, כיצד הוא עושה, והרי הקורע אותו לוקה כמו שביארנו: מכניסו פחות משלוש אצבעות, ומכבסו בפנים; ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט, מטבילין אותו בחוץ.
ח,יט [כא] כלי חרס שבישל בו החטאת, ויצא--מכניסו, ושוברו בפנים. נטמא בחוץ--נוקבו בכדי שורש קטן, כדי שיטהר, ומכניסו, ושוברו בפנים; ואם נקבו נקב גדול מזה, אינו שוברו בפנים--שהרי אינו כלי, ואין שוברין בפנים אלא כלים.
ח,כ וכן כלי מתכות שבישלה בו, ויצא חוץ לעזרה--מכניסו, ומורקו ושוטפו בפנים; נטמא כשיצא--פוחתו עד שיטהר, ומכניסו, וחוזר בפנים ומרדדו עד שייסתם הפחת, ויחזור כתבנית הכלים; ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה--שנאמר "ואם בכלי נחושת . . ." (ויקרא ו,כא), אין מורקין בפנים אלא כלים.
ט,א מצות עשה לעשות כל האשמות, כמצותן האמורה בתורה. וכיצד מעשה האשמות: בין אשם ודאי בין אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו. ומפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, וזורקן על גבי האישים; ואם רצה להוליכן בכלי, מוליך. ושאר בשרם--נאכל לזכרי כהונה בעזרה, כחטאת.
ט,ב אשם מצורע--יש בקבלת דמו שינוי, כמו שיתבאר בהלכות מחוסרי כפרה; ואף על פי כן שאר מעשיו וזריקת דמו על המזבח ואכילתו, כשאר האשמות לכל דבר.
ט,ג עשיית כל השלמים כמצותן, מצות עשה; והן ארבעה מינין--האחד של ציבור, והשלושה שלמי יחיד. [ד] וכיצד מעשה שלמי ציבור: שוחט וזורק הדם כמו שביארנו; ומפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, ומקטירן. והשאר--נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם, מפני שהן קודשי קודשים כמו שביארנו.
ט,ד [ה] שלמי יחיד, שלושה מינין: האחד--הוא הבא שלמים בלא לחם, כגון שלמי חגיגה ושמחה; וזה הוא הנקרא שלמים. והשני--שלמים הבאים עם הלחם, בנדר או נדבה; וזה הוא הנקרא תודה, ואותו הלחם נקרא לחם תודה. והמין השלישי--שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאות, והם באים עם לחם; וזה הוא הנקרא איל נזיר.
ט,ה [ו] וכיצד מעשה שלושתן: שוחט וזורק הדם כמו שביארנו; ומפשיט, ומוציא האימורין, ואחר כך מנתח את הבשר. ומפריש החזה ושוק הימין, ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים, וכוהן מניח ידו תחת ידי הבעלים, ומניף הכול לפני ה' במזרח. וכן כל הטעון תנופה, במזרח מניפין אותו. [ז] וכיצד הוא מניף--מוליך ומביא, מעלה ומוריד.
ט,ו ואם היה הקרבן תודה--לוקח מן הלחם הבא עימה אחד מעשרה, ומניחו עם החזה והשוק והאימורין, ומניף הכול על ידי הבעלים כמו שביארנו.
ט,ז [ח] וכיצד מניחין על ידי הבעלים: נותן את החלבים על ידי הבעלים, וחזה ושוק למעלה, ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם; ואם יש שם לחם, מניח הלחם למעלה. ומניף הכול.
ט,ח [ט] היה הקרבן איל נזיר--מוציא האימורין, ומפריש חזה ושוק, ומבשל שאר האיל בעזרת הנשים. ולוקח הכוהן הזרוע בשלה מן האיל, עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עימו, עם החזה והשוק והאימורין, ומניח הכול על ידי הנזיר; והכוהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים, ומניף הכול כמו שביארנו.
ט,ט [י] איזה הוא חזה--כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצוואר, למטה עד הכרס; וחותך עימה שתי צלעות, אילך ואילך. ואיזה הוא זרוע--מן הפרק של ארכובה עד הכף של יד, שהם שני אברים מעורין זה בזה. הזרוע האמורה, היא זרוע של ימין; וכנגדה ברגל, הוא השוק האמורה בכל מקום.
ט,י [יא] ואחר שמניפין, מולח האימורין, ומקטירן על גבי המזבח; אבל החזה והשוק נאכל לכוהנים, שנאמר "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה . . ." (ויקרא ז,לד); ושאר השלמים, נאכל לבעלים. ואין הכוהנים זוכין בחזה ושוק, אלא לאחר הקטר האימורין.
ט,יא [יב] וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר, והזרוע הבשלה--נאכלין לכוהנים; ושאר הלחם עם שאר הבשר, נאכל לבעלים. והלחם שמניף עם החזה והשוק, הם הנקראין מורם מתודה; והזרוע בשלה עם החזה והשוק עם הלחם שמניף, הם הנקראין מורם מאיל נזיר.
ט,יב [יג] הלחם המורם מן התודה, ספק תרומה הוא; לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה, ואינו מדמע כתרומה. [יד] היה בעל התודה כוהן--הרי שאר הלחם נאכל לבעלים, כתודת ישראל, שאין הלחם הבא עם התודה או עם איל נזיר, קרוי מנחה.
ט,יג [טו] שניים שהביאו שלמים בשותפות, האחד מניף ברשות חברו; אפילו הם מאה, אחד מניף על ידי כולן: מה שאין כן בסמיכה. [טז] הייתה אישה בעלת הקרבן--אינה מניפה, אבל הכוהן מניף, שקרבנה טעון תנופה, והיא פסולה לתנופה. ולעולם אין אישה מניפה אלא הסוטה והנזירה בלבד, כמו שביארנו; ותנופה קודמת להגשה, בכל מקום.
ט,יד [יז] כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה: לוקח עשרים עישרון סולת, ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה; העשרה של חמץ, עושה אותם עשר חלות. [יח] וכיצד מחמצן: מביא שאור כדי חימוצן, ונותנו לתוך המידה, וממלא את המידה. אף על פי שסופה להיות חסרה או יתרה, מפני השאור, שפעמים יהיה עבה וקשה, ופעמים רך--אין משגיחין אלא על מידתה עתה, והרי הוא מודד עישרון עישרון שלמים.
ט,טו והעשרה עשרונים של מצה--עושה מהן שלושים חלות שוות, עשר חלות מכל מין: עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקין, ועשר חלות מורבכת. [יט] וכיצד היא המורבכת--חולט אותה ברותחין, ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה אותה בשמן על הלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין; ומרבין בשמנה. וזה הוא הריבוך האמור בכל מקום.
ט,טז [כ] ובכמה שמן הוא עושה השלושים חלות, בחצי לוג שמן; ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי. רביעית ממנו לרבוכה, ושמינית לחלות, ושמינית לרקיקין. [כא] החלות, לותת הסולת שלהן בשמינית של שמן; ואחר כך לש, ואופה אותן. והרקיקין, מושחן בשמינית שלהן אחר אפייתן.
ט,יז והכוהן לוקח מן הכול ארבע חלות--אחת מכל מין, שנאמר "אחד מכל קרבן" (ויקרא ז,יד). [כב] ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות, יצא--לא נאמר ארבעים אלא למצוה. והוא שיפריש החלה שלהן, אחת מכל קרבן כשהן בצק--שאין מפרישין פרוסה: שנאמר "אחד מכל קרבן", שלא ייטול פרס.
ט,יח [כג] וכיצד הוא הלחם הבא עם איל נזיר: לוקח שישה עשרונות ושני שלישי עישרון, ועושה מהן עשרים חלות שוות; וכולן מצה--עשרה רקיקין משוחין בשמן, ועשר חלות לותת הסולת שלהן בשמן. והכול מאפה תנור. ושמן שלהן רביעית; ושיעור זה, הלכה למשה מסיניי. והכוהן לוקח מהן שתי חלות, אחת מכל מין.
ט,יט [כד] שני מיני לחם שבנזיר, וארבעה מיני לחם שבתודה--מעכבין זה את זה. ומעשה הלחם של שניהן, חוץ לעזרה.
ט,כ [כה] כיצד מעשה הבכור והמעשר והפסח: אחר שזורק דמן כמו שביארנו, מפשיט, ומוציא האימורין, ומולחן, ומקטירן. ושאר בשר הבכור, נאכל לכוהנים; ושאר בשר המעשר, נאכל לבעליו. והפסח--נאכל למנוייו כהלכותיו, כמו שיתבאר בהלכות הפסח.
י,א אכילת החטאת והאשם--מצות עשה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט,לג): הכוהנים אוכלים, ובעלים מתכפרים. והוא הדין לשאר הקודשים שאוכלין הכוהנים, שאכילתן מצוה. [ב] וכן אכילת שיירי המנחות--מצות עשה, שנאמר "והנותרת ממנה, יאכלו אהרון ובניו" (ויקרא ו,ט).
י,ב [ג] ואין חטאת ואשם ושיירי מנחות נאכלין אלא לזכרי כהונה, בעזרה; ואם נאכלו בהיכל--נאכלו, שנאמר "לכל מנחתם ולכל חטאתם, ולכל אשמם . . . בקודש הקודשים, תאכלנו; כל זכר יאכל אותו" (במדבר יח,ט-י). וכן שלמי ציבור, הרי הן כחטאת וכאשם כמו שביארנו.
י,ג [ד] חזה ושוק של שלמים--נאכל לכוהנים זכרים ונקבות, שנאמר בהם "לך נתתים ולבניך ולבנותיך" (במדבר יח,יא); וכן המורם מתודה והמורם מאיל נזיר, שנאמר "כול תרומות הקודשים, אשר ירימו בני ישראל לה'--נתתי לך ולבניך ולבנותיך" (במדבר יח,יט). [ה] וכן הבכור, שהרי נאמר בו "ובשרם, יהיה לך: כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח,יח). וכל אלו הנאכלים לכוהנות--נאכלים לעבדי הכוהנים ולנשיהם, כתרומה.
י,ד וכולן נאכלים בכל העיר, שנאמר "את חזה התנופה ואת שוק התרומה, תאכלו במקום טהור" (ויקרא י,יד): לא נאמר בהן במקום קדוש, שהיא העזרה; אלא "טהור", שהוא כל מחנה ישראל--שכנגדו לדורות, ירושלים. והוא הדין למעשר ופסח, שהרי הן קודשים קלים כשלמים. והחלונות ועובי החומה, כלפנים.
י,ה [ו] השלמים--נאכלים ביום הזביחה, וכל הלילה, וכל יום המוחרת עד שתשקע החמה: שנאמר "ביום הקריבו את זבחו, ייאכל; וממוחרת . . . ואם היאכול ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי" (ויקרא ז,טז-יח). נמצאת למד שהן נאכלין לשני ימים ולילה אחד, בין חלק הכוהנים בין חלק הבעלים; והוא הדין לבכור ומעשר, שהרי הן קודשים קלים כשלמים.
י,ו [ז] אבל התודה--אף על פי שהיא קודשים קלים, אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה: שנאמר בה "ביום קרבנו, ייאכל: לא יניח ממנו, עד בוקר" (ויקרא ז,טו). וכן איל הנזיר והלחם הבא עימהן, כיוצא בהן--בין חלק הכוהנים, בין חלק הבעלים. והוא הדין לחטאת ולאשם ולשלמי ציבור ולשיירי מנחות, שהכול נאכל ליום ולילה--שנאמר "ביום קרבנו, ייאכל", כל הקרבנות במשמע: חוץ מן השלמים, שפירש בהן הכתוב; ובכור ומעשר, הדומים להם.
י,ז [ח] כל אלו הנאכלין ליום ולילה--דין תורה, שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר; וכדי להרחיק מן העבירה, אמרו חכמים שאינן נאכלין אלא עד חצות הלילה.
י,ח [ט] כל הקרבנות, בין קודשי קודשים בין קודשים קלים--אין אוכלין אותם אלא הטהורים, המולין: אפילו העריב שמשו, ולא הביא כפרתו--אינו אוכל בקודשים. והטומטום אסור לאכול בקודשים, לפי שהוא ספק ערל; אבל האנדרוגינוס, ייראה לי שהוא אוכל בקודשים קלים.
י,ט [י] ומותר לאכול את הקודשים, בכל מאכל; אפילו הכוהנים מותרין לאכול חלקם, בין מקודשים קלים בין מקודשי קודשים--בכל מאכל, ולשנות באכילתן, ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים; ולתת לתוכן תבלין של חולין--אבל לא תבלי תרומה, שלא יביאו את התרומה לידי פסול. והעצמות הנשארות מותרות, ועושה אדם מהם כל כלים שירצה.
י,י [יא] הייתה להם אכילה מועטת--אוכלין עימה חולין ותרומה, כדי שתהיה נאכלת עם השובע; הייתה להן אכילה מרובה--אין אוכלין עימה חולין ותרומה, כדי שלא תהיה נאכלת עם הגסה. וכן בשיירי המנחות.
י,יא [יב] אין מבשלין חטאת או אשם, עם מורם מתודה או מאיל נזיר--מפני שממעט באוכליהן, ובמקום אכילתן; ולא מורם מתודה ואיל נזיר, עם בכור או עם חזה ושוק של שלמים--מפני שממעט בזמן אכילתן. ולא מורם משלמים של אמש, עם חטאת ואשם של יום--מפני שממעט באוכליהן, ובמקום אכילתן, ובזמן אכילתן. אבל חטאת ואשם, מתבשלין זה עם זה; ותודה ואיל נזיר, זה עם זה; והבכור וחזה ושוק, זה עם זה.
י,יב חתיכה של קודשי קודשים, או של פיגול או נותר, שנתבשלה עם חתיכות אחרות--אותן החתיכות אסורות לזרים, ומותרות לכוהנים. [יג] בשר קודשי קודשים, או בשר קודשים קלים, שנתבשל עם בשר תאווה--הרי בשר התאווה אסור לטמאים, ומותר לטהורים.
י,יג [יד] נאמר בעולה "עור העולה אשר הקריב, לכוהן לו יהיה" (ויקרא ז,ח), ונאמר בחטאת "הכוהן המחטא אותה, יאכלנה" (ויקרא ו,יט), ונאמר באשם "לכוהן אשר יכפר בו, לו יהיה" (ראה ויקרא ז,ז), ונאמר בשלמים "לכוהן, הזורק את דם השלמים--לו יהיה" (ויקרא ז,יד), ונאמר במנחה "המקריב אותה, יאכלנה" (ראה ויקרא ו,יט; ויקרא ז,ט)--אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי: שהכוהן הראוי לעבודה, זה הוא שיש לו חלק לאכול; ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן, כגון שהיה טמא--אין לו חלק לאכול, אפילו כשיטהר לערב. אבל לעניין חלוקה, הכול לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום; וכולם חולקים בכל קודשי המקדש, איש כאחיו--בין זה שהקריב, בין אחיו שעימו במקדש שלא הקריב.
י,יד [טו] ולמה חילק הכתוב במנחות, בין מנחות האפויות ומנחת הסולת, שהרי באפויות הוא אומר "כל המנחה, אשר תיאפה בתנור . . . לכוהן המקריב אותה, לו תהיה" (ראה ויקרא ז,ט), ובמנחת הסולת הוא אומר "וכל מנחה בלולה בשמן, וחרבה--לכל בני אהרון תהיה, איש כאחיו" (ויקרא ז,י):
י,טו שהאפויה, כשחולקין אותה אנשי בית אב--כל שיגיע לו חלקו, אפילו כזית פת, הרי הוא ראוי לו, שהרי אוכלו מיד; אבל הסולת, אם יחלקו אותה ביניהן--נמצא מגיע לזה מלוא כפו סולת או פחות, שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו. לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה, ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב--הוצרך הכתוב לומר בה "לכל בני אהרון תהיה, איש כאחיו" (ויקרא ז,י), שיחלקו אותה בפני עצמה. מכאן אמרו חכמים, אין חולקין מנחה כנגד מנחה, אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת, או סולת כנגד סולת; אלא כל אחת ואחת, חולקין שייריה בפני עצמה. [טז] וכן אין חולקין עוף כנגד עוף, ולא חטאת כנגד חטאת, ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק; אלא כל חלק וחלק, חולקין אותו ביניהן בשווה.
י,טז אין הקטן חולק אפילו בקודשים קלים, אף על פי שמותר להאכילו קודשי קודשים; וכן אישה ואנדרוגינוס--אין חולקים להם בקודשי המקדש כלל, שנאמר "איש כאחיו" (ויקרא ז,י). אבל בעל מום--בין קבוע בין עובר, בין שנולד במומו בין שהיה תמים ונפסל--חולק ואוכל, שנאמר "לחם אלוהיו, מקודשי הקודשים . . ." (ויקרא כא,כב): והוא, שיהיה ראוי לאכילה; אבל אם היה טמא, אינו חולק לאכול לערב. [יח] וכן כוהן גדול--אוכל שלא בחלוקה, אלא נוטל כל מה שירצה.
י,יז [יט] כל הראוי לאכילת הקודשים בשעת הקרבן, חולק לאכול; וכל שאינו ראוי לאכול בשעת העבודה--אף על פי שהוא ראוי לעבודה, והרי הוא ראוי לאכול לערב--אינו חולק כדי להניח חלקו לערב. כיצד: טבול יום, ומחוסר כיפורים, והאונן ביום הקבורה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט--אינן חולקין לאכול לערב.
י,יח [כ] כל שאינו ראוי לאכול, אינו ראוי לעבוד: חוץ מכוהן גדול האונן--שהוא עובד ואינו אוכל, כמו שביארנו. וכל איש שאינו ראוי לעבוד, אינו ראוי לאכול--חוץ מבעל מום, שהרי נתפרש בתורה.
י,יט [כא] כל שאין לו חלק בבשר, אין לו בעורות. אפילו טמא בשעת זריקת דמים, וטהור בשעת הקטר חלבים--אינו חולק בבשר: שנאמר "המקריב את דם השלמים, ואת החלב--מבני אהרון: לו תהיה שוק הימין, למנה" (ויקרא ז,לג)--עד שיהיה טהור וראוי לעבודה משעת זריקה, עד אחר הקטר חלבים.
י,כ [כב] נטמא אחר זריקה, וטבל, והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים--הדבר ספק אם חולק, או אינו חולק; לפיכך אם תפס, אין מוציאין מידו. [כג] קרבן ציבור הבא בטומאה--אף על פי שהטמאים מקריבין, אין חולקין עם הטהורין לאכול לערב: מפני שאינן ראויין לאכילה.
יא,א כל האוכל כזית מבשר העולה--בין לפני זריקת דמה, בין לאחר זריקת דמה--לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ונדריך אשר תידור" (ראה דברים יב,יז): מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל בשר העולה. [ב] והחלב של עולה, ובשרה, והסולת והיין והשמן של נסכיה--חמשתן מצטרפין לכזית.
יא,ב [ג] וכן האוכל כזית מכל האימורין--בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, בין כוהן בין ישראל--לוקה, שהאימורין כליל למזבח ככל העולה, והרי נאמר במנחת כוהנים "כליל תהיה, לא תיאכל" (ויקרא ו,טז): כל שהוא כליל למזבח--אכילתו בלא תעשה, ולוקין עליו בכזית.
יא,ג וכן כל האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות--לוקה, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד . . . לא תיאכל; באש, תישרף" (ויקרא ו,כג).
יא,ד כל האוכל כזית מבשר הקודשים, אפילו קודשים קלים, קודם זריקת דמים--לוקה: שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ונדבותיך" (דברים יב,יז)--כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך, קודם שזורקין דמם בשערי המקום. מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל תודה או שלמים, קודם זריקת דמים; והוא הדין לשאר הקודשים, בין קלים בין חמורים. ושישה דברים שבתודה, שהם החלב והבשר והסולת והשמן והיין והלחם--כולן מצטרפין לכזית.
יא,ה כל האוכל כזית מבשר קודשי קודשים חוץ לעזרה--לוקה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז): מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה; והוא הדין לאוכל קודשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה--שחומת ירושלים לקודשים קלים, כחומת העזרה לקודשי קודשים. ואחד בשר חטאת ואשם, או שיירי מנחות.
יא,ו בשר קודשי קודשים שיצא חוץ לחומת העזרה, ובשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים--נפסל, ונאסר לעולם. ואף על פי שחזר למקומו, אסור לאוכלו; והאוכל ממנו כזית--לוקה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב,ל): כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו--נעשה כטריפה, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות. [ז] נכנס בשר קודשים קלים להיכל, הרי זה כשר.
יא,ז [ח] זר שאכל כזית מבשר קודשי קודשים בעזרה אחר זריקת דמים--לוקה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם . . . וזר לא יאכל, כי קודש הם" (שמות כט,לג): במקום שהכוהן אוכל, ובעת שראוי לאכול--אם אכלו שם הזר, לוקה. אבל אם אכל הזר בשר קודשי קודשים בחוץ--לוקה משום אוכלן בחוץ, לא משום זר שאכל קודש: שהרי אינם ראויין שם לכוהנים. וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה--לוקה משום אוכל קודם זריקה בלבד, לא משום זרות.
יא,ח [ט] זר שאכל כזית מחטאת העוף, לוקה שתיים: אחת משום זר שאכל את הקודש. ואחת משום אוכל נבילה, שכל מלוקה נבילה היא; וכשהותרה--לכוהנים הותרה, לא לזרים. והרי הן שני איסורין הבאין כאחד, כמו שביארנו.
יב,א המנחות, הן מן הקרבנות; והמנחות הבאות בפני עצמן, ואינן באות משום נסכים--מהם מנחת ציבור, ומהם מנחת יחיד. [ב] וכל המנחות, סולת חיטים--חוץ ממנחת סוטה ועומר התנופה, שהם מן השעורים.
יב,ב [ג] שלוש מנחות לציבור: עומר התנופה--והוא קרב למזבח, כמו שיתבאר. ושתי הלחם שמביאין ביום עצרת--ואלו נקראו מנחה, ואינן קרבין לגבי המזבח, והן חמץ, ועליהם נאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם, לה'; ואל המזבח לא יעלו" (ויקרא ב,יב). והמנחה השלישית--הוא לחם הפנים שעושין בכל שבת, ואינו קרב לגבי המזבח, אלא כולו נאכל לכוהנים, כמו שיתבאר.
יב,ג [ד] ותשע מנחות ליחיד, וכולן קרבין למזבח; ואלו הן: (א) מנחת חוטא--והיא המנחה שמקריב העני, כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו. (ב) מנחת סוטה--והיא מנחת הקנאות, שכבר נתפרשו מעשיה. (ג) המנחה שמקריב כל כוהן תחילה כשייכנס לעבודה, שמקריב אותה בידו; והיא הנקראת מנחת חינוך. (ד) המנחה שמקריב כוהן גדול בכל יום, והיא הנקראת חביתין. (ה) מנחת הסולת, והיא באה בנדר ונדבה. (ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה. (ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה. (ח) מנחת מאפה תנור חלות, והיא באה בנדר ונדבה. (ט) מנחת מאפה תנור רקיקין, והיא באה בנדר ונדבה.
יב,ד [ה] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח--אין כל אחת מהן פחותה מעישרון, ומיעוטו מעכב את כולו; וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה--יש לו להתנדב ולנדור מהן כל שירצה, אפילו אלף עישרון. אבל מנחת העומר, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות, ומנחת חינוך, והחביתין--כל אחת מהן עישרון אחד, לא פחות ולא יתר.
יב,ה [ו] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח--טעונות הגשה במערב כנגד חודה של קרן דרומית מערבית, ואינן טעונות תנופה: חוץ ממנחת סוטה, ועומר התנופה--ששתיהן טעונות תנופה והגשה.
יב,ו [ז] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח, טעונות שמן ולבונה--לוג שמן לכל עישרון; וקומץ לבונה לכל מנחה, בין שהייתה עישרון אחד בין שהייתה שישים עישרון, שאין מביאין בכלי אחד יתר על שישים עישרון, כמו שיתבאר: חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שנאמר "לא ישים עליה שמן, ולא ייתן עליה לבונה" (ויקרא ה,יא; וראה במדבר ה,טו).
יב,ז [ח] נתן והקריב--לוקה על השמן בפני עצמו, ועל הלבונה בפני עצמה; נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה--אינו עובר, ולא פסל. מנחת חינוך והחביתין--מוסיף לכל אחת מהן שמן, כמו שיתבאר.
יב,ח [ט] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, מקטירין הקומץ כולו על גבי המזבח; והשאר, נאכל לכוהנים: חוץ ממנחת זכרי כהונה--שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כולה, שנאמר "וכל מנחת כוהן . . ." (ויקרא ו,טז). הנה למדת שמנחת חינוך, והחביתין, וכוהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה--כולן נשרפות על גבי המזבח, ואינן נקמצות.
יב,ט [י] הכוהנת--מנחתה נקמצת כמנחת ישראל, ושייריה נאכלין. [יא] ולדות שנתערבו, והרי כל אחד מהן ספק כוהן--מנחתם נקמצת כמנחת ישראל, ואינה נאכלת כמנחת כוהנים. כיצד עושים--הקומץ קרב בפני עצמו, והשיירים מתפזרין על בית הדשן.
יב,י [יב] כל הנשואות לכוהנים, בין כוהנת בין ישראלית--אין שיירי מנחותיהן נאכלים, מפני חלק הבעל, ואינה כולה לאישים, מפני חלק האישה: אלא הקומץ קרב לעצמו, והשיירים מתפזרין על בית הדשן.
יב,יא הקמיצה, בכל מקום בעזרה; ואם קמץ בהיכל, כשרה. [יג] ומקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע, וקומצין מכלי שעל גבי קרקע; ואין מקדשין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע. ומאימתיי יותרו השיירים באכילה, משייצת האור ברוב הקומץ.
יב,יב [יד] כל המנחות הקרבות לגבי המזבח, מצה; וכן שיירי המנחות שאוכלין הכוהנים--אף על פי שהן מותרין לאכול אותן בכל מאכל, ובדבש--אין אוכלין אותה חמץ, שנאמר "לא תיאפה חמץ, חלקם" (ויקרא ו,י): אפילו חלקם, לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה, לוקה; והמחמץ אחר המחמץ, חייב.
יב,יג ולוקין, על כל עשייה ועשייה שבה. [טו] כיצד: לשה חמץ, או עירבה חמץ, או קטפה חמץ, או אפיה חמץ--לוקה: שנאמר "לא תיעשה, חמץ" (ויקרא ב,יא), ונאמר "לא תיאפה חמץ" (ויקרא ו,י)--לחייב על כל מעשה יחידי שבה. עשיה חמץ מתחילה ועד סוף, לוקה על כל מעשה מהן. [טז] הניח שאור על גבי העיסה, והלך וישב לו, ונתחמצה מאליה--לוקה, שהנחת השאור הוא המעשה.
יב,יד [יז] תיבל השיירים בקצח, או בשומשמין, ובכל מיני תבלין ושמנים--כשרה: מצה היא, אלא שנקראת מצה מתובלת.
יב,טו [יח] המחמץ מנחה פסולה, פטור: שנאמר "אשר תקריבו לה'--לא תיעשה, חמץ" (ויקרא ב,יא)--הכשרה לה', לא הפסולה. חימצה כשהיא כשרה, ויצאת לחוץ, וחזר וחימצה אחר שנפסלה ביציאתה--אינו לוקה; חימצה בראשו של מזבח--אינו לוקה, שנאמר "אשר תקריבו", וכבר קרבה זו, והיא כשרה.
יב,טז [יט] המחמץ לחם הפנים--לוקה, שנאמר "כל המנחה" (ויקרא ב,יא). אבל מנחת נסכים, אין בה מלקות: שאם גיבלה במים, הרי נפסלה קודם שתתחמץ; ואם גיבלה בשמן של נסכים--מי פירות הן, ואינן מחמיצין.
יב,יז [כ] החיטים של מנחות--אין לותתין אותן, שמא יחמיצו: שהרי בחוץ לותתין אותן, ואין הכול זריזין לשומרן. אבל מנחת העומר--הואיל והיא של ציבור, לותתין אותה: שהרי הציבור זריזין הן, ומשמרין אותה.
יב,יח [כא] כל המנחות הנאפות--נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו, הואיל ולישתן ואפייתן בפנים, בעזרה: אנשי פנים זריזין הן. [כב] ובמקום שמבשלין קודשי קודשים--שם אופין את המנחות, שנאמר "זה המקום אשר יבשלו שם הכוהנים . . . אשר יאפו את המנחה" (יחזקאל מו,כ).
יב,יט [כג] כל המנחות--טחינתן והרקדתן בחוץ, ולישתן ועריכתן ואפייתן בפנים; וכל מעשיהן כשרים בזר, עד שיבואו לבית הקמיצה. ומחבת ומרחשת היו בעזרה; ושתיהם מכלי השרת, ומקדשין. ותנור של מקדש, של מתכת היה.
יג,א מצות עשה לעשות כל מנחה, כמצותה האמורה בתורה. [ב] וכיצד עשיית חביתי כוהן גדול: מביא עישרון שלם, וחוצהו בחצי עישרון שבמקדש--שאף על פי שהיא קרבה חציין, אינה מתקדשת לחציין; ומביא עימה שלושת לוגין שמן--שנאמר "בשמן תיעשה" (ויקרא ו,יד), להוסיף לה שמן כנסכי הכבש.
יג,ב ובולל הסולת בשמן, וחולט אותה ברותחין, ולש מכל חצי עישרון, שש חלות; נמצאו שתים עשרה חלות. [ג] ואחת אחת היו נעשות. וכיצד עושה: מחלק השלושת לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה; ואופה החלה מעט, ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה. ואינו מבשלה הרבה--שנאמר "תופיני" (ויקרא ו,יד), בין בשל ונא.
יג,ג [ד] ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשניים, באומד--כדי שיקריב החצי בבוקר, והחצי בערב; ולוקח החציין, וכופל כל אחד מהן לשניים, ופותת עד שתימצא כל פתיתה כפולה לשניים. ומקריב החציין עם חצי קומץ לבונה, בבוקר; והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה, בערב. ואם הייתה מנחת חינוך--אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת, עם קומץ לבונה. ושתיהן, כליל לאישים.
יג,ד [ה] מנחת הסולת כיצד הייתה נעשית: מביא עישרון סולת או כמה עשרונות, כפי נדרו, ושמן הראוי לה; ומודד בעישרון של מקדש, ונותן שמן בכלי, ואחר כך נותן עליו את הסולת, ואחר כך נותן שמן אחר על הסולת, ובולל הסולת בו; ואחר כך נותנה בכלי שרת, וצק לתוכה שמן. ושמן שנתן תחילה, עם שמן הבלילה, עם השמן שיצק--הכול לוג לעישרון. ונותן עליה לבונתה.
יג,ה [ו] מנחת המחבת והמרחשת כיצד: נותן השמן בכלי, ונותן עליו הסולת, ונותן על הסולת שמן אחר, ובולל הסולת; ואחר כך לשה בפושרין, ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר; ופותת אותה פיתים, ונותנה בכלי שרת, ויוצק עליה שאר השמן, ונותן לבונתה.
יג,ו [ז] מה בין מחבת למרחשת: מרחשת--יש לה שפה, והבצק שאופין אותו עליה רך, שהרי יש לה שפה ואינו יוצא; ומחבת--אין לה שפה, והבצק שאופין אותו בה קשה, כדי שלא ייצא מכאן ומכאן.
יג,ז [ח] מנחת מאפה תנור כיצד: אם חלות היא--בולל הסולת בשמן, ולש בפושרין, ואופה, ופותת, ונותן בכלי שרת, ונותן עליה לבונתה; ואין בה יציקת שמן, שנאמר "חלות מצות בלולות בשמן" (ויקרא ב,ד).
יג,ח ואם רקיקין היא--לש את הסולת בפושרין, ומושח את הרקיקין בשמן, שנאמר "ורקיקי מצות משוחים בשמן" (ויקרא ב,ד); וייראה לי, שאחר אפייה מושח אותם. [ט] וכיצד מושחן: מביא לוג שמן לכל עישרון, ומושחן; וחוזר ומושחן, עד שיכלה כל השמן שבלוג.
יג,ט [י] כל ארבע מנחות אלו האפויות--כשאופין אותן, אופין כל עישרון עשר חלות; ואם ריבה בחלות או חיסר, כשרה. וכיצד פותתין אותן: כופל החלה לשניים, והשניים לארבעה, ומבדיל--ואם הייתה המנחה של זכרי כהונה, אינו מבדיל; ופותת. וכולן, פתיתתן כזיתים; ואם הגדיל הפתיתין או הקטינן, כשרה.
יג,י [יא] לא בלל, לא פתת, לא הגיש, לא משח את הרקיקין--כשרה: לא נאמרו כל הדברים האלו, אלא למצוה--שכך היא מצותה.
יג,יא [יב] סדר הבאת המנחה כיצד: מביא אדם סולת מתוך ביתו בקלתות של כסף, ושל זהב, או של שאר מיני מתכות--כלי שהוא ראוי לכלי שרת. ואם הייתה מנחת הסולת--נותנה לכלי שרת, ומקדשה בכלי שרת; ואם הייתה מן המנחות הנאפות--אופה אותה שם במקדש, ופותת כמו שביארנו, ונותן הפתיתין לכלי שרת. ונותן עליה שמנה ולבונתה, ומוליכה אצל כוהן; והכוהן מוליכה אצל המזבח, ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, ודייו.
יג,יב ומסלק את כל לבונתה, לצד אחד; וקומץ ממקום שנתרבה שמנה, שנאמר "מסולתה ומשמנה" (ויקרא ב,ב). ונותן הקומץ לכלי שרת, ומקדשו בכלי שרת; וקומץ שחלקו בשני כלים, אינו קדוש. וחוזר ומלקט את כל לבונתה, ונותנה על הקומץ שבכלי, ומעלה אותו על גבי המזבח, ומולחו, ונותן על גבי האישים מכלי שרת. ואם מנחת כוהנים היא--אינו קומץ, אלא נותן מלח על כולה, ומשליך הכול על גבי האישים.
יג,יג כיצד קומצין מנחות הנקמצות: כדרך שקומץ כל אדם, פושט פס ידו, וקומץ. קמץ בראשי אצבעותיו, או מן הצדדין--לא יקטיר; ואם הקטיר, הורצה. ואם הוסיף בקומץ, כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ--הרי זה פסול.
יג,יד אין קומץ, פחות מכשני זיתים; ומקצת הקומץ, מעכב את כולו. והקומץ והלבונה, מעכבין זה את זה. הסולת והשמן, מעכבין זה את זה. ומקצת השמן, מעכב את כולו: אין פחות מלוג לעישרון, כמו שביארנו.
יד,א מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים, וכל מין שירצה מחמשת מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה; ומתנדב או נודר מנחה ממנחות נסכים לבדה, מאיזה מין משלושת מיני מנחות נסכים שביארנו. ומתנדב או נודר יין בפני עצמו, או שמן בפני עצמו, או לבונה בפני עצמה; או עצים למערכה--מפני שהן כקרבן, שנאמר "ולקורבן העצים" (נחמיה יג,לא).
יד,ב שניים מתנדבין או נודרין קרבן אחד, עולה או שלמים; אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה, מביאין אותה בשותפות. אבל המנחה, אינה באה בשותפות. ודברים אלו, דברי קבלה הן. [ג] הניח מנחה לשני בניו, ומת--הרי אלו מביאין אותה.
יד,ג [ד] איזה הוא נדר, ואיזו היא נדבה: האומר הרי עליי עולה, או הרי עליי שלמים, או הרי עליי מנחה, או הרי דמי בהמה זו עליי עולה או שלמים--זה הוא הנדר; אבל האומר בהמה זו או דמי בהמה זו עולה או שלמים, או הרי העישרון הזה מנחה--זו היא נדבה.
יד,ד [ה] מה בין נדרים לנדבות: שהנודר--אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב, חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר; והמתנדב ואמר זו--אם מת או נגנב, אינו חייב באחריותו.
יד,ה [ו] האומר דמי שור זה עליי עולה, ודמי בית זה עליי קרבן, ומת השור, ונפל הבית--חייב לשלם; אמר הרי עליי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה, אינו חייב באחריותה.
יד,ו [ז] כבר ביארנו שהעושה בית חוץ למקדש, להקריב בו קרבנות--אינו כבית עבודה זרה; והאומר הרי עליי עולה שאקריבנה במקדש, והקריבה בבית זה--לא יצא. שאקריבנה בבית זה--אם הקריבה במקדש, יצא. הקריבה באותו הבית, יצא: הרי הוא כמי שנדר עולה, על מנת שלא יהיה חייב באחריותה; וענוש כרת, על העליתה בחוץ.
יד,ז וכן אם אמר הריני נזיר, על מנת שאגלח בבית זה--אם גילח שם, יצא: הרי הוא כמי שנדר לצער עצמו, והרי ציער; ואינה נזירות.
יד,ח חטאת ואשם אינן באין אלא על חטא, ואינן באין בנדר ונדבה. האומר הרי עליי חטאת או אשם, או שאמר הרי זו חטאת או אשם--לא אמר כלום. היה מחוייב חטאת או אשם, ואמר הרי זו לחטאתי או לאשמי, או הרי המעות האלו לחטאתי או לאשמי--דבריו קיימים.
יד,ט האומר קרבן מצורע זה, או יולדת זו עליי--אם היה אותו מצורע או היולדת עניים, מביא הנודר קרבן עני; ואם היו עשירים, מביא הנודר קרבן עשיר, אף על פי שהנודר עני.
יד,י האומר חטאתו ואשמו ועולתו ושלמיו של פלוני עליי--אם רצה אותו פלוני--הרי זה מניחו להקריבן על ידו, ומתכפר לו. רצה בשעת הפרשתו, ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו--בעולה ובשלמים--מקריבן, ומתכפר לו בהן: אף על פי שאינו רוצה עתה, שהרי רצה בשעת הפרשה. אבל בחטאת ואשם--לא נתכפר לו, עד שירצה מתחילה ועד סוף.
יד,יא האומר הרי עליי כנדרי רשעים, שמנדריהן נזיר וקרבן ושבועה--חייב בכולן; כנדרי כשרין, לא נתחייב כלום. הרי עליי כנדבות כשרין, הרי זה נדר בנזיר ובקרבן. וכל כינויי קרבן, כקרבן.
יד,יב אין הנודר ולא המתנדב חייב, עד שיהיה פיו וליבו שווין. כיצד: המתכוון לומר הרי עליי עולה, ואמר שלמים, או שהתכוון לומר הרי זו עולה, ואמר שלמים--לא אמר כלום. נתכוון לנדור בעולה, ואמר קרבן, לנדור בחרם, ואמר הקדש--דבריו קיימים: שהעולה קרבן, והחרם הקדש. וכן כל כיוצא בזה.
יד,יג בנדרים ונדבות, אינו צריך להוציא בשפתיו; אלא אם גמר בליבו, ולא הוציא בשפתיו כלום--חייב. כיצד: גמר בליבו שזו עולה, או שיביא עולה--הרי זה חייב להביא, שנאמר "כול נדיב ליבו, יביאהא" (שמות לה,ה): בנדיבת הלב, יתחייב להביא. וכן כל כיוצא בזה מנדרי קודשים ונדבותן.
יד,יד [יג] אחד נדרים ונדבות, עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים--מצות עשה מן התורה שיביא הכול ברגל שפגע בו תחילה, שנאמר "ובאת שמה. והבאתם שמה" (דברים יב,ה-ו): כלומר, בעת שתבוא לחוג, תביא כל מה שאתה חייב בו ותיתן כל חוב שעליך, לשם.
יד,טו הגיע הרגל, ולא הביא--הרי זה ביטל מצות עשה; עברו עליו שלוש רגלים, ולא הקריב קרבנותיו שנדר או התנדב, או שלא נתן הערכים והחרמים והדמים--הרי זה עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב): אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה. ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.
יד,טז [יד] הקדיש בהמה למזבח, ועברו עליו שני רגלים, ונפל בה מום, ופדיה על גב בהמה אחרת--אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו על האחרת שלוש רגלים. ואחד האיש ואחד האישה, עוברת בבל תאחר; אבל היורש, אינו עובר בבל תאחר.
יד,יז [טו] כל הקרבנות שעברו עליהן שלוש רגלים--לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים; ובכל יום ויום אחר השלוש רגלים, הוא עובר בבל תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד, עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחילה. [טז] אף על פי שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג), כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב--כופין אותו עד שיקריב.
יד,יח [יז] כל חייבי עולות ושלמים, ממשכנין אותן: אף על פי שאין מתכפר לו עד שירצה, שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג)--כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אבל חייבי חטאות ואשמות, אין ממשכנין אותן--הואיל והם מעוכבי כפרה, אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן: חוץ מחטאת נזיר, הואיל ואינה מעכבת אותו מלשתות יין--שמא יאחר אותה; לפיכך ממשכנין אותו עליה.
טו,א האומר ולדה של זו עולה, והיא שלמים--דבריו קיימים. היא שלמים, וולדה עולה--אם לכך נתכוון, דבריו קיימים; ואם אחר שגמר בליבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים, חזר בו ואמר ולדה עולה--אף על פי שחזר בו בתוך כדי דיבור, הרי ולדה שלמים: שאין חזרה בהקדש, ואפילו בתוך כדי דיבור.
טו,ב האומר ידה של זו עולה, או רגלה של זו עולה--תימכר לחייבי עולות, ודמיה חולין חוץ מדמי אותן האברים: והוא שיהיה זה המחוייב עולה שקנה אותה, נדר עולה בדמים קצובים.
טו,ג האומר ליבה או ראשה של זו עולה--הואיל והקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, הרי כולה עולה; הקדיש אבר אחד מן העוף, הרי זה ספק אם נתקדש כולו או לא נתקדש.
טו,ד [ג] האומר בהמה זו, חצייה עולה, וחצייה שלמים--קדשה, ואינה קרבה; אלא תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא בחצי דמיה עולה, ובחצי דמיה שלמים. היה מחוייב חטאת, ואמר חצייה חטאת, וחצייה עולה או שלמים, או שאמר חצייה עולה או שלמים, וחצייה חטאת--הרי זו תמות, כמו שיתבאר בחטאות המתות.
טו,ה [ד] בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חצייה שלו, וחזר ולקח החצי האחר והקדישו--הרי זו קדשה, וקרבה: אף על פי שמתחילתה דחויה הייתה, כשהקדיש חצייה--אין הדחוי מעיקרו דחוי; ואף על פי שהוא קדושת דמים, הואיל והיא בעלי חיים, אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה--לפיכך תקרב, ועושה תמורה.
טו,ו [ה] האומר דמי בהמה זו עולה, או הרי זו לעולה--אם הייתה ראויה ליקרב עולה--נתקדשה קדושת הגוף, והיא עצמה תקרב עולה. ואם אינה ראויה--תימכר, ויביא בדמיה עולה. [ו] אמר על בהמה טמאה, וכיוצא בה מאיסורי הקרבן שאין קדושה חלה עליהן, הרי אלו עולה--לא אמר כלום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח; אמר הרי אלו לעולה--יימכרו, ויביא בדמיהן עולה.
טו,ז האומר דמי פרה זו לעולה כל שלושים יום, ולאחר שלושים יום לשלמים, או שאמר דמיה לשלמים כל שלושים יום, ולאחר שלושים יום לעולה--דבריו קיימים: ואם הקריב דמיה בתוך שלושים יום, מביא בהן כמו שנדר; ואם הקריבן לאחר שלושים יום, מביא כמו שנדר.
טו,ח הייתה לו בהמה מעוברת, ואמר אם ילדה זכר, הרי הוא עולה, ואם נקבה, זבחי שלמים--ילדה זכר, יקרב עולה; ילדה נקבה, תקרב זבחי שלמים; ילדה זכר ונקבה--הזכר יקרב עולה, והנקבה זבחי שלמים. ילדה שני זכרים--האחד יקרב עולה, והשני יימכר לצריכי עולה, ודמיו חולין; וכן אם ילדה שתי נקבות--אחת תקרב שלמים, ושנייה תימכר לצריכי שלמים, ודמיה חולין.
טו,ט ילדה טומטום ואנדרוגינוס--אינן קודשים, והרי הן חולין כמו שביארנו; והמקדיש עובר במעי בעלת מום, וכיוצא בה--הרי זה קדוש.
טז,א הנודר גדול, והביא קטן--לא יצא; נדר קטן, והביא גדול--יצא. כיצד: אמר הרי עליי עולה או שלמים כבש, והביא איל, או שנדר עגל והביא שור, גדי והביא שעיר--יצא. [ב] נדר עולה מן הכבשים, או מן האילים, והביא פלגס--הרי זה ספק אם יצא ידי נדרו, או לא יצא; וכן הנודר עולת עוף מן התורים, או מן בני היונה, והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה--הרי זה ספק.
טז,ב נדר שחור והביא לבן, לבן והביא שחור, זכר והביא נקבה, נקבה והביא זכר--לא יצא.
טז,ג הנודר סתם, מביא מן הגדולים שבמין שנדר; ואם אותו המקום רגילין לקרות בסתם לאחד מן המינין, מביא כאנשי המקום. כיצד: נדר עולה מן הבקר, יביא שור. אמר הרי עליי עולה--אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם, אפילו לעולת העוף--מביא פרידה אחת, תור או בן יונה; ואם דרכן שאין קוראין עולה סתם אלא לעולת בקר, יביא שור. וכן כל כיוצא בזה.
טז,ד מי שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם--לא יביא כחוש ביותר שבאותו המין, מפני שדמיו מועטין, ואינו חייב להביא היפה השמן ביותר, שאין שם למעלה ממנו; אלא יביא הבינוני. ואם הביא הכחוש, יצא ידי נדרו.
טז,ה האומר הרי עליי שור שווה מנה--יביא שור ששווה מנה באותו מקום, חוץ מנסכיו; הביא שניים במנה, לא יצא.
טז,ו האומר שור זה עולה, ונפל בו מום--אם רצה, יביא בדמיו שניים; ואפילו הביא בדמיו איל אחד, יצא. אמר שני שוורים אלו עולה, ונפל בהם מום--אם רצה, יביא בדמיהם אחד. איל זה עולה, ונפל בו מום--אם רצה, יביא בדמיו כבש; וכן אם נדר כבש, ונפסל--אם רצה, יביא בדמיו איל.
טז,ז אמר הרי עליי עולה, והפריש שור, ונגנב--פוטר עצמו בשה. אמר שור זה ודמיו עליי עולה, הוקבע; ואם נפסל, לא יביא בדמיו אלא שור.
טז,ח האומר אחד מכבשיי הקדש, ואחד משווריי הקדש, והיו לו שניים--הגדול שבהן הקדש. היו שלושה--הגדול שבהן הקדש, וחוששין לבינוני; כיצד יעשה--ימתין לבינוני עד שייפול בו מום, ותחול הקדושה על הגדול לבדו. ואם אמר שור שבשווריי הקדש--הגדול שבהם הקדש, ואין חוששין לבינוני.
טז,ט פירש אחד מהן, ושכח, או שאמר לו אביו, אחד מהן הקדש--הרי זה מקדיש גדול שבהן, ואחר כך יצא ידי חובתו; וכן הנודר עולה מן הבקר, וקבע נדרו, ושכח מה קבע, אם שור אם עגל--הרי זה יביא שור. וכן אם קבע בכבשים, ושכח מה קבע--יביא איל; קבע בעיזים, ושכח--יביא שעיר. שכח באיזה מין מן הבהמה קבע עולתו, יביא שור ואיל ושעיר; ואם נסתפק לו שמא בעוף קבע עולתו, יוסיף תור ובן יונה.
טז,י נדר תודה או שלמים, וקבע נדרו בבקר, ושכח במה קבעו--יביא פר ופרה; וכן אם נסתפק לו בכבשים, יביא איל ורחל; נסתפק לו בעיזים, יביא שעיר ושעירה. שכח באיזה מין קבע נדרו--מביא פר ופרה, איל ורחל, שעיר ושעירה.
טז,יא האומר הרי עליי עולת עוף, מביא תור או בן יונה; פירש, ושכח באיזה מין קבע נדרו--מביא תור ובן יונה.
טז,יב [יא] האומר הרי עליי למזבח--יביא קומץ לבונה, שאין לך דבר שקרב כולו למזבח כמות שהוא אלא לבונה. פירש נדרו, ושכח מה פירש--יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח; לפיכך מביא עולת בהמה, ועולת עוף, ומנחת נסכים, ולבונה, ויין בפני עצמו.
טז,יג [יב] אמר הרי עליי בסלע למזבח--יביא כבש, שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש; פירש, ושכח מה פירש--יביא בסלע מכל דבר ודבר שקרב למזבח.
טז,יד [יג] האומר הרי עליי לבונה, לא יפחות מקומץ. הרי עליי עצים--לא יפחות משני גזרים, עוביין כמחוקות ואורכן אמה; הרי עליי עץ--מביא גזר אחד, אורכו אמה. ואם רצה להביא דמי העצים, יביא.
טז,טו [יד] מי שנדר או התנדב שמן, כיצד עושין בו--קומץ ממנו קומץ, ונותן עליו מלח, וזורקו על גבי האישים, והשאר נאכל לכוהנים כשיירי מנחות. וכיצד עושין ביין הבא בפני עצמו--נותן עליו מלח, ומנסכו כולו על גבי השיתין ככל הנסכים. והלבונה הבאה בפני עצמה--נותן עליה מלח, וכולה לאישים.
טז,טז [טו] מי שנדר נדר, לא יביאנו ממעות מעשר שני: שהרי נתחייב בקרבן זה; וכל המחוייב בקרבן, לא יביא קרבנו אלא מן החולין. [טז] אמר הרי עליי תודה מן החולין, ולחמה מן המעשר--לא יביא לחמה אלא מן החולין: שהרי נדר בקרבן תודה, והתודה אינה באה אלא עם הלחם.
טז,יז פירש ואמר הרי עליי להביא תודה ממעות מעשר שני, ולחמה מן החולין--יש לו להביא כמו שנדר; ואם הביא הכול מן החולין, יצא. וכן אם פירש ואמר הרי עליי תודה, היא ולחמה מן המעשר--יביא; ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני--אלא ממעות מעשר שני, כמו הבהמה שהיא ממעות מעשר שני.
טז,יח ואף על פי שפירש שיביא לחמה מן המעשר, לא יביא נסכיה ממעות מעשר שני, שאין הנסכים באין לעולם אלא מן החולין, כמו שביארנו: לפי שנאמר בהן "והקריב המקריב קרבנו" (במדבר טו,ד)--עד שיהיו משלו, ולא יהיה בהן צד לגבוה כלל.
יז,א הנודר מנחה מאפה תנור--לא יביא מאפה כופח, ולא מאפה רעפים, ולא מאפה יורת הערביים. [ב] האומר הרי עליי במחבת, והביא במרחשת, במרחשת, והביא במחבת--מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא; ואם אמר זו להביא במרחשת, והביאה במחבת, או במחבת, והביאה במרחשת--הרי זו פסולה. וכן כל כיוצא בזה.
יז,ב וכן האומר הרי עליי שני עשרונות להביאן בכלי אחד, והביאן בשני כלים, או בשני כלים, והביאן בכלי אחד--מה שהביא הביא; וידי חובתו לא יצא, שנאמר "כאשר נדרת לה'" (דברים כג,כד). [ג] אלו להביא בכלי אחד, והביא בשני כלים, אלו להביא בשני כלים, והביא בכלי אחד--הרי אלו פסולין.
יז,ג לא קבען בשעת הנדר, אלא אמר הרי עליי שני עשרונות, ובשעת הפרשה קבען והפרישן בשני כלים, וחזר והביאן בכלי אחד--הרי אלו כשרים: שנאמר "כאשר נדרת" (דברים כג,כד), ולא כאשר הפרשת.
יז,ד אמר הרי עליי שני עשרונות להביא בכלי אחד, והביא בשני כלים, אמרו לו בכלי אחד נדרת--הקריבם בשני כלים, הרי אלו פסולין; הקריבם בכלי אחד, הרי אלו כשרים.
יז,ה [ד] אמר הרי עליי שני עשרונות להביא בשני כלים, והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת--הקריבן בשני כלים, הרי אלו כשרים; הקריבן בכלי אחד, הרי אלו כשתי מנחות שנתערבו.
יז,ו [ה] האומר הרי עליי מנחה, יביא אחת מחמשת מיני מנחות הבאות בנדר ונדבה; אמר הרי עליי מנחות, יביא שני מיני מנחות מחמשתן; אמר הרי עליי מין מנחות, יביא שתי מנחות ממין אחד. הרי עליי מיני מנחות, יביא שתי מנחות משני מינין; וכן אם אמר מיני מנחה, יביא שני מינין. קבע נדרו במין מהן, ושכחו--מביא חמשתן.
יז,ז [ו] אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד, יתר משישים עישרון; ואם נדר יותר משישים--מביא שישים בכלי אחד, והשאר בכלי שני: שאין יכולין להיבלל כאחד אלא שישים; אבל יתר על שישים, אין נבללין. אף על פי שאין הבלילה מעכבת כמו שביארנו, אמרו חכמים, כל הראוי לבלילה, אין הבלילה מעכבת בו; וכל שאינו ראוי לבלילה, הבלילה מעכבת בו.
יז,ח [ז] אמר הרי עליי מאה אחד ועשרים עישרון--מביא מאה ועשרים בשני כלים, שישים בכל כלי, ומביא עישרון אחד בכלי שלישי.
יז,ט אמר הרי עליי עישרון, מביא עישרון אחד. הרי עליי עשרונות, יביא שניים; פירש נדרו, ושכח כמה עישרון פירש--יביא שישים עישרון בכלי אחד. שכח כמה עישרון פירש, ובאיזה מין קבעו--הרי זה מביא שישים עישרון, מכל מין ומין מחמשתן.
יז,י [ח] קבע נדרו, ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר--הרי זה מביא מאחד ועד שישים, בשישים כלי. כיצד: מביא עישרון אחד בכלי ראשון, ושני עשרונות בכלי שני, ושלושה עשרונות בשלישי, עד שיהיו שישים עישרון בכלי האחרון. ואם שכח אף באיזה מין קבע--מביא על סדר זה שישים כלי, מכל מין; ונמצא מביא מכל מין, אלף ושמונה מאות ושלושים עישרון.
יז,יא [ט] האומר הרי עליי מנחת שעורים, או מנחת חצי עישרון, או מנחת שלא שמן ולבונה--הרי זה פטור, שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין. אמר הרי עליי מנחה מן השעורים, או מן העדשים, או מנחה בלא שמן ולבונה, או מנחה חצי עישרון--שואלין אותו: אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה, ואילו ידעתי שאין מקריבין אלא עישרון שלם סולת בשמן ולבונה, לא הייתי נודר--הרי זה פטור; ואם אמר אילו הייתי יודע, הייתי נודר כדרך שמקריבין--הרי זה חייב להקריב כדרך שמקריבין.
יז,יב [י] נדר עישרון ומחצה, ואמר אילו הייתי יודע, הייתי נודר כדרך המתנדבין--הרי זה מביא שניים. אמר הרי עליי קמח, או הרי עליי חצי עישרון, ולא הזכיר שם מנחה--הרי זה פטור, כמי שלא נדר מעולם.
יז,יג וכן האומר הרי עליי תודה בלא לחם, זבח בלא נסכים--הרי זה פטור; ואם אמר אילו הייתי יודע שאין מקריבין כן, הייתי נודר כדרך הנודרין--הרי זה חייב להביא כדרך המקריבין.
יז,יד [יא] האומר הרי עליי לחמי תודה, יביא תודה ולחמה--שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלא תודה, וסוף הקרבן הזכיר. אמר הרי עליי לחם לפטור תודתו של פלוני, יביא לחם תודה עם תודת חברו.
יז,טו [יב] מתנדב אדם או נודר, יין בפני עצמו. ואין מתנדבין לוג יין, ולא שני לוגין--שאין בנסכים לא לוג ולא שניים; ואין מתנדבין חמישה--שאין חמשת לוגין ראויין לא לנסכי בהמה אחת, ולא לנסכי שתי בהמות. אבל מתנדבין שלושה, וארבעה, ושישה, ומשישה ומעלה--מפני שהן ראויין לנסכי בהמות.
יז,טז [יג] כיצד: נדר שבעה, הרי הן כנסכי כבש ואיל; נדר שמונה, הרי אלו כנסכי שני אילים; תשעה, כנסכי שור וכבש, או כנסכי שלושה כבשים; נדר עשרה, הרי אלו כנסכי שור ואיל, או שני כבשים ואיל. וכן עד לעולם.
יז,יז [יד] נדר חמשת לוגין--אומרין לו השלם שישה, שהרי קבען לקרבן; אבל אם נדר לוג או שניים--פטור, שהרי אינן ראויין כלל, לא הן ולא מקצתן. ואין מתנדבין ולא נודרין פחות מלוג שמן--שאין לך מנחה פחותה מעישרון, והיא צריכה לוג אחד שמן.
יז,יח [טו] האומר הרי עליי יין, לא יפחות משלושת לוגין; הרי עליי שמן, לא יפחות מלוג. פירש נדרו, ושכח כמה לוג נדר מן היין או מן השמן--יביא מאה וארבעים לוג: שאין לך יום שמקריבין בו הציבור קרבנות מרובות, יותר מיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ויהיו הנסכים בו ביום מאה וארבעים לוג שמן וכמותם יין, כמו שיתבאר בהלכות תמידין ומוספין.
יח,א כל הקרבנות כולן--בין קרבנות בהמה ועוף, בין קרבנות מנחות--מצות עשה להקריבן בבית הבחירה, שנאמר "ושם תעשה, כול אשר אנוכי מצווך" (דברים יב,יד). וכן מצות עשה להיות כל אדם מיטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן, מחוצה לארץ לבית הבחירה: שנאמר "רק קודשיך אשר יהיו לך, ונדריך, תישא ובאת . . ." (דברים יב,כו)--מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקודשי חוצה לארץ, שהוא מיטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה.
יח,ב המקריב קרבן חוץ לעזרה--ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה: שנאמר "הישמר לך, פן תעלה עולותיך, בכל מקום, אשר תראה" (דברים יב,יג). ואם הקריב במזיד--חייב כרת, שנאמר "אשר יעלה עולה, או זבח. ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו, לעשות אותו, לה'--ונכרת . . . מעמיו" (ויקרא יז,ח-ט); ואם הקריב בשוגג, מביא חטאת קבועה.
יח,ג וכן השוחט קודשים חוץ לעזרה--אף על פי שלא העלה אותם--אם היה מזיד, חייב כרת: שנאמר "אשר ישחט שור או כשב או עז . . . דם ייחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת" (ויקרא יז,ג-ד). ואם שחט בשוגג, מביא חטאת קבועה.
יח,ד והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ: בהיקש--נאמר "שם, תעלה עולותיך" (דברים יב,יד), ונאמר "ושם תעשה, כול אשר אנוכי מצווך" (שם). מה העליה בחוץ שענש עליה--הזהיר עליה בפירוש, שנאמר "הישמר לך, פן תעלה עולותיך" (דברים יב,יג); אף עשייה שבכללה השחיטה, שענש עליה בפירוש--הרי הוא מוזהר עליה, שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר.
יח,ה השוחט קודשים והעלה אותם בחוץ, חייב שתיים--אחת על השחיטה, ואחת על ההעליה. שחט בפנים, והעלה בחוץ--חייב על ההעליה; וכן אם שחט בחוץ, והעלה בפנים--חייב על השחיטה.
יח,ו אינו חייב אלא על שחיטת קודשים, הראויין ליקרב למזבח. אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח, או מחטאות המתות--הרי זה פטור: שנאמר "לפני משכן ה'" (ויקרא יז,ד)--כל שאינו ראוי לבוא אל משכן ה', אין חייבין עליו.
יח,ז שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו, או בבעלים--הואיל ואינו ראוי לבוא עתה בפנים, פטור. [ח] איזה הוא מחוסר זמן, בגופו: בהמה בתוך שבעת ימי הלידה, ותורין שלא הגיע זמנן; ואותו ואת בנו שנשחט אחד מהם היום, שאין השני ראוי עד למחר.
יח,ח [ט] ואיזה הוא מחוסר זמן, בבעלים--קרבן שעדיין לא הגיע זמן בעליו להקריבו. כיצד: הזב והזבה והיולדת ששחטו חטאתם בחוץ בתוך ימי ספירה, פטורין; וכן מצורע ששחט חטאתו ואשמו בחוץ בתוך ימי הספירה, פטור: שעדיין לא נראו בעלי הקרבנות האלו לכפרה. אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה, חייבין: שהעולה, דורון היא; והחטאת והאשם, הן עיקר הכפרה.
יח,ט וכן נזיר ששחט חטאתו בחוץ בתוך ימי נזירות, פטור; הקריב עולתו או שלמיו בחוץ, חייב: שהחטאת היא המעכבת אותו, והיא עיקר הנזירות.
יח,י אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק, שהקריבן בחוץ--פטור, שהרי לא נקבע האיסור. אשם מצורע ששחטו בחוץ, שלא לשמו--חייב, הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר כמו שיתבאר. וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ, כך הוא פטור על העליתו.
יח,יא שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ--אם עד שלא התוודה עליהם, חייב כרת על שניהן, הואיל וראויין לבוא לפני ה', לווידוי; ואם אחר שהתוודה--פטור על המשתלח, שהרי אינו ראוי לבוא לפני ה'.
יח,יב השוחט שלמים בחוץ, קודם שיפתחו דלתות ההיכל--פטור: שהרי הן מחוסרים מעשה; ואחר כך יהיו ראויין ליקרב לפני ה', כמו שביארנו. והשוחט את הפסח בחוץ, אפילו בשאר ימות השנה--בין לשמו, בין שלא לשמו--חייב: שהפסח בשאר ימות השנה, שלמים הוא.
יח,יג בהמת חולין, שעוברה קודשי מזבח--אסור לשחוט אותה בחוץ; ואם שחט--אינו לוקה, מפני שאינה ראויה לבוא לפני ה'. [יד] גנב והקדיש, ואחר כך שחט בחוץ--חייב. ומאימתיי העמידוה ברשותו, כדי לחייבו עליה כרת: משעה שהקדישה--והוא, ששחטה אחר ייאוש; אבל לפני ייאוש, אינה קדושה.
יח,יד [טו] הייתה הבהמה כולה בחוץ, וצווארה בפנים, ושחט--חייב, שנאמר "אשר ישחט שור או כשב או עז, במחנה; או אשר ישחט, מחוץ למחנה" (ויקרא יז,ג). אחד השוחט במקדש, ושאר גוף הבהמה לחוץ; או שהיה גופה בפנים, וצווארה בחוץ--חייב: עד שתהיה הבהמה כולה במקדש, שנאמר "ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו" (ויקרא יז,ט). אבל השוחט בגגו של היכל--אף על פי שאינו ראוי לזביחה כלל, הרי זה פטור.
יח,טו [טז] שניים שאחזו בסכין, ושחטו בחוץ--פטורין: שנאמר "אשר ישחט . . . או אשר ישחט" (ויקרא יז,ג)--אחד, ולא שניים. ואחד ששחט בחוץ--אף על פי שלא נתכוון לשחוט קודשים אלו לה'--הרי זה חייב, שנאמר "דם ייחשב לאיש ההוא, דם שפך" (ויקרא יז,ד): אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך, לא כקרבן--הרי הוא חייב.
יח,טז [יז] השוחט בחוץ בלילה--חייב, הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ. וכן אם העלה בלילה, מזה ששחט בחוץ בלילה--חייב על ההעליה; אבל אם שחט בפנים בלילה, והעלה בחוץ--פטור, לפי שלא העלה אלא דבר פסול, שאין לך שחיטה כשרה בלילה, במקדש. וכן אם קיבל בכלי חול בפנים, וזרק בחוץ--פטור.
יח,יז [יח] וכן המולק את העוף בחוץ, פטור; ואם העלהו, פטור. מלק בפנים, והעלה בחוץ--חייב על ההעליה; שחטו בפנים, והעלהו בחוץ--פטור, שלא העלה אלא דבר שאינו ראוי ליקרב. שחט את העוף בחוץ, והעלהו בחוץ--חייב שתיים: שהשחיטה בחוץ כשרה, והרי היא כמליקה בפנים.
יט,א אין המעלה בחוץ חייב, עד שיעלה לראש המזבח שייעשה בחוץ; אבל אם העלה על הסלע, או על האבן--פטור: שאין קרוי קרבן אלא על המזבח, ואף על פי שהוא בחוץ--שנאמר "וייבן נוח מזבח" (בראשית ח,כ). ואינו חייב עד שיעלה לה', שנאמר "לעשות אותו, לה'" (ויקרא יז,ט).
יט,ב אינו חייב אלא על העלית דבר הראוי לאישים או למזבח, כגון העולה--שנאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח): מה עולה, שראויה לאישים--אף כל שראוי לאישים, הוא שחייבין על העליתו בחוץ.
יט,ג מכאן אמרו חכמים, הזורק את הדם, או המקטיר אברי עולה, או אימורין, או קומץ, או לבונה, או קטורת, או מנחת כוהנים, או מנחת נסכים, או המנסך שלושת לוגין יין, או שלושת לוגין מים, בחוץ--חייב, שנאמר "לא יביאנו, לעשות אותו" (ויקרא יז,ט): כל המתקבל בפנים, חייבין עליו בחוץ.
יט,ד אבל הזורק שיירי הדם בחוץ, אפילו שיירי דמים הפנימיים--פטור: שזריקת שיירי הדם--שיירי מצוה הם, ואינן מעכבין. וכן המנסך מים או יין פחות משלושה לוגין בחוץ--פטור, בין בשאר ימי השנה בין בחג: הואיל וחסר השיעור, הרי אינן ראויין להתקבל בפנים.
יט,ה וכן המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר שלמים, בין של יחיד בין של ציבור, משיירי מנחות, משתי הלחם, מלחם הפנים, בחוץ--פטור: שכל אלו ראויין לאכילה, לא לאישים.
יט,ו [ה] המעלה את הבהמה כולה בחוץ--חייב מפני האימורין, ואף על פי שלא הפרישן: אין בשר הזבח חוצץ, וכאילו הקטיר האימורין בפני עצמן. אבל המעלה מנחה שלא נקמצה--פטור, שאין הקומץ ברור ומובדל; קמצה, וחזר קומצה לתוכה, והקריב כולה בחוץ--חייב.
יט,ז [ו] היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים, בחוץ--פטור: לפי שכל אחד מאלו אינו גמר עבודה, ונאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח). מה העליה, שהיא גמר עבודה--אף כל שהוא גמר עבודה, חייבין עליו.
יט,ח [ז] פרה אדומה ששרפה חוץ ממקום שריפתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתוודה עליו--פטור: שנאמר "ואל פתח אוהל מועד, לא יביאנו" (ויקרא יז,ט)--כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, אין חייבין עליו.
יט,ט אבל קודשים פסולין, שהיה פסולן בקודש--אם העלה מהן בחוץ, חייב. כיצד: כגון הלן, והיוצא, והטמא, ושנפסל במחשבת העובד--שכולן נשרפין, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין--אם עבר והעלה מהן בחוץ, חייב: שנאמר "לעשות אותו, לה'" (ויקרא יז,ט)--כל הנעשה לה' חייבין עליו, ואלו נעשו לה'.
יט,י [ח] כל דבר שחייבין על העליתו בחוץ--כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ, חייב: בין שהעלה בפנים תחילה, ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ, בין שהניח הכול בפנים, ולקח ממנו כזית והעלהו בחוץ. אבל אם חסר אותו דבר הקרב כל שהוא בפנים, והעלה שאריתו בחוץ--פטור.
יט,יא [ט] כיצד: הקומץ או הלבונה, והאימורין, והעולה, ומנחה הנשרפת, והנסכין, שחסרו מקצתם בפנים, והקריב שאריתן בחוץ--פטור: שהרי נאמר "לעשות אותו" (ויקרא יז,ט)--על השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר. הוציאו שלם, וחסר בחוץ, והעלהו--הרי זה ספק, לפיכך אינו לוקה.
יט,יב [י] העלה אבר שאין בו כזית בשר, והיה העצם משלימו לכזית--חייב, מפני שהוא מחובר; היה מלח משלימו לכזית--הרי זה ספק, לפיכך אינו לוקה. ועולה ואימוריה, מצטרפין לכזית.
יט,יג [יא] העלה, וחזר והעלה--חייב על כל אבר ואבר. זרק והעלה, חייב שתיים: שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה--שהרי נאמר "אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח), ונאמר "לעשות אותו" (ויקרא יז,ט). העלה אבר חסר, פטור--שנאמר "לעשות אותו", על השלם הוא חייב. [יב] שניים שאחזו באבר, והעלוהו בחוץ--חייבין: שנאמר "איש איש . . . אשר יעלה עולה" (ויקרא יז,ח)--אפילו איש ואיש שהעלו, חייבין.
יט,יד [יג] הזורק מקצת מתנות בחוץ, חייב. המקבל דם חטאת בכוס אחד, נתן ממנו בחוץ, וחזר ונתן בפנים--חייב על הניתן בחוץ, שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים; ואם נתן ממנו בפנים, וחזר ונתן בחוץ--פטור, מפני שהן שיירים. אבל אם קיבל בשתי כוסות, בין שנתן שניהן בחוץ, או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ--הרי זה חייב.
יט,טו [יד] הקומץ והלבונה של מנחה, שהקריב אחד מהן בחוץ, או הקריב האחד בפנים והשני בחוץ--חייב; וכן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, שהקריב אחד מהן בחוץ, או אחד בפנים ואחד בחוץ--חייב.
יט,טז [טו] מי ששחט קודשים בזמן הזה, והעלה חוץ לעזרה--חייב: מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים--שהרי מותר להקריב, אף על פי שאין בית, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, כמו שביארנו.
יט,יז [טז] השוחט קודשי גויים בחוץ, חייב; וכן המעלה אותן בחוץ. והגויים מותרין להקריב עולות לה', בכל מקום--והוא, שיקריבו בבמה שיבנו. ואסור לסייען, ולעשות שליחותן--שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ; ומותר להורות להם, וללמדם היאך יקריבו לשם האל ברוך הוא.