הלכות טומאת צרעת

יש בכללן שמונה מצוות--שש מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה; (ב) שלא יקוץ סימני טומאה; (ג) שלא יגלח הנתק; (ד) שיהיה המצורע מפורסם בקריעת בגדיו ופריעת ראשו ועטייה על שפם; (ה) טהרת צרעת; (ו) שיגלח המצורע את כל שיערו כשיטהר; (ז) דין צרעת הבגד; (ח) דין צרעת הבית.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות טומאת צרעת פרק א

א,א  צרעת עור הבשר--הוא שילבין מקום מן העור, ותהיה הלבנונית כקרום ביצה ומקרום ביצה ומעלה; אבל לבנונית שהיא דיהה מקרום הביצה ולמטה--אינה צרעת, אלא בוהק הוא.  [ב] וארבע מראות יש בצרעת עור הבשר, ואלו הן:

א,ב  לובן עז ביותר שאין למעלה ממנו, שהוא נראה בעור הבשר כשלג; הוא הנקרא בהרת.  ולובן שהוא דיהה מזה מעט, שהוא נראה כצמר נקי של כבש בן יומו; הוא הנקרא שאת.  ולובן שהוא דיהה מן השאת מעט, שהוא נראה כסיד ההיכל; הוא תולדת הבהרת, והוא הנקרא ספחת.  ולובן שהוא דיהה מסיד ההיכל מעט, והרי הוא כקרום ביצה; הוא תולדת השאת, וגם זה נקרא ספחת.

א,ג  הנה למדת שהמראה שהוא כסיד ההיכל, הוא ספחת הבהרת; והמראה שהוא כקרום ביצה, הוא ספחת השאת:  שאין לשון ספחת, אלא טפילה.  מכאן אמרו חכמים מראות נגעים--שניים, שהן ארבעה:  בהרת, וספחתה; ושאת, וספחתה.

א,ד  [ג] ארבע מראות אלו, כולן מצטרפין זה עם זה--בין להקל, בין להחמיר, בין בתחילת ראיית הנגע, בין בסוף השבועות, ובין לאחר שנפטר המצורע, או נחלט.

א,ה  כיצד:  אחד נגע שהיה כולו לבן כשלג, או כסיד ההיכל, או כצמר נקי, או כקרום ביצה, ואחד נגע שהיה מקצת הלובן כמראה הבהרת, ומקצתו כמראה השאת, ומקצתו כמראה הספחת--הכול כמראה אחד הוא חשוב.

א,ו  אם כן למה מנו אותן חכמים, ואמרו מראות נגעים שניים שהן ארבעה--כדי להבין במראות:  שכל כוהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן, כשמלמדין אותו ומודיעין אותו--לא יראה את הנגע, עד שיבין ויכיר; ויאמר זו היא הבהרת, וזו היא ספחתה, וזו היא השאת, וזו היא ספחתה.

א,ז  [ד] היה במראה הלובן מארבעה מראות אלו, מקצת אדמומית מעורבת בו--גם זה נגע צרעת הוא, שנאמר "או בהרת, לבנה אדמדמת" (ויקרא יג,יט); והוא הדין לשאת, ולספחת של שאת ולספחת הבהרת.  והמראה הזה שהוא מעורב מלבנונית ומעט אודם, הוא הנקרא פתוך.

א,ח  וכיצד מראה הפתוך בארבעה מראות אלו:  כאילו הן ארבע כוסות מלאות חלב, ונתערב בכוס הראשונה שני טיפי דם, ובשנייה ארבע טיפין, ובשלישית שמונה טיפין, וברביעית שש עשרה טיפין.

א,ט  הפתוך שבבהרת, הוא המראה הרביעי; והפתוך שבשאת, כמראה כוס שלישית; והפתוך שבספחת הבהרת, כמראה הכוס השנייה; והפתוך שבספחת השאת, כמראה הכוס הראשונה.

א,י  [ה] כל המראות האלו, בין הלבן בין הפתוך--מצטרפין זה עם זה, וכמראה אחד הן חשובין; ובין שהיה הנגע כולו לבן, או מקצתו לבן ומקצתו לבן אדמדם--הכול כמראה אחד הוא, בין להקל בין להחמיר.

א,יא  [ו] כל מראה צרעת עור הבשר--אינה קרויה נגע ולא מטמאה, עד שיהיה מראה הנגע עמוק מעור הבשר:  לא עמוק במשישתו, אלא במראית העין--כמראה החמה, שהיא נראית לעין עמוקה מן הצל; אבל אם היה מראה הלובן או הפתוך בשווה עם שאר העור, או גבוה מן העור--אינו נגע, אלא כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף.

א,יב  [ז] שיעור כל נגעי צרעת, בין צרעת אדם בין צרעת בגדים--כגריס הקלקי שהוא מרובע; והוא מקום מרובע מעור הבשר כדי צמיחת שלושים ושש שערות, שש שערות אורך ושש רוחב.  וכל הפחות מזה, אינו נגע צרעת.

א,יג  [ח] נגע שהיה רוחבו כדי צמיחת חמש שערות--אפילו היה אורכו אמה, הרי זה טהור; ואינו נגע צרעת, עד שיהיה בו ריבוע כגריס.  וכל השיעורין, הלכה למשה מסיניי.

א,יד  [ט] כל מקום שנאמר בהרת, הוא הדין לשאר ארבעה מראות של לובן או של פתוך:  והוא--שיהיה הנגע כגריס או יתר, ויהיה עמוק מעור הבשר; וזה הוא שאנו קוראין אותו בהרת סתם.

א,טו  בהרת שהיא עזה כשלג, נראית באדם שהוא לבן כהה, ובהרת שהיא כהה, נראית בכושי עזה; לפיכך אין משערין הכול אלא בבינוני, שאינו לא לבן ולא שחור.

א,טז  [י] שלושה סימני טומאה הן בצרעת עור הבשר--שיער לבן, והמחיה, והפסיון; ושלושתן מפורשין בתורה.  כיצד:  מי שנולדה בו בהרת, ובה שיער לבן, או מחית בשר חי--כשיראהו הכוהן, יחליטו ויאמר טמא.

א,יז  לא היה בה שיער לבן, ולא מחיה--יסגיר שבעת ימים, ובשביעי רואהו:  אם נולד בבהרת שיער לבן, או מחיה, או שפסת והוסיפה--הרי זה מוחלט; לא נולד בה לא מחיה, ולא שיער לבן, ולא פסתה בעור--יסגיר שבוע שני.  אם נולד בה אחד משלושתן, מחליטו.  ואם לא נולד בה אחד משלושתן--הרי זה טהור ויפטור אותו, שאין בנגעי עור הבשר הסגר יתר על שני שבועות; ואם לאחר שפטרו וטהר, פסה הנגע, או נולד בו שיער לבן, או מחיה--הרי זה מוחלט לטומאה.

א,יח  [יא] בהרת שהייתה עזה כשלג, ולאחר ההסגר נעשת כהה כקרום ביצה, או שהייתה בתחילה כקרום ביצה, ונעשת כשלג--הרי היא כמות שהייתה:  שאין עזות המראה סימן טומאה, ולא כהייתו סימן טהרה; אלא אם נתמעט מארבעה מראות, ונעשה כהה מקרום ביצה--שהרי נעשה בוהק, ולפיכך טהור.

א,יט  אם כן מה הוא זה שנאמר בתורה "והנה כהה הנגע, ולא פשה הנגע בעור--וטיהרו הכוהן" (ויקרא יג,ו)--שאם כהה מארבעה מראות, טהור; וכן אם לא כהה, ולא פסה, ולא נולד בו לא שיער לבן ולא מחיה--הרי זה טהור.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ב

ב,א  שיער לבן, שהוא סימן טומאה בצרעת--אין פחות משתי שערות; וכמה יהיה אורכן, כדי שיהיו ניטלות בזוג.  הייתה אחת ארוכה ואחת קצרה משיעור זה, או אחת שחורה ואחת לבנה, או אחת מלמטן ונחלקה מלמעלן והיא נראית כשתיים, או שהיה עיקרן משחיר וראשן מלבין--הרי זה טהור; היה עיקרן מלבין וראשן משחיר--אף על פי שהלבן כל שהוא, טמא.

ב,ב  שתי שערות לבנות שהן בתוך הנגע--אף על פי שיש שיער שחור ביניהן, והן מפוזרות אחת כאן ואחת כאן--הרי אלו סימן טומאה:  אפילו היה הנגע כגריס מצומצם, אין מקום שיער השחור ממעטו.  ובין שהיו שתי השערות בתוך הבהרת והיא מקפת אותן, ובין שהיו בסוף הבהרת--הרי זה טמא; אבל אם היו בצד הבהרת מבחוץ, הרי זה טהור--עד שיהיה העור שצומחות בו שתי השערות הלבנות לבן.

ב,ג  היו שתי שערות בתוך הנגע, ושוכבות חוצה לו--טמא; היו חוצה לנגע, ושוכבות לתוכו--אינן סימן טומאה.

ב,ד  [ג] לובן השערות, מטמא בכל מראה:  בין שהיו לבנות כשלג, בין שהיו לבנות לובן דוהה ביותר, הואיל ומראהן לבן, טמא.

ב,ה  [ד] אין שיער לבן סימן טומאה, עד שיהיה בגופה של בהרת.  כיצד:  בהרת ובתוכה שחין או מכווה או בוהק או מחית השחין או מחית המכווה, ושתי שערות לבנות בתוך השחין או המכווה או הבוהק שבתוך הנגע--אינו סימן טומאה; והרי זו כבהרת שאין בה שיער לבן, ויסגיר--אף על פי שהבהרת מקפת את השחין או את המכווה או את מחיתן או את הבוהק שיש בהן שתי השערות.

ב,ו  וכן אם היה שחין או מכווה או מחיתן או בוהק מקיף את שתי השערות הלבנות, או סמוך להן בצידן, או שהיה חולק בין שתי השערות--הרי אלו אינן סימן טומאה; והרי הבהרת כבהרת שאין בה שיער לבן, ויסגיר.

ב,ז  [ה] הלכו להן השחין והבוהק והמכווה שהיו מקיפין את השערות הלבנות, או נסמכין להן, או חולקין אותן, ונמצאו שתי השערות בתוך הבהרת בגופה, בסוף השבוע הראשון, או בסוף השבוע השני--הרי זה מוחלט; ואם לא הלכו להן, יפטור אותו.

ב,ח  [ו] אין שיער לבן סימן טומאה, עד שתקדום הבהרת את השיער הלבן--שנאמר "והיא, הפכה שיער לבן" (ויקרא יג,י), שתהפוך אותו הבהרת; אבל אם קדם שיער לבן את הבהרת--הרי היא כבהרת שאין בה סימן טומאה, ויסגיר.

ב,ט  [ז] הייתה בו בהרת, ובה שיער לבן, והוחלט בו, ואחר כך הלכה הבהרת, והניחה שיער לבן במקומו, וטהר, ואחר כך חזרה בהרת אחרת במקום הבהרת הראשונה, והרי השיער הלבן בתוכה--זה הוא הנקרא שיער פקודה, ואינו סימן טומאה:  שנאמר "והיא, הפכה שיער לבן" (ויקרא יג,י)--שהפכתו היא, לא שהפכתו חברתה.

ב,י  [ח] היה בו בהרת כגריס, ובה שתי שערות, והוחלט, והלך ממנה כחצי גריס, וטהר, ונשארו שתי השערות בחצי גריס הנשאר, וחזר כחצי גריס במקום זה שהלך, והרי שתי שערות לבנות בבהרת כגריס--אינן סימן טומאה:  עד שיהפוך שתי השערות בהרת אחת.

ב,יא  [ט] בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום, ונולדה בצידה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת--הרי זו להסגיר; בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת, ונולדה לה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת--הרי זו להסגיר.

ב,יב  בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות, ונולדה לה בהרת כחצי גריס, ובה שערה אחת--הרי זו להסגיר.  בהרת כחצי גריס, ואין בה כלום, ונולדה לה בהרת כחצי גריס, ובה שתי שערות--הרי זו להחליט:  שהרי קדמה בהרת, לשתי השערות הלבנות.  ספק שיער לבן קדם, ספק הבהרת קדמה--הרי זה טמא; וייראה לי, שטומאתו בספק.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ג

ג,א  אין המחיה סימן טומאה, עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר על זה; וכמה שיעורה--כדי צמיחת ארבע שערות, שתיים אורך ושתיים רוחב:  והוא שתהיה המחיה באמצע הבהרת, והבהרת מקפת אותה מכל צד; והיא יתרה על המחיה, רוחב שתי שערות מכל צד או יתר.

ג,ב  אבל אם הייתה המחיה בצד הבהרת, אינה סימן טומאה; הייתה מפוזרת, כגון שהיה בשר חי כחרדל במקום זה ובשר חי כחרדל במקום אחר--אף על פי שהכול באמצע הבהרת, אינן מצטרפין לכעדשה:  עד שיהיה במקום אחד באמצע הבהרת, כעדשה מרובע או יתר.

ג,ג  [ב] המחיה מטמאה בכל מראה--בין שהיה מראה המחיה אדום, או שחור, או לבן:  והוא, שלא יהיה הלובן מארבע מראות שביארנו.

ג,ד  [ג] אין המחיה סימן טומאה, עד שתהיה בגופה של בהרת.  כיצד:  בהרת שהיה באמצעה שחין או מכווה או מחיתן או בוהק, והמחיה בתוך השחין או בתוך המכווה או בתוך מחיתן או בתוך הבוהק--אף על פי שהמחיה באמצע הבהרת, אינה סימן טומאה:  מפני שהיא בתוך השחין או המכווה או מחיתן, או בתוך הבוהק.

ג,ה  וכן אם הקיף השחין או מחיתו, והמכווה או מחיתה, והבוהק את המחיה, או שנסמך אחד מהן למחיה מצידה, או שחלק אחד מהן את המחיה ונכנס לתוכה--אינה סימן טומאה; והרי זו כבהרת שאין בה סימן, ויסגיר.

ג,ו  הלכו להן השחין או המכווה או הבוהק שהיו תחת המחיה, או שהיו בצידה, או שהיו מקיפין אותה, או שהיו נכנסין לתוכה, ונמצאת המחיה לבדה בתוך הבהרת בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני--הרי זה יחליט; ואם לא הלכו להן, יפטור.

ג,ז  [ד] המחיה סימן טומאה לעולם--בין שקדמה מחיה את הבהרת, בין שקדמה בהרת את המחיה:  לפי שלא נאמר בה, "והיא, הפכה" (ויקרא יג,י).  זה שנאמר בתורה "והיא, הפכה שיער לבן; ומחית בשר חי, בשאת" (שם)--אינו צריך לשניהן, לשיער ולמחיה; אלא כל אחד מהן סימן טומאה.  ולא נאמר שיער לבן עם המחיה, אלא ליתן שיעור למחיה--שתהיה כדי לקבל שיער לבן, שהוא שתי שערות.

ג,ח  [ה] בהרת כגריס מצומצם, ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת--הרי זה מוחלט.  נתמעטה הבהרת, או שנתמעטה המחיה--טהור; וכן אם רבתה המחיה שבתוך בהרת זו, טהור:  שאין הבהרת מטמאה במחיה, עד שתהיה יתרה על המחיה רוחב שתי שערות מכל צד.

ג,ט  הייתה המחיה פחותה מכעדשה, ורבת המחיה עד שנעשת כעדשה--הרי זה מוחלט; נתמעטה המחיה ממה שהייתה, או שהלכה לה--הרי זה כמות שהיה, ואין כאן סימן טומאה.

ג,י  [ו] בהרת יתרה מכגריס, ובה מחיה יתרה מכעדשה, ורבו או שנתמעטו--טמא:  ובלבד שלא תתמעט הבהרת מכגריס, ולא תתמעט המחיה מכעדשה; ולא תקרב המחיה לסוף הבהרת, בפחות מכדי צמיחת שתי שערות כמו שביארנו.

ג,יא  [ז] בהרת כגריס, ובשר חי כעדשה או יתר מקיף אותה מבחוץ, ובהרת שנייה מקפת את הבשר החי--הרי הבהרת הפנימית להסגיר, שהרי אין בה סימן טומאה; ובהרת החיצונה להחליט, שהרי המחיה באמצעה.  נתמעט הבשר החי שביניהן, או שהלך כולו--בין שהיה מתמעט וכלה מבפנים, בין שהיה מתמעט מבחוץ--הרי שתיהן כבהרת אחת, שאין בה סימן טומאה.

ג,יב  [ח] בהרת שהייתה בראש אבר מן האברים, והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר--אינה סימן טומאה:  מפני שהמחיה חולקת את הנגע, ונמצא מקצתו שופע ויורד מכאן ומקצתו שופע ויורד מכאן; ונאמר בנגעים "וראהו הכוהן" (ויקרא יג,ג; ויקרא יג,ה; ויקרא יג,יז; ויקרא יג,כז; ויקרא יג,לו), שיהיה רואה הנגע כולו כאחת.

ג,יג  ואלו הן ראשי אברים שאינן מיטמאין במחיה--ראשי אצבעות ידיים ורגליים, וראשי אוזניים, וראש החוטם, וראש העטרה, וראשי הדדין שבאישה; אבל ראשי הדדין של איש, והיבולת, והדילדולין--מיטמאין במחיה.

ג,יד  [ט] וכל ראשי אברים אלו, שהיה מקומן יושב כגריס--מיטמאין בנגעים; אבל אם היו עגולין כרוב בריית בני אדם, טהורין.  כיצד:  בהרת כגריס בראש חוטמו, או בראש אצבעו, ושופעת אילך ואילך--טהור:  שנאמר "וראהו הכוהן" (ויקרא יג,ג; ויקרא יג,ה; ויקרא יג,יז; ויקרא יג,כז; ויקרא יג,לו), עד שיראה כולו כאחד.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ד

ד,א  הפסיון מטמא בכל שהוא--והוא, שיהיה הפסיון מאחד ממראות הנגעים; אבל אם היה הפסיון מראה בוהק, אינו פסיון.  ואין הפסיון סימן טומאה, עד שיפסה חוץ לנגע; אבל אם פסה לתוך הנגע, הרי הוא כמות שהיה.

ד,ב  כיצד:  בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה, והסגירה, ובסוף השבוע נתמעטה המחיה ממה שהייתה, או שהלך הבשר החי כולו--אין זה פסיון:  שאין הבהרת פוסה לתוכה, אלא לחוצה לה.

ד,ג  [ב] אין הפסיון סימן טומאה, עד שיהיה אחר הסגר; אבל אם בא בתחילה, וראה הכוהן את הנגע שהוא פוסה והולך--אינו מחליט; אלא מסגירו עד סוף השבוע, ויראה.

ד,ד  [ג] אין הבהרת פוסה לתוך השחין, ולא לתוך המכווה, ולא לתוך מחית השחין, ולא לתוך מחית המכווה; ולא לראש ולא לזקן, אף על פי שנקרחו והלך השיער מהן:  שנאמר "ואם פשה תפשה המספחת בעור" (ויקרא יג,ז).  אבל הבהרת שפסת לתוך הבוהק, הרי זה פסיון.

ד,ה  [ד] השחין והמכווה והבוהק ומחית השחין ומחית המכווה, שהיו חולקין בין האם לפסיון--אינו סימן טומאה; הסגירו, והלכו להן עד שנמצא הפסיון סמוך לאם--הרי זה מוחלט.

ד,ו  [ה] בהרת כגריס, ופסתה כחצי גריס ועוד, והלך מן האם כחצי גריס--אף על פי שהנותר מן האם עם הפסיון יתר מכגריס, הרי זה טהור; הייתה כגריס, ופסת כגריס ועוד, והלכה לה האם--תיראה כתחילה, ויסגיר שבוע אחר שבוע.

ד,ז  הייתה בו בהרת והסגירו, והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר, וחזרה בהרת במקומה כמות שהייתה--הרי היא כמות שהייתה; נתמעטה בתוך ימי הסגר, ופסתה וחזרה כמות שהייתה, או שפסתה ונתמעט הפסיון, וחזרה כמות שהייתה--הרי זה יסגיר.

ד,ח  [ו] בהרת כגריס, ופסתה כגריס, ונולד בפסיון מחיה או שיער לבן, והלכה לה האם--תיראה כתחילה.  הייתה בו בהרת כגריס והסגירו, ובסוף השבוע והרי היא כסלע--ספק שהיא היא, ספק שאחרת באה תחתיה--הרי זה טמא.

ד,ט  [ז] בהרת כגריס, וחוט יוצא ממנה--אם יש בו רוחב שתי שערות--זוקקה לשיער לבן ולפסיון, אבל לא למחיה:  שאין המחיה סימן טומאה--עד שתקיף אותה הבהרת, ויהיה בין סוף המחיה וסוף הבהרת רוחב צמיחת שתי שערות.  היו שתי בהרות, וחוט יוצא מזו לזו--אם יש בו רוחב שתי שערות, מצרפן; ואם לאו, אינו מצרפן.

ד,י  הסגירו שבוע אחר שבוע, ולא נולד לו סימן טומאה ופטרו, ולאחר הפטר פסה הנגע, כל שהוא--הרי זה מוחלט.  [ח] בהרת שטהרה מתוך הסגר, או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני הטומאה--אין מסגירין בה לעולם.  [ט] בהרת שכנסה אחר הפטר, ופסתה לכמות שהייתה, או שפסתה, וחזרה לכמות שהייתה--הרי הוא בטהרתו.

ד,יא  [י] בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, ושיער לבן בתוך המחיה, והחליטו, ולאחר החלט הלכה המחיה--טמא, מפני שיער לבן; הלך השיער הלבן--טמא, מפני המחיה.  היה השיער הלבן בתוך הבהרת, והלך השיער הלבן--טמא, מפני המחיה; הלכה המחיה--טמא, מפני שיער לבן.

ד,יב  [יא] בהרת, ובה מחיה ופסיון--הלכה המחיה--טמא, מפני הפסיון; הלך הפסיון--טמא, מפני המחיה.  וכן בשיער לבן ובפסיון.

ד,יג  החליטו בשיער לבן, והלך השיער, וחזר בו שיער לבן אחר, או שנולדה לו מחיה, או פסיון; או שהחליטו במחיה, והלכה המחיה, ונולדה לו מחיה אחרת, או שיער לבן, או פסיון; או שהחליטו בפסיון, והלך הפסיון, וחזר פסיון אחר, או שנולדה בו מחיה, או שיער לבן:  הרי זה בטומאתו, כמות שהיה.

ד,יד  אחד הטמא שהוחלט בתחילה, או שהוחלט בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או אחר הפטר--הואיל והוחלט מכל מקום--אינו טהור, עד שלא יישאר בו סימן טומאה:  לא סימן שהוחלט בו, ולא סימן אחר.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ה

ה,א  מי שהייתה מכה בעור בשרו, ונפשט העור מחמת המכה--אם הייתה המכה מחמת האש, כגון שנכווה בגחלת או ברמץ או בברזל שליבנו באש ובאבן שליבנה באש וכיוצא בהן--הרי זו נקראת מכווה.  ואם הייתה המכה שלא מחמת האש--בין שלקה באבן או בעץ וכיוצא בהן, בין שהייתה המכה מחמת חולי הגוף, כגון גרב או חזזית שהפסיד העור, או שחפת וקדחת או דלקת וכיוצא בהן שהשחיתו העור--הרי זה נקרא שחין.

ה,ב  ליבן שפוד והכה בו--אם היה ראשו מבורז, הרי זה מכווה; ואם היה ראשו חד, הרי זה ספק אם היא מכווה או שחין.  לקה במי טבריה, או בגפת, וכיוצא בהן--הרי זה שחין.

ה,ג  השחין והמכווה--כל זמן שהן מכות טרייות--הן הנקראין מורדין, ואינן מיטמאין בנגעים כלל.  חיו השחין והמכווה, ונתרפאו ריפוי גמור--אף על פי שהמקום צלקת, ואינו דומה לשאר העור--הרי הן כעור הבשר לכל דבר, ומיטמאין בשלושה סימנין, ויש בהן הסגר שני שבועות כמו שביארנו.

ה,ד  התחילו השחין והמכווה לחיות ולהתרפאות, ונעשת עליהן קליפה כקליפת השום--זו היא "צרבת השחין" (ויקרא יג,כג) האמורה בתורה, ו"מחית המכווה" (ויקרא יג,כד) האמורה שם; ומיטמאות בשני סימנין בשיער לבן או בפסיון, ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד.

ה,ה  כיצד:  בהרת שהייתה בצרבת השחין או במחית המכווה--אם היה בה שיער לבן, יחליט.  לא היה בה שיער לבן--יסגיר שבוע אחד, ויראה בסוף השבוע:  אם נולד בה שיער לבן, או פסת--יחליט.  ואם לא נולד בה כלום, יפטור; פסת לאחר הפטר, או נולד בה שיער לבן--יחליט.

ה,ו  [ה] השחין והמכווה, אין מצטרפין זה עם זה; לפיכך חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפין זה עם זה, ואין פוסין זה לזה, ואין פוסין לעור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פוסה לתוכן.

ה,ז  כיצד:  היה שחין בצד המכווה, ובהרת כגריס בשתיהן--הרי זה טהור; הייתה באחת מהן, ופסת לשנייה, או שפסת לעור הבשר--טהור.  הייתה בהרת בעור הבשר, ופסת לאחת מהן--אינו פסיון.

ה,ח  היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס, ובה בהרת כגריס--יסגיר:  שאף על פי שאינה ראויה לשיער לבן, ולא לפסיון--שמא ייוולד לו שחין אחר בצידה, ותפסה לתוכו.

ה,ט  [ו] שחין שנעשה מכווה, ביטלה מכווה את השחין; ומכווה שנעשת שחין, ביטל שחין את המכווה.  אם אין ידוע אם שחין היו, או מכווה--אין בכך כלום:  ששניהם סימן אחד, וטומאה אחת; ולא חלקן הכתוב, אלא לומר שאינן מצטרפין.

ה,י  [ז] הסגירו בבהרת שבשחין, ובסוף השבוע נעשה עור הבשר, או שהסגירו בעור הבשר, ובסוף השבוע נעשה שחין--ייראה כתחילה.

ה,יא  [ח] מי שנשר כל שיער ראשו--בין מחמת חולי, בין מחמת מכה שאינה ראויה לגדל שיער, בין שאכל דברים המשירין את השיער, או סך דברים שהשירו שיערו--אף על פי שראוי לגדל לאחר זמן, הואיל ואבד כל שיער ראשו עתה, הרי זה נקרא קירח, או גיבח:  אם נשר שיערו מן הקודקוד ולמטה שופע לאחוריו, עד פיקה של צוואר--נקרא קירח; ואם נשר מן הקודקוד ולמטה שופע לפניו, עד כנגד פדחתו--נקרא גיבח.

ה,יב  [ט] הקרחת והגבחת--מיטמאות בשני סימנין, במחיה ובפסיון, ויש בהן הסגר שני שבועות:  שנאמר בהן "כמראה צרעת, עור בשר" (ויקרא יג,מג).  ולפי שאין בהן שיער, אין השיער הלבן סימן טומאה בהן.

ה,יג  וכיצד מיטמאין בשני סימנין, ובשני שבועות:  שאם הייתה בהרת בקרחתו או בגבחתו--אם הייתה בה מחיה, יחליט.  לא הייתה בה מחיה, יסגיר ויראה בסוף השבוע:  אם נולדה בה מחיה, או פסיון--יחליט.  לא נולד בה כלום, יסגיר שבוע שני:  פסת או שנולד בה מחיה, יחליט.  לא נולד בה כלום, יפטור; ואם פסת או נולד בה מחיה לאחר הפטר, יחליט.

ה,יד  [י] הקרחת והגבחת, אין מצטרפות זו עם זו:  שנאמר "בקרחתו או בגבחתו" (ויקרא יג,מב; ויקרא יג,מג)--מלמד שהן שתיים, ואין פוסות מזו לזו, ולא לשאר עור הבשר, ולא בהרת עור הבשר פוסה לתוכן.

ה,טו  [יא] הקרחת או הגבחת או הזקן שנקרח, ונעשה בהן שחין או מכווה--מיטמאין כשחין וכמכווה שבעור הבשר:  שהראש או הזקן שנקרחו--כעור הבשר לכל דבר, אלא שאין מיטמאין בשיער לבן.

ה,טז  הראש והזקן, קודם שיצמח בהן השיער ועדיין לא העלו שיער מעולם, וכן הדילדולין שבראש ושבזקן--הרי הן כעור הבשר, ומיטמאין בשלושה סימנין ובשני שבועות.  וכן זקן האישה והסריס--עד שלא העלו שיער, הרי הן כעור הבשר; ואם העלו שיער, הרי הן כזקן האיש--שמיטמא בנתקין כמו שיתבאר, ואינו מיטמא בבהרת.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ו

ו,א  אלו מקומות באדם שאין מיטמאין בבהרת--תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה, והקמטים שבבטן, והקמטים שבצוואר, ותחת הדד, ובית השחי, וכף הרגל, והציפורן, והראש והזקן שיש בהן שיער, והשחין והמכווה המורדין.

ו,ב  כל אלו המקומות--אין מיטמאין בנגעים, ואין מצטרפין בנגעים, ולא הנגע פוסה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה, ואין מעכבין את ההופך כולו לבן:  שנאמר "בעור בשרו" (ויקרא יג,ב; ויקרא יג,ד; ויקרא יג,יא); וכל אלו, אינן עור גלוי--אלא מהן שאינו עור, ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי.  ואודם השפתיים נידון כבית הסתרים, ואינו מיטמא בנגעים.

ו,ג  [ב] הראש והזקן שנשר כל שיערן, והשחין והמכווה שהעלו צרבת--מיטמאין בבהרת כמו שביארנו, ואינן מצטרפין זה עם זה, ואין נגע עור הבשר פוסה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה; אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

ו,ד  [ג] בהרת הסמוכה לראש או לעין ולאוזן וכיוצא בהן, או לשחין או למכווה--טהורה:  שנאמר "וראה הכוהן את הנגע בעור הבשר" (ויקרא יג,ג)--שיהיה כל שחוצה לנגע בעור הבשר, וראוי לפסיון.

ו,ה  [ד] אלו בהרות טהורות:  גוי שהייתה בו בהרת, ונתגייר, הייתה בעובר, ונולד, בקמט, ונגלה, בראש ובזקן כשהיה בהן שיער, ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת, הייתה בשחין ובמכווה כשהן מורדין, והעלו צרבת--הרי כל אלו טהורות.

ו,ו  וכן אם הייתה הבהרת בראש או בזקן קודם שיעלו שיער מעולם, והעלו שיער והלך השיער, או שהייתה הבהרת בעור, ונעשה מקומה שחין או מכווה וחיו והרי הן כעור הבשר--אף על פי שתחילתה וסופה טמא--הואיל והייתה טהורה בינתיים, הרי זו טהורה.

ו,ז  נשתנו מראיהן--בין שהעזו בין שכהו, ייראו כתחילה.  כיצד:  גוי שהייתה בו בהרת כקרום ביצה, ולאחר שנתגייר נעשת כשלג, או שהייתה כשלג, ולאחר שנתגייר נעשת כקרום ביצה--תיראה כתחילה.  וכן בקטן שנולד, ובקמט שנגלה, ובראש ובזקן שנקרחו, ובשחין ובמכווה שחיו--אם נשתנו מראי אותן הבהרות, ייראו כתחילה; ואם לא נשתנו, הרי הן טהורות.

ו,ח  [ה] כל ספק נגעים, חוץ משני הספקות שמנינו כבר--טהור, עד שלא נזקק לטומאה; אבל משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, ובזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהן פסתה--בין בשני אנשים, בין באיש אחד--הרי זה טהור:  שאף על פי שוודאי פסה הנגע בזה--הואיל ואינו יודע איזו היא הבהרת שפסתה--הרי זה טהור, עד שיידע באיזה נגע טימאו.

ו,ט  [ו] משנזקק לטומאה, ספקו טמא.  כיצד:  שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד--שניהן טמאין; חזרו שניהן להיות כסלע, שהרי הלך הפסיון מאחד מהן--הואיל ואינו יודע איזה הוא--שניהן בטומאתן, עד שיחזרו שניהן להיות כגריס.  וזה הוא שאמרו משנזקק לטומאה, ספקו טמא.

ו,י  וכן מי שהייתה בו בהרת, ובה שיער לבן שקדם את הבהרת, ושיער לבן שהפכתו הבהרת, ואינו יודע זה שקדם מזה שנהפך--אם מתוך הסגר נסתפק לו, הרי זה טהור.  ואם אחר החלט, הרי זה טמא:  אף על פי שהלך שיער אחד מהן, ואינו יודע איזה הלך--אם השיער שהיה סימן טומאה, או השיער האחר.

ו,יא  [ז] מי שבא אצל כוהן, וראהו שהוא צריך הסגר או שהוא פטור, ועד שלא הסגירו או עד שלא פטרו, נולדו לו סימני טומאה--הרי זה יחליט; וכן אם ראהו שיש בו סימני טומאה, וקודם שיחליטו ויאמר לו טמא אתה, הלכו להן סימני טומאה--אם היה בתחילה או בסוף שבוע ראשון, יסגיר; ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפטר, יפטור אותו.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ז

ז,א  מי שהייתה בו בהרת והוחלט באחד מסימני טומאה בין בתחילה בין אחר הסגר, או שהוסגר, ואחר כך פרחה הצרעת בכולו ונהפך לבן, בין שנהפך מתוך הסגר בין מתוך החלט--הרי זה טהור; אבל אם הוסגר, ולא נולד לו סימן טומאה, ונפטר, ולאחר הפטר פרחה הצרעת בכולו--הרי זה טמא מוחלט.

ז,ב  הבא בתחילה, והוא כולו הפך לבן--אם הייתה בו מחיה או שתי שערות לבנות, מחליטין אותו.  ואם אין שם סימן טומאה, מסגירין אותו שבוע ראשון:  נולד בו שיער לבן, או מחיה--מחליטו.  לא נולד בו כלום, מסגירו שבוע שני:  לא נולד לו סימן טומאה, הרי זה טהור--שדין בהרת זו הגדולה, כדין בהרת קטנה.

ז,ג  החליטו בשיער לבן שנולד בו, והשחירו שתיהן או אחת מהן, והקצירו שתיהן או אחת מהן, נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן, הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן, או שחלקן השחין ומחית השחין והמכווה ומחית המכווה והבוהק--הרי זה טהור.  נולד לו שיער לבן אחר, או מחיה--הרי זה טמא, מפני שבא כולו לבן בתחילה.

ז,ד  אחד שפרחה הצרעת בכולו כאחת, ואחד שפסתה ופרחה מעט מעט עד שהלבין כולו--אם מתוך הסגר או מתוך החלט, טהור; ואם אחר הפטר, טמא; ואם בתחילה, יסגיר.

ז,ה  אחד שהיה כולו מראה אחד, או שהיה כולו לבן בארבעה מראות שבלובן ובארבעה שבפתוך--הכול מצטרפין, בין לטהרו בין לטמאו כמו שביארנו.

ז,ו  [ג] הייתה בו בהרת כגריס, ובה מחיה כעדשה, והוחלט במחיה, ופרחה הצרעת בכולו, ואחר כך הלכה המחיה, או שהלכה המחיה תחילה, ואחר כך פרחה בכולו--הרי זה טהור, ואפילו נולד לו שיער לבן.  נולדה בו מחיה--טמא, שנאמר "וביום היראות בו בשר חי, יטמא" (ויקרא יג,יד):  והוא, שתהיה כעדשה מרובעת או יתר.

ז,ז  הייתה בו בהרת, ובה שיער לבן, והוחלט בשיער, ואחר כך פרחה בכולו--אף על פי ששיער לבן במקומו עומד, טהור:  שנאמר "וביום היראות בו בשר חי, יטמא" (ויקרא יג,יד)--במחיה מיטמא זה שנהפך כולו לבן אחר החלט או אחר הסגר, ואינו מיטמא בשיער לבן.

ז,ח  החליטו בפסיון, ואחר כך פסתה ופרחה בכולו--טהור; ואם נראית בו מחיה, טמא.  [ד] אף ראשי אברים שאינן מיטמאין משום מחיה שבתוך הבהרת, מיטמאין ומעכבין את הנהפך כולו לבן.

ז,ט  כיצד:  מוחלט או מוסגר שהלבין כולו בצרעת, חוץ מכעדשה בשר חי--אפילו בראש אצבעו, או בראש חוטמו, וכיוצא בהן--הרי הוא בטומאתו.  וכן זה שנהפך כולו לבן, וטהר--אם חזר בו כעדשה בשר חי, אפילו בראש אחד מן האברים--הרי זה מוחלט.

ז,י  נהפך כולו למראה צרעת חוץ מכעדשה, אפילו בראש אחד מן האברים שנהפך לבוהק--הרי זה טמא מוחלט:  שנאמר "והנה כיסתה הצרעת" (ויקרא יג,יג), לא הבוהק.  אפילו היה מקצת העדשה בשר חי, ומקצתה בוהק--הרי זה סימן טומאה.

ז,יא  נהפך כולו למראה צרעת וטהר, ואחר כך חזר בו בשר כמראה הבוהק--הרי זה טהור, עד שייראה בו כעדשה בשר חי:  שנאמר "וביום היראות בו בשר חי" (ויקרא יג,יד), לא בוהק.  חזר בו כעדשה, מקצתה בשר חי ומקצתה בוהק--אינו סימן טומאה, והרי הוא בטהרתו.

ז,יב  [ה] כל טמא שפרחה הצרעת בכולו, טהר; נתגלה ממנו כעדשה בשר חי, נטמא; חזר ונתכסה בצרעת, טהר; חזר ונתגלה, נטמא:  אפילו מאה פעם.  התחיל הבשר החי להתגלות, והרי הוא מוסיף והולך, והצרעת מתמעטת--הרי זה בטומאתו, עד שתתמעט הבהרת מכגריס.

ז,יג  [ו] כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת, מעכב את ההופך כולו לבן; וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת, אינו מעכב.  כיצד:  פרחה בכולו, אבל לא בראש ובזקן, בשחין ובמכווה המורדין, או שנשאר פחות מכעדשה בשר חי סמוך לשחין ולמכווה המורדין, ולראש ולזקן--הרי זה טהור.  חזר הראש והזקן ונקרחו, וכן אם חיו השחין והמכווה והעלו צרבת--הרי זה טמא, עד שתפרח הצרעת בהן:  שהרי הן ראויין לבהרת.

ז,יד  היו בו שתי בהרות, אחת יש בה סימן טומאה ואחת טהורה, ופרחה הטהורה לטמאה, ואחר כך פרחה בכולו--הרי זה טהור:  מפני שהיה מוחלט בטומאה, אף על פי שהטהורה היא שפרחה.  ולא עוד, אלא אפילו היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה, או בשתי אצבעותיו, או בשני ריסי עיניו, וכשהן נדבקין זה לזה נראין שתי הבהרות כבהרת אחת--הואיל ופרחה בכולו, טהור.

ז,טו  [ז] יש מראה נגעו לכוהן, ונשכר מפני שהקדים להראותו ולא נתאחר; ויש מראה, ומפסיד.  כיצד:  מי שהיה מוחלט, והלכו להן סימני טומאה--לא הספיק להראותו לכוהן, עד שפרחה בכולו--טהור; ואילו קדם והראה לכוהן, ופטרו קודם שייהפך, ונהפך אחר הפטר--היה מוחלט כמו שביארנו.

ז,טז  הייתה בו בהרת, ואין בה כלום--לא הספיק להראותו לכוהן, עד שפרחה בכולו--הרי זה טמא, וצריך הסגר; ואילו קדם והראה לכוהן, והסגירו קודם שייהפך, ונהפך מתוך הסגר--היה טהור כמו שביארנו.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ח

ח,א  נגעי הראש והזקן--הוא שייפול השיער שבהן מעיקרו, ויישאר מקום השיער פנוי; וזה הוא הנקרא נתק.  ואין נתק פחות מכגריס המרובע--בין שהיה מראהו עמוק, בין שלא היה עמוק; ולא נאמר "עמוק" (ויקרא יג,ל-לב; ויקרא יג,לד) בנתקים אלא לומר לך--מה מראה "עמוק" בידי שמיים, אף נתק המטמא בידי שמיים, להוציא שנתקו אדם, שהוא טהור.  והאישה והסריס שהעלה זקנם שיער, הרי זה מיטמא בנתקים.

ח,ב  הנתקים מטמאין בשני סימנים--בשיער צהוב דק, ובפסיון; ויש בהן הסגר שני שבועות.  וכל זה, מפורש בתורה.

ח,ג  כיצד:  מי שנולד לו נתק בראשו או בזקנו--אם היה בו שתי שערות צהובין דקין או יתר, ואין שם בנתק שיער שחור כלל--יחליט.  לא היה בו שיער, לא שחור ולא צהוב--יסגיר שבוע אחד, ובשביעי רואהו:  אם נולד בו שיער צהוב דק, או שפסה הנתק--יחליט; נולד בו שתי שערות שחורות, יפטור אותו.  לא פסה, ולא נולד בו שיער שחור ולא שיער צהוב--יגלח סביבות הנתק, ולא יגלח הנתק; ויסגיר שבוע שני.

ח,ד  וחוזר ורואהו בסוף שבוע שני:  אם פסה הנתק, או נולד בו שיער צהוב דק--יחליט; לא נולד בו כלום, יפטור--שאין בנתקים הסגר יתר על שני שבועות.  ואם לאחר שפטרו נולד בו שיער צהוב, או פסה--יחליט.

ח,ה  [ג] כיצד מגלחין את הנתק:  מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו, כדי שיהיה ניכר הפסיון.  ותגלחתו כשרה בכל אדם, שנאמר "והתגלח" (ויקרא יג,לג); וכן כשרה בכל דבר.  ואפילו היה נזיר, הרי זה מגלח.  הסגירו, ולא גילחו--הרי זה מוסגר.

ח,ו  [ד] "שיער צהוב" (ויקרא יג,ל; ויקרא יג,לב) האמור בתורה, הוא שיהיה כתבנית הזהב.  וזה שנאמר "דק" (ויקרא יג,ל), הוא שיהיה קצר; אבל אם היה ארוך--אף על פי שהוא צהוב כתבנית הזהב, אינו סימן טומאה.

ח,ז  [ה] שתי שערות הצהובות הדקות, סימן טומאה.  בין שהיו זו בצד זו, בין שהיו מרוחקות זו מזו, בין שהיו באמצע הנתק, בין שהיו בסוף הנתק, בין שקדם הנתק את השיער הצהוב, בין שקדם השיער הצהוב את הנתק--הרי זה סימן טומאה:  והוא, שיהיו ניטלות בזוג כמו שביארנו בשיער הלבן.

ח,ח  [ו] השיער השחור המציל בנתקים, אין פחות משתי שערות.  ואינן מצילות, עד שיהיה אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן--בין שהיו זו בצד זו, בין שהיו מפוזרות:  והוא, שיהיו באמצע הנתק; ויישאר מן הנתק פנוי בין השיער השחור שבתוכו ובין השיער שחוצה לו, כדי צמיחת שתי שערות.  אבל אם נשארו השתי שערות השחורות בצד הנתק, בסופו--אינן מצילות.

ח,ט  כיצד מצילות:  שאם נשאר בתוך הנתק שתי שערות שחורות--אף על פי שנולד בנתק שיער צהוב דק או שפסה, הרי זה טהור.  החליטו בשיער צהוב או בפסיון, וצמח בנתק שתי שערות שחורות--טהר הנתק.  ומצילות מיד הפסיון, ומיד השיער הצהוב--בין שצמחו באמצע הנתק, בין שצמחו בסופו:  שהצומח, מציל בכל מקום; והנשאר, אינו מציל עד שיהיה רחוק מן הקמה שתי שערות.

ח,י  [ז] שתי שערות שצמחו אחת שחורה ואחת לבנה או צהובה, אחת ארוכה ואחת קצרה--אינן מצילות.  [ח] נתק שהוחלט בשיער צהוב או בפסיון, ונולד בו שיער שחור וטהר--אף על פי שהלך השיער השחור--הרי זה טהור, עד שייוולד בו שיער צהוב אחר או יפסה פסיון אחר מאחר שהלך השיער השחור:  שנאמר "נרפא הנתק--טהור הוא" (ויקרא יג,לז)--כיון שנרפא--טהר, אף על פי שסימני טומאה במקומן.

ח,יא  [ט] החליטו בשיער צהוב, בין שהחליטו בתחילה, בין שהחליטו בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או שהחליטו אחר הפטר, והלך השיער הצהוב, ונולד בו שיער צהוב אחר, או שנולד לו פסיון--הרי זה מוחלט כשהיה.

ח,יב  וכן אם החליטו בפסיון, בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, או אחר הפטר, והלך הפסיון, וחזר פסיון אחר, או שנולד לו שיער צהוב--הרי זה מוחלט כשהיה:  עד שלא יישאר סימן טומאה, או עד שיצמח בו שתי שערות שחורות.

ח,יג  [י] שני נתקים זה בצד זה, ושיטה של שיער שחור מפסקת ביניהן, ונפרץ השיער השחור, וניתק ממקום אחד--הרי הוא כמות שהיה:  שהשיער השחור הנשאר ביניהן, הרי הוא בצד הנתק.  נפרצה השיטה משני מקומות--טהור, שהרי הנשאר מן השיטה באמצע הנתק.  וכמה יהיה בכל פרצה מהן, אין פחות ממקום צמיחת שתי שערות; ואם הייתה פרצה ממקום אחד כגריס--הרי זה טמא, שהפרצה עצמה נתק אחר, והרי שיער שחור בצידו, ואינו כנוס לתוכו.

ח,יד  נתק שהשיער השחור מקיפו, ונתק אחר מקיף את השיער השחור--נפרץ השיער שביניהן ממקום אחד, טמא:  שהנתק הפנימי לא ניצול--שהרי השיער השחור בצידו, לא בתוכו.  נפרץ השיער משני מקומות--טהור, ואפילו הייתה פרצה כגריס:  שהרי הנתק הפנימי והחיצון נעשו נתק אחד, ושיער שחור באמצע--והוא, שתהיה הפרצה כדי צמיחת שתי שערות או יתר.

ח,טו  [יא] נתק שהיה חוט יוצא ממנו, וכן שני נתקים שהיה חוט יוצא מזה לזה--אם יש ברוחב החוט הנתוק כדי צמיחת שתי שערות--זוקקן ליטמא בשיער צהוב דק ובפסיון, ומצילן בצומח בו; אבל שיער שחור הנשאר באותו החוט אינו מציל, עד שיהיה רוחב החוט כגריס.

ח,טז  [יב] מי שהיה בראשו נתק כגריס, ופסה וניתק כל ראשו, ולא נשאר שם שיער כלל, אלא פחות משתי שערות--הרי זה טהור, בין שניתק כולו מתוך הסגר או מתוך החלט או אחר הפטר:  שנאמר "קירח הוא, טהור הוא" (ויקרא יג,מ).

ח,יז  וכן אם היה הנתק בזקנו, וניתק כל זקנו--הרי זה טהור.  ואף על פי שאין זה מפורש בתורה שבכתב, קבלה היא שאם הלך כל שיער הזקן, טהור; וייטמא עור הזקן שנקרח בנגעי עור הבשר, כמו שביארנו.

ח,יח  [יג] הבא בתחילה וכל ראשו נתוק, או כל זקנו נתוק--יסגיר שבוע אחד:  אם נולד בו שיער צהוב, יחליט.  אם לא נולד לו שיער צהוב, יסגיר שבוע שני:  אם נולד לו שיער צהוב דק, טמא.  לא נולד לו, יפטור; נולד לו אחר הפטר שיער צהוב, הרי זה מוחלט.  נולד לו שיער שחור, הרי זה טהור.

ח,יט  הבא כולו נתוק ראש או זקן, ונולד לו שיער שחור--טהור, כמו שביארנו; הלך השיער השחור--טמא, משום פסיון.

ח,כ  [יד] הראש והזקן--אין מעכבין זה את זה, ואין מצטרפין זה עם זה, ואין פוסין מזה לזה:  שנאמר "צרעת הראש או הזקן" (ויקרא יג,ל), מלמד שהן חשובין שניים.  ואיזה הוא זקן, מן הפרק של לחי העליון עד פיקה של גרגרת.  מותח את החוט מאוזן לאוזן--כל שמן החוט ולמעלה, הרי הוא מכלל הראש; ומן החוט ולמטה, מכלל הזקן.
 

הלכות טומאת צרעת פרק ט

ט,א  הכול מיטמאין בנגעים, אפילו קטן בן יומו והעבדים; אבל לא גויים, ולא גר תושב.  והכול כשרים לראות את הנגעים; וכל הנגעים, אדם רואה--חוץ מנגעי עצמו.

ט,ב  אף על פי שהכול כשרים לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכוהן.  כיצד:  כוהן שאינו יודע לראות--החכם רואהו ואומר לו אמור טמא, והכוהן אומר טמא; אמור טהור, והכוהן אומר טהור; הסגירו, והוא מסגירו:  שנאמר "ועל פיהם יהיה, כל ריב וכל נגע" (דברים כא,ה).  אפילו היה הכוהן קטן או שוטה--החכם אומר לו, והוא מחליט או מסגיר או פוטר.

ט,ג  במה דברים אמורים, בשהיה הכוהן סומך על דברי החכם; אבל אם היה הכוהן רואה, וסומך על עצמו--אסור לו לראות נגע מכל הנגעים, עד שיורנו רבו, ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן, בנגעי אדם כולן ובנגעי בגדים ובנגעי בתים.

ט,ד  [ג] כוהן שטימא את הטהור, או טיהר את הטמא--לא עשה כלום:  שנאמר "טמא הוא; וטימאו הכוהן" (ראה ויקרא יג,מד), "טהור הוא; וטיהרו, הכוהן" (ויקרא יג,לז).  ומצורע שנרפא--בין מתוך הסגר בין מתוך החלט, אפילו אחר כמה שנים--הרי זה בטומאתו, עד שיאמר לו הכוהן טהור אתה.

ט,ה  [ד] אין הכוהן רשאי לטמא את הטמא, עד שיהיו עיניו בנגע ובעור הבשר שחוצה לו; ואינו רשאי לטהרו, עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובעור הבשר שחוצה לו.  וכוהן שראה הנגע בתחילה--הוא שרואהו בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני; והוא שמסגירו, או מחליטו, או פוטרו.

ט,ו  מת הכוהן שראהו תחילה, או שחלה--רואהו כוהן אחר; ואין השני יכול לטמא אותו בפסיון--שאין יודע אם פסה אם לא פסה, אלא ראשון.  ונאמן כוהן לומר נגע זה פסה, ונגע זה לא פסה, ושיער לבן זה קדם את הבהרת, או בהרת זו קדמה את שיער לבן.

ט,ז  [ה] חלל פסול לראיית נגעים--שנאמר "אחד מבניו הכוהנים" (ויקרא יג,ב), בכיהונם.  אבל בעלי מומין כשרים לראיית נגעים--ובלבד שלא יהיה סומה, ואפילו באחת מעיניו:  ואפילו כוהן שכהה מאור עיניו--לא יראה את הנגעים, שנאמר "לכל מראה, עיני הכוהן" (ויקרא יג,יב).

ט,ח  [ו] אין רואין את הנגעים אלא ביום--בין להסגיר, בין להחליט, בין לפטור:  שהרי בכל העניין הוא אומר ביום, וביום.  ואין רואין לא בשחרית, ולא בין הערביים, ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן--לפי שכהה נראית עזה; ולא בצוהריים--לפי שעזה נראית כהה.  ואימתיי רואין--בשעה רביעית ובחמישית ובשמינית ובתשיעית, בין בנגעי אדם בין בנגעי בגדים ובתים.

ט,ט  [ז] בכל יום רואין את הנגעים, חוץ משבת ויום טוב.  חל יום שביעי להיות בשבת או ביום טוב, מעבירין לאחריו; ויש בדבר להקל ולהחמיר:  שאפשר שיהיה ביום שבת זה, שהוא יום הראוי לראותו, טמא, ולמחר ילכו להן סימני טומאה; ואפשר שיהיה טהור, ולמחר ייוולדו לו סימני טומאה.  ואין דנין אותו, אלא בשעת ראייתו לאחר השבת.

ט,י  [ח] חתן שנראה בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה; וכן אם נראה בבגדיו או בביתו, אין רואין אותן עד אחר המשתה.  וכן ברגל, נותנין לו כל ימות הרגל--שנאמר "וציווה הכוהן ופינו את הבית . . ." (ויקרא יד,לו):  אם המתינה תורה לדברי הרשות, שלא ייטמאו כליו--קל וחומר לדבר מצוה.

ט,יא  [ט] אין מסגירין ולא מחליטין ולא פוטרין אלא ביום שייראה בו כתחילה, או בשביעי; או ביום שלושה עשר, בנגעים שמסגירין בהן שני שבועות--מפני שיום שביעי עולה למניין שבוע ראשון, ולמניין שבוע שני בכל הנגעים, בין נגעי אדם, בין נגעי בגדים ובתים.

ט,יב  [י] אין מסגירין בתוך ימי הסגר, ולא מחליטין בתוך ימי הסגר אם נולד לו סימן החלט, ולא מחליטין המוחלט אם נולד לו נגע אחר, ולא מסגירין אותו בתוך ימי חלוטו אם נולד לו נגע אחר שראוי להסגר.

ט,יג  אבל אם היו בו שני נגעים, וראה זה וחזר וראה זה--הרי זה מותר לומר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה, או מוחלט בזה ומוסגר בזה, בין בתחילה, בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני; ואין רואין שני נגעים כאחת, בין בשני אנשים בין באיש אחד--שנאמר "וראה הכוהן את הנגע" (ויקרא יג,ג; ויקרא יג,ל; ויקרא יג,לב).

ט,יד  [יא] נגוע שבא לכוהן לראותו--לא יאמר לו לך ושוב, אלא נזקק לו מיד.  באו לפניו שניים--רואה את הראשון, ומסגירו או פוטרו או מחליטו; וחוזר ורואה את השני.

ט,טו  [יב] אין הכוהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו של נגוע, או בין פחדיו, או בתוך הקמטים--שמא יש שם נגע:  שנאמר "לכל מראה, עיני הכוהן" (ויקרא יג,יב).  וכן בהופך כולו לבן.

ט,טז  וכיצד יעמוד לפני הכוהן:  אם איש הוא--נראה ערום, ועומד כעודר וכמוסק זיתים; ואם אישה היא--נראית ערומה, ויושבת כעורכת וכמניקה את בנה, וכאורגת בעומדים שמגבהת את ידה הימנית, עד שייגלה בית השחי.  אם היה הנגע נראה בהן בזמן שהן ערומים כך, הרי זה טמא; ואם אינו נראה בהן כשהן ערומים כך, אין נזקקין לו.

ט,יז  וכשם שהאדם נראה לנגעו, כך הוא נראה לתגלחתו:  שאם לא ייראה שיער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק, או כשתשב האישה כמו שביארנו--הרי זו תגלחת כשרה; ואין הכוהן זקוק לחפש בשאר מקומות, שמא נשאר בהן שיער--אף על פי שהוא צריך לגלח הכול, כמו שיתבאר.
 

הלכות טומאת צרעת פרק י

י,א  התולש סימני טומאה בין כולן בין מקצתן, או הכווה את המחיה כולה או מקצתה, או הקוצץ את הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית--בין קודם שיבוא לכוהן, בין בתוך הסגר בין בתוך החלט או אחר הפטר--הרי זה עובר בלא תעשה:  שנאמר "הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד, ולעשות:  ככול אשר יורו אתכם הכוהנים הלויים, כאשר ציוויתים--תשמרו" (דברים כד,ח), לא שיתלוש או יקוץ.

י,ב  אבל אינו לוקה, עד שיועילו מעשיו; ואם לא הועילו, אינו לוקה.  כיצד:  הייתה בו בהרת ובה שלוש שערות לבנות, ותלש אחת, כווה מקצת המחיה, ונשאר ממנה כעדשה--אינו לוקה, שהרי הוא טמא כשהיה.  וכן כל כיוצא בזה.  ומכין אותו, מכת מרדות.

י,ג  וכן המגלח את הנתק לוקה, שנאמר "ואת הנתק, לא יגלח" (ויקרא יג,לג); ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק, בתער.  ומותר למצורע לישא במוט על כתפו שיש בה הצרעת, ולקשור הסיב על רגלו; ואם הלכו סימני טומאה, ילכו:  והוא, שלא יתכוון לכך.

י,ד  [ב] התולש סימני טומאה, או שכווה את המחיה, עד שלא בא אצל כוהן--הרי זה טהור; וכן אם עשה כן בימי הסגר, הרי זה טהור לאחר ימי הסגר.  ואם תלשן אחר שהוחלט בהן, הרי זה מוחלט כשהיה; ואין לו טהרה עד שתפרח הצרעת בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס.

י,ה  [ג] מי שנקצצה בהרתו כולה שלא בכוונה, טהור; קצצה בכוונה--אם קצץ כל הבשר החי המקיף אותה, אפילו כחוט השערה--אין לו טהרה עולמית; קצצה בצמצום--אין לו טהרה, עד שתפרח בכולו.

י,ו  [ד] התולש שערה לבנה אחת, ונשרה השנייה--הרי זה טהור; היו שלוש, תלש שתיים ונשרה אחת--הרי זה בטומאתו.  הייתה בו מחיה כעדשה--כווה חצייה והלך חצייה, הרי זה טהור.  הייתה יתרה מכעדשה--כווה המותר והלך כעדשה, הרי זה טהור; כווה כעדשה והלך המותר, הרי זה טמא.

י,ז  [ה] מי שהייתה בהרת בעורלתו--יימול, ואף על פי שהיא מילה שלא בזמנה:  שמצות עשה דוחה את לא תעשה, בכל מקום.  ואם מל, והלך בעור העורלה סימן שהיה מוחלט בו--הרי זה חייב בקרבן מצורע.

י,ח  [ו] מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאביל, ופורם בגדיו, ומודיע העוברים עליו שהוא טמא--שנאמר "והצרוע אשר בו הנגע . . ." (ויקרא יג,מה):  אפילו כוהן גדול שנצטרע פורע ופורם, שעשה דוחה את לא תעשה.

י,ט  ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאביל--שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), שיהיו שפתיו דבוקות; אבל קורא ושונה ודורש.  ואסור לספר ולכבס, כל ימי חלוטו.  ונוהג בכל הדברים האלו, אפילו בשבתות וימים טובים.

י,י  והרי הוא מותר ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה; וזוקף את מיטתו, כשאר העם.

י,יא  [ז] דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו, חוץ לעיר--שנאמר "מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו):  ודבר זה בעיירות המוקפות חומה, בארץ ישראל בלבד.

י,יב  [ח] המצורעת אינה פורעת, ואינה פורמת, ולא עוטה על שפם; אבל יושבת היא חוץ לעיר, ומודיעה לאחרים שהיא טמאה.  ולא המצורעים בלבד, אלא כל המטמאים את האדם חייבין להודיע לכול, שהן טמאים, כדי שיפרשו מהן--שנאמר "וטמא טמא, יקרא" (ויקרא יג,מה), הטמא מודיע שהוא טמא.  [ט] וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם, מפני שהוא ספק.

י,יג  [י] אחד מצורע מוסגר, ואחד מצורע מוחלט; ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפורים--שהטהור מתוך הסגר, פטור מן התגלחת ומן הציפורים; והטהור מתוך החלט, חייב בתגלחת וציפורים.  אבל טומאת שניהן, שווה לכל דבר.

י,יד  [יא] המצורע--אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא.  ומטמא משכב ומושב, אפילו תחת האבן, כזב וכזבה--שנאמר "וכיבס בגדיו וטהר" (ויקרא יג,ו; ויקרא יג,לד), מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב.  ואחד המוחלט ואחד המוסגר, בכל אלו.

י,טו  [יב] חומרה יתרה יש במצורע--שהוא מטמא בביאתו לבית, בין בימי החלט בין בימי הסגר.  כיצד:  נכנס לבית, נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים, אף על פי שלא נגע בהן; ונעשו ראשון לטומאה:  שנאמר "מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו)--מה הוא טמא, אף מושבו טמא.

י,טז  היה עומד תחת האילן, ועבר אדם טהור תחת האילן--נטמא.  היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר המצורע תחתיו--לא טימאהו; ואם עמד, נטמא--שהרי נעשה לו מושב; ספק עמד, ספק לא עמד--טהור.  הכניס המצורע ראשו ורובו לבית, נטמא כל שיש בתוכו.

י,יז  נכנס לבית הכנסת--עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות; ונכנס ראשון, ויוצא אחרון:  כדי שיהיה מושבו לבדו; ולא יעמוד עם העם בערבוב, ויטמא אותם.
 

הלכות טומאת צרעת פרק יא

יא,א  טהרת מצורע, מצות עשה; ותגלחתו כשיטהר, מצות עשה.  וכיצד מטהרין את המצורע:  מביא מזרק של חרס חדש; וקבלה היא, שיהיה חדש.  ונותן לתוכו רביעית מים חיים, הראויין לקדש אותן מי חטאת; ושיעור זה, מדברי סופרים.

יא,ב  ומביא שתי ציפורים דרור טהורות, לשם טהרת צרעת--שנאמר "ולקח למיטהר" (ויקרא יד,ד).  ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרס, וממצה עד שיהיה הדם ניכר במים.  וחופר וקובר הציפור השחוטה, בפניו; ודבר זה, קבלה מפי השמועה.

יא,ג  ונוטל עץ ארז--ומצותו שיהיה אורכו אמה, ועובייו כרביע כרע מכרעי המיטה; ואיזוב שאין לו שם לווי, כמו שביארנו--אין פחות מטפח; ושני תולעת, משקלו שקל--ואם טעמו, פסלו כצביעת התכלת:  וכל השיעורין, הלכה.  ולוקח עם שלושתן הציפור החיה; וארבעת מינין אלו, מעכבין זה את זה.  ועץ ארז ואיזוב שנתקלפו, פסולין.

יא,ד  וכורך האיזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להן ראשי אגפיים וראש הזנב של ציפור החיה; וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על אחר ידו של מצורע, ומשלח את הציפור.  וכיצד משלחה:  עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה, ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר--שנאמר "אל מחוץ לעיר--אל פני השדה" (ויקרא יד,נג); שילחה וחזרה--חוזר ומשלחה, אפילו מאה פעמים.

יא,ה  ואחר כך מגלח הכוהן את המצורע.  כיצד מגלחו:  מעביר תער על כל בשרו הנראה, אפילו בית השחי ובית הערווה, ושאר כל שיער הגוף--עד שייעשה כדלעת:  שנאמר "את כל שיערו" (ויקרא יד,ח; ויקרא יד,ט).  אם כן למה נאמר "ראשו וזקנו וגבות עיניו" (ראה ויקרא יד,ט)--לרבות כל כיוצא בהן, ולמעט שיער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה.

יא,ו  ואחר כך מכבס בגדיו, וטובל, ויטהר מלטמא בביאה, ומלטמא משכב ומושב.  וייכנס לפנים מן החומה, ומונה שבעת ימים.  והוא אסור בשבעת הימים בתשמיש המיטה--שנאמר "מחוץ לאוהלו" (ויקרא יד,ח), מלמד שאסור בתשמיש המיטה; והמצורעת, מותרת בתשמיש המיטה.

יא,ז  [ב] כל שבעת הימים האלו, עדיין הוא אב הטומאה, מטמא אדם וכלים במגע, ואינו מטמא במשא:  שהרי הוא אומר "והיה ביום השביעי . . . וכיבס את בגדיו" (ויקרא יד,ט), מלמד שהיה מטמא בגדים; וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע--שכל המטמא בגדים, מטמא אדם.

יא,ח  וביום השביעי מגלחו הכוהן תגלחת שנייה, כתגלחת ראשונה; ומכבס בגדיו, וטובל, ויטהר מלטמא אחרים.  והרי הוא ככל טבולי יום, ואוכל במעשר; העריב שמשו, אוכל בתרומה; הביא כפרתו, אוכל בקודשים כמו שביארנו.

יא,ט  [ג] כשהוא מגלח בשתי התגלחות, אינו מגלח אלא בתער; ואם גילח שלא בתער, או שהניח שתי שערות--לא עשה כלום.  ואינו מגלחו אלא כוהן; ואם שייר שתי שערות בתגלחת ראשונה, וגילחן בשנייה--לא עלתה לו אלא תגלחת אחת בלבד, והרי היא ראשונה.  וכל היום כשר לטהרת המצורע.

יא,י  [ד] תגלחות המצורע וטבילתו והזיתו, אינן מעכבות זו את זו; ושאר כל מעשיו, מעכבין.  [ה] שחיטת הציפור והתגלחת וההזיה, ביום; ושאר כל מעשיו, בין ביום בין בלילה.  אלו, באנשים; ושאר כל מעשיו, בין באנשים בין בנשים.  אלו, בכוהנים; ושאר כל מעשיו, בין בכוהנים בין בישראל.

יא,יא  [ו] טהרת מצורע זו--נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית; וכוהן שטימאו, מצווה לטהרו--שנאמר "לטהרו, או לטמאו" (ויקרא יג,נט).  והכול כשרין לטהר את המצורע--אפילו זב, ואפילו טמא מת; ואין מצורע מטהר מצורע.  ואין מטהרין שני מצורעין כאחד, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

יא,יב  [ז] עץ ארז ואיזוב ושני תולעת שטיהר בהן מצורע זה, מטהר בהן מצורעין אחרים.  וכן הציפור המשתלחת, מותר לטהר בה מצורעין אחרים מאחר שנשתלחה; ומותרת באכילה.  אבל הציפור השחוטה, אסורה בהניה; ומאימתיי תיאסר, משעת שחיטתה.

יא,יג  שחטה, ואין שם איזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת--הרי זו אסורה בהניה:  ששחיטה שאינה ראויה, שמה שחיטה.  והאוכל כזית מציפור השחוטה--עובר על עשה, ועל לא תעשה:  שנאמר "וזה, אשר לא תאכלו מהם" (דברים יד,יב)--מפי השמועה למדו שזה, לרבות הציפור השחוטה; ונאמר "טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא)--הא אחרת, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה.

יא,יד  [ח] אין לוקחין שתי הציפורים מציפורי עיר הנידחת, ולא מציפורים שהחליפן בעבודה זרה, ולא מציפורים שהרגו את הנפש.  ומצוותן שיהיו שתיהן שוות במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחת; אף על פי שאינן שוות, או שלקח אחת מהן היום ואחת למחר--כשרות.

יא,טו  לקח שתי ציפורים לשם איש, כשרות לטהר בהן אישה; לשם אישה, כשרות לטהר בהן איש; לקחן לטהר בהן בית מנוגע, כשרות לטהרת אדם; לקחן לאדם, כשרות לבית המנוגע:  שנאמר "ולקח למיטהר" (ויקרא יד,ד).

יא,טז  [ט] שחט אחת מהן, ונמצאת שלא דרור--ייקח זוג לשנייה, והראשונה מותרת באכילה; שחט האחת, ונמצאת טריפה--ייקח זוג לשנייה, והראשונה מותרת בהניה.  [י] נשפך הדם, מניחין את המשתלחת עד שתמות; מתה המשתלחת--יישפך הדם, וייקח שתיים אחרות.
 

הלכות טומאת צרעת פרק יב

יב,א  צרעת בגדים, כגריס כצרעת אדם; אבל פחות מכגריס, טהור.  ושלושה סימני טומאה יש בה--ירקרק, ואדמדם, והפסיון; ושלושתן מפורשין בתורה.

יב,ב  ירקרק--הוא הירוק שבירוקין, שהוא ירוק הרבה ככנף הטווס וכהוצי הדקל; ואדמדם--הוא האדום שבאדומים, שהוא אדום הרבה כזהורית יפה.  ושני מראות אלו, מצטרפין זה עם זה.

יב,ג  במראה אדמדם או ירקרק, מסגירין את הבגד.  ואם עמד במראה זה שני שבועות, מחליטין ושורפין; וכן אם פסה, מחליטין ושורפין.

יב,ד  כיצד:  בגד שנראה בו נגע ירקרק או אדמדם--מסגירו שבעת ימים, ובשביעי רואה:  אם פסה--מחליטו, ושורף את כל הבגד.  ואם לא פסה ועמד במראהו, או שפסה וכהה משני המראות שהוסגר בהן, או שהוסיף המראה להאדים ולהוריק ולא פסה--יכבס מקום הנגע, ויסגיר שבעת ימים שנית.

יב,ה  ובסוף שבוע שני, שהוא יום שלושה עשר, רואהו:  אם כהה למראה שלישי--הרי זה טעון כיבוס, וטהור.  ואם נשתנה הנגע ממה שהיה--כגון שהיה ירקרק ונעשה אדמדם, או אדמדם ונעשה ירקרק--קורע מקום הנגע, ושורף מה שקרע, ותופר מטלית במקום שקרע, ופוטר שאר הבגד; ומכבסו כולו כיבוס שני ומטבילו, וטהר.  ואם עמד במראה שהוסגר בו בתחילה--יחליטו, וישרוף את כולו.

יב,ו  [ב] נגע שהיה ירקרק, ופסה אדמדם, או אדמדם, ופסה ירקרק--הרי זה פסיון.  [ג] נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע, ופסה לו הנגע--אינו פסיון:  עד שיפסה לחוץ--שאין פסיית הנגע לתוכו פסיון, בין באדם בין בבגדים ובתים.

יב,ז  [ד] הפסיון הסמוך בבגדים, כל שהוא; והרחוק או החוזר, כגריס.  כיצד:  בגד שהוסגר, ונולד בו נגע אחר כגריס רחוק מן הנגע שהוסגר בו--הרי זה פסיון ויישרף; ואם היה פחות מכגריס, אין משגיחין בו.  וכן בגד שקרע ממנו הנגע בסוף שבוע שני כמו שביארנו, וחזר בו נגע כגריס--יישרף.  וכן בגד שפסה בו הנגע אחר שנפטר, יישרף.

יב,ח  [ה] כשמכבס את מקום הנגע בשבוע ראשון כמו שביארנו--צריך לכבס מעט מן הבגד שחוצה לו, שנאמר "את אשר בו הנגע" (ויקרא יג,נד); וכל נגעי בגדים, כשמכבסין אותן, מעבירין עליהן שבעה סממנין שמעבירין על הכתם, כדרך שמעבירין על הכתמים כמו שביארנו בעניין נידה.

יב,ט  [ו] בגד שקרע ממנו מקום הנגע, ותפר מטלית כמו שביארנו, וחזר נגע כגריס על הבגד--מתיר את המטלית ומצילה, ושורף שאר הבגד; חזר הנגע על המטלית, שורף את הכול.

יב,י  [ז] הטולה מן המוסגר בטהור, וחזר נגע על הבגד--שורף את המטלית.  חזר על המטלית--הבגד הראשון המוסגר יישרף, והמטלית תשמש את הבגד שהיא תפורה בו בסימנין; אם עמד בעינו שני שבועות, או פסה--שורפין הכול.

יב,יא  [ח] בגד שבא כולו בתחילה ירקרק או אדמדם, מסגירו שבוע אחר שבוע:  אם עמד בו שני שבועות, יישרף.  אבל בגד שהסגירו, ופסה הנגע בכולו ונעשה ירקרק ואדמדם, או שפטרו, ואחר שפטרו בא כולו ירקרק ואדמדם--הרי זה טהור.  כנס ופסה, יישרף.

יב,יב  [ט] בגד שהיו מוכין יוצאין על פניו מן האריג, כגון סגוס של צמר, ונראה בו נגע--אינו מיטמא, עד שייראה הנגע במוכין ובאריג עצמו:  וזה שנאמר בבגדים "בקרחתו או בגבחתו" (ויקרא יג,נה)--קרחתו, אלו השחקים; גבחתו, אלו החדשים.

יב,יג  [י] הבגדים הצבועין, אינן מיטמאין בנגעים, בין שהיו צבועין בידי אדם, בין בידי שמיים:  עד שיהיו לבנים.  בגד ששתייו צבוע וערבו לבן, ערבו צבוע ושתייו לבן--הכול הולך אחר הנראה.

יב,יד  פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות מן האריג, אינו מיטמא בנגעים.  [יא] בגד שארג בו פחות משלוש על שלוש, ונראה בו נגע, ואחר כך השלימו לשלוש על שלוש--טהור.  [יב] התופר מטלייות שאין בכל אחת מהן שלוש על שלוש, ועשה מהן בגד--הרי זה מיטמא בנגעים:  שהתפור כארוג, וכולו בגד אחד הוא.

יב,טו  [יג] בגד שהוא מטלייות מטלייות, מהן צבועין ומהן לבנים, ונראה נגע בלבן שבו--מסגירין אותו:  אם עמד שני שבועות--נטמא כולו, ושורף כולו; וכן אם פסה הנגע במטלית לבנה אחרת--הרי זה פסיון, אף על פי שיש ביניהם צבוע.  היה כולו צבוע, ובו פס אחד לבן אפילו כגריס, ונראה בו נגע--יסגיר:  שאם עמד בעיניו, ולא הוסיף, ולא כהה שני שבועות--יישרף.
 

הלכות טומאת צרעת פרק יג

יג,א  אין מיטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד, או השתי או הערב של צמר ופשתים, וכל כלי העור, בין רך בין קשה; אף העור הצבוע בידי שמיים, מיטמא בנגעים.  והלבדים כבגדים, ומיטמאין בנגעים.  והאוהלים מיטמאין בנגעים--בין שהיו של צמר ופשתים, בין שהיו של עור.

יג,ב  כל הבגדים של צמר ופשתים מיטמאין בנגעים, חוץ מבגדי גויים; הלוקח בגדים מן הגויים, ייראו בתחילה.  בגד שהוא כלאיים מן הצמר והפשתים, מיטמא בנגעים.

יג,ג  צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה--אם רוב מן הגמלים, אינו מיטמא בנגעים; ואם רוב מן הרחלים, מיטמא בנגעים; מחצה למחצה, מיטמא בנגעים.  והוא הדין בפשתן וקנבס שטרפן זה בזה.  ורחל בת עז, אין צמר שלה מיטמא בנגעים.

יג,ד  בגד שהיה שתייו פשתן וערבו קנבס, או שתייו קנבס וערבו פשתן--אינו מיטמא בנגעים; וכן אם היה שתייו או ערבו פשתן או צמר, והשאר נוצה של עיזים וכיוצא בה--אינו מיטמא בנגעים.

יג,ה  [ד] העור שאינו מעובד, אינו מיטמא בנגעים.  וכן העור כשהוא גולם, קודם שיעשה ממנו כלים--אינו מיטמא בנגעים, שנאמר "כלי העור" (ויקרא יג,נב; ויקרא יג,נח); וכל כלי העור, בין פשוטיהן בין מקבליהן, כל שהן--מיטמאין בנגעים.

יג,ו  [ה] עורות חיה שבים, אין מיטמאין בנגעים; חיבר להן מן הגדל בארץ, אפילו חוט או משיחה של צמר או פשתים, או עור בהמה וחיה המעובדין כל שהוא, ועשה מהן כלים--מיטמאין בנגעים:  והוא, שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה.

יג,ז  [ו] כל כלי הראוי להיטמא בשאר הטומאות--אף על פי שאינו מיטמא במדרס הזב, מפני שלא נעשה למשכב או למושב--הרי זה מיטמא בנגעים:  כגון קלע של ספינה, והפרוכת, ושביס של שבכה, ומטפחות ספרים, והאבנט, ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס--הרי אלו וכל כיוצא בהן מיטמאין בנגעים; ואין צריך לומר שאר הכלים, כגון כרים וכסתות.

יג,ח  החמת והתורמל, נראין כדרכן; ופוסה הנגע מתוכן לאחוריהן, ומאחוריהן לתוכן.  וכן כל כיוצא בהן, מכלי העור הכפולין.  [ז] סדין המקומט--מפשיטין את קמטיו, ורואין את נגעו.

יג,ט  [ח] השתי והערב, בין של צמר בין של פשתן--מיטמאין בנגעים מיד משייטוו, אף על פי שלא ליבן הפשתן ולא שלק הצמר.  וכמה יהיה בפקעת של טווי, ותיטמא בנגעים:  כדי לארוג ממנה שלוש על שלוש שתי וערב, בין שהייתה כולה שתי, בין שהייתה כולה ערב; הייתה הפקעת מקובצת מחוטין פסוקין, אינה מיטמאה בנגעים.

יג,י  [ט] שתי פקעות שהן מעורות זו בזו בחוט, וכן השתי שמקצתו לפוף על הכובד העליונה ומקצתו לפוף על הכובד התחתונה, וכן שני דפי חלוק שהן מעורות בחוט אחד, ונראה הנגע באחד מהן--השני טהור, אף על פי שחוט אחד מחבר ביניהן; נראה הנגע בנפש המסכת, ובשתי העומד--אף על פי שמקצת הנגע בבגד ומקצתו בשתי, הרי זה טמא.

יג,יא  נראה הנגע בשתי העומד לבדו, האריג טהור; נראה באריג לבדו, השתי העומד טהור.  נראה בסדין, שורף את הנימין; נראה בנימין, הסדין טהור; פסה מן הנימין לסדין, הסדין טמא.  [י] חלוק שנראה בו נגע, מציל את האמריות שבו; אפילו הייתה האמרה צמר או פשתים--מצילה, ואינה נשרפת.

יג,יב  [יא] בגד מוסגר שצבעו, או מכרו לגוי--טהור; וכן אם נתערב באחרים, כולן טהורים.  קצצו ועשהו מוכין פחות משלוש על שלוש--טהור, ומותר בהניתו; הייתה בהן אחת שלוש על שלוש, ונראה בה נגע--היא לבדה טמאה.

יג,יג  [יב] בגד מוחלט שנתערב באחרים--כולן טמאין, ויישרפו:  אפילו אחד בכמה אלפים.  וכן אם קצצו, ועשהו מוכין--הרי הן טמאין, ואסור בהניתן.

יג,יד  [יג] אחד בגד או כלי עור או שתי או ערב, המוסגר או המוחלט לעניין טומאה--הרי הוא אב מאבות הטומאות כאדם מצורע, לכל דבר:  מטמא במגע ובמשא ובביאה, ועושה משכב ומושב אפילו מתחת האבן.

יג,טו  כיצד:  בגד מנוגע, או שתי או ערב או כלי עור המנוגעין, שהכניס מהן אפילו כזית לבית טהור--נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים; ונעשו כולן ראשון לטומאה.  וכן משכב או מושב שהיה מונח תחת האבן, והניח כזית מהן למעלה מן האבן--נטמא המשכב או המושב.

יג,טז  [יד] מטלית שיש בה שלוש על שלוש--אף על פי שאין בה כזית--כיון שנכנס רובה לבית טהור, טימאתו; היו בה כמה זיתים--כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור, נטמא.

יג,יז  אף על פי שכל השיעורין, הלכה למשה מסיניי--הרי הוא אומר "לכל נגע הצרעת, ולנתק.  ולצרעת הבגד, ולבית" (ויקרא יד,נד-נה), הקיש נגעי אדם לנגעי בגדים ובתים; והשווה המצורע למת, שנאמר "אל נא תהי, כמת" (במדבר יב,יב):  מה המת בכזית, אף אלו בכזית.

יג,יח  [טו] בגדים המנוגעין--משלחין אותן חוץ לעיר, בין שהייתה מוקפת חומה בין שאינה מוקפת; וזה חומר בבגדים, מבאדם.
 

הלכות טומאת צרעת פרק יד

יד,א  צרעת בתים, כשני גריסין זה בצד זה:  נמצא רוחב הנגע כמו מקום צמיחת שש שערות בגוף, ואורכו כשתים עשרה שערות בריבוע; והפחות משיעור זה בבתים, טהור.  וכל השיעורין, הלכה.

יד,ב  שלושה סימני טומאה יש בבתים--מראה ירקרק, ומראה אדמדם, והפסיון; וכולן מפורשין בתורה.  ושני המראות, מצטרפין זה עם זה.  ופסיון הסמוך, כל שהוא; והרחוק, כגריס; אבל החוזר אחרי היטוח, כשני גריסין.

יד,ג  אין נגעי בתים מטמאין, עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר--שנאמר "שקערורות" (ויקרא יד,לז), שיהיו שוקעין בקירות.  ובשני המראות מסגירין, או מחליטין.  ובפסיון נותצין; ואם פסה אחרי היטוח, נותץ את כל הבית כמו שיתבאר.

יד,ד  כשיראה נגע בבית--אפילו חכם שהוא יודע ודאי שזה נגע, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא אומר לכוהן, "כנגע, נראה לי בבית" (ויקרא יד,לה).  "וציווה הכוהן ופינו את הבית" (ויקרא יד,לו)--אפילו חבילי עצים, וחבילי קנים; ואחר כך יבוא הכוהן, וייכנס ויראה הנגע.  [ה] ובית אפל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו; אלא אם אין הנגע נראה בו, הרי זה טהור.

יד,ה  ואחר שיראה הכוהן הנגע, ייצא; ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף, ויסגיר או יחליט או יפטור:  שנאמר "ויצא הכוהן מן הבית, אל פתח הבית; והסגיר" (ויקרא יד,לח)--לא שיסגיר והוא בתוך ביתו, או בתוך הבית המנוגע, או תחת המשקוף, אלא בצד פתחו.  ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו, והסגיר--הרי זה מוסגר.

יד,ו  אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ויהיה לו ארבעה כתלים; והוא בנוי בארץ באבנים ועצים ועפר, שנאמר "את אבניו ואת עציו, ואת, כל עפר הבית" (ויקרא יד,מה).

יד,ז  אבל אם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות, או שהיה עגול, או בעל שלושה כתלים, או חמש, או שהיה בנוי בספינה, או תלוי על ארבע קורות--אינו מיטמא בנגעים; היה בנוי על ארבעה עמודים, מיטמא בנגעים.

יד,ח  [ז] כמה אבנים יהיו בו:  אין פחות משמונה--שתי אבנים בכל כותל, כדי שיהיה כל כותל ראוי לנגע:  שאין הבית מיטמא בנגעים, עד שייראה בו כשני גריסין על שתי אבנים--שנאמר "את האבנים, אשר בהן הנגע" (ויקרא יד,מ).  וכמה עצים יהיו בו, כדי ליתן תחת המשקוף; ועפר, כדי ליתן בין פצים לחברו.  אבל אם היה בו פחות משיעורין אלו, אינו מיטמא בנגעים.

יד,ט  [ח] הלבינים והשיש, אינן חשובין כאבנים.  בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש, ואחד בסלע, ואחד באבנים, ואחד בעפר--אינו מיטמא בנגעים.  [ט] בית שלא היה בו אבנים ועצים ועפר כשיעור, ונראה בו נגע, ואחר כך הביא לו אבנים ועצים ועפר--הרי זה טהור.

יד,י  בית שסיככו בזרעים, ביטלן; הואיל ומשמשין תשמיש עץ, הרי הן כעץ, ואם נטמא הבית, נטמאו עימו טומאה חמורה כמו שיתבאר.

יד,יא  ירושלים וחוצה לארץ, אין מיטמאין בנגעים--שנאמר "בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד,לד), וירושלים לא נתחלקה לשבטים; ובתי הגויים שבארץ ישראל, אין מיטמאין בנגעים.

יד,יב  הלוקח בתים מן הגויים, ייראו בתחילה.  [יג] בית שצידו אחד גוי וצידו אחד ישראל, צידו אחד בארץ וצידו אחד בחוצה לארץ--אינו מיטמא בנגעים.

יד,יג  ושאר כל הבתים שבארץ ישראל מיטמאין בנגעים, בין צבועין בידי אדם בין צבועין בידי שמיים.  [יד] בית האישה, בית השותפין, בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים--מיטמאין בנגעים.  [טו] קירות האיבוס, וקירות המחיצה שבבית--אין מיטמאין בנגעים.
 

הלכות טומאת צרעת פרק טו

טו,א  נגעי בתים--יש בהן הסגר שלושה שבועות, שהן תשעה עשר יום:  שיום שביעי עולה לכאן ולכאן, ויום שלושה עשר עולה לכאן ולכאן; נמצאת למד שאם צרך לשלושה שבועות--רואהו בשביעי, וביום שלושה עשר, וביום תשעה עשר.  והסגר בתים שלושה שבועות, אינו מפורש בתורה; וכן רוב דיני נגעי בתים, דברי קבלה הן.  [ב] וכל הדינין המפורשין בהן בתורה ובדברי קבלה, כך הם:

טו,ב  כשיבוא הכוהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם, כמו שביארנו--יסגיר שבעת ימים; ואפילו מצאו כולו בתחילה ירקרק או אדמדם, יסגיר.

טו,ג  ובשביעי רואהו:  אם כהה הנגע, ואין צריך לומר אם הלך--קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור; מצאו שעמד בעיניו, ולא פסה--מסגיר שבוע שני.

טו,ד  וביום שלושה עשר, רואהו:  אם כהה הנגע, או הלך לו הנגע--קולף מקום הנגע, ומטהר את הבית בציפורים.  ואם מצא הנגע שפסה בסוף שבוע שני, או שעמד בעיניו--חולץ את האבנים אשר בהן הנגע, ומקצה את העפר אל מחוץ לעיר, וטח את כל הבית, ומסגירו שבוע שלישי.

טו,ה  וביום תשעה עשר, רואהו:  אם חזר בו הנגע כשני גריסין--הרי זה פסיון אחרי היטוח, ונותץ את כל הבית; ואם לא חזר בו הנגע, מטהרו בציפורים.  וכל זמן שיחזור בו הנגע, קודם שיטהרו בציפורים--הרי זה יינתץ; ואם נראה בו נגע אחר שטיהרו בציפורים, ייראה כתחילה.

טו,ו  וכן אם פסה הנגע בסוף שבוע ראשון--חולץ את האבנים אשר בהן הנגע, וקוצה העפר חוץ לעיר, וטח את כל הבית, ומסגירו שבוע שני; ורואהו:  אם מצא בו נגע כשני גריסין--הרי זה פסיון אחרי היטוח, ונותץ את כל הבית; ואם לא חזר בו נגע, מטהרו בציפורים.  וכל זמן שייראה בו נגע, קודם טהרה בציפורים--יינתץ; ואם נראה בו אחר שטיהרו בציפורים, ייראה כתחילה.

טו,ז  [ג] כשהוא חולץ את האבנים אשר בהן הנגע, אינו חולץ פחות משתי אבנים, ואינו נוטל אבנים מצד זה, ומביא לצד זה--שנאמר "ולקחו אבנים אחרות" (ויקרא יד,מב); ולא עפר מצד זה, ומביא לצד זה--שנאמר "ועפר אחר ייקח" (שם).  ואינו טח בסיד, אלא בעפר--שנאמר "ועפר אחר ייקח, וטח את הבית" (שם).

טו,ח  אינו מביא אבן אחת תחת שתיים שחלץ, ולא שתי אבנים תחת אבן אחת חלוצה, אלא מביא שתיים תחת שתיים; ויש לו להביא שתיים, תחת שלוש.

טו,ט  [ד] היה הכותל בינו לבין חברו--שניהן חולצין, ושניהן קוצין העפר, ושניהן מביאין אבנים אחרות; אבל בעל הבית לבדו מביא את העפר--שנאמר "ועפר אחר ייקח, וטח את הבית" (ויקרא יד,מב), אין חברו מיטפל עימו בטיחה.

טו,י  [ה] אבן שבזווית--בזמן שהוא חולץ, חולץ את כולה; ובזמן שהוא נותץ, נותץ את שלו ומניח את של חברו.  ויש בדבר ספק אם תהיה זו של חברו, כמו יד לאבן שלו.

טו,יא  [ו] בית שנראה בו נגע, והייתה עלייה על גביו--נותן את הקורות לעלייה; נראה בעלייה, נותן את הקורות לבית.  לא הייתה עלייה על גביו--אבניו ועציו ועפרו, כולן ניתצין עימו; ומציל את המלבנים, ואת סריגי החלונות.

טו,יב  [ז] הלוקח אבנים מבית מוסגר, ובנה אותן בבית טהור--חזר הנגע למוסגר, חולץ את האבנים שבטהור.  נראה נגע על האבנים שבנה, המוסגר יינתץ; והבית השני--מסגירין אותו בנגע זה, כדין כל בית שנראה בו נגע בתחילה.

טו,יג  [ח] כיצד מטהרין את הבית המנוגע, אחר החליצה והטיחה:  מביא מים חיים בכלי חרס ושתי ציפורים ועץ ארז ואיזוב ושני תולעת, כטהרת האדם שביארנו לכל דבר, אלא שבאדם מזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ובבית מזה שבע פעמים על המשקוף של בית מבחוץ; ושאר כל מעשיהן שווין.
 

הלכות טומאת צרעת פרק טז

טז,א  בית המנוגע, אב מאבות הטומאות:  כל הנוגע בו, יטמא.  וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר, או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו--כולן אבות הטומאות; וכל כזית מהן, מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה.

טז,ב  כיצד:  אם נכנס מהן כזית לבית טהור, נטמא כל אשר בבית מאדם וכלים--שכולן מטמאין בביאה, כאדם מצורע.  וכולן אסורין בהניה; ואם שרפן, ועשה מהן סיד--הרי זה אסור בהניה:  שנאמר "צרעת ממארת" (ויקרא יד,מד)--תן בו מארה, ואל תיהנה בו.  וכולן--משלחין אותן חוץ לעיר, אף על פי שאינה מוקפת חומה.

טז,ג  [ב] בית מוסגר--אינו מטמא אלא מתוכו, שנאמר "והבא, אל הבית, כל ימי, הסגיר אותו--יטמא, עד הערב" (ויקרא יד,מו).  אבל המוחלט--מטמא מתוכו ומאחוריו, שהנוגע בו מאחוריו טמא:  שנאמר "צרעת ממארת . . . בבית, טמא הוא" (ויקרא יד,מד)--וכי טהור היה, אלא הוסיף לו טומאה על טומאתו, שיהיה כולו טמא, ויטמא מאחוריו.  וכן אבנים שיש בהן הנגע במוסגר, מטמאין מאחוריהן.

טז,ד  [ג] אחד המוסגר והמוחלט, לטמא בביאה.  כיצד:  בית שהיה מסך על גבי בית מנוגע, בין מוחלט בין מוסגר, או אילן שהוא מסך עליו--העומד תחת האילן, או הנכנס לבית החיצון--טמא:  שהרי הוא והבית הטמא, תחת אוהל אחד.

טז,ה  וכן אבן מנוגעת הנכנסת לאוהל, והונחה שם--נטמא כל אשר באוהל.  הייתה מונחת תחת האילן, והטהור עובר--נטמא; היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר אדם באבן מנוגעת--לא טימאהו.  ואם הניחה שם, טימאהו:  שמושב המנוגע כמוהו--בין אדם בין כלים, בין אבנים ועציו ועפרו.

טז,ו  [ד] המאהיל בידו על אבן מנוגעת, או שהאהילה עליו--טהור:  עד שייגע.  [ה] טהור שנכנס לבית מנוגע דרך אחוריו, אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו--טהור:  שנאמר "והבא, אל הבית" (ויקרא יד,מו), דרך ביאה טימאה תורה.

טז,ז  [ו] טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא, נטמא.  וכן טלית טהורה שהכניס ממנה שלוש על שלוש לבית טמא, נטמאת; וכן כלי חרס שהכניס אווירו לבית טמא, נטמא.  אבל שאר כלים, עד שיכניס רוב הכלי; ומשיכניס רובו, נטמא מיד.

טז,ח  במה דברים אמורים, בכלים שנכנסו חלוצין.  אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע, והוא לבוש בבגדיו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידיו--הרי האדם טמא מיד; ובגדיו טהורים, עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלוש ביצים פת חיטים בלפתן:  שנאמר "והשוכב בבית, יכבס את בגדיו; והאוכל בבית, יכבס את בגדיו" (ויקרא יד,מז)--וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מיטמאין, עד שיאכל שם; אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל.  ואחד השוכב, או היושב או העומד--אם שהה כדי לאכול שיעור אכילה האמורה, נטמאו בגדיו.

טז,ט  [ז] מי שנכנס לבית מנוגע, וכליו על כתפו, וסנדליו וטבעותיו בכפו--הוא והן טמאין מיד:  שאינו מציל מליטמא מיד, אלא כלים שהוא לבוש בהן.  וכן הגוי והבהמה שהיו מלובשין בכלים, ונכנסו לבית מנוגע--נטמאו הכלים מיד; אבל הגוי אינו מקבל טומאה, כבהמה.

טז,י  [ח] מי שהיה עומד בבית מנוגע, ופשט ידיו חוץ לבית, וטבעותיו בידיו--אם שהה כדי אכילת השיעור--נטמאו הטבעות, אף על פי שהן בחוץ.  וכן העומד בחוץ, ופשט ידיו לבית מנוגע--נטמאו ידיו בלבד מיד.  ואם שהו ידיו בפנים כדי אכילת השיעור, נטמאו טבעותיו; ואם לא שהו, טהורות.

טז,יא  [ט] כל המציל בצמיד פתיל באוהל המת, מציל מכוסה בבית מנוגע; וכל המציל מכוסה באוהל המת--אפילו היה מגולה בבית המנוגע, הרי זה טהור.

טז,יב  כיצד:  כלי חרס או כלי אבנים וכלי אדמה וכיוצא בהן, שהיו אוכלין ומשקין וכלים בתוכן, והיו מכוסין בבית המנוגע--אף על פי שאינן מוקפין צמיד פתיל, הן וכל מה שבתוכן טהור.  הבור והחדות שבבית המנוגע--אף על פי שהן מגולין, כלים שבתוכן טהורין.

טז,יג  [י] הצרעת--הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה:  שהרי לובן עור האדם, קרוי צרעת; ונפילת מקצת שיער הראש או הזקן, קרוי צרעת; ושינוי עין הבגדים או הבתים, קרוי צרעת.  וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראה אותו תורה צרעת בשותפות השם--אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע.

טז,יד  שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו.  אם חזר בו, יטהר הבית; ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית--משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו.  אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו--משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע.

טז,טו  ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת . . . זכור, את אשר עשה ה' אלוהיך למרים, בדרך" (דברים כד,ח-ט):  הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעת שהשוות אותו לשאר נביאים.  והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר "והאיש משה, עניו מאוד" (במדבר יב,ג).  ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת.

טז,טז  קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים וסכלותם.

טז,יז  וזה הוא דרך ישיבת הלצים הרשעים:  בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר "וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב); ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר "תיאלמנה, שפתי שקר:  הדוברות על צדיק, עתק" (תהילים לא,יט); ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים וליתן דופי בדבריהם, כעניין שנאמר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו,טז); ומתוך כך באין לדבר באלוהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר "ויחפאו בני ישראל, דברים אשר לא כן, על ה', אלוהיהם" (מלכים ב יז,ט).

טז,יח  והרי הוא אומר "שתו בשמיים, פיהם; ולשונם, תיהלך בארץ" (תהילים עג,ט).  מי גרם להם לשית בשמיים פיהם, לשונם שהלכה תחילה בארץ.  זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות, וישיבת כנסייות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שיכר.

טז,יט  אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה, ודברי חכמה; ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן, ומזכה אותן בה--שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו" (מלאכי ג,טז).