יש בכללן שתים עשרה מצוות--ארבע מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להלוות לעני ומך; (ב) שלא ייגוש אותו; (ג) לנגוש את הנוכרי; (ד) שלא ימשכן בעל חוב בזרוע; (ה) להחזיר המשכון לבעליו, בזמן שהוא צריך לו; (ו) שלא יאחר המשכון מבעליו העני, בעת שהוא צריך לו; (ז) שלא יחבול אלמנה; (ח) שלא יחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש; (ט) שלא ייתן המלווה בריבית; (י) שלא ילווה הלווה בריבית; (יא) שלא יתעסק אדם בין מלווה ולווה בריבית, לא יעיד ביניהן, ולא יכתוב שטר, ולא יערוב; (יב) ללוות מן הנוכרי ולהלוות לו בריבית. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א מצות עשה להלוות לעניי ישראל, שנאמר "אם כסף תלווה את עמי, את העני עימך" (שמות כב,כד): יכול רשות, תלמוד לומר "העבט, תעביטנו . . ." (דברים טו,ח). ומצוה זו, גדולה מן הצדקה על העני השואל--שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למידה זו. והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר "ורעה עינך באחיך האביון . . ." (דברים טו,ט).
א,ב כל הנוגש את העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד). ומצות עשה לנגוש את הנוכרי, ולהצר לו--שנאמר "את הנוכרי, תיגוש" (דברים טו,ג): מפי השמועה למדו, שזו מצות עשה.
א,ג אסור לאדם להיראות לבעל חובו, בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו: שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו; ואין צריך לומר, אם תבעו. וכשם שאסור לזה לתבוע--כך אסור ללווה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו לך ושוב, והוא יש לו: שנאמר "אל תאמר לריעך, לך ושוב" (משלי ג,כח).
א,ד וכן אסור ללווה ליקח ההלוואה, ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה, עד שלא ימצא בעל חוב מאיין יגבה, אף על פי שהמלווה עשיר גדול. ועושה זה--רשע הוא, שנאמר "לווה רשע, ולא ישלם" (תהילים לז,כא). וציוו חכמים, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך.
א,ה [ד] כשיתבע המלווה הלוואתו--אף על פי שהוא עשיר, והלווה דחוק וטרוד במזונות--אין מרחמין בדין, אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל המיטלטלין שימצאו לו. ואם לא הספיקו המיטלטלין--גובין מן הקרקע, אחר שמחרימין על מי שיש לו מיטלטלין או מי שידע לו מיטלטלין, ולא יביאם לבית דין. וגובין מכל קרקע שיש לו: אף על פי שהיא משועבדת לכתובת אשתו, או לבעל חוב שקדם--גובין לזה; ואם יבוא הראשון ויטרוף, יטרוף.
א,ו טען הלווה שמיטלטלין אלו שבידי אינן שלי, אלא פיקדון הם בידי, או שכורין, או שאולין--אין שומעין לו: אלא או יביא ראיה, או יגבה מהן בעל חובו.
א,ז [ה] אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה, ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן, אף על פי שעדיין לא לבשו אותן, ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן; אלא הרי אלו שלהן. במה דברים אמורים, בכלי החול. אבל בגדי השבת והמועד, גובה אותן בעל חוב; ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות, וחלי זהב או כסף--שהכול לבעל חובו.
א,ח [ו] היו לו מיטלטלין או קרקע, והרי עליו שטרי חובות לגויים, ואמר הרי כל נכסיי משועבדין לגויים, ואם ייטלו אותן הישראליים בחובם, יאסרו אותי הגויים בחובן, ואהיה בשביה--הורו רבותיי שאין שומעין לו, ויגבו הישראליים; וכשיבואו הגויים ויאסרוהו, הרי כל ישראל מצווין לפדותו.
א,ט [ז] מסדרין לבעל חוב, כדרך שמסדרין בערכין. כיצד: אומרין ללווה הבא כל המיטלטלין שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת. ונותנין לו מן הכול, מזון שלושים יום. וכסות שנים עשר חודש, מכסות הראויה לו; לא שילבוש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו, ונותנין לו כסות הראויה לו לשנים עשר חודש. ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן עליהם; ואם היה עני, מיטה ומפץ לישן עליו. ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונותם. ונותנין לו סנדליו ותפיליו.
א,י היה אומן--נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין: כגון שהיה חרש--נותנין לו שני מעצדין, ושתי מגרות. היה לו מין אחד מרובה, ומין אחד מועט--נותנין לו שניים מן המרובה, וכל שיש לו מן המועט; ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה.
א,יא היה איכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו; וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו: אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו. אין אלו כלים, אלא נכסים; ויימכרו עם שאר המיטלטלין בבית דין, ויינתנו לבעל חובו.
א,יב [ח] מלווה שבא להיפרע שלא בפני הלווה, כגון שהיה הלווה במדינה רחוקה, ותפסה האישה מיטלטלין מנכסי הבעל, כדי שתיזון מהן--מוציאין אותן מידה, ונותנין לבעל חוב: שאפילו היה בעלה עומד--לא היה יכול לזון את אשתו ובניו, עד שיפרע כל חובו.
ב,א דין תורה שבזמן שיתבע המלווה את חובו--אם נמצאו ללווה נכסים--מסדרין לו, ונותנין לבעל חוב את השאר כמו שביארנו. ואם לא נמצא ללווה כלום, או נמצא לו דברים שמסדרין לו בלבד--ילך הלווה לדרכו. ואין אוסרין אותו, ואין אומרים לו הבא ראיה שאתה עני, ולא משביעין אותו כדרך שדנין הגויים, שנאמר "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד); אלא אומרים למלווה, אם אתה יודע נכסים לזה המחוייב לך, לך ותפוס אותן.
ב,ב טען שיש לו מיטלטלין והחביא אותן, והרי הן בתוך ביתו--אין מן הדין שייכנס לביתו, לא הוא ולא שליח בית דין: שהתורה הקפידה על זה, שנאמר "בחוץ, תעמוד" (דברים כד,יא). אבל מחרימין על מי שיש לו, ולא ייתן לבעל חובו.
ב,ג כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור התלמוד, שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לווין, התקינו שמשביעין את הלווה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ולא נתן מתנה על מנת להחזיר.
ב,ד וכולל בשבועה זו שכל שירוויח, וכל שיבוא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו--לא יאכיל ממנו כלום, לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותן, ולא ייטפל בהן ולא ייתן מתנה לאדם בעולם; אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלושים יום שלושים יום וכסות שנים עשר חודש שנים עשר חודש, מזון הראוי לו וכסות הראויה לו--לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו. וכל היתר על צורכו--ייתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו.
ב,ה ומחרימין תחילה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין, ולא יודיע לבית דין. גם אחר התקנה הזאת, אין בעל חוב יכול להיכנס לתוך ביתו של לווה, לא הוא ולא שליח בית דין: שלא תיקנו לעקור גוף התורה. אלא הלווה עצמו יוציא כליו, או יאמר כך וכך הוא שיש לי; מניחין הראוי לו, ויוציא השאר, ויישבע בתקנה זו. וכזה דנין ישראל, בכל מקומותן.
ב,ו נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו, ואמר של אחרים הוא, או עסק הוא בידי--אין שומעין לו, עד שיביא ראיה; וכן הורו רבותיי.
ב,ז [ג] מי שנשבע שבועה זו, שאין לו כלום וכל מה שירוויח ייתן לבעלי חובו--אין כל אחד ואחד מבעלי חובות בא ומשביעו, ששבועה אחת כוללת כל בעלי החובות. ותקנת אחרונים היא, ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל.
ב,ח [ד] מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום, והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק בענייות זה, אלא רוצה לצערו בשבועה זו ולהצר לו ולביישו ברבים כדי להינקם ממנו, או כדי שילך וילווה מן הגויים בריבית או ייקח נכסי אשתו וייתן לזה, עד שיינצל משבועה זו--ייראה לי שאסור לדיין ירא שמיים להשביעו שבועה זו; ואם השביעו--ביטל לא תעשה של תורה, "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד).
ב,ט ולא עוד, אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטורדו, מפני שהוא עיוור והולך בשרירות ליבו: שלא תיקנו הגאונים תקנה זו אלא מפני הרמאין; והרי נאמר "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כב,ב)--עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא, או אינו רמאי. ומאחר שהוחזק זה שהוא עני, ושאינו רמאי--אסור להשביעו.
ב,י וכן אני אומר, שמי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ומתנו, והרי הוא אמוד שיש לו ממון, וטען שאין לו כלום והרי הוא רץ להישבע בתקנה זו--שאין ראוי להשביעו; אלא אם יש כוח בדיין לעשותו, עד שייפרע בעל חובו, או לנדותו עד שייתן--יעשה, מאחר שהוא אמוד: שפריעת בעל חוב מצוה.
ב,יא כללו של דבר: כל שיעשה הדיין מדברים אלו, וכוונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטווינו לרודפו ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינין--הרי זה מורשה לעשות ומקבל שכר: והוא, שיהיו מעשיו לשם שמיים.
ב,יב [ה] מי שנתחייב בשבועה זו, מפני שטר חוב שעליו, והודה לאחרים בחובות אחרים, והשיגה ידו יתר על הראוי לו--לא ייטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד, שמא קנוניה עשה בהודאתו על נכסיו של זה.
ב,יג [ו] ראובן שהיה חייב לשמעון מאה, ולוי חייב לראובן מאה--מוציאין מלוי, ונותנין לשמעון. לפיכך אם אין לראובן נכסים, והיה לו שטר חוב על לוי, ואמר לוי שטר אמנה הוא פרוע הוא, והודה לו ראובן--אין משגיחין על הודאתו, שמא קנוניה הם עושין לאבד זכותו של שמעון; אלא יישבע שמעון, וייטול מלוי, כדין כל טורף, שאינו נפרע אלא בשבועה.
ב,יד וכן כל מי שיש עליו שטר חוב, והודה לאחר מעצמו בחוב אחר--אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם, גובה בעל השטר בלבד: שלא יעשו קנוניה על שטרו של זה.
ב,טו [ז] אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכמים, אלא אם כן הלווהו על המשכון; והמלווה בשטר, משובח יתר. וכל המלווה בלא עדים--עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד), וגורם קללה לעצמו.
ב,טז [ח] הרב שלווה מעבדו, ואחר כך שיחררו, או לווה מאשתו, ואחר כך גירשה--אין להן עליו כלום: שכל מה שקנה עבד, קנה רבו; וכל המעות שביד האישה, בחזקת בעלה--אלא אם כן הביאה ראיה, שהן מנדוניתה.
ג,א אלמנה--בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, לא בשעת הלוואה ולא שלא בשעת הלוואה, ולא על פי בית דין: שנאמר "ולא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז). ואם חבל, מחזירין ממנו בעל כורחו. ואם תודה לו, תשלם; ואם תכפור, תישבע. אבד המשכון, או נשרף, קודם שיחזיר--לוקה.
ג,ב וכן המלווה את חברו--בין שהלווהו על המשכון בין שמישכנו אחר הלוואה, בידו או על פי בית דין--לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, כגון הריחיים, והעריבות של עץ, והיורות שמבשלין בהם, וסכין של שחיטה, וכיוצא בהן: שנאמר "כי נפש, הוא חובל" (דברים כד,ו). ואם חבל, מחזיר בעל כורחו; ואם אבד המשכון, או נשרף, קודם שיחזיר--לוקה.
ג,ג חבל כלים הרבה של אוכל נפש, כגון שחבל עריבה ויורה וסכין--חייב על כל כלי וכלי בפני עצמו; אפילו שני כלים שהן עושין מלאכה אחת--חייב עליהן משום שני כלים, ולוקה שתיים על שניהם: שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו)--לחייב על הרכב בפני עצמו, ועל הריחיים בפני עצמו. כשם שהרכב והריחיים מיוחדין, שני כלים ומשמשין מלאכה אחת, וחייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו--כך כל שני כלים, אף על פי שמשמשין מלאכה אחת, חייב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. וכן אם חבל צמד בקר החורש, לוקה שתיים.
ג,ד המלווה את חברו, אחד עני ואחד עשיר--לא ימשכננו אלא בבית דין. ואפילו שלוח בית דין שבא למשכן--לא ייכנס לביתו וימשכננו, אלא עומד בחוץ, והלווה נכנס לביתו, ומוציא לו המשכון: שנאמר "בחוץ, תעמוד" (דברים כד,יא).
ג,ה אם כן, מה בין בעל חוב לשלוח בית דין: ששלוח בית דין--יש לו ליקח המשכון מיד הלווה בזרוע, ונותנו למלווה; ובעל חוב--אין לו ליקח המשכון, עד שייתן לו הלווה מדעתו.
ג,ו עבר בעל חוב, ונכנס לבית הלווה ומישכנו, או שחטף המשכון מידו בזרוע--אינו לוקה, שהרי ניתק לעשה: שנאמר "השב תשיב לו את העבוט" (דברים כד,יג). ואם לא קיים עשה שבה, כגון שאבד המשכון או נשרף--לוקה. ומחשב דמי המשכון לבעליו, ותובע השאר בדין.
ג,ז [ה] אחד הממשכן את חברו בבית דין, או שמישכנו בידו בזרוע, או מדעת הלווה--אם איש עני הוא, ומישכנו דבר שהוא צריך לו--הרי זה מצווה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו, מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו, ואת המחרשה ביום כדי לעשות בה מלאכתו: שנאמר "השב תשיב לו את העבוט" (דברים כד,יג).
ג,ח עבר ולא השיב לו כלי היום ביום, וכלי הלילה בלילה--עובר בלא תעשה: שנאמר "לא תשכב, בעבוטו" (דברים כד,יב)--לא תשכב ועבוטו אצלך, זו כסות לילה; ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתו ביום, או לובשן--הוא אומר "עד בוא השמש, תשיבנו לו" (שמות כב,כה), מלמד שמחזירו כל היום.
ג,ט אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו, ולוקח אותו בעת שאינו צריך לו--מה יועיל המשכון: כדי שלא יישמט החוב בשביעית; ולא יעשה מיטלטלין אצל בניו, אלא ייפרע מן המשכון אחר שמת הלווה.
ג,י הא למדת, שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו, ולא החזירו לו בזמנו--עובר משום שלושה שמות: משום "לא תבוא אל ביתו" (דברים כד,י), ומשום "השב תשיב לו את העבוט" (דברים כד,יג), ומשום "לא תשכב, בעבוטו" (דברים כד,יב).
ג,יא במה דברים אמורים, שמישכנו שלא בשעת הלוואתו. אבל אם מישכנו בשעת הלוואתו--אינו חייב להחזיר לו כלל, ואינו עובר בשם מן השמות האלו.
ג,יב [ו] שלוח בית דין שבא למשכן--לא ימשכן דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון, כגון בגד שעליו, וכלי שאוכל בו, וכיוצא באלו; ומניח מיטה ומצע לעשיר, ומיטה ומפץ לעני. וכל הנמצא בידו חוץ מאלו, יש לו למשכנו; ויחזיר לו כלי היום ביום, וכלי הלילה בלילה. היו לפניו שני כלים--נוטל אחד, ומחזיר אחד.
ג,יג עד מתיי הוא חייב להחזיר וליקח, עד לעולם. ואם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם, ואין מניחין אותן ללווה--הרי זה מניחן אצלו, עד שלושים יום; ומשלושים יום ולהלן, מוכר המשכון בבית דין. מת הלווה, אינו מחזיר לבניו; מת הלווה אחר שהושב לו המשכון--שומטו המלווה מעל בניו, ואינו מחזיר.
ג,יד [ז] הערב--מותר למשכנו בזרוע, ולהיכנס לביתו, וליטול המשכון: שנאמר "לקח בגדו, כי ערב זר" (משלי כ,טז). וכן מי שיש לו שכר אצל חברו--בין שכר מלאכתו, בין שכר בהמתו וכליו, בין שכר ביתו--הרי זה מותר למשכנו, שלא על פי בית דין, ונכנס לביתו, ונוטל המשכון בשכרו. ואם זקף השכר עליו במלווה--אסור, שנאמר "כי תשה בריעך, משאת מאומה . . ." (דברים כד,י).
ג,טו [ח] מי שהיה בידו משכונו של עני--אם היה שכרו יתר על פחתו, כגון קורדום ומסר גדול וכיוצא בהן--הרי זה מותר להשכירו, ומנכה שכרו מחובו תמיד, מפני שזה כמשיב אבידה, ואינו צריך רשות בעלים.
ד,א נשך ותרבית אחד הוא--שנאמר "את כספך--לא תיתן לו, בנשך; ובמרבית, לא תיתן אוכלך" (ויקרא כה,לז), ולהלן הוא אומר "נשך כסף נשך אוכל: נשך, כל דבר אשר יישך" (דברים כג,כ). ולמה נקרא שמו נשך--מפני שהוא כנושך, שמצער חברו ואוכל בשרו. ולמה חלקן הכתוב, לעבור עליו בשני לאוין.
ד,ב כדרך שאסור לנותן להלוות בריבית, כך אסור ללוקח ללוות בריבית: שנאמר "לא תשיך לאחיך" (דברים כג,כ)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללווה, כלומר לא תינשך לאחיך.
ד,ג וכן אסור להתעסק בין לווה ומלווה בריבית. וכל מי שהיה ערב, או סופר, או עד ביניהן--הרי זה עובר בלא תעשה: שנאמר "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד), זו אזהרה אף לעדים ולערב ולסופר.
ד,ד הא למדת, שהמלווה בריבית עובר על שישה לאוין--"לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד), "את כספך--לא תיתן לו, בנשך" (ויקרא כה,לז), "ובמרבית, לא תיתן אוכלך" (שם), "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית" (ויקרא כה,לו), "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד), "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד). והלווה עובר בשניים--"לא תשיך לאחיך" (דברים כג,כ), "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול".
ד,ה ערב, ועדים, וכיוצא בהן--אין עוברין אלא משום "לא תשימון עליו, נשך" (שמות כב,כד). וכל מי שהיה סרסור בין שניהם, או שסייע אחד מהן, או הורהו--עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).
ד,ו [ג] אף על פי שהמלווה והלווה עוברין על כל אלו הלאוין, אינן לוקין, מפני שניתן להישבון: שכל המלווה בריבית--אם הייתה ריבית קצוצה, שהיא אסורה מן התורה--הרי זו יוצאה בדיינין, ומוציאין אותה מן המלווה, ומחזירין ללווה; ואם מת המלווה, אין מוציאין מיד הבנים.
ד,ז [ד] הניח להם אביהם מעות של ריבית--אף על פי שהן יודעין שהן של ריבית, אינן חייבים להחזיר. הניח להם פרה וטלית של ריבית, וכל דבר המסויים--חייבים להחזיר, מפני כבוד אביהן. במה דברים אמורים, בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת. אבל אם לא עשה תשובה, אין חוששין לכבודו; ואפילו דבר המסויים, אין מחזירין.
ד,ח [ה] הגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו--אין מקבלין מהן, כדי לפתוח להן דרך לתשובה; וכל המקבל מהן, אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואם הייתה הגזילה קיימת, והריבית דבר מסויים, והרי הוא בעצמו--מקבלין מהן.
ד,ט [ו] שטר שכתוב בו ריבית, בין קצוצה בין של דבריהם--גובה את הקרן, ואינו גובה את הריבית. קדם וגבה הכול, מוציאין ממנו הריבית הקצוצה; אבל אבק ריבית, שהוא מדבריהם--אינו גובה מן הלווה למלווה, ואין מחזירין אותו מן המלווה ללווה.
ד,י [ז] כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלוהי ישראל. וכן כל הלווה ומלווה בריבית בינן לבין עצמן--שניהן ככופרים בה' אלוהי ישראל, וכפרו ביציאת מצריים שנאמר "את כספך--לא תיתן לו, בנשך . . . אני, ה' אלוהיכם, אשר הוצאתי אתכם, מארץ מצריים" (ויקרא כה,לז-לח).
ד,יא [ח] אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית--אף על פי שאינו מקפיד, ומתנה הוא שנותן להן--הרי זה אסור, שמא ירגילם בדבר זה.
ד,יב [ט] תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ונתן לו יתר על מה שלווה ממנו--הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה: שהרי הן יודעין חומר איסור הריבית.
ד,יג [י] המלווה את חברו, ומצא הלווה יתר, או שהחזיר לו חובו, ומצא יתר--אם בכדי שהדעת נוטה--חייב להחזיר; ואם לאו--מתנה הוא שנתן לו, או גזילה הייתה לו בידו והבליע לו בחשבון, או אחר ציווה לו להבליע לו.
ד,יד בכמה הדעת נוטה--באחת ובשתיים או בחמישה או בעשרה, שמא חמישה חמישה מנה או עשרה עשרה. וכן אם מצא יתר מניין החמישיות או מניין העשרות--חייב להחזיר לו, שמא האחדים שהיה מונה בהן החמישיות או העשרות נתערבו עם העשרות.
ד,טו [יא] המלווה את חברו על המטבע, וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע, ופירש משקלו, והוסיפו על משקלו--אם הוזלו הפירות מחמת התוספת--מנכה לו שיעור התוספת, ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא; ואם לא הוזלו מחמת התוספת--אינו מנכה לו, אלא נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה.
ד,טז במה דברים אמורים, בשהוסיפו עליו עד חמישיתו, כגון שהיה משקלו ארבעה ועשוהו חמישה. אבל אם הוסיפו עליו יתר על חמישיתו--מנכה לו כל התוספת, אף על פי שלא הוזלו הפירות. והוא הדין למלווה על המטבע, ופיחתו ממנו.
ד,יז [יב] המלווה את חברו על המטבע, ונפסל--אם יכול להוציאו במדינה אחרת, ויש לו דרך לאותה מדינה--נותן לו ממטבע שהלווהו, ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני; ואם אין לו דרך לשם, נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. וכן בכתובה.
ד,יח [יג] הורו מקצת הגאונים, שהלווה שמחל למלווה בריבית שלקח ממנו, או שעתיד ליקח--אף על פי שקנו מידו שמחל או נתן מתנה, אינו מועיל כלום: שכל ריבית שבעולם מחילה היא; אבל התורה לא מחלה, ואסרה מחילה זו. ולפיכך אין המחילה מועלת בריבית, אפילו בריבית של דבריהם.
ד,יט ייראה לי, שאין הוראה זו נכונה; אלא מאחר שאומרים למלווה, החזר לו, וידע הלווה שדבר איסור עשה, ושיש לו ליטול ממנו--אם רצה למחול, מוחל כדרך שמוחל הגזל. ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו--אין מקבלין מהן, מכלל שהמחילה להם מועלת.
ד,כ [יד] נכסי יתומים--מותר ליתן אותם לאדם נאמן שיש לו נכסים טובים רבים, קרוב לשכר ורחוק להפסד. כיצד: אומרים לו תהיה נושא ונותן בהן--אם היה שם ריוח, תן להם חלקן מן הריוח, ואם יש שם הפסד, אתה תפסיד לבדך. שזה אבק ריבית הוא; וכל אבק ריבית אינה אסורה אלא מדבריהם, ובנכסי יתומים לא גזרו.
ה,א הגוי וגר תושב, לווין מהן ומלווין אותן בריבית: שנאמר "לא תשיך לאחיך" (דברים כג,כ)--"לאחיך" אסור, ולשאר העולם מותר. ומצות עשה להשיך לגוי, שנאמר "לנוכרי תשיך" (דברים כג,כא)--מפי השמועה למדו, שזו מצות עשה; וזה הוא דין תורה.
ה,ב אסרו חכמים שיהיה ישראל מלווה את הגוי בריבית קצוצה, אלא בכדי חייו. גזרו שמא ילמוד ממעשיו, ברוב ישיבתו עימו; לפיכך מותר ללוות מן הגוי בריבית, שהרי הוא בורח מלפניו, ואינו רגיל אצלו. ותלמיד חכמים, שאינו בא ללמוד ממעשיו, מותר להלוות לגוי בריבית, אפילו להרוויח. וכל אבק ריבית עם הגויים, מותרת לכול.
ה,ג ישראל שלווה מעות מן הגוי בריבית, וביקש להחזירם לו--מצאו ישראל אחר, ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לגוי--הרי זו ריבית קצוצה, אפילו העמידו אצל הגוי: עד שייטול הגוי מעותיו, ויחזור וייתנם ביד ישראל האחר.
ה,ד גוי שלווה מעות מישראל בריבית, וביקש להחזירם לו--מצאו ישראל אחר, ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל--הרי זה מותר; ואם העמידו אצל ישראל--אף על פי שנתן הגוי המעות בידו--הואיל ומדעת ישראל נתן, הרי זו ריבית קצוצה.
ה,ה אסור לישראל לתלות מעותיו ביד גוי, כדי להלוות אותן לישראל בריבית. וגוי שהלווה את ישראל בריבית, אסור לישראל אחר להיות לו ערב, שכיון שדיניהם שתובע הערב תחילה, נמצא הערב תובע את ישראל בריבית שהערב חייב בה לגוי; לפיכך אם קיבל עליו הגוי שלא יתבע את הערב תחילה, הרי זה מותר.
ה,ו ישראל שלווה מעות מן הגוי בריבית, וזקפן עליו במלווה, ונתגייר--אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלווה--גובה את הקרן, ואת הריבית; ואם משנתגייר זקפן--גובה את הקרן, ואינו גובה את הריבית.
ה,ז אבל גוי שלווה מישראל בריבית, וזקף עליו את הריבית במלווה--אף על פי שזקפן עליו אחר שנתגייר, גובה את הקרן ואת הריבית, שלא יאמרו בשביל מעותיו, נתגייר זה; וגובה הישראלי ממנו אחר שנתגייר, כל מעות הריבית שנתחייב בהן כשהיה גוי.
ה,ח [ז] מצוה להקדים הלוואת ישראל בחינם, להלוואת גוי בריבית. [ח] ואסור לאדם שייתן מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד, שזה אבק ריבית הוא; והעושה כן רשע. ואם נתן, חולקין בשכר ובהפסד כדין העסק. והנותן מעותיו קרוב להפסד ורחוק לשכר, הרי זה חסיד.
ה,ט אין מושיבין חנווני למחצית שכר, ולא ייתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, ולא ביצים להושיבן תחת התרנגולין שלו למחצית שכר, ולא שמין עגלים וסייחין לפטמן למחצית שכר--אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו, או יהיה ריוח המתעסק יותר על הפסדו, כמו שביארנו בעניין השותפות.
ה,י המשתתף עם חברו במעות, או בקרקע, או הנותן לו עסק--לא יצרף השכר עם הקרן: שמא לא יהיה שם שכר, ונמצאו באין לידי ריבית. וכן לא ייתן לו מעות בתורת עסק או שותפות, ויכתוב אותן מלווה: שמא ימות; ונמצא השטר ביד היורש, וגובה בו את הריבית.
ה,יא אסור להקדים את הריבית, או לאחר אותה. כיצד: נתן עיניו ללוות ממנו, והיה משלח לו סבלונות בשביל שילווהו--זו היא ריבית מוקדמת; לווה ממנו והחזיר לו מעותיו, והיה משלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטילין אצלו--זו היא ריבית מאוחרת. ואם עבר ועשה כן, הרי זה אבק ריבית.
ה,יב מי שלווה מחברו, ולא היה רגיל מקודם להקדים לו שלום--אסור להקדים לו שלום; ואין צריך לומר שיקלסו בדברים, או ישכים לפתחו: שנאמר "נשך, כל דבר" (דברים כג,כ), אפילו דברים אסורים. וכן אסור לו ללמד את המלווה מקרא או תלמוד, כל זמן שמעותיו בידו, אם לא היה רגיל בזה מקודם: שנאמר "נשך, כל דבר".
ה,יג המלווה את חברו--לא יאמר לו, דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני, כלומר שתכבדו ותאכילו ותשקהו כראוי; וכן כל כיוצא בזה.
ה,יד יש דברים שהן כמו ריבית, ומותרין. כיצד: לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלוותו של חברו בפחות, ואינו חושש; ומותר לאדם ליתן לחברו דינר, כדי שילווה לפלוני מאה דינרין: שלא אסרה תורה, אלא ריבית הבאה מן הלווה למלווה. וכן אומר אדם לחברו, הא לך דינר זה ואמור לפלוני שילווני, שלא נתן לו אלא שכר אמירה.
ה,טו יש דברים שהן מותרין; ואסור לעשותן, מפני הערמת ריבית. כיצד: אמר לו הלווני מנה, אמר לו מנה אין לי, חיטים במנה יש לי, ונתן לו חיטים במנה, וחזר ולקחן ממנו בתשעים--הרי זה מותר; אבל אסרוהו, מפני הערמת ריבית, שהרי נתן לו תשעים, ולוקח מאה. ואם עבר ועשה כזה--הרי הוא מוציא ממנו מאה בדין, שאפילו אבק ריבית אין כאן.
ה,טז וכן מי שהייתה שדה חברו ממושכנת בידו--לא יחזור וישכיר אותה לבעל השדה, מפני הערמת ריבית: שהרי זה עומד בשדהו כשהיה; ונותן לזה שכר בכל חודש, בשביל מעותיו שהלווהו.
ה,יז [טז] אסור להשכיר את הדינרין, שאין זה דומה למשכיר את הכלי: שהכלי חוזר בעצמו; וזה מוציא אלו ומביא דינרין אחרות, ונמצא זה אבק ריבית.
ה,יח [יז] מלך שהיו דיניו, שכל מי שייתן המס הקצוב על כל איש ואיש, על ידי זה שלא נתן, ישתעבד בו, ונתן על ידו דינר--אף על פי שמשתעבד בו יתר מדינר, הרי זה מותר. וכן כל כיוצא בזה.
ו,א המלווה את חברו סלע בחמישה דינרים, או סאתיים חיטים בשלוש, או סלע בסלע וסאה, או שלוש סאין בשלוש סאין ודינר--כללו של דבר, כל הלוואה בתוספת כל שהוא--הרי זו ריבית של תורה, ויוצאה בדיינין.
ו,ב וכן המלווה את חברו, והתנה עימו שידור בחצרו בחינם עד שיחזיר לו הלוואתו, או ששכר ממנו בפחות וקצב הדבר שפוחת לו מן השכר עד שיחזיר לו הלוואתו, או שמישכן בידו מקום שפירותיו מצויין בעת ההלוואה, כגון שמישכן חצרו על מנת שידור בו בחינם--הרי זו ריבית של תורה, ויוצאה בדיינין.
ו,ג וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא--הואיל ולא קנה הגוף--הרי כל הפירות שאכל ריבית, ומחזיר אותן. והוא הדין לכל מי שלא קנה קניין גמור מתחילה, שהוא מחזיר את הפירות, מפני שאם אכל את הפירות, הרי זו ריבית של תורה. וכל דבר שהוא אסור משום ריבית, חוץ מאלו--הרי הוא אסור מדבריהם, גזירה שמא יבוא לריבית של תורה; והוא הנקרא אבק ריבית, ואינו יוצא בדיינין.
ו,ד [ב] המלווה את חברו--לא ימשוך עבדו כדי שיעשה בו מלאכה, אף על פי שהעבד יושב ובטיל. ולא ידור בחצרו בחינם, אף על פי שאין החצר עשויה לשכר, ואין דרך בעל החצר להשכיר. ואם דר, צריך להעלות לו שכר; ואם לא העלה לו--הרי זה אבק ריבית, לפי שלא התנה עימו שילווהו וידור בחצרו.
ו,ה לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו, ובא לנכות שכר החצר שדר בה מן החוב--אם היה השכר כנגד החוב--אינו מנכה לו הכול, אלא כמו שיראו הדיינים: שאם תסלק אותו בלא כלום, הרי זה כמו שהוציא אותו בדיינין; ואבק ריבית, אינה יוצאה בדיינין.
ו,ו [ג] הורו רבותיי, שהמלווה את חברו ולאחר זמן תבע חובו, ואמר לו הלווה דור בחצרי עד שאחזיר לך חובך--הרי זה אבק ריבית, לפי שלא קצץ בשעת הלוואה: שנאמר "לא תיתן לו, בנשך" (ויקרא כה,לז).
ו,ז [ד] המלווה את חברו על השדה, ואמר לו, אם לא תחזיר לי מכאן ועד שלוש שנים, הרי היא שלי--הרי זה לא קנה, מפני שהיא אסמכתא; לפיכך מנכה כל הפירות שאכל, מפני שהיא ריבית של תורה. אבל אם אמר לו המוכר, אם לא אחזיר לך עד שלוש שנים, קנה אותה מעכשיו, והביא לו בתוך שלוש--אין לו פירות; לא הביא לו בתוך שלוש, הרי כל הפירות ללוקח.
ו,ח [ה] המוכר בית או שדה, ואמר המוכר ללוקח, לכשיהיו לי מעות, תחזיר לי קרקעי--לא קנה; וכל הפירות שאכל--ריבית קצוצה, ומוציאין אותה. אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו, כשיהיו לך מעות, אני אחזיר לך קרקע--זה מותר; והלוקח אוכל פירות, עד שיחזיר לו מעותיו.
ו,ט [ו] מכר לו את השדה, ונתן לו מקצת הדמים--אם אמר לו המוכר, קנה כשיעור מעותיך--כל אחד משניהם אוכל פירות כשיעור מעותיו.
ו,י אמר המוכר ללוקח לכשתביא שאר המעות, תקנה מעכשיו--שניהם אסורים לאכול הפירות מיד: המוכר אסור--שמא יביא הלוקח שאר המעות, ונמצאת השדה שלו; ונמצא המוכר אוכל הפירות, בשביל המעות שנשארו לו אצל הלוקח. וכן הלוקח אסור--שמא לא יביא, ונמצא שאכל בשביל מקצת המעות שיש לו אצל המוכר. לפיכך מניחין את הפירות על ידי שליש, עד שיינתנו לאחד מהן.
ו,יא אמר לו המוכר, לכשתביא שאר המעות תקנה--הרי המוכר אוכל פירות, עד שיביא הלוקח; ואם אכל הלוקח, מוציאין ממנו. אמר לו המוכר, קנה מעכשיו ושאר המעות הרי הן חוב אצלך--הרי הלוקח אוכל הפירות; ואם אכל המוכר, מוציאין ממנו כל מה שאכל.
ו,יב [ז] הורו רבותיי, שהמלווה את חברו, ומישכן לו שדהו על מנת שיאכל כל פירותיה כל ימי המשכונה--אף על פי שאינו מנכה לו כלום--הרי זו אבק ריבית, ואינה יוצאה בדיינין: שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן חצרו, שהרי אין בשדה פירות מצויין בעת ההלוואה, ואפשר שירוויח ויהיו שם פירות, ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה; ולפיכך היא אבק ריבית.
ו,יג וכן אין המשכונה דומה למי שמכר באסמכתא--שהמוכר באסמכתא לא גמר והקנהו, והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו. וכזה ייראה מן התלמוד, שהמשכונה אבק ריבית, ואין לך להעמידה אלא בממשכן שדהו, כמו שהורו רבותיי.
ו,יד נמצאת למד ששלוש משכונות הן--משכונה שהיא ריבית קצוצה, ומשכונה שהיא אבק ריבית, ומשכונה המותרת. כיצד: מישכן לו מקום שפירותיו מצויין תדיר, כגון חצר או מרחץ או חנות, ואכל פירותיהן--הרי זו ריבית קצוצה. מישכן לו שדה וכיוצא בה, ובאו שם פירות ואכלן--הרי זו אבק ריבית; וכן אם מישכן חצרו וכיוצא בה בניכוי, הרי זו אבק ריבית. מישכן שדהו בניכוי, הרי זה מותר.
ו,טו כיצד הוא הניכוי: כגון שהלווהו מאה דינרין, ומישכן לו בהן חצרו או שדהו, ואמר לו המלווה, הריני מנכה לך מעה כסף בכל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהיו כל פירותיה שלי--בחצר וכיוצא בה, אסור; ובשדה וכיוצא בה, מותר.
ו,טז [ח] הורו מקצת גאונים שכל משכונה שאין בה ניכוי כלל, הרי היא ריבית קצוצה; ולא ירדו לעומק הדבר, להפריש בין שדה לחצר, ולפיכך נתקשו להן דברי חכמי תלמוד. וכן הורו שכל משכונה, אפילו בניכוי--אסורה, בין בחצר בין בשדה; ואין להם משכונה מותרת אלא בדרך הזאת. כיצד: כגון שהלווהו מאה דינרין, ומישכן לו בהן בית או שדה, והתנה עימו שאחר עשר שנים, תחזור קרקע זו לבעליה חינם--הרי זה מותר לאכול פירותיה כל עשר השנים, אפילו היה שכרה שווה אלף דינר בכל שנה, שאין זה אלא כמי ששכר בפחות.
ו,יז וכן אם התנה בעל השדה עימו, שכל זמן שיביא לו מעות יחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו ממנה--הרי זה מותר. וכן אם התנה הלווה שכל זמן שירצה מחשב לו מה שדר בו, ויחזיר לו שאר הדמים ויסתלק--הרי זה מותר: שאין זה אלא כשכירות; וכל תנאי שבשכירות קיים כמו שביארנו, ומותר.
ז,א המלווה את חברו, ומישכן לו את השדה עד זמן קצוב, או עד שיביא לו מעות ויסתלק, והיה המלווה אוכל כל פירותיה--אפילו אכל כשיעור חובו, אין מסלקין אותו בלא כלום: שאם תסלק אותו בלא מעות, הרי זה כמי שהוציאו ממנו בדיינין. ואין צריך לומר שאם אכל יתר על מעותיו, אין מוציאין ממנו. וכן אין מחשבין משטר לשטר במשכונה.
ז,ב הייתה הקרקע הממושכנת בידו של יתומים, ואכל שיעור חובו--מסלקין אותו בלא כלום. אכל יתר על חובו--אין מוציאין ממנו היתר, ומחשבין לו משטר לשטר.
ז,ג כיצד מחשבין משטר לשטר: הרי שהייתה שדה זו ממושכנת לו במאה דינרין, ושדה אחרת ממושכנת לו בשטר אחר במאה דינרין, ושתי השדות לאדם אחד, ואכל מפירות השדה האחת בחמישים ומפירות השנייה במאה וחמישים--אומרים לו הרי אכלת מן הפירות במאתיים ואין לך כלום, וכאילו שני השטרות שטר אחד ומשכונה אחת.
ז,ד [ב] מקום שנהגו לסלק המלווה, כל זמן שיביא לו מעות--הרי זה כמי שפירש, ואינו צריך לפרש דבר זה. וכן מקום שנהגו שלא יסתלק המלווה, עד סוף זמן המשכונה--הרי זה כמי שפירש; וכל הממשכן סתם, אינו יכול לסלקו עד שנים עשר חודש.
ז,ה [ג] מקום שדרכן לסלק המלווה, כל זמן שירצה הלווה, והתנה עימו המלווה, שלא יסתלק עד סוף זמן המשכונה--הרי זה אינו יכול לסלקו. היה המנהג שאין המלווה מסתלק, עד סוף זמנו, וקיבל המלווה עליו שיסתלק, בכל עת שיביא לו מעותיו--הרי זה צריך לקנות מידו על כך.
ז,ו [ד] המשכונה במקום שמנהגם לסלק המלווה, בכל עת שיביא לו מעותיו--אין בעל חוב של מלווה גובה ממנה כדרך שגובה מן הקרקע, ואין הבכור נוטל בה פי שניים, ושביעית משמטתה. וכשמסלק אותו, אינו נוטל אפילו פירות שבשלו ונפלו לארץ; ואם הגביה אותן קודם שיסלקו, קנה אותן. ומקום שאינו יכול לסלקו, עד סוף זמנו--בעל חוב גובה ממנה, והבכור נוטל בה פי שניים, ואין השביעית משמטתה.
ז,ז [ה] אף על פי שמשכונה זו אסורה היא, ואבק ריבית כמו שביארנו--אפשר שיהיה מנהג זה בטעות, או לגויים, או דרך כל מי שחוטא ומישכן באותה המדינה: הואיל ואבק ריבית היא, הולכין אחר המנהג. ויש מי שהורה שזאת המשכונה בניכוי.
ז,ח [ו] גוי שמישכן חצרו לישראל, וחזר הגוי ומכרה לישראל אחר--אין הממשכן חייב להעלות שכר לישראל מעת שקנה הישראלי, אלא דר בחצר בלא שכר עד שיחזיר לו הגוי את המעות שיש לו על חצר זו: שהרי היא ברשות הממשכן בדיניהם, עד שייתן לו מעותיו ויסתלק.
ז,ט [ז] הממשכן בית או שדה ביד חברו, והיה בעל הקרקע הוא האוכל פירותיה, ואמר לו המלווה לכשתמכור קרקע זו, לא תמכרנה אלא לי בדמים אלו--הרי זה אסור; ואם אמר לו תמכרנה לי בשווייה, ועל מנת כך אני מלווה אותך--הרי זה מותר.
ז,י [ח] מותר להרבות בשכר הקרקעות. כיצד: השכיר לו את החצר, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך בעשר סלעים בכל שנה, ואם תיתן שכר חודש חודש, הרי היא בסלע בכל חודש--הרי זה מותר.
ז,יא [ט] המשכיר שדה לחברו בעשרת כורים לשנה, ואמר לו תן לי מאתיים זוז שאפרנס בהן את השדה, ואני אתן לך שנים עשר כור בכל שנה--הרי זה מותר: מפני שאם יפרנס את השדה בדינרין אלו, יהיה שכרה יותר.
ז,יב וכן אם השכיר לו חנות או ספינה בעשרה דינרין לשנה, ואמר לו תן לי מאתיים זוז שאבנה בהן חנות זו ואציירנה ואכיירנה, או אתקן בהן ספינה זו וכלי תשמישיה, ואני אעלה לך שנים עשר דינר בכל שנה--הרי זה מותר. אבל אם אמר לו תן לי מאתיים זוז כדי להתעסק בהן בחנות, או אוציאם בסחורה של ספינה, או אשכור בהן מלחים, ואני אעלה לך בשכר--הרי זה אסור.
ז,יג [י] אסור להרבות בשכר האדם. כיצד--לא יאמר לו עשה עימי היום מלאכה זו, שהיא שווה כסף, ואני אעשה עימך בשבוע אחר, מלאכה שהיא שווה שתיים.
ז,יד [יא] ומותר לאדם לומר לחברו נכש עימי ואנכש עימך, עדור עימי ואעדור עימך; אבל לא יאמר לו נכש עימי ואעדור עימך, עדור עימי ואנכש עימך. כל ימי גריד אחד, וכל ימי רביעה אחד. לא יאמר לו חרוש עימי בגריד, ואני אחרוש עימך ברביעה, שהרי טורח החרישה בימות הגשמים יתר. וכן כל כיוצא בזה.
ז,טו [יב] השוכר את הפועל בימי החורף לעשות עימו בימי הקור בדינר בכל יום, ונתן לו השכר, והרי שכרו שווה בימי החורף, סלע בכל יום--הרי זה אסור, מפני שנראה כמלווה אותו היום כדי שיזיל לו בשכרו. אבל אם אמר לו עשה עימי מהיום עד זמן פלוני בדינר בכל יום--אף על פי ששווה שכרו סלע בכל יום, הרי זה מותר: הואיל והוא מתחיל לעשות מעתה, אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שהקדים ונתנן לו בשכרו.
ח,א אסור להרבות על המכר. כיצד: המוכר לחברו קרקע או עבדים או מיטלטלין, ואמר לו אם מעכשיו תיתן לי הדמים, הרי הן שלך במאה, ואם עד זמן פלוני, הרי הם שלך במאה ועשרים--הרי זה אבק ריבית: שזה דומה כמי שנוטל עשרים בשביל שנתן לו מאה, להשתמש בה עד זמן פלוני. וכשיתבענו בדין, אינו חייב ליתן לו אלא מה שהיה שווה בשעת המכר; או יחזיר ממכרו מידו, אם היה קיים.
ח,ב וכן אם מכר לו מיטלטלין עד זמן פלוני במאה, והיו שווין בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים--הרי זה אסור, ואינו נותן לו אלא תשעים; או מחזיר מידו סחורתו, אם הייתה קיימת.
ח,ג [ב] הלוקח מחברו חפץ בשווהו, על מנת שייתן לו מכאן ועד שנים עשר חודש--הרי זה רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות, ואינו חושש משום ריבית.
ח,ד [ג] חבית של יין שהיא שווה עתה דינר, ומכרה לו בשתיים עד הקיץ, על מנת שאם תארע בה תקלה, הרי היא ברשות המוכר עד שימכרנה הלוקח--הרי זה מותר: שאם אבדה או נשברה, אינו משלם כלום; ואם לא מצא למוכרה ולהרוויח בה, היה לו להחזירה לבעליה.
ח,ה וכן אם מכרה לו בשתיים, ואמר לו היתר על השתיים יהיה שכרך בשביל שאתה מיטפל למוכרה, ואם לא תמצא למכור אותה כמו שתרצה, החזירה לי--הרי זה מותר: אף על פי שאם אבדה או נגנבה או החמיצה, תהיה ברשות הלוקח.
ח,ו [ד] היו לו פירות שאם ירצה למוכרן בשוק וליקח דמיהן מיד, מוכרן בעשרה, ואם תבע אותן הלוקח לקנותן, וייתן המעות מיד יקנה אותן בשנים עשר--הרי זה מותר למוכרן בשנים עשר, עד שנים עשר חודש: שאפילו הביא זה מעותיו עתה, בשנים עשר היה קונה אותן. וכן כל כיוצא בזה.
ח,ז [ה] אסור לקנות פרי הפרדס, קודם שייגמר ויתבשל: מפני שזה שמוכר בזול עתה בעשר, הוא פרי ששווה עשרים כשייגמר; נמצאת התוספת, מפני ההקפה. אבל אם קנה עגל בזול, ויהיה אצל הבעלים עד שיגדיל--הרי זה מותר: שהרי אם מת או כחש, ברשות הלוקח הוא; והמיתה דבר מצוי תמיד.
ח,ח [ו] הנותן מעות לבעל הכרם על השריגים ועל הזמורות, וכשייכרתו שווין ביוקר, והן קונין אותן בזול, עד שייבשו וייכרתו--הרי זה צריך להפך בהן כשהם מחוברים, שנמצא כקונה אילן לזמורותיו. ואם לא הפך, נמצאו המעות הלוואה, והן לוקחין בזול, מפני ההקפה; ואסור.
ח,ט [ז] שומרי השדות שנותנין להם חיטים בשכרן בזול מן הגורן--כשיבואו לגורן, צריכין להתעסק עימהן במלאכה בגורן, כדי שיהיו החיטים האלו שנטלו, בסוף זמן השכירות. ואם לא עשו כן, נמצאת השכירות אצל הבעלים כמלווה; וזה שלקחו בזול, מפני שאיחרו שכרן עד הגורן.
ח,י [ח] אריסין שהיו בעלי השדות מסלקין אותן מן השדה בניסן, ונותנין להם האריסין בכל זרע חומר ארבע סאין, והניח זה אריסין בתוך שדהו עד אייר, ונטל מהן שש סאין--הרי זה מותר, ואין כאן שם ריבית.
ח,יא [ט] הלוקח חיטים ארבע סאין בסלע וכן השער, ונתן לו את המעות, וכשבא לגבות את החיטים לאחר זמן, הוסיף לו במידה ונתן לו יתר--הרי זה מותר: שהרי ברצונו הוסיף לו; ואילו רצה--לא הוסיף, שהרי לא היה שם תנאי.
ח,יב [י] מותר לאדם ליתן דמי חבית של יין לחברו, ולומר לו אם החמיצה מכאן עד יום פלוני, הרי היא ברשותך, אבל אם הוזלה או הוקירה, הרי היא שלי: שכיון שקיבל עליו הזול, הרי זה קרוב לשכר ולהפסד. וכן כל כיוצא בזה.
ח,יג וכן מותר לאדם לקנות מחברו בתשרי מאה כדין של יין בדינר, ואינו נוטלן עד טבת; וכשנוטלן, בודק ומחזיר החומץ ולוקח היין הטוב: שלא קנה ממנו אלא יין, ואלו שהחמיצו מתחילה היו ראויין להחמיץ, אבל לא ייוודע הדבר, עד אחר זמן.
ח,יד [יא] מקום שנהגו לשכור הספינה, וליטול שכרה, ואם נשברה, שמין לו מה שפחתה ומשלם יתר על השכר--הרי זה מותר. וכן מותר להשכיר סיר של נחושת וכיוצא בו, ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו. וכן כל כיוצא בזה.
ח,טו [יב] אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהוא אבק ריבית. וכיצד הן צאן ברזל: הרי שהיה לו מאה צאן, וקיבלם ממנו להיטפל בהן, ויהיו הוולדות והגיזה והחלב לאמצע לשליש או לרביע, עד שנה או עד שנתיים כמו שהתנו ביניהם, ואם מתו הצאן, הרי המקבל משלם דמיהם--הרי זה אסור, שהרי בעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד.
ח,טז לפיכך אם קיבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו, הרי הן ברשותו, או אם נטרפו, הרי הן ברשותו--הרי זה מותר. וכן כל כיוצא בזה.
ח,יז [יג] השם פרה מחברו, ואמר לו, אם מתה, הרי היא עליי בשלושים דינרים, ואני אעלה לך, סלע בכל חודש--מותר, לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה.
ח,יח [יד] משכרת אישה לחברתה תרנגולת לישב על הביצים בשני אפרוחים בשנה, ואין כאן חשש ריבית.
ח,יט [טו] מי שהיה נושה בחברו ארבעה דינרים של ריבית, ונתן לו בהן חפץ ששווה חמישה--כשמוציאין ממנו, מוציאין ממנו חמישה, הואיל ובתורת ריבית, בא לידו. וכן אם נתן לו בהן כסות או כלי, מוציאין ממנו אותו הכלי עצמו ואותה הכסות עצמה.
ח,כ השכיר לו בהן מקום ששווה שכרו שלושה דינרין--כשמוציאין ממנו, מוציאין ממנו ארבעה, שהרי בארבעה שכר ממנו מקום זה, והרי קיבל עליו.
ט,א אין פוסקין על הפירות, עד שייצא השער; יצא השער, פוסקין--אף על פי שאין לזה, יש לזה. כיצד: היה השער לחיטים קבוע בשוק ארבע סאין בסלע--הרי זה פוסק עימו על מאה סאין, ונותן לו חמש ועשרים סלעים. ואם ייתן לו מאה סאה של חיטים אחר זמן, בעת שיהיו החיטים סאה בסלע--אין בזה ריבית כלל, אף על פי שלא היה למוכר חיטים כלל בעת שפסק.
ט,ב במה דברים אמורים, בשלא היה לו כלום מאותו המין שפסק עליו. אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום--אף על פי שעדיין לא נגמרה מלאכתו--הרי זה מותר לפסוק עליו, אף על פי שעדיין לא יצא השער.
ט,ג כיצד: היה הוא תחילה לקוצרים--הרי זה פוסק על החיטים, אף על פי שעדיין הן גדיש; ופוסק על היין, משיבצור הענבים וייתנם בעביט; ועל השמן, משנתן הזיתים במעטן; ועל הסיד, משישקענו בכבשן. וכן פוסק על כלי חרס, משיעשה היוצר הביצים שלהן. במה דברים אמורים, בשהיה עפרן לבן. אבל עפר שחור--פוסק על כלים הנעשין ממנו, אף על פי שלא נעשו: מפני שהוא מצוי לכול; ואף על פי שאין לזה, יש לזה. וכן פוסק על הזבל כל ימות השנה, אף על פי שאין לו זבל, מפני שהוא מצוי תמיד.
ט,ד [ב] כל דבר שהוא מחוסר מלאכה אחת או שתיים, פוסק עימו עליו. היה מחוסר שלוש מלאכות--אינו פוסק עליו, אלא אם כן יצא השער: שכיון שהוא מחוסר שלוש מלאכות--הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום, וכאילו לא בא לעולם עדיין.
ט,ה כיצד: גדיש שהיה מחוסר הנחה בשמש שייבש, ודישה, וזרייה--אינו פוסק עליו, עד שיצא השער: שכיון שהוא מחוסר שלוש מלאכות--הרי זה כמי שאין לו מאותו המין כלום, וכאילו אינו. היה יבש, ואינו מחוסר אלא דישה וזרייה--פוסק עליו.
ט,ו ביצים של יוצר שהיו מחוסרין לפיפה, וייבוש, והולכה לכבשן, ושריפה, והוצאה--אינו פוסק עליהן. היו יבשין, ואינן מחוסרין אלא הולכה לכבשן ושריפה--פוסק עליהן: והוא שיהיה דרך הלוקח, להוציא אותן מן הכבשן; אבל אם היה המוכר הוא שמוציא--הרי אלו מחוסרין שלוש, ואינו פוסק עליהן עד שייצא השער. וכן כל כיוצא בזה.
ט,ז [ג] ההולך לחלוב את עיזיו, ולגזוז את רחליו, ולרדות את כוורתו, ומצאו חברו ואמר לו, מה שעיזיי חולבות מכור לך, מה שרחליי גוזזות מכור לך, מה שכוורתי רודה מכור לך--הרי זה מותר. אבל אם אמר לו, מה שעיזיי חולבות כך וכך מכור לך בכך וכך, מה שרחליי גוזזות כך וכך מכור לך בכך וכך, מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך בכך וכך--אסור, אלא אם כן פסק עימו כשער שבשוק. וכן כל כיוצא בזה.
ט,ח [ד] אין פוסקין על שער של עיירות, מפני שאין השער קבוע, אלא על שער המדינה. היו החיטים החדשות במדינה ארבע סאין בסלע, וישנות שלוש בסלע--אין פוסקין, עד שייצא השער לחדש ולישן.
ט,ט היו חיטים של לקוטות ארבע סאין בסלע, ושל בעל הבית שלוש--פוסק ללקוטות כשער לקוטות; ולא יפסוק לבעל הבית, עד שייקבע השער לבעל הבית.
ט,י [ה] כיון שנקבע השער, מותר לו לפסוק על שער הגבוה. כיצד: היו החיטים נמכרות ארבע סאין בסלע, ופסק עימו שייתן לו החיטים כשער הזול--אם עמדו אחרי כן עשר סאין בסלע, נותן לו עשר סאין; עמדו שלוש סאין בסלע--נותן לו ארבע סאין כשער שהיה בשוק, שהרי פסק עימו כשער הגבוה.
ט,יא נתן לו המעות סתם, ולא פסק עימו בשער הגבוה, והוזלו--נותן לו כשער שהיו שווין כשנתן לו המעות; ומי שחזר בו, מקבל מי שפרע.
ט,יב במה דברים אמורים, בפוסק על דעת עצמו. אבל אם היה שליח לאחרים, בין המוכר בין הלוקח--אינו נוטל אלא כשער הזול, או מחזיר את הדמים, ואינו מקבל מי שפרע כשליח: שהרי המשלח אומר לו, לתקן שלחתיך ולא לעוות, כמו שביארנו.
ט,יג [ו] היו החיטים נמכרות ארבע סאין בסלע, ונטל את הדמים שייתן לו חמש בסלע--אם יש לו חיטים, מותר. היו לו חיטים חוב אצל אחרים, ונטל המעות עד שיגבה חיטיו וייתן לו--אסור: שהרי הן מחוסרין גבייה, וכאילו אינם; והרי זה כקובע לו זמן, והוזיל לו מפני שמקיפו.
ט,יד [ז] היו החיטים במדינה ארבע סאין בסלע, ובכפרים שש בסלע--הרי זה מותר ליתן סלע לתגר, כדי שיביא לו שש סאין מן הכפר: והוא, שיהיו ברשות הלוקח--אם אבדו בדרך או נגנבו, אבדו לו. ואדם חשוב, אסור לעשות זה. ובמיני סחורה--אסור לכל אדם, לפי שאין מיני סחורה מצויין תמיד כפירות.
ט,טו [ח] החמרין שנכנסו לעיר, והרי החיטים ארבע סאין בסלע, הוזילו ומכרו למכיריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחילה כשייכנסו לעיר, עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם--הרי זה מותר: שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו המעות עתה, ולא ייקחו אלא לאחר זמן, אלא מפני שמודיעין להם את השער, ומסעדין אותן.
ט,טז [ט] המוליך פירות ממקום למקום--מצאו חברו ואמר לו תנם לי, ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום--אם יש לו שם, מותר; ואם לאו, אסור.
ט,יז היה מוליך סחורה ממקום למקום--אמר לו תנה לי, ואני אעלה לך דמיה כמו ששווה באותו מקום--אם הייתה ברשות המוכר עד שתגיע לשם, מותר; ואם הייתה ברשות לוקח, אסור.
ט,יח [י] הנותן לבעל הגינה דמי עשר קישואין אלו, דמי עשרה אבטיחים אלו, והרי הן קטנים, והתנה עימו שייתנם לו כשיגדילו--הרי זה מותר: שהרי הוא מניחן, והם גדלים מאליהן; ואילו קצצן עתה כשהן קטנים, לא היו באים אחרים תחתיהן. וכן כל כיוצא בזה, מדבר שאין בו הפסד ולא חיסרון על המוכר.
י,א כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק--כך מותר ללוות הפירות סתם, ופורעין אותן סתם בלא קביעת זמן על שער שבשוק. כיצד: היה השער קבוע וידוע לשניהם, ולווה מחברו עשר סאין--חייב להחזיר לו עשר סאין, אף על פי שהוקרו החיטים: שהרי כשלווה ממנו, היה השער ידוע; ואילו רצה--היה קונה ומחזיר לו, שהרי לא קבע לו זמן.
י,ב היה לו מאותו המין שלווה--הרי זה מותר ללוות סתם בלא קביעת זמן, ופורע סתם: אף על פי שעדיין לא יצא השער. ואפילו הייתה לו סאה אחת, לווה עליה כמה סאין; הייתה לו טיפה אחת של שמן או יין, לווה עליה כמה גרבי יין ושמן.
י,ג לא היה לו מאותו המין כלום, ולא נקבע שער השוק עדיין, או שלא ידעו בשער שבשוק--הרי זה אסור ללוות סאה בסאה. וכן בשאר הפירות--לא ילווה אותן, עד שיעשה אותן דמים. ואם לווה, ולא עשה אותן דמים, והוזלו--מחזיר לו פירות במידה שלווה ממנו, או כמשקל; ואם הוקרו, נוטל דמים שהיו שווין בשעת ההלוואה.
י,ד אף על פי שיש לו מאותו המין, או שהיה השער קבוע בשוק--הרי זה אסור ללוות פירות בפירות, עד זמן קבוע; אלא לווה סתם, ופורע באיזה זמן שיפרע.
י,ה [ג] לא יאמר אדם לחברו הלווני כור חיטים, ואני מחזיר לך כור לגורן; אלא אומר לו הלווני עד שיבוא בני, או עד שאמצא המפתח.
י,ו [ד] לווה פירות עד זמן קבוע--אם הוזלו, מחזיר לו פירות בזמן שקבע; ואם הוקרו, נותן לו דמים שהיו שווין בשעת ההלוואה.
י,ז [ה] מלווה אדם את אריסיו חיטים בחיטים לזרע, בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד. במה דברים אמורים, במקום שנהגו שייתן האריס את הזרע, שהרי ביד בעל הקרקע לסלקו, כל זמן שלא נתן. אבל במקום שדרך בעל הקרקע ליתן את הזרע--אם עדיין לא ירד האריס, הרי זה מותר להלוותו חיטים בחיטים: שעדיין יש לו לסלקו; נמצא בעת שירד לשדה, ירד על דעת שיחזיר לו חיטים שהלווהו. אבל אחר שירד לשדה--הואיל ואינו יכול לסלקו--הרי הוא ככל אדם, ואסור להלוותו חיטים בחיטים לזרע; אבל מלווהו סתם, על שער שבשוק.
י,ח [ו] מי שהיה נושה בחברו מעות, ואמר לו תן לי מעותיי שאני רוצה ליקח בהן חיטים. אמר לו צא ועשה אותן עליי כשער של עכשיו, ויהיה לך אצלי חיטים בהלוואה--אם יש לו חיטים כשיעור מעותיו, מותר; ואם אין לו אותו המין, הרי זה אסור: שלא אמרו חכמים שמותר לפסוק על שער שבשוק, אף על פי שאין לו כלום מאותו המין, אלא בנותן מעותיו לקנות בהן; אבל הרוצה להעמיד הלוואתו על גב הפירות--אסור, עד שיהיו לו פירות.
י,ט היה ללווה חיטים, ועשה הלוואתו עליו חיטים, ובא אחר זמן ואמר לו תן לי חיטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בדמיהן יין, אמר לו צא ועשה אותן עליי יין, כשער שבשוק עתה--אם יש לו יין, הרי זה מותר ונעשת הלוואתו אצלו יין; ואם אין לו יין, אסור.
י,י הרי שלא היה לו, ועבר והחזיר ההלוואה פירות--אף על פי שקנה פירות אחר כך--אינו חייב ליתן לו פירות, אלא נותן לו מעות שהלווהו.
יא,א המלווה את חברו בפני עדים, או שאמר לעדים היו עליי עדים שאני חייב לזה מנה, או אתם עדיי שאני חייב לזה מנה--זו היא הנקראת מלווה על פה, ואינו צריך לפורעו בעדים; לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי--נשבע היסת, ונפטר.
יא,ב אבל המלווה את חברו בשטר, צריך לפורעו בעדים; לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה, אינו נאמן, אלא אומרים לו או הבא עדים, או עמוד ושלם לו חובו.
יא,ג לפיכך האומר לעדים, היו עליי עדים שאני חייב לזה מנה--אין כותבין עדותן ונותנין למלווה: שלא יחזירו עדות על פה מלווה בשטר, עד שיאמר להן הלווה כתבו שטר וחתמו בו ותנו לו. ואף על פי שאמר להן כך, צריכין להימלך בו אחר שחתמו בשטר, ואחר כך נותנין השטר ביד המלווה.
יא,ד קנו מידו שהוא חייב לו מנה--הרי אלו כותבין ונותנין, אף על פי שלא אמר להן כתובו: שסתם קניין לכתיבה עומד, ואינן צריכין להימלך בו.
יא,ה [ב] לווה שכתב שטר בכתב ידו, והעיד בו עדים ונתנו למלווה--הרי זה שטר כשר. וכן אם כתב שטר, אף על פי שאין בו עדים, ונתנו למלווה בפני עדים--הרי זו מלווה בשטר: והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף, ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם. ויש מן הגאונים שהורה שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם, חתמו והעידו שנמסר בפניכם.
יא,ו [ג] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, ואין שם עדים--אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין, הרי זה כמלווה על פה לכל דבר. ואם טען שפרע--נשבע היסת, ונפטר; ואינו גובה בכתב זה--לא מן היורש, ולא מן הלקוחות.
יא,ז [ד] כל מלווה שבשטר--גובה אותה מן היורשין, וגובה אותה מן הלקוחות, כמו שיתבאר. ומלווה על פה--גובה אותה מן היורשין, ואינו גובה אותה מן הלקוחות: לפי שאין לה קול, לפיכך לא יטרוף בה. אבל מלווה שבשטר, קול יש לה; והלוקח הפסיד על עצמו, שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדין במלווה שעליו, שכל נכסי הלווה תחת שיעבוד המלווה, מן התורה.
יא,ח [ה] המוכר שדהו בעדים, ויצאת מתחת ידי הלוקח--אף על פי שאין שם שטר ביד הלוקח, הרי זה חוזר וטורף מנכסים משועבדים כמו שיתבאר: שכל המוכר--בפרהסיה מוכר, וקול יש לו.
יא,ט [ו] אין ההלוואה שעל פה נגבית מן היורשין, אלא באחד משלושה דברים אלו: כשהחייב מודה בה, וציווה בחולייו שיש לפלוני עליו חוב עדיין. או שהייתה ההלוואה לזמן, ולא הגיע זמן לפורעה; וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו. או שנידוהו עד שייתן, ומת בנידויו. כל אלו גובין מן היורש, בלא שבועה.
יא,י אבל אם באו עדים שהיה אביהן חייב לזה מנה, או בפנינו הלווהו--אינו גובה מן היורש כלום, שמא פרעו: שהמלווה את חברו בעדים, אינו צריך לפורעו בעדים. וכן אם הוציא כתב יד אביהן שהוא חייב לו--אינו גובה בו כלום, כמו שביארנו.
יא,יא [ז] לווה שאין לו מיטלטלין ויש לו קרקע--אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים, כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו. ואם לא נודע להם דבר זה, מחרימין על מי שידע לו מיטלטלין או מי שיש לו מיטלטלין ולא יביאם; ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו, ומגבין לבעל חובו כמו שיתבאר.
יא,יב במה דברים אמורים, בזמן שנפרעין מן הלווה עצמו. אבל הבא להיפרע מן היורש, בין קטן בין גדול--לא ייפרע מן המיטלטלין, אפילו היו מופקדין או מלווה אצל אחרים: שהמיטלטלין אינן תחת שיעבוד בעל חוב מן התורה.
יא,יג [ח] מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן, מן המיטלטלין שהניח. ואם לא רצה היורש ליתן, אין כופין אותו; ואם תפס בעל חוב מחיים, גובה מהן. טען שמחיים תפסתי, והיורש טען שאחר מיתה תפס--על היורש להביא ראיה; או יישבע המלווה שכך וכך הוא חייב לו, ויכול לטעון עד כדי דמיהן, וכולל בשבועתו שמחיים תפס.
יא,יד היו הדברים שתפס שטרות, וטען שהן משכון בידו על חובו, ושמחיים תפס--על המלווה להביא ראיה שמחיים תפס; ואם לא הביא ראיה--יחזיר ליורשים, מפני שאינו טוען לקנות גופם אלא לראיה שבהן.
יא,טו [ט] יתומים שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהן אצל אחרים--יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבות אותה מהן, שהרי קרקע זו של אביהם היא.
יא,טז [י] ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, וזקף שמעון דמי השדה עליו מלווה לראובן, ומת ראובן, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף משמעון השדה, ופייסו שמעון במעות והלך לו--הדין נותן שיבואו יורשי ראובן, ויתבעו שמעון במלווה שזקף עליו: שהרי אינה משתעבדת לבעל חוב של ראובן. לפיכך אם היה שמעון פיקח--נותן להן הקרקע שלקח מראובן במלווה שזקף על עצמו, וחוזר וטורף אותה מהן מפני המעות שנתן לבעל חובו של ראובן כדי שלא יטרוף אותה ממנו: שהרי באחריות לקחה מראובן.
יא,יז [יא] כבר תיקנו גאונים האחרונים כולם, שיהיה בעל חוב גובה מיטלטלין מן היורשין; וכן דנין ישראל בכל בית דין שבעולם. אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות, שיש לו לגבות מן הקרקע ומן המיטלטלין, בין בחייו בין אחר מותו; ונמצא גובה על תנאי זה, יותר מן התקנה.
יא,יח וסייג גדול עשו בדבר--שמא לא ידע הלווה בתקנה זו, ונמצא ממון יתומים יוצא שלא כדין: שאין כוח בתקנת אחרונים לחייב בה יתומים.
יב,א אין נפרעין מן היורשין אלא אם כן היו גדולים; אבל יורשין קטנים, אין נפרעין מהן שטר חוב. [ב] אפילו היה בו כל תנאי שבעולם--לא ייפרע בו המלווה כלום, עד שיגדלו היתומים: שמא יש להן ראיה ששוברין בה את השטר.
יב,ב [ג] הייתה המלווה ריבית של גוי, שהרי הריבית אוכלת בנכסיהן--מעמידין להם אפיטרופוס, ונזקקין בית דין לנכסיהן, ומוכרין ופורעין החוב. וכן אישה שתבעה כתובתה, בין אלמנה בין גרושה--מעמידים להם אפיטרופוס, ונזקקין משום חן האישה, כדי שיהיה לה כלום, שתינשא בו לאחר. לפיכך אם קפצה האישה ונישאת, ואחר כך באה לתבוע כתובתה מנכסי יתומים--אין נזקקין לה, עד שיגדלו היתומים: שהרי אין לה מזונות, והרי נישאת.
יב,ג [ד] הורו מקצת הגאונים, שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד, או פחותין ממנה--אין נזקקין להן, שהרי אין כאן זכות ליתומים: שלא אמרו נזקקין לנכסי יתומים להיפרע מהן הכתובה, אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מן המזונות; וזאת הואיל והיא נוטלת הכול, מה זכות יש ליתומים הקטנים בדבר זה, עד שנזקקין להן, ולא חשו לחן האישה.
יב,ד [ה] ציווה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני, או תנו שדה לפלוני--נזקקין, אחר שמעמידין להן אפיטרופוס לטעון טענתם. אמר תנו מנה זה לפלוני, או שדה זו לפלוני--נותנין, ואין צריכים להעמיד להן אפיטרופוס.
יב,ה [ו] נמצאת קרקע שאינה שלהן, אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישן--נזקקין להן, ומעמידים להן אפיטרופוס לטעון ולדון; ואם נמצאת גזולה, מחזירים אותה לבעליה.
יב,ו וכן קטן שתקף בעבדיו, וירד לתוך שדה חברו, וכבשה--אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל, אלא מוציאין אותה מידו; ולכשיגדיל--אם יש לו עדים, יביא עדיו.
יב,ז קרקע שהיא בחזקת קטנים, ובא אחר וטען שהיא לקוחה לו ממורישן, ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן--אין מוציאין אותה מידן, עד שיגדילו: שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקטן כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב. אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו--הרי זה מקיים את השטר, ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידים להם אפיטרופוס.
יב,ח כשנזקקין בית דין לנכסי יתומים למכור--שמין את הקרקע, ואחר כך מוכרין. ומכריזין עליה שלושים יום רצופין, או שישים יום שני וחמישי; ומכריזים בבוקר ובערב, בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלין. וכל מי שרוצה לקנות, יוליך הפועלין לבקר לו. ובעת שמכריזין, מסיימין את השדה במצריה, ומודיעין כמה היא יפה, ובכמה היא שומה, ומפני מה רוצים למוכרה, אם להגבות לבעל חוב או לכתובת אישה: לפי שיש מי שרוצה ליתן לבעל חוב, ויש מי שרוצה להגבות לאישה.
יב,ט כשכותבין האדרכתא על נכסי יתומים, בין גדולים בין קטנים, כותבין בה, והכרנו שהנכסים האלו הן של פלוני המת. ואם לא כתבו כך, הרי האדרכתא פסולה; ואין אוכלין בה פירות, אפילו מאחר ששלמו ההכרזות.
יב,י בית דין שמכרו שלא בהכרזה--נעשו כמי שטעה בדבר משנה, וחוזרים ומוכרין בהכרזה. ובית דין שמכרו, האחריות על היתומים. [יא] ובית דין שהכריזו כראוי, ובדקו יפה יפה, ודיקדקו בשומה--אף על פי שטעו ומכרו שווה מנה במאתיים, או מאתיים במנה--הרי מכרן קיים.
יב,יא אבל אם לא בדקו בשומה, ולא כתבו איגרת ביקורת, שהיא דקדוק השומה וההכרזה, וטעו והותירו שתות או פיחתו שתות--מכרן בטיל; פחות משתות, מכרן קיים.
יב,יב וכן אם מכרו הקרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה, וטעו ופיחתו שתות או הותירו שתות--מכרן בטיל, אף על פי שהכריזו. פחות משתות--מכרן קיים, אף על פי שלא הכריזו: שאין צריכין הכרזה באותה העת.
יב,יג וזו היא העת שאין צריכין הכרזה: בעת שימכרו קרקע לקבורה, או למזון האישה והבנות, או ליתן מנת המלך--אין צריכין הכרזה, לפי שהדבר נחוץ.
יב,יד וכן בית דין שמכרו דברים שאינן צריכין הכרזה, וטעו בשתות--מכרן בטיל; פחות משתות, מכרן קיים. ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהם--העבדים, והשטרות, והמיטלטלין: העבדים, שמא ישמעו ויברחו; והשטרות והמיטלטלין, שמא ייגנבו. לפיכך שמין אותן בבית דין, ומוכרין אותן מיד. ואם השוק קרוב למדינה, מוליכין אותן לשוק.
יג,א מלווה שבא להיפרע בשטר שבידו, שלא בפני לווה--אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו, עד שיעמוד עימו בדין--שולחין ומודיעין לו. ואם אי אפשר להודיעו במהרה--אומרים למלווה שיישבע וייטול מנכסיו, בין מן הקרקע בין מן המיטלטלים; ואין חוששין לשובר.
יג,ב ודין זה תקנת חכמים הוא, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינה אחרת; ונמצאת נועל דלת בפני לווין.
יג,ג [ב] שלוש ראיות צריך להביא לבית דין, ואחר כך ייפרע שלא בפניו: ראיה ראשונה, לקיים השטר שבידו; ראיה שנייה, שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עימו בדין; ראיה שלישית, שאלו הנכסים של פלוני הלווה הם.
יג,ד [ג] מלווה שבא לבית דין, והביא משכון בידו, ואמר זה משכונו של פלוני הוא, ואני רוצה למוכרו ולהיפרע חובי--אין בית דין נזקקין לו, עד שיבוא לווה ויטעון: שאם רצה לומר לקוח הוא בידי, אומר. ומשיאין לו עצה למוכרו בפני עדים, כדי שיידע הלווה בכמה נמכר.
יג,ה וכן המלווה את חברו על המשכון, ומת הלווה והמלווה, בין שמת לווה תחילה, בין שמת מלווה--הואיל והוא נפרע ממה שתחת ידו, ואילו רצה אמר לקוח הוא בידי--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, כדרך כל הנשבעין ונוטלין.
יג,ו ומפני מה אינו נשבע היסת: לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון, אלא על הממון שלוקח; שאילו אמר על עצמו של חפץ זה--אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה--היה נשבע היסת ונפטר. אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו, ולא ידעו על כמה--אינו יכול ליטול אלא בשבועה. והואיל ואין שם עדים, ויכול לומר שלי הוא--נאמן לומר יש לי עליו כך וכך. וכן בשבועה עצמה שהיה נשבע, אם היו שם עדים שהוא משכון--שאין אומרין מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מממון, שלא יחזיר המשכון עד שייטול מה שטען.
יג,ז [ד] המלווה את חברו על המשכון, ואבד או נגנב בלא אונס, שהרי המלווה חייב בדמי המשכון, כמו שביארנו, ואמר המלווה סלע הלוויתיך עליו, ושני דינרין היה שווה, ולווה אומר סלע הלוויתני עליו, וסלע היה שווה--הרי המלווה נשבע תחילה שבועת השומרין שאינו ברשותו, והלווה נשבע היסת שהיה שווה כנגד החוב ונפטר.
יג,ח אמר המלווה סלע הלוויתיך עליו, ושני דינרין היה שווה, והלווה אומר סלע הלוויתני עליו, ושלושה דינרין היה שווה--יישבע המלווה תחילה שאינו ברשותו; ואחר כך יישבע הלווה כמה היה שווה, שהרי הודה במקצת, וישלם הדינר.
יג,ט אמר הלווה סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והמלווה אומר סלע הלוויתיך עליו, וסלע היה שווה--יישבע המלווה שאינו ברשותו, וכולל בשבועתו שהיה המשכון כנגד החוב.
יג,י אמר הלווה סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והמלווה אומר סלע הלוויתיך עליו, וחמישה דינרין היה שווה--יישבע המלווה שאינו ברשותו; ויכלול שלא היה שווה יתר על חמישה דינרים, וישלם דינר.
יג,יא סלע הלוויתיך עליו, ושני דינרין היה שווה, והלווה אומר איני יודע דמיו--יישבע המלווה שאינו ברשותו; וכולל בשבועתו ששני דינרין היה שווה, וישלם הלווה שאר החוב: שהרי הוא יודע בוודאי שהוא חייב לו, ואינו יודע אם פרעו אם לא פרעו.
יג,יב סלע הלוויתני עליו, ושתיים היה שווה, והמלווה אומר איני יודע דמיו--יישבע המלווה שאינו ברשותו; ויכלול שאינו יודע שדמיו יתר על החוב אפילו פרוטה אחת, וייפטר: שהרי לא חייב עצמו בכלום.
יג,יג אבל אם אמר המלווה אני יודע שהיה שווה יתר על החוב, אבל איני יודע כמה--הרי זה משלם כל מה שטען הלווה, בלא שבועה: כמי שאמר חמישים יש לך בידי, וחמישים איני יודע--שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע, כמו שיתבאר. ויש לו להחרים על מי שטוען שקר.
יג,יד [ה] המלווה את חברו, וקבע לו זמן לפורעו--אף על פי שלא קנו מידו, אינו יכול לתובעו עד סוף הזמן: בין במלווה על פה, בין במלווה בשטר, בין שהלווהו על המשכון, בין שמת לווה, בין שמת מלווה. וסתם מלווה--שלושים יום, בין בשטר בין על פה בין על המשכון. ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה--יש לו לתובעו ביומו, שתנאי ממון הוא.
יג,טו [ו] טען המלווה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי, והלווה אומר עד עשרה ימים קבעת--הלווה נשבע היסת. ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו--הרי זה נשבע שבועת התורה, כשאר הטענות. זה אומר חמישה ימים נשאר מן הזמן, וזה אומר עשרה--אומרים למלווה המתן עד סוף החמישה, ויישבע היסת שנשאר עוד חמישה ימים.
יג,טז [ז] הייתה המלווה בשטר, וטען הלווה שזמן קבעת לי--ייראה לי שיישבע בעל החוב היסת שלא קבע לו זמן, וייטול מיד.
יג,יז [ח] המלווה ניתנה ליתבע בכל מקום. כיצד: המלווה את חברו ביישוב, ותבעו במדבר--אינו יכול לדחותו, אלא חייב לפרוע לו בכל מקום שיתבענו. בא הלווה לפורעו במדבר, הרשות ביד המלווה: אם רצה, מקבל; ואם רצה, אומר לו איני נפרע אלא ביישוב כדרך שנתתי לך, והרי הן ברשותו, עד שיפרענו ביישוב.
יד,א הפוגם את שטרו, או שעד אחד מעיד על שטרו שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפני הלווה, והטורף מיד הלוקח, והנפרע מן היורש בין קטן בין גדול--לא ייפרע אלא בשבועה כעין של תורה; ואומרין לו כשיתבע, הישבע ואחר כך תיטול. ואם היה החוב לזמן קבוע, ותבע בזמנו--נפרע שלא בשבועה; עבר זמנו, לא יגבה אלא בשבועה.
יד,ב התובע את חברו לפורעו, וטען הלווה שפרע שטר זה או מקצתו, ובעל השטר אומר לא פרעת כלום--אומרים לו שלם לו. טען הלווה ואמר יישבע לי שלא פרעתיו וייטול--משביעין אותו בנקיטת חפץ שלא פרע כלום, או שלא פרעו אלא כך וכך, ואחר כך ייטול; ואם היה המלווה תלמיד חכמים, אין נזקקין לשבועתו.
יד,ג הוציא עליו שטר מקויים, והלווה טוען ואומר שטר מזוייף הוא ומעולם לא כתבתי שטר זה, או שטען שחוב זה ריבית הוא או אבק ריבית, או שטען שהוא שטר אמנה, או שטען כתבתי ללוות ועדיין לא לוויתי--כללו של דבר, טען טענה שאם הודה בה בעל השטר, היה השטר בטיל--והמלווה עומד בשטרו ואומר שזה שקר טוען, ואמר הלווה יישבע לי וייטול: הרי זו מחלוקת בין הגאונים. יש מי שהורה שחייב בעל השטר להישבע כעין של תורה, כמי שטען עליו שפרעו. ורבותיי הורו שלא יישבע המלווה, אלא אם טען עליו הלווה שפרעו בלבד, שהרי הודה בשטר, ולפירעון הוא עומד; אבל כל אלו הטענות, לא כול הימנו לבטל שטר מקויים, אלא ישלם, ואחר כך יטעון על המלווה במה שירצה--אם יודה, יחזיר לו, ואם כפר, יישבע היסת. ולזה דעתי נוטה.
יד,ד המוציא שטר חוב על חברו--מלווה אומר לא נפרעתי כלום, ולווה אומר פרעתי מחצה, והעדים מעידים שפרעו כולו--נשבע הלווה, ונותן מחצה: שהרי הודה במקצת; ואינו כמשיב אבידה, מפני שאימת השטר עליו. ואין המלווה גובה המחצה, אלא מבני חורין, שהרי הלקוחות אומרים אנו על העדים נסמוך, והרי ביטלו שטר זה.
יד,ה הוציא עליו שטר חוב שאינו יכול לקיימו, ואמר הלווה אמת שאני כתבתי שטר זה, אבל פרעתיו, או אמנה הוא, או כתבתי ללוות ועדיין לא לוויתי, וכל כיוצא בזה--הואיל ואם רצה, אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים--הרי זה נאמן, ויישבע היסת וייפטר. ואם קיימו המלווה אחר כך בבית דין, הרי הוא כשאר השטרות.
יד,ו הוציא עליו שטר מקויים, ואמר הלווה מזוייף הוא, ומעולם לא כתבתיו, או שטר אמנה הוא, ואמר המלווה כן הדברים, אבל שטר כשר היה לי עליו ואבד--אף על פי שהמלווה, הוא ששבר את שטרו, ואילו רצה, אמר אינו מזוייף שהרי נתקיים בבית דין--אינו גובה בו כלום, אלא נשבע הלווה היסת ונפטר: שהרי זה השטר כחרס הוא חשוב.
יד,ז שטר שלווה בו ופרעו--אינו חוזר ולווה בו, שכבר נמחל שיעבודו ונעשה כחרס.
יד,ח המוציא שטר חוב מקויים על חברו, ואמר הלווה והלוא פרעתיך, ואמר לו המלווה כן היה, אבל חזרתי והחזרתי לך המעות, והלוויתי אותך פעם שנייה--הרי בטל השטר: ששטר שנפרע, הרי הוא כחרס. אבל אם אמר לו החזרתי לך המעות, מפני שלא היו טובות, עד שתחליפם--לא בטל השטר, ועדיין שיעבודו קיים.
יד,ט הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה, ואמר לו הלווה והלוא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו אלו והעידו שפרעו, אבל לא הזכיר לו השטר, ואמר לו המלווה כן הוא שפרעת, אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך--הרי בטל השטר.
יד,י במה דברים אמורים, בשהעידו שנתן לו בתורת פירעון. אבל אם ראוהו נותן לו מעות, ולא ידעו אם נתן בתורת פירעון, או בתורת פיקדון, או בתורת מתנה--אם אמר בעל השטר, לא היו דברים מעולם--הרי זה הוחזק כפרן, ובטל השטר. ואם אמר פירעון של חוב אחר הוא--הרי זה נאמן, ונשבע ונוטל מה שבשטר: שהרי לא פרעו בעדים; ומתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי, נאמן לומר פירעון של חוב אחר הן.
יד,יא אמר לו הלווה והלוא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא, ואתה גבית דמי בשרו, ואמר לו בעל השטר, כן אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך--הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב, ומדמיו נפרע--בטל השטר, ואף על פי שאין עליו עדים שפרע מדמיו; ויישבע הלווה היסת שפרעו. וכן כל כיוצא בזה.
יד,יב [י] הוציא עליו שטר חוב בעד אחד, והלווה טען פרעתי--הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם. טען ואמר יישבע לי שלא פרעתיו, הרי זה נשבע: שאפילו היו בשטר שני עדים, ואמר יישבע לי שלא פרעתיו--הרי זה נשבע כמו שביארנו.
יד,יג [יא] וכן הורו רבותיי, שהכופר במלווה על פה בבית דין, ובא עד אחד שלווה--הרי זה יישבע שבועת התורה. חזר ואמר כן היה, לוויתי ופרעתי, או מחל לי, או נתחייב לי ממקום אחר--הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, ומשלם.
יד,יד [יב] מי שטען שפרע השטר, ואמר יישבע המלווה וייטול--אומרים לו הבא מעותיו, ואחר כך יישבע וייטול. אמר אין לי כלום לשלם--משביעין אותו תחילה, בתקנת הגאונים שאין לו; ולכשתשיג ידו, וייתן לבעל חובו, ישביעו שלא פרעו, ואחר כך ייתן לו.
יד,טו [יג] מי שהיה לו חוב על חברו בשטר, ואבד השטר והרי העדים קיימין--אף על פי שקנו מידו, וטען שפרע--הרי זה נשבע היסת. והורו רבותיי שאפילו היה החוב לזמן, ועדיין לא הגיע זמנו להיפרע--הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו שטר, והלווה טוען פרעתי--נאמן, ונשבע היסת שפרעו: שאנו חוששין שמא פרעו, ולפיכך קרע השטר או שרפו. וכן הורו רבותיי שאפילו היה השטר יוצא מתחת ידי אחר, והלווה טוען ממני נפל אחר שפרעתיו--אף על פי שהוא בתוך זמנו, נשבע היסת ונפטר: שכיון שאין השטר ביד המלווה, אין שם חזקה.
יד,טז [יד] שניים שהן אוחזין בשטר--המלווה אומר שלי הוא, והוצאתיו להיפרע בו ממך, והלווה אומר פרעתיו, וממני נפל: אם היה השטר שיכול לקיימו--זה יישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה יישבע שאין לו בהן פחות מחציין; וישלם הלווה מחצה. ואם אינו יכול לקיימו--יישבע הלווה היסת שפרעו, וילך לו.
יד,יז [טו] האומר לחברו מנה יש לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, או שאמר פרעתיך--אמר לו התובע הישבע לי היסת, אמר לו הנתבע והלוא שטר יש לך עליי, ואתה רוצה להשביע אותי תחילה, ואחר כך תוציא השטר הפרוע ותגבה בו--אומרים לו הבא השטר. אמר המלווה אין לי עליו שטר מעולם, או שטר היה לי ואבד--הורו רבותיי שאומרים למלווה בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה, ואחר כך תשביעהו היסת, או החרם חרם סתם, ולך ובקש עד שתמצא השטר.
טו,א המלווה את חברו בעדים, ואמר לו אל תפרעני אלא בעדים--בין שאמר לו בשעת הלוואה, בין שאמר לו אחר שהלווהו--הרי זה צריך לפורעו בעדים, מפני התנאי. טען הלווה ואמר לו, וכן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להם למדינת הים, או מתו--הרי זה נאמן, ונשבע שבועת היסת ונפטר.
טו,ב וכן אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני תלמידי חכמים, או בפני רופאים, ואמר לו, בפניהם פרעתיך, ואותן העדים שפרעתיך בפניהם מתו, או הלכו למדינת הים--הרי זה נאמן, ונשבע היסת ונפטר.
טו,ג אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ואמר לו פרעתיך בפני אחרים, ומתו או הלכו למדינת הים--אינו נאמן: שמפני טענה זו התנה עליו, ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון שהם עומדים עימו, כדי שלא ידחה אותו ויאמר בפני אחרים פרעתי, והלכו להם.
טו,ד [ב] יש נוסחאות מן התלמוד שכתוב בהן, שהאומר לחברו אל תפרעני אלא בעדים, ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני, והלכו להן למדינת הים--אינו נאמן. וטעות סופרים היא; ולפיכך טעו המורים, על פי אותן הספרים. וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות, ומצאתי בהן שהוא נאמן. והגיע לידי במצריים מקצת תלמוד ישן כתוב על הגווילים, כמו שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה; ושתי נוסחאות מצאתי מן הגווילים בהלכה זו, ובשניהן כתוב ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להן למדינת הים, נאמן.
טו,ה ומפני טעות זו שאירעה למקצת הספרים, הורו מקצת גאונים שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני, ופרעו בפני אחרים--שאינו נאמן, אף על פי שהביא עדים שפרעו בפניהם; וגם זו טעות גדולה. והדין האמת, שאם באו עדים שפרעו בפניהם--נפטר, ואין כאן מקום חשש. גם ההוראה הזאת על פי ספריהן שכתוב בהן באותו שאמר לחברו, פרעני בפני עדים ששנו הלכות, והלך ופרעו בפני עדים; וטעות סופרים היא. ומצאתי בגווילים כתוב, אזל פרעיה ביניה לבין דיליה.
טו,ו אף על פי שהספרים המוגהין כמו שאמרנו, כך ייראה מדין התלמוד. ועוד, דברים של דעת הן; וכי מה היה לו לעשות--אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, פרעו בעדים: וכי יש לו לאסור העדים בבית הסוהר כל ימיהם, שלא ילכו; ועוד, אם מתו, מה יעשה--נמצא זה פורע פעם אחר פעם לעולם, עד שיביא עדים. אם כן נעשת עדות זו עדות בשטר, ונמצא זה, כיון שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים, נעשת מלווה בשטר; ואין מי שעלה זה על ליבו.
טו,ז אבל ודאי אם אמר לו בפני פלוני ופלוני--הוא הפסיד על עצמו, שפרע בפני אחרים והלכו להם; אבל אם באו והעידו שפרעו, אין כאן בית מיחוש. וכזה ראוי לדון ולהורות.
טו,ח [ג] התנה המלווה על הלווה, שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו--הרי זה נוטל בלא שבועה, אף על פי שטען שפרעו. ואם הביא עדים שפרעו, אינו נוטל כלום.
טו,ט [ד] התנה עליו שיהיה המלווה נאמן כשני עדים--אף על פי שהביא עדים שפרעו--הרי זה גובה ממנו בלא שבועה, שהרי האמינו כשני עדים: ואפילו הביא מאה שפרעו בפניהם, שהשניים כמאה. אבל אם אמר לו, הרי אתה נאמן עליי כשלושה--הואיל וירד למניין--אם פרעו בפני ארבעה, הרי זה פרוע.
טו,י זה שהאמין המלווה כשני עדים, מה תהיה תקנתו כשיפרע--יקרע השטר, או יעיד זה המלווה על עצמו שביטל כל שטר שיש לו על פלוני, או יעיד על עצמו שלא בפני הלווה שקיבל כל חוב שיש לו אצל פלוני.
טו,יא [ה] הרי שפרעו, וטען המלווה שלא נפרע, וחזר ופרעו פעם שנייה מפני התנאי--הרי הלווה חוזר ותובע את המלווה בדין, ואומר לו כך וכך אתה חייב לי, מפני שפרעתיך שתי פעמים: אם הודה, ישלם; ואם כפר, יישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת. וכן כל כיוצא בזה.
טו,יב [ו] התנה הלווה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר פרעתי--אינו גובה בשטר זה, לא מן היורש ולא מן הלוקח. ואפילו אמר לווה, לא פרעתי--אין המלווה טורף בשטר זה מן הלקוחות: שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה.
טו,יג טען הלווה בשטר זה ואמר פרעתי מקצתו, והמלווה אומר לא פרע כלום--משלם המקצת שהודה בו; ונשבע שבועת היסת, שהרי האמינו. ואם התנה עליו שיהיה נאמן בלא שבועת היסת, אינו נשבע.
טו,יד [ז] התנה המלווה שיהיה גובה בלא שבועה, הרי זה גובה ממנו בלא שבועה. אבל אם בא לגבות מיורשיו, יישבע ואחר כך יגבה; ואם התנה שיגבה אף מן היורש בלא שבועה, גובה בלא שבועה. וכן אם התנה שיגבה מן העידית--גובה מן העידית אף מן היורשין, שכל תנאי שבממון קיים. בא לגבות מן הלוקח--לא יטרוף אלא בשבועה, שאין זה מתנה לאבד ממון חברו.
טז,א החוב באחריות הלווה, עד שיפרענו ליד המלווה, או ליד שלוחו. אמר לו המלווה זרוק לי חובי והיפטר, וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלווה--פטור.
טז,ב אמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין--היו המעות קרובין ללווה, הרי הן עדיין באחריותו; היו קרוב למלווה, נפטר הלווה. מחצה למחצה--אם אבדו משם או נגנבו, משלם הלווה מחצה.
טז,ג [ב] היה ראובן חייב לשמעון מנה, ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו--אם בא לחזור, אינו חוזר; והוא חייב באחריותו, עד שיגיע המנה לשמעון. החזיר לוי את המנה לראובן--שניהן חייבין באחריותו, עד שיגיע ליד שמעון כל חובו.
טז,ד [ג] ראובן שהיה חייב לשמעון מנה, ואמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי, והיו שלושתן עומדין, וקיבל לוי, ונמצא ראובן עני, ואין לו מה שיגבה ממנו--הרי לוי חוזר בחובו על שמעון, שזה הטעהו. ואם ידע לוי שהוא עני, או שהיה עשיר באותה שעה והעני--אינו יכול לחזור, שהרי קיבל.
טז,ה טען לוי שהיה ראובן עני, והטעהו, ושמעון אומר עשיר היה, והעני--ייראה לי שעל שמעון להביא ראיה, ואחר כך ייפטר מחוב לוי: לא יהיה אלא שובר בידו--אומרים לו קיים שוברך, והיפטר.
טז,ו [ד] כבר ביארנו בהלכות מקח וממכר, שראובן שלא היה לו אצל שמעון כלום, והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון--אף על פי שהמחהו במעמד שלושתן, לא קנה. ואם רצה שמעון שלא ייתן, לא ייתן; ואם נתן--חוזר וגובה מראובן, שהרי על פיו נתן. וכן אם רצה לוי לחזור בו, ולומר איני רוצה לגבות משמעון--חוזר וגובה חובו מראובן; ואף על פי שפרע מקצתו משמעון, חוזר וגובה השאר מראובן.
טז,ז [ה] חנווני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלוואה, ומקיפו עד שיתקבץ הכול ופורע לו, ואמר לו בעל הבית, תן לפועלי סלע, או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי, ואני אתן לך, והרי החנווני אומר נתתי, והפועל או בעל חוב אומר לא לקחתי--הרי הפועל או בעל חוב נשבע, ונוטל מבעל הבית חובו; וכן החנווני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן, שהרי הוא אמר לו ליתן. והפועל נשבע במעמד החנווני, וכן החנווני במעמד הפועל או בעל חוב, כדי שייכלמו זה מזה. וכן כל כיוצא בזה. ושבועה זו תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ, מפני שבאין שניהן ליטול. לפיכך אם מת החנווני, נוטל בעל חוב שלא בשבועה; וכן אם מת הפועל או בעל חוב, נוטל החנווני שלא בשבועה: שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום, ואינו משלם אלא תשלום אחד.
טז,ח [ו] החנווני אומר אתה אמרת לי תן לזה, או ציווית לי ואמרת אם יבוא פלוני תן לו, ובעל הבית אומר לא אמרתי לך--הרי בעל הבית נשבע היסת ונפטר, והחנווני עושה דין עם זה שנתן לו. וכן אם אמר החנווני לבעל הבית המקיפו, כתוב בפנקסי שיש לי אצלך מנה, ובעל הבית אומר איני יודע--נשבע בעל הבית היסת שאינו יודע, ונפטר: כדין כל טוען על חברו לכל דבר, ואין בזה תקנת חכמים.
טז,ט [ז] ראובן שהוציא שטר חוב שיש ללוי על שמעון, וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה, ואבד השטר שהקנהו בו, או שטען שהקנהו לו על גב הקרקע--הרי זה גובה אותו משמעון, הואיל ויצא מתחת ידו. טען שמעון שפרע ללוי, ואמר יישבע לי--יישבע לוי, ואחר כך יגבה ראובן. הודה לו שפרע, ישלם לוי לראובן. טען לוי שלא מכר, ולא נתן שטר זה--נשבע היסת ונפטר.
טז,י [ח] שטר שהיה ביד שליש, והוציאו מתחת ידו בבית דין, ואמר פרוע הוא--נאמן, אף על פי שהשטר מקויים: שאילו רצה, היה שורפו או קורעו. וכן אם מת השליש, ונמצא כתב יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא--הרי זה פרוע, אף על פי שאין עדים על הכתב. אבל כתב שיצא מתחת ידי המלווה ששטר פלוני פרוע--אפילו היה בכתב ידי המלווה, אינו אלא כמשחק.
טז,יא [ט] היו עדים על הכתב--אם היו מקויימין, הרי השטר פרוע. ואם אין עליו קיום, יישאלו העדים החותמין על זה השובר: אם לא ידעו, או שאין העדים מצויין--הואיל ומתחת ידי המלווה, או מתחת ידי יורשיו יצא--אין השובר כלום.
טז,יב [י] נמצא השטר בין שטרות פרועין--הרי זה פרוע, ואף על פי שאין עדים על הכתב הנמצא. וכן אם נמצא כתוב בגופו של שטר, בין מלפניו בין מאחריו ואפילו במקצתו, ששטר זה פרוע או נפרע ממנו כך וכך--עושין על פי הכתב, אף על פי שאין על הכתב עדים, ואף על פי שיצא מתחת ידי המלווה: שאילו לא נפרע, לא היה כותב על השטר.
טז,יג [יא] המוצא שטר בין שטרותיו, ואין ידוע מה טיבו--יהיה מונח, עד שיבוא אלייהו.
טז,יד [יב] האומר לבניו, שטר בין שטרותיי פרוע, ואיני יודע איזה הוא--שטרותיו כולן פרועין; נמצא לאחד שם שניים שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. אמר לחברו שטר לך בידי פרוע--הגדול פרוע, והקטן אינו פרוע; חוב לך בידי פרוע--שטרות שיש לו עליו, כולן פרועין.
יז,א מלווה שמת, ובא היורש לתבוע את הלווה בשטר שעליו, ואמר פרעתי את אביך, והיורש אומר איני יודע--אומרים לו עמוד ושלם לו. אמר יישבע לי--הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא פקדנו אבא על ידי אחר, ושלא אמר לנו אבא בפיו, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע; וגובה.
יז,ב מת הלווה אחר שמת המלווה, ובא היורש להיפרע מן היורש--לא ייפרע אלא בשבועה; ואומרין לו תחילה, הישבע שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, ולא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. ואפילו היה היורש קטן המוטל בעריסה, כשמת מורישו--הרי זה נשבע ונוטל. ואם ציווה המלווה בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע--ייפרע היורש בלא שבועה, אפילו מן היורש.
יז,ג מת הלווה תחילה, ואחר כך מת המלווה--אין יורשי מלווה נוטלין מיורשי לווה כלום: שבעת שמת הלווה, נתחייב המלווה להישבע ואחר כך ייטול כמו שביארנו; וכבר מת, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, שאינן יכולין להישבע שלא נפרע אביהן כלום. ואם עבר הדיין והשביע יורשי מלווה, וגבו את חובן--אין מוציאין מידם.
יז,ד לפיכך שטר חוב של יתומים הבאים להיפרע מן היתומים שמת אביהן הלווה תחילה--אין קורעין אותו, ואין מגבין בו: אין גובין בו, שאין אדם מוריש שבועה לבניו כמו שביארנו; ואין קורעין אותו, שמא יבוא דיין שידון ויוציא בו.
יז,ה [ד] אפילו היה שם ערב, ומת הלווה תחילה--לא ייפרעו יורשי המלווה מן הערב: שאם תאמר ייפרעו מן הערב, הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי לווה.
יז,ו [ה] אין דנין מדין זה לכל הדומה לו, אלא הרי הפוגם את שטרו ומת--אף על פי שאינו גובה אלא בשבועה--הרי בניו נשבעין שלא פקדנו אבא, ולא ציוונו אבא, ולא מצינו בין שטרותיו של אבא שכל השטר הזה פרוע; וגובין את שאר השטר, בין מן הלווה בין מיורשיו.
יז,ז [ו] יורש שבא לגבות מן היורש, ואמרו יורשי לווה אמר לנו אבא לא לוויתי חוב זה--הרי יורשי המלווה גובין שלא בשבועה: שכל האומר לא לוויתי, כאומר לא פרעתי. וכן מלווה שבא להיפרע מיורשי לווה, ואמרו אמר לנו אבא לא לוויתי חוב זה--הרי זה גובהו בלא שבועה, ואפילו האמינו בשטר כל זמן שאמר פרעתי: שכל האומר לא לוויתי, כאומר לא פרעתי.
יז,ח [ז] יורש שבא להיפרע מן הלווה בשטר שיש בו נאמנות ללווה, כל זמן שיאמר פרעתי--הרי הלווה נשבע היסת שפרעו לשטר זה ונפטר, אף על פי שלא כתב לו והרי אתה נאמן על יורשיי: שעיקר השטר, על תנאי זה היה. ואם התנה עליו שיהיה נאמן בלא שום שבועה--אינו נשבע, אפילו ליורשי מלווה.
יז,ט [ח] יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו, ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו--אין קורעין את השטר, ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים: שמא שובר זה מזוייף הוא, ולפיכך לא הוציאו הלווה בחיי האב.
יז,י [ט] המוציא שטר חוב על חברו, והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל--היה כתוב בארץ ישראל, מגבהו ממעות ארץ ישראל: מה שאין כן בכתובה. לא היה בשטר שם מקום, והוציאו בבבל--גובה בו ממעות בבל; הוציאו בארץ ישראל, גובה בו ממעות ארץ ישראל.
יז,יא בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלווה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע--יישבע המלווה וייטול. היה בו כסף סתם--מה שירצה לווה, יגבהו.
יז,יב מכאן אתה למד, ששטר שאין בו שם מקום שנכתב בו, כשר לכל דבר; והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל, שהוא כשר, אף על פי שעדות זו, אין אתה יכול להזימה. אין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כמו שיתבאר, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרין, אף על פי שאין אתה יכול להזימן, כמו שיתבאר במקומו.
יח,א המלווה את חברו סתם, הרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה. לפיכך כשיבוא לגבות, תובע את בעל חובו תחילה: אם מצא עימו נכסים, בין מיטלטלין בין קרקעות--גובה מהן ברצון הלווה; ואם לא נתן הלווה מדעתו, מגבין אותו בית דין.
יח,ב לא הספיק לו כל הנמצא כנגד שטר חובו--הרי זה גובה מכל הקרקעות שהיו ללווה, אף על פי שהן עתה מכורין לאחרים או נתונים במתנה: הואיל ומכר הלווה או נתן אחר שנשתעבד בחוב זה, הרי זה מוציא מיד הלקוחות או מיד בעלי המתנות; וזה הוא הנקרא טורף.
יח,ג במה דברים אמורים, בקרקעות שהיו לו בעת שלווה. אבל נכסים הבאין לו לאחר שלווה--לא נשתעבדו לבעל חוב, ואינו טורף אותן. ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהיו משועבדין להיפרע מהן, וקנה אחר שלווה ומכר או נתן--הרי בעל חוב טורף מהן.
יח,ד [ב] אין כל הדברים אמורין, אלא בקרקע. אבל המיטלטלין, אין עליהן אחריות: אפילו מיטלטלין שהיו לו בעת שלווה, שמכרן לשעתו--אין בעל חוב טורף אותן.
יח,ה הקנה לבעל חובו כל המיטלטלין על גב הקרקע שיש לו, להיותו נפרע מן הכול--הרי זה טורף מאותן המיטלטלין: והוא שיכתוב לו בשטר חובו, שהקניתי לך מיטלטלין שיש לי על גב הקרקע שיש לי, שלא כאסמכתא, ושלא כטופסי השטרות.
יח,ו וכן אם כתב לו שכל נכסים שאני עתיד לקנות, בין קרקעות בין מיטלטלין, הרי הן משועבדים לך להיפרע מהן, והמיטלטלין קנויין לך על גב הקרקעות להיפרע מהן, שלא כאסמכתא, ושלא כטופסי השטרות--הרי זה טורף, אף מן המיטלטלין שקנה הלווה לאחר שלווה: שכל תנאי שבממון קיים.
יח,ז [ג] עשה שדהו היפותיקי לבעל חובו, או לאישה בכתובתה, והוא שיכתוב להן מכאן תגבו, ושטפה נהר--הרי זה גובה משאר נכסים, וטורף אותן; ואם התנה עימו שלא יהיה לו פירעון אלא מזו, אינו גובה משאר נכסים. וכן אם לווה ממנו, ופירש שאין לו עליו אחריות--הרי זה אינו גובה מן המשועבדין לעולם.
יח,ח [ד] העושה שדהו היפותיקי לבעל חובו או לאישה בכתובתה, ומכרה--הרי זו מכורה; וכשיבוא בעל חוב לגבות--אם לא ימצא נכסים בני חורין, יטרוף אותה. במה דברים אמורים, בשמכרה לשעתה; אבל מכרה ממכר עולם, אינה מכורה.
יח,ט [ה] עשה עבדו היפותיקי ומכרו--הרי בעל חוב גובה ממנו, מפני שיש לו קול. עשה שורו היפותיקי ומכרו, אין בעל חוב גובה ממנו; וכן שאר המיטלטלין, מפני שאין להן קול.
יח,י [ו] עבד שעשהו רבו היפותיקי, ושיחררו--אף על פי שכתב לו לא יהיה לך פירעון אלא מזה, יצא לחירות; וכן אם הקדישו: שהחמץ והשיחרור וההקדש מפקיעין מיד השיעבוד; והרי בעל חוב חוזר וגובה חובו מן הלווה, וכותב עליו שטר בחובו, וטורף מזמן זה השטר.
יח,יא ולמה הוא חייב לשלם, מפני שגרם לאבד ממון חברו; וכל הגורם להזיק, משלם כמו שביארנו במקומו. וכופין את רבו השני לשחררו, מפני תיקון העולם, שלא ימצאנו בשוק, ויאמר לו עבדי אתה.
יח,יב [ז] המקדיש נכסיו--אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש, שההקדש מפקיע השיעבוד. וכשפודין הקרקע מיד ההקדש, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו, על מנת שייתן לבעל חוב את חובו, ולאישה כתובתה: לפי שכשתיפדה, ותצא לחולין ביד הלוקח--יבוא בעל חוב, ויטרוף אותה, או האישה בכתובתה, כמו שביארנו בערכין.
יח,יג [ח] בעל חוב שבא לטרוף--אם יש מעות ללוקח, יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף; וחוזר הלוקח, ותובע למוכר. ואם עשה אותה היפותיקי, אינו יכול לסלקו בדמים.
יח,יד [ט] ראובן שהיה חייב לשמעון מאתיים, והיו לו שתי שדות, ומכר אחת מהן ללוי במנה, וחזר ומכר לו השנייה במנה, ובא שמעון וטרף האחת במנה, וחזר לטרוף השנייה במנה הנשאר לו, והביא לוי מאתיים ואמר לו, אם תרצה להיות השדה שטרפת שומה לך בכל המאתיים שיש לך, הרי מוטב, ואם לאו, הא לך מאתיים של חובך והסתלק--הדין עם לוי. רצה שמעון, ועמד בה--אף על פי שקיבלה במאתיים, אין לוי חוזר ותובע ראובן אלא במנה אחת.
יח,טו [י] מת ראובן, והניח שדה אחת שווה מאה, ובא שמעון וטרפה, ונתנו לו היתומים מאה מן המיטלטלין שהניח אביהן וסילקוהו--הרי זה חוזר, וטורף אותה בשאר חובו: שהמאה שנתנו לו מצוה עשו, שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן. ואם אמרו לו אלו המאה דמי השדה שטרפת, אינו יכול לחזור ולטרוף אותה פעם אחרת בשאר חובו.
יט,א כשיורדין בית דין לנכסי הלווה לגבות מהן, לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעותיו. ודין תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית, שנאמר "בחוץ, תעמוד . . ." (דברים כד,יא)--מה דרכו של אדם להוציא, פחות שבכליו. אבל תיקנו חכמים בבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. במה דברים אמורים, בבא להיפרע מן הלווה עצמו. אבל הבא להיפרע מן היורשין, בין קטנים בין גדולים--לא ייפרע אלא מן הזיבורית.
יט,ב אין נפרעין מנכסים משועבדין, במקום שיש נכסים בני חורין: ואפילו היו בני חורין זיבורית, והמשועבדים בינונית, או עידית--בין שמכרם בין שנתנם. נשתדפו בני חורין, הרי זה טורף מן המשועבדים, שכיון שנשחתו, כאילו אינם.
יט,ג ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון, וחזר שמעון ומכר שדה אחת מהן ללוי, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף--רצה מזה, גובה; רצה מזה, גובה.
יט,ד במה דברים אמורים, בשלקח לוי בינונית. אבל אם לקח עידית, או זיבורית--אינו טורף מלוי: שהרי זה אומר לו, מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו.
יט,ה וכן אם לקח לוי בינונית, והניח אצל שמעון בינונית כמו הבינונית שלקח--אינו טורף מלוי: שהרי זה אומר לו, הנחתי לך מקום לגבות ממנו.
יט,ו [ד] כבר ביארנו שהניזקין שמין להן בעידית, ובעל חוב בבינונית, וכתובת אישה בזיבורית. היו לו עידית וזיבורית--ניזקין בעידית, ובעל חוב וכתובת אישה בזיבורית. היו לו עידית ובינונית--ניזקין בעידית, ובעל חוב וכתובת אישה בבינונית. היו לו בינונית וזיבורית בלבד--ניזקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אישה בזיבורית.
יט,ז [ה] מכרן לשלושה בני אדם בבת אחת--כולן נכנסו תחת הבעלים, והניזקין טורפין מן העידית, ובעל חוב טורף מן הבינונית, וכתובת אישה טורפת מן הזיבורית.
יט,ח מכרן לזה אחר זה, כולן טורפין מן האחרון; לא הספיק, טורפין השאר משלפניו; לא הספיק, טורפין השאר משלפני פניו: אפילו היה האחרון הוא שלקח הזיבורית--שהרי הלוקח הקודם אומר לטורף, הנחתי לך מקום לגבות ממנו.
יט,ט [ו] מכרן לאחד זו אחר זו, הרי זה הלוקח נכנס תחת הבעלים. במה דברים אמורים, שלקח עידית באחרונה. אבל אם לקח זיבורית באחרונה, כולן גובין מן הזיבורית: שהרי אומר לטורף כשיבוא לגבות מן השדה שלקח תחילה, הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ולמה אינו אומר לו הטורף כך, אם לקח עידית באחרונה, ותגבה האישה ובעל חוב מן העידית שלקח באחרונה--שזו תקנה היא ללוקח, והרי אומר להן אי אפשי בתקנה זו, אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו.
יט,י [ז] מכרן לאחד זו אחר זו, ומכר לו עידית באחרונה, וחזר הלוקח ומכר זיבורית ובינונית, ושייר עידית לפניו--כולן גובין מן העידית, שהרי אין לו במה ידחה אותן. מכר עידית, והניח בינונית וזיבורית--הניזקין טורפין מן העידית שביד לוקח השני, ובעל חוב וכתובת אישה גובין מבינונית וזיבורית ששייר לפניו.
יט,יא [ח] מי שלווה מאחד, ואחר כך מכר הלווה נכסיו לשניים, וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עימך וקנו מידו--אינו יכול לטרוף מלוקח ראשון: שהרי אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו אצל בעל חובך, והן הנכסים שקנה לוקח שני אחריי, ואתה הפסדת על עצמך, שהרי סילקת עצמך מהן. והוא הדין לאישה בכתובתה, אם כתבה לשני--איבדה כתובתה, ואינה יכולה לטרוף. אבל אם כתבו לראשון, טורפין מן השני.
יט,יב מכר הלווה שדה ללוקח, ומכר אחריה שדה שנייה ללוקח שני, וכתב המלווה ללוקח שני דין ודברים אין לי עימך, וקנו מידו--הרי בעל חוב טורף מלוקח ראשון שדה ראשונה; ולוקח ראשון טורף מלוקח שני שדה שנייה, שהרי קנה אחריו; ולוקח שני טורף אותה מבעל החוב, שהרי כתב לו; ולוקח ראשון חוזר וטורף משני; וחוזרין חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהן. וכן האשה בכתובתה. והוא שהיה החוב, כנגד שתי השדות.
כ,א מי שיש עליו חובות הרבה--כל שקדם חובו, גובה תחילה, בין מן הלווה עצמו, בין מן הלקוחות. ואם קדם האחרון וגבה--מוציאים מידו, שכל שקדם חובו זכה.
כ,ב במה דברים אמורים, בקרקעות שהיו לו בעת שלווה. אבל הקרקעות שקנה אחר שלווה מבעלי חובות הרבה--אף על פי שכתב לכל אחד מהן שאני עתיד לקנות משועבד לך--אין בהן דין קדימה, אלא יד כולן שווין; וכל שקדם וגבה--זכה, אף על פי שהוא אחרון.
כ,ג [ב] לווה וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך, ואחר כך קנה שדה, וחזר ולווה מאחר--הרי השדה משועבדת לראשון, והוא קודם לגבות. וכן אפילו היו מאה.
כ,ד אין דין קדימה במיטלטלין; אלא כל שגבה מהן--זכה, אף על פי שהוא אחרון. קדם אחד משאר אדם ותפס מן המיטלטלין של זה, כדי לזכות בהן לאחד מבעלי חובות--לא זכה: שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים, לא קנה. אבל אין עליו חוב לאחרים, קנה לו.
כ,ה וכן אם אמר לו הלווה, זכה בחפץ זה לפלוני, או תן מנה זו לפלוני--זכה לו; ואין אחד מבעלי חובות יכולין לגבות מאלו המיטלטלין, שכבר זכה בהן אחר.
כ,ו [ג] שטרות שזמנן כולן יום אחד, או שעה אחת במקום שכותבין שעות--כל שקדם מהן וגבה, בין קרקע בין מיטלטלין--זכה. [ד] באו כולן ביחד לגבות, וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קודם לזמן חברו שבאו לגבות מן המיטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה, או שבאו לגבות מקרקע שקנה הלווה לאחר שלווה מן האחרון שבהן, ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהן את חובו--מחלקין ביניהן.
כ,ז כיצד חולקין: אם כשיתחלק הממון הנמצא על מניינם, יגיע לפחות שבהן כשיעור חובו או פחות ממנו--חולקים לפי מניינם בשווה. ואם יגיע לפחות שבהם יותר על חובו--חולקים מכל הממון ביניהם כדי שיגיע לפחות שבהם כשיעור חובו, וחוזרין הנשארים מבעלי חובות וחולקין היתר ביניהן כדרך הזאת.
כ,ח כיצד: היו שלושה--חובו של זה מנה, ושל זה מאתיים, ושל זה שבע מאות--אם היה כל הנמצא שם שלוש מאות, נוטלין מאה מאה; וכן אם נמצא שם פחות משלוש מאות, חולקין בשווה.
כ,ט נמצא שם יתר על שלוש מאות--חולקין שלוש מאות בשווה, ויסתלק בעל המאה; ושאר הממון חולקין אותו השניים על אותה הדרך. כיצד: נמצאו שם חמש מאות או פחות--חולקין שלוש מאות בשווה, ויסתלק האחד; וחוזרין וחולקין המאתיים או הפחות בשווה, ויסתלק השני.
כ,י נמצאו שם שש מאות--חולקין שלוש מאות בשווה, ויסתלק בעל המנה; וחוזרין וחולקין המאתיים בין השניים בשווה, ויסתלק בעל המאתיים; ונותנין המאה הנשארים לבעל השבע מאות, ונמצא בידו שלוש מאות בלבד. ועל דרך זו חולקין, אפילו הן מאה, כשיבואו לגבות כאחת. ויש מן הגאונים שהורה שחולקין לפי ממונם.
כ,יא [ה] ראובן ושמעון, לכל אחד משניהם שטר חוב על לוי--ראובן שטרו בחמישה בניסן, ושמעון שטרו בניסן סתם, והרי יש ללוי שדה שאינה כדי חוב של שניהם--מורידין לתוכה ראובן, שמא שטרו של שמעון בסוף ניסן היה.
כ,יב וכן אין שמעון יכול לטרוף מאייר ואילך, שהרי הלוקח אומר לו, שמא באחד בניסן הוא זמנו של שטרך, והרי שדה בת חורין שתגבה אותה, ויבוא ראובן שהוא אחר זמנך, והוא שיש לו לטרוף ממנו. לפיכך אם כתבו הרשאה זה לזה, טורפין מאייר ואילך מכל צד. והוא הדין בראובן ושמעון שמכר להן לוי שדה אחת בשני שטרות, שטרו של זה בחמישה בניסן, ושטרו של זה בניסן סתם.
כא,א בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח--בין שהשביח מחמת הוצאה, בין ששבחו נכסים מאליהן: אלא שאם השביחו מאליהן, טורף כל השבח; ואם השביחו מחמת הוצאה, גובה חצי השבח.
כא,ב כיצד: ראובן שהיה לו חוב על שמעון מאתיים, ומכר שמעון ללוי שדה במנה, והוציא עליה לוי הוצאות, והשביחה והרי היא שווה מאתיים--כשיבוא ראובן לטרוף את לוי, טורף ממנה במאה וחמישים: מאה של דמי המקח, וחמישים של חצי השבח. ואם השביחה מחמת עצמה, כגון שהוקרה בדמים או עלו בה אילנות--גובה את כולה.
כא,ג הורו גאונים גדולים וחכמים ואמרו, לא יהיה הלוקח רע כוח מיורד לשדה חברו שלא ברשות, ששמין לו, וידו על התחתונה. לפיכך אם השביח הלוקח במאה, והוציא חמישים--נוטל כל ההוצאה, וחצי השבח היתר על ההוצאה, והחצי עם הקרן, הוא שטורף בעל חוב; ודברים של טעם הם, וכך ראוי לדון.
כא,ד וחוזר הלוקח, וגובה את הקרן מנכסי שמעון, אף מן המשועבדין שמכר או נתן, מאחר זמן שמכר בו ללוי. אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב, בין בחצייו בין בכולו--אין לוי גובהו, אלא מנכסים בני חורין של שמעון: שתקנת עולם היא, שלא יגבה השבח ולא הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האישה והבנות, מנכסים משועבדין, שאלו דברים שאין להן קצבה. ומקולי כתובה, שלא תטרוף אישה מן השבח בכתובתה.
כא,ה ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח בלבד, הבאה מחמת הוצאה: לפי שהשבח בא לאחר שלווה מראובן ולאחר שמכר ללוי, ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון; והשבח כנכסים שבאו לו אחר שלווה משניהם, שהן חולקין כאחד כמו שביארנו.
כא,ו לפיכך ראובן שלווה משמעון מנה, וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך, וחזר ולווה מלוי מאתיים, וכתב לו שאני עתיד לקנות משועבד לך, וקנה אחר כך שדה, ומכרה ליהודה במאה וחמישים, והשביחה יהודה בהוצאתו, והרי היא שווה שלוש מאות--טורף שמעון ולוי הקרן, וחולקין אותו בשווה; ונמצא ביד זה חמישה ושבעים, וביד זה חמישה ושבעים. וחוזרין שמעון ולוי ויהודה שלושתן, וחולקין מאה וחמישים של שבח על הדרך שפירשנו; נמצא שמעון טורף מנה שלו משדה זו, ולוי טורף מאה ושלושים ושבעה ומחצה, ויהודה נוטל מן השבח שניים ושישים ומחצה. וכזה הן חולקין, אפילו הן מאה.
כא,ז [ב] כל הפירות שאכל הלוקח, אינן נטרפין ממנו. אבל הפירות המחוברין לקרקע--אף על פי שאינן צריכין לקרקע, כענבים שהגיעו להיבצר--הרי בעל חוב גובה מהן, כמו שגובה מן השבח.
כא,ח [ג] מתנה ששבחה מחמת הוצאה, אין בעל חוב גובה משבחה כלום; אלא רואין כמה הייתה שווה בשעת מתנה, וגובה. ואם שבחה מאליה, בעל חוב גובה את כולה. ואם קיבל הנותן אחריות המתנה--הרי בעל חוב גובה ממנה את השבח, כדרך שגובה מן הלוקח.
כא,ט ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח, ולא יטרוף ממקבל המתנה כלום--מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר מכירה שאני מחוייב לך בקרן, ובעמל שתעמול, ובשבח שתשביח, ועליי אחריות הכול. ורצה הלוקח וקיבל דבר זה, שהרי הלוקח ירד על תנאי זה, שאם יילקח ממנו השבח, יחזור על המוכר; ואפילו לא כתב, כבר נודע שזה דין המוכר עם הלוקח.
כא,י אבל המתנה שאין שם תנאי זה, אינו גובה משבח שהשביחה בהוצאתו כלום. [ד] וכן יתומים שהשביחו הנכסים, אין בעל חוב גובה מן השבח כלום. אבל אם שבחו נכסים מאליהן, גובה את השבח כולו.
כא,יא [ה] בעל חוב שטרף בחובו מיד הלוקח, מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח--רואין הנשאר מן הקרקע: אם יש בו תעלה ללוקח--כגון שנשאר לו בשדה בית תשעת קבין, ובגינה בית חצי קב--ישתתפו בה שניהם; ואם לא נשאר לו דבר שאילו ייחלק, יהיה שם כולו עליו--נותן לו בעל חוב את דמיו.
כא,יב [ו] הייתה השדה היפותיקי, בעל חוב נוטל את כולה. ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח: אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה כולה--נוטל ההוצאה מבעל חוב, שהרי אומר לו בעל חוב, שדי היא שהשביחה; והנשאר לו מן השבח, נוטל אותו מן המוכר. וכן אם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה--אין לו מן הטורף, אלא דמי חצי השבח; וחוזר וגובה מן המוכר, חצי השבח שנטרף בלבד.
כא,יג [ז] בעל חוב שבא לטרוף מן היתומין--יתומים אומרים אנו השבחנו, ובעל חוב אומר שמא אביכם השביח--על היתומים להביא ראיה. הביאו ראיה שהם השביחו--שמין להן את השבח, ואת ההוצאה; ונוטלין הפחות שבשניהן, ומעלה אותן בדמים.
כא,יד במה דברים אמורים, בשעשה שדה זו היפותיקי. אבל אם לא עשה היפותיקי--אם רצו היתומין לסלק בעל חוב בדמים, מסלקין; ואם רצו, נוטלין מן הקרקע שיעור השבח שלהן.
כב,א סדר גביית החוב כך הוא: כשיביא המלווה שטרו לבית דין, ויתקיים--אומרין ללווה שלם. ואין יורדין לנכסיו תחילה, עד שיתבענו; ואם טעה הדיין והוריד המלווה לנכסי הלווה קודם שיתבענו, מסלקין אותו.
כב,ב אמר הלווה הריני משלם, קבעו לי זמן כדי שאלווה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות--קובעין לו זמן שלושים יום; ואין מחייבין אותו ליתן משכון, שאילו היה שם מיטלטלים, מיד היו בית דין גובין מהן. ואם רצה המלווה להחרים על מי שיש לו מעות או מיטלטלין, ומפליג אותו בדברים--הרי זה מחרים. ואין מחייבין את הלווה להביא ערב עד שייתן.
כב,ג שלמו השלושים יום, ולא הביא--בית דין כותבין אדרכתא על נכסיו. וכן אם אמר בתחילה כשתבעו, איני משלם--כותבין אדרכתא על נכסיו מיד, ואין קובעין לו זמן. וכן אם אין שם שטר אלא מלווה על פה, או שהודה--כותבין אדרכתא על נכסים בני חורין שיש לו.
כב,ד [ב] טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא, ואני אביא ראיה ואבטלנו, ועדיי במקום פלוני, והם פלוני ופלוני--אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו--קובעין לו זמן להביא עדיו. ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי--אומרים לו שלם, ואחר כך אם יש לך ראיה, יחזיר; ואם היה המלווה אלם, ושמא אינו יכול להחזיר מידו--מניחין על ידי שליש.
כב,ה [ג] קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר, והגיע הזמן ולא בא--ממתינין לו שני וחמישי ושני; לא בא--כותבין עליו פיתחא, ומשמתין אותו, וממתינין לו והוא בנידויו, תשעים יום.
כב,ו שלושים ראשונים, שמא הוא טורח ללוות מעות; אמצעיים, שמא הוא טורח למכור; אחרונים, שמא הלוקח ממנו טורח להביא מעות. שלמו התשעים יום, ולא בא--בית דין כותבין אדרכתא על נכסיו, ומתירין לו נידויו.
כב,ז [ד] אין כותבין אדרכתא על נכסיו, עד ששולחין ומודיעין לו: והוא שיהיה קרוב לבית דין, מהלך שני ימים או פחות; יתר על זה, אין צריכין להודיעו.
כב,ח במה דברים אמורים, בשהיה כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אבוא ואביא ראיה ואבטל השטר. אבל אם אמר איני בא לבית דין--מיד כותבין אדרכתא על נכסיו, בין על הקרקעות בין על המיטלטלין. וכן אם היה השטר על הפיקדון--אין ממתינין לו תשעים יום, אלא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד.
כב,ט [ה] זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים, כותבין אדרכתא על נכסיו--על הקרקעות. אבל המיטלטלין--אפילו אחר תשעים, כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר--אין מורידין המלווה למיטלטלין: שמא יאכל אותם, ויביא זה ראיה ויבטל השטר, ולא ימצא מה ייטול; ואפילו היה למלווה קרקע, שמא תכסיף או תשתדף.
כב,י [ו] כיצד כותבין האדרכתא: אם לנכסים בני חורין הורידוהו--אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך, ולא נתן לו מעצמו, וכתבנו לו אדרכתא זו, על שדה פלונית שלו.
כב,יא ואחר כך שמין לו שלושה מאותה השדה כנגד חובו, ומכריזין עליה כפי מה שיראו, עד שיפסקו המוסיפין. ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו אותו; וקורעין שטר החוב, אם היה שם שטר.
כב,יב ואם לא היו לו נכסים בני חורין, כותבין האדרכתא כך--איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בשטר חוב שהיה בידו, ולא נתן לו חובו, ולא מצאנו לו נכסים בני חורין, וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו, ונתנו רשות לפלוני לדרוש ולחקור, ולהיות ידו נטויה על כל נכסים שיימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה; יש לו להיפרע ולגבות חובו מן הכול.
כב,יג [ז] ואחר שכותבין אדרכתא זו, הולך המלווה ומחפש: אם מצא לו נכסים בני חורין, שמין לו מהן. מצא לו נכסים משועבדין מאחר זמן שטרו, טורף מהן; וקורעין שטר האדרכתא, וכותבין לו שטר הטירפא.
כב,יד [ח] כיצד כותבין: איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בחוב שפלוני חייב לו שהוא כך וכך, משדה פלונית שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני; וכבר קרענו האדרכתא שהייתה בידו, והרשינוהו לטרוף מזה בכך וכך.
כב,טו [ט] ואחר שכותבין הטירפא לטורף, מורידין שלושה בקיאין לאותה השדה, ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן, וחצי השבח כמו שביארנו.
כב,טז ומכריזין עליה שלושים יום, כדרך שמכריזין על נכסי יתומים. [י] ואחר כך משביעין את הלווה שאין לו כלום, בתקנת הגאונים, אם היה הלווה עימנו במדינה. ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ, שלא נפרע חוב זה, ולא מחלו, ולא מכרו לאחר. ואחר כך מורידין אותו לנכסי הלוקח, בשומה שלו.
כב,יז וכותבין הורדה. [יא] כיצד: כותבין אחר ששמנו לפלוני בשומה שהייתה בידו, והכרזנו שלושים יום כראוי, והשבענו את זה הטורף, ואת בעל חובו--הורדנוהו לשדה פלונית להיות משתמש בה, כדרך שמשתמש כל אדם בקניינו. [יב] ומאימתיי אוכל הטורף פירות שדה זו, משיפסקו ההכרזה.
כב,יח [יג] כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוהו לשטר ההלוואה, אינה אדרכתא; וכל טירפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא, אינה טירפא; וכל שומה שאין כתוב בה קרענוה לטירפא, אינה שומה.
כב,יט [יד] שלושה שירדו לשום--אחד אומר במנה ושניים אומרים במאתיים, או אחד אומר במאתיים ושניים אומרים במנה--בטל יחיד במיעוטו. אחד אומר במנה ואחד אומר בשמונים ואחד אומר במאה ועשרים, נידון במאה; אחד אומר במאה ואחד אומר בתשעים ואחד אומר במאה ושלושים, נידון במאה ועשרה. ועל דרך זו שמין ביניהן לעולם.
כב,כ [טו] בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח, וטעו בכל שהוא--מכרן בטיל: שהרי הן כשליח לטורף וללוקח; ויש להן רשות לתקן אבל לא לעוות, כשליח. וכל המורים, כזה הורו.
כב,כא [טז] בית דין ששמו לבעל חוב, בין בנכסי לווה בין במשועבדין שביד הלוקח, ולאחר זמן השיגה ידו של לווה, או של נטרף, או יורשיהן, והביאו לבעל חוב את מעותיו--מסלקין אותו מאותה הקרקע: שהשומה חוזרת לבעלים לעולם, משום שנאמר "ועשית הטוב והישר" (ראה דברים ו,יח; דברים יב,כח).
כב,כב [יז] קרקע ששמו אותה לבעל חוב, ואחר כך שמוה בית דין לבעל חוב של זה המלווה--הרי זו חוזרת לבעלים: לא יהיה כוחו גדול מכוח בעל חוב הראשון.
כב,כג מכרה בעל חוב או נתנה במתנה, או ששמה לבעל חובו מדעתו, או שמת והורישה--אינה חוזרת. שמו קרקע לאישה ונישאת, או ששמו ממנה ונישאת--בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא, ולא מחזיר ולא מחזירין לו.
כג,א שטרי חוב המוקדמים--פסולין, שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין; ולפיכך קנסו אותן חכמים, ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין--גזירה, שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו.
כג,ב שטרי חוב המאוחרין--כשרין, שהרי הורע כוחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר; ואף על פי שלא כתבו בו שהוא מאוחר, הרי זה כשר. [ג] שטר שכתבוהו ביום ונחתם בלילה הסמוך לו--פסול, מפני שהוא מוקדם; ואם היו עסוקים בעניין, עד שנכנס הלילה וחתמוהו--אף על פי שקנו ממנו בלילה, כשר.
כג,ג [ד] שטר שזמנו כתוב בשבת, או בעשרה בתשרי--שטר מאוחר הוא, וכשר. ואין חוששין לו שמא מוקדם הוא, ובאחד בשבת או באחד עשר בתשרי נכתב, אלא מעמידין את השטר על חזקתו: שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת, ולפיכך איחרוהו.
כג,ד [ה] כותבין שטר ללווה, אף על פי שאין המלווה עימו; ואין כותבין למלווה, עד שיהיה הלווה עימו. במה דברים אמורים, בשטר שיש בו קניין, שהרי משעה שקנו מידו, נשתעבדו נכסיו. אבל שטר שאין בו קניין--אין כותבין אפילו ללווה, עד שיהיה המלווה עימו, וייתן השטר ביד המלווה בפנינו: שמא יכתוב עתה ללוות ממנו בניסן, ולא ילווה ממנו עד תשרי; ונמצא המלווה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין, שהרי לא הגיע לידו עד תשרי.
כג,ה [ו] עדים שקנו מיד הלווה או המוכר וכיוצא בהן, ונתאחרה כתיבת השטר זמן מרובה--אם ידעו יום שקנו ממנו בו--כותבין בשטר זמן הקניין, ואף על פי שאינו זמן חתימתן; ואין צריכין לומר, ונתאחרה כתיבת ידינו עד יום פלוני. ואם לא ידעו יום שקנו בו--כותבין זמנו של שטר, משעת הכתיבה.
כג,ו וכן מי שנמסרה להן העדות במדינה, וכתבו השטר במדינה אחרת--אין מזכירין בשטר מקום שנמסרה בו העדות, אלא מקום שכתבו בו חתימת ידן.
כג,ז שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנן--אפילו המאוחרין פסולין, שהרי אפשר לטרוף בהן שלא כדין. כיצד: כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח, קודם שיגיע זמן השטר המאוחר, ויוציא הלה השטר המאוחר, ויאמר חזרתי ולקחתיה פעם שנייה ממך; ונמצא טורף שלא כדין.
כג,ח ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר, שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר, ויחזור ויוציא השטר המאוחר, ויטרוף בו שלא כדין--לפי שכל הכותב שטר מאוחר, תקנתו שיכתוב השובר סתם, שכל זמן שיצא השטר, ישבור אותו זה השובר. ואם לא עשה כן, וכתב השובר בזמן הפירעון--הוא הפסיד על עצמו.
כג,ט [ח] מי שמכר שדהו באונס, ומסר מודעה, או שקדם ומכר או נתן לאחר, קודם שימכור לאנס--הרי המעות של אנס אצל המוכר כמלווה על פה, ואינו טורף בשטר מכר שבידו כלום: מפני שאין דין שטר זה שייכתב, ולא נכתב אלא מפני האונס. וכן כל כיוצא בזה.
כג,י [ט] אפשר לטורף שיטרוף בלא שטר, אלא בעדות על פה. כיצד: כגון שיש לו עדים שזאת הארץ גזולה מאביו--הרי יש לו להוציאה בעדים אלו, ואין כאן שטר. וכן אם העידו לו שנגמר הדין לאביו לטרוף מנכסי פלוני בכך וכך מזמן פלוני, ומת אביו ועדיין לא טרף--הרי הבן טורף בעדות זו.
כג,יא [י] לפיכך אין כותבין שני שטרי מכר על שדה אחת--שמא יעשה הלוקח קנוניה עם בעל חוב, ויטרוף שלא כדין. כיצד: יבוא זה ויטרוף שדה זו, בעדות שהעידו לו מחמת אביו, ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מן הלקוחות שלקחו אחריו, ויקרע שטר המכר שבידו; ויחזור בקנוניה ויעמוד בשדה שנטרפה ממנו, ויבוא הוא שטרפה בעצמו ויטרוף אותה פעם שנייה בעדות עדיו, ויוציא הלה שטר המכר השני, ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין.
כג,יב אם כן מי שאבד לו שטר המכר, ועדיו קיימין--כיצד יעשה: יכתבו לו שטר שני ויאמרו בו, שטר זה אין גובין בו לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, ולא כתבנוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח, כדי שלא יוציאה מידו המוכר ולא יורשיו.
כג,יג [יא] בשטרי החובות אינו כן: אף על פי שעדיו קיימין, וקנו מידו, וחזר בשעתו ואמר, שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף--אין כותבין לו שטר שני, שמא פרעו או מחלו: ואפילו היה החוב לזמן. ואינו גובה בעדים אלו כלום, אלא אם אמר הלווה לא היו דברים מעולם, שזה יוחזק כפרן בעדותן כמו שיתבאר.
כג,יד [יב] מי שבלה שטר חובו, והרי הוא הולך להימחק--מעמיד עליו עדים ובא לפני בית דין, והם עושין לו קיום. אבל עדי השטר עצמן--אינן כותבין לו שטר אחר, אף על פי שנמחק בפניהם; אבל באין לבית דין, ובית דין עושין לו קיום.
כג,טו [יג] כיצד מקיימין שטר זה: כותבין שטר אחר ואומרים בו, אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני, הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו וזמנו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עדיו. ואם כתבו והוזקקנו לעדותן של עדים, ונמצאת מכוונת--גובה בשטר זה שכתבו לו, ואינו צריך קיום אחר; ואם לא כתבו כך--צריך להביא ראיה על העדים הראשונים, עד שתתקיים עדותן.
כג,טז [יד] שטר חוב שנתקרע, כשר; נמחק או ניטשטש--אם רישומו ניכר, כשר. נקרע קרע בית דין, הרי זה פסול. איזה הוא קרע בית דין, שתי וערב.
כג,יז [טו] מי שפרע מקצת חובו--אם רצה--מחליף, ובית דין כותבין לו שטר אחר בשאר החוב מזמן ראשון; אבל לא עדי השטר. ואם רצה, יכתוב שובר.
כג,יח [טז] הבא לפרוע כל חובו, ואמר המלווה אבד לי השטר--הרי זה יכתוב לו שובר, וייפרע כל חובו; ויש ללווה להחרים סתם על מי שכובש השטר, וטוען שאבד. ואם טען הלווה טענת ודאי ואמר, השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו--הורו רבותיי שיישבע המלווה היסת שאבד השטר, ואחר כך ייפרע חובו ויכתוב שובר.
כג,יט [יז] מי שהוציא שטר חוב במנה ואמר, עשו לי ממנו שניים בחמישים חמישים--אין עושין לו, שזכות ללווה להיות הכול בשטר אחד: שאם יפרענו מקצת, נמצא שטרו פגום.
כג,כ וכן אם הוציא שני שטרות בחמישים חמישים ואמר, עשו אותן אחד במאה--אין עושין לו, אלא עושין לו קיום לכל אחד ואחד: שזכות היא ללווה להיותן שניים, שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכול.
כג,כא [יח] הוציא שטר חוב במאה ואמר, קרעוהו וכתבו לי שטר אחר בחמישים--אין שומעין לו: שמא פרעו הכול, וכתב לו שובר על שטר של מאה; וכשיחזור ויוציא קיום זה של שטר חמישים, ויוציא הלווה השובר, יאמר לו, זה שטר אחר הוא.
כד,א כבר ביארנו ששטר חוב שיש בו קניין--כותבין אותו ללווה, אף על פי שאין המלווה עימו; וכן כותבין שטר למוכר, אף על פי שאין הלוקח עימו. וכן כותבין שובר למלווה, אף על פי שאין הלווה עימו, ושובר לאישה, אף על פי שאין בעלה עימה, וגט לאיש, אף על פי שאין אשתו עימו.
כד,ב אבל אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין, ושטרי אריסות וקבלנות, ושטרי ברירת הדיינין או שטרי טענות בעלי דינין, וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם. וכל השטרות האלו, צריכין להיזהר בתיקונן כשאר השטרות.
כד,ג [ב] ומי נותן שכר הסופר: בשטרי הלוואה, הלווה נותן שכר; ובשטרי מקח וממכר, הלוקח נותן שכר. והאישה נותנת שכר הגט, והחתן נותן שכר שטר האירוסין והנישואין. והמקבל וכן האריס או השוכר נותן שכר השטר. אבל שטר ברירת הדיינין, או טענות בעלי דינין--שניהם נותנין שכר.
כד,ד [ג] אחד השטרות הנכתבין לאחד שלא בפני חברו, ואחד השטרות שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ושניהן עומדין כגון שטר שכותבין למלווה או ללוקח--כולן צריכין העדים שיהיו מכירין השמות שבשטר, שזה הוא פלוני בן פלוני וזה הוא פלוני בן פלוני: שמא יבואו שניים ויעשו קנוניה, וישנו שמותיהן כשמות אחרים ויודו זה לזה.
כד,ה [ד] כל מי שהוחזק שמו בעיר שלושים יום--אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו, והוא שינהו כדי לרמות ולעשות קנוניה: שאם אתה אומר כן, אין לדבר סוף. לפיכך מי שלא הוחזק שמו בעיר שלושים יום, ובא ואמר כתבו עליי שטר שאני חייב לפלוני או לזה כך וכך דינרין--אין כותבין לו, עד שיביא ראיה שזה שמו או יוחזק.
כד,ו [ה] כל שטר שייצא לפנינו ויטעון הלווה ויאמר, אני איני חייב כלום, שמא אחר רמאי העלה שמו כשמי והודה לזה, או שאמר לא לזה אני חייב כלום אלא לאחר, וזה רמאי הוא והעלה שמו כשם בעל חובי--מאחר שלא הוחזק שם שניים ששמותיהן שווין, אין חוששין לדבריו: שחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר, אלא אם כן הן מכירין אלו הנזכרים בו.
כד,ז וכן חזקה שאין העדים חותמין על השטר, אלא אם נודע להם בוודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים ובני דעת. ואין העדים חותמין על השטר, אלא אם כן יודעים לקרות ולחתום.
כד,ח [ו] עדים שאינן יודעין לחתום, וקרעו להן נייר וחתמו על הרושם--מכין אותן מכת מרדות, והשטר פסול. [ז] ראש בית דין שהיה יודע עניין השטר, וקרא השטר לפניו הסופר שלו--הואיל והוא מאמין אותו, ואימתו עליו--הרי זה חותם על השטר, אף על פי שלא קראהו הוא בעצמו. ואין שאר העם רשאין לעשות כן, עד שיקרא העד השטר מילה מילה.
כד,ט [ח] שניים שהיו בעיר, שם כל אחד מהן יוסף בן שמעון--אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב: אלא אם כן באו עדי השטר בעצמן, ואמרו זה הוא שהעדנו עליו, וזה הוא שהעדנו לו בהלוואה זו. וכן אין מגרשין נשותיהן, אלא זה בפני זה. וכן אם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, שטרות שניהן שעליו פרועין.
כד,י וכיצד יעשו אלו ששמותיהן שווין, ושמות אביהן שווין--ישלשו. היו שמות אבות אבותיהן שווין, יכתבו סימניהן. היו דומין זה לזה בצורתן, יכתבו ייחוסן; היו שניהם כוהנים או לויים, יכתבו דורות.
כד,יא [ט] הוציא עליו שטר שכתוב בו, אני פלוני בן פלוני לוויתי ממך מנה--אף על פי שאין בו שם המלווה--כל מי שיצא שטר זה מתחת ידו, גובה בו; ואינו יכול לדחותו ולומר, של אחר הוא ונפל.
כד,יב וכן שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת, שהוציא אחד מהן שטר חוב על אחד מבני העיר--אינו יכול לדחותו ולומר לו, לפלוני ששמו כשמך אני חייב, וממנו נפל השטר; אלא הרי זה שיצא מתחת ידו גובהו, ואין חוששין לנפילה.
כד,יג [י] שניים שהוציא כל אחד משניהם שטר חוב על חברו--אין האחרון יכול לומר לראשון, אילו הייתי חייב לך היאך אתה לווה ממני; אלא זה גובה חובו, וזה גובה חובו.
כד,יד היה זה במאה וזה במאה, ויש לזה עידית ולזה עידית, או לזה בינונית ולזה בינונית, לזה זיבורית ולזה זיבורית--אין נזקקין להן, אלא כל אחד מהן עומד בשלו. היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית--זה גובה מן הבינונית, וזה גובה מן הזיבורית.
כד,טו [יא] המוציא שטר חוב על חברו, והלה מוציא שטר שמכר לו את השדה--אם היו במקום שנותן הלוקח המעות, ואחר כך כותב לו המוכר את השטר--הרי שטר חובו של זה בטיל: שהרי אומר לו אילו הייתי חייב לך, היה לך לפרוע את חובך. אבל במקום שכותבין, ואחר כך נותנין--הרי שטר החוב קיים: שהרי זה אומר לו מכרתי לך את השדה, כדי שיהיה לך נכסים ידועים, שאגבה מהן החוב שלי.
כה,א המלווה את חברו, ואחר שהלווהו אמר לו אחד, אני ערב, או שתבע את הלווה בדין ואמר לו אחר, הניחהו ואני ערב, או שהיה חונק אותו בשוק ליתן לו ואמר לו, הנח ואני ערב--אין הערב חייב כלום: ואפילו אמר אני ערב, בפני בית דין. אבל אם קנו מידו שהוא ערב ממון זה, בכל אלו הפנים--בין בפני בית דין, בין בינו לבין המלווה--נשתעבד.
כה,ב אמר לו בשעת מתן מעות, הלווהו ואני ערב--נשתעבד הערב, ואינו צריך קניין. וכן אם בית דין עשו אותו ערב--נשתעבד, אף על פי שלא קנו מידו: כגון שהיו בית דין רוצין לגבות מן הלווה, ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם--הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו בית דין, באותה הניה שיעבד עצמו.
כה,ג המלווה את חברו על ידי ערב--אף על פי שהערב משועבד למלווה--לא יתבע את הערב תחילה, אלא תובע את הלווה תחילה. אם לא נתן לו--חוזר אצל הערב, ונפרע ממנו. במה דברים אמורים, בשאין נכסים ללווה; אבל אם יש נכסים ללווה--לא ייפרע מן הערב כלל, אלא מן הלווה.
כה,ד היה הלווה אלם, ואין בית דין יכולין להוציא מידו, או שלא בא לבית דין--הרי זה נפרע מן הערב תחילה, ואחר כך יעשה הערב דין עם הלווה. אם יכול להוציאו מידו, יוציא; או ישמתו אותו בית דין, עד שייתן לו.
כה,ה [ד] התנה המלווה על הערב ואמר לו על מנת שאיפרע ממי שארצה, או שהיה קבלן--הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחילה; וייפרע מהן, אף על פי שיש נכסים ללווה.
כה,ו [ה] איזה הוא ערב, ואיזה הוא קבלן: אמר לו תן לו, ואני נותן לך--זה הוא קבלן שיש למלווה להיפרע ממנו תחילה, אף על פי שלא פירש, ולא אמר על מנת שאיפרע, ממי שארצה. אבל אם אמר לו הלווהו ואני ערב, הלווהו ואני פורע, הלווהו ואני חייב, הלווהו ואני נותן, הלווהו ואני קבלן, תן לו ואני קבלן, תן לו ואני פורע, תן לו ואני חייב, תן לו ואני ערב--כולן לשון ערבנות הן, ואינו תובעו תחילה; ולא נפרע ממנו, במקום שיש נכסים ללווה: עד שיפרש ויאמר, ממי שארצה איפרע.
כה,ז [ו] ערב של כתובה--אף על פי שקנו מידו, פטור מלשלם: שהרי מצוה עשה, ולא חיסרה ממון. ואם היה האב ערב לכתובת בנו, וקנו מידו--חייב. וקבלן של כתובה, חייב.
כה,ח [ז] ראובן שמכר לשמעון שדה, ובא לוי וקיבל אחריותה עליו--לא נשתעבד לוי, שזו אסמכתא היא. ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה, בכל עת שיתבענו שמעון--הרי זה חייב. וכזה הורו רבותיי.
כה,ט [ח] וכן הערב או הקבלן שחייבו עצמן על תנאי--אף על פי שקנו מידו--לא נשתעבד, מפני שהיא אסמכתא; כיצד--כגון שאמר לו תן לו ואני אתן, אם יהיה כך וכך, או אם לא יהיה: שכל התולה שיעבוד שאינו חייב בו באם יהיה ואם לא יהיה--לא גמר, ולא הקנה קניין שלם; ולפיכך לא נשתעבד.
כה,י [ט] שניים שלוו בשטר אחד, או שלקחו מקח אחד, וכן השותפין שלווה אחד מהן, או לקח לשותפות--הרי הן ערבאין זה לזה, אף על פי שלא פירש.
כה,יא [י] שניים שערבו אחד--כשיבוא המלווה להיפרע מן הערב, ייפרע מאיזה מהן שירצה; ואם לא היה לאחד כדי החוב, חוזר ותובע השני בשאר החוב. [יא] ואחד שערב שניים--כשיפרע למלווה--יודיעו חוב איזה משניהם הוא פורע, כדי שיחזור עליו.
כה,יב האומר לחברו ערוב זה לפלוני, ואני ערב לך--הרי זה כמי שאמר לו, הלווהו ואני ערב; וכשם שנשתעבד הערב למלווה, כך נשתעבד ערב שני לערב ראשון. ודין הערב עם המלווה, כדין ערב ראשון עם השני--דין אחד הוא.
כה,יג מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שאמר לו כל מה שתיתן לו, תן לו ואני ערב, או מכור לו ואני ערב, או הלווהו ואני ערב--יש מן הגאונים שהורה שאפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלווהו מאה אלף, נשתעבד הערב בכול. וייראה לי שאין זה הערב חייב כלום, שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו, לא סמכה דעתו, ולא שיעבד עצמו; ודברים של טעם הם אלו למבין.
כה,יד מי שאמר לחברו הלווהו, ואני ערב לגופו של לווה הזה--לא ערב לעצמו של ממון, אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך. וכן אם אמר לו אחר שהלווהו ותבעו, הניחהו וכל זמן שתתבע אותו, אביאנו לך, וקנו מידו על זה--אם לא יביא זה הלווה, יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם. ויש מי שהורה שאפילו התנה עליו, ואמר אם לא אביאנו, או שמת, או שברח, אהיה חייב לשלם--הרי זו אסמכתא, ולא נשתעבד; ולזה דעתי נוטה.
כו,א המלווה את חברו בשטר, ואחר שהעידו העדים בשטר, בא ערב וערב את הלווה--אף על פי שקנו מידו, ונשתעבד לשלם כמו שביארנו--כשיבוא המלווה להיפרע מנכסי הערב הזה, אינו טורף מנכסים משועבדים.
כו,ב היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים--אם כתבו פלוני ערב, שהרי אינו מעורב עם הלווה במלווה--הרי זה אינו גובה ממנו מן המשועבדים. אבל אם כתוב בשטר פלוני לווה מפלוני כך וכך ופלוני ערב, שהרי עירבו לווה עם הערב בשטר, וקנו מידו של ערב, ואחר כך חתמו העדים בשטר--הרי זה נפרע מנכסי ערב המשועבדים.
כו,ג [תחילת ג] מלווה שבא לתבוע את הלווה--אינו יכול לדחותו ולומר לו, לך אצל הקבלן שהרי יש לך לתבוע אותו תחילה: אלא תובע כל מי שירצה תחילה. ואם נשא הקבלן המעות מיד המלווה, ונתנן ביד הלווה--אין למלווה על הלווה כלום.
כו,ד [ב] מלווה שתבע את הלווה, ולא מצא לו נכסים--אינו יכול להיפרע מן הערב, עד אחר שלושים יום מיום שנתחייב הערב לשלם: לא יהיה כוח זה, פחות מן הלווה עצמו. כזה הורו המורים. ואם התנה עימו, הכול לפי התנאי.
כו,ה [המשך ג] היה הלווה במדינה אחרת, שאינו יכול להודיעו ולא לילך לו, או שמת הלווה, והניח קטנים שאין בית דין נזקקין לנכסיהן--הרי זה תובע את הערב תחילה, שהרי אין הלווה מצוי.
כו,ו [ד] מלווה שתבע את הלווה, ומצאו שהעני--אינו יכול להיפרע מן הערב, עד שיישבע הלווה בתקנת אחרונים שאין לו כלום: שמא יעשו קנוניה על נכסיו של ערב.
כו,ז [ה] מי שהיה ערב לחברו במלווה על פה, ובא המלווה לתבוע את הערב, והרי הלווה במדינת הים--אומר לו הערב, הבא ראיה שלא פרעך הלווה, ואני אשלם לך.
כו,ח [ו] ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו--הרי זה חוזר וגובה מן הלווה כל מה שפרע על ידו, אף על פי שהייתה מלווה על פה או בלא עדים כלל.
כו,ט במה דברים אמורים, בשאמר לו הלווה בעת שנעשה לו ערב, עורבני ושלם. אבל אם עמד זה ברשות עצמו, ונעשה לו ערב או קבלן, או שאמר לו הלווה, עורבני ולא הרשהו שייתן, ופרע החוב--אין הלווה חייב לשלם לו כלום.
כו,י וכן הפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו--אפילו היה החוב על המשכון, אין הלווה חייב כלום; ונוטל משכונו בחינם, והרי איבד זה הנותן את מעותיו: שמא היה הלווה מפייס את המלווה, ומוחל לו.
כו,יא מת הלווה, וקדם הערב ופרע החוב קודם שיודיע את היורשים--אם נודע לנו שלא פרע הלווה שטר חובו קודם שימות, כגון שהודה בו, או שנידוהו ומת בנידויו, או שלא הגיע זמן המלווה להיגבות--הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע.
כו,יב היה המלווה גוי--אין היורשין חייבין לשלם, שמא אביהן נתן לזה הערב כל החוב שהיה עליו: מפני שהגוי תובע את הערב תחילה; ולפיכך פרע זה מדעתו, קודם שיודיע את היתומים. אבל אם הודיען שהגוי תובע אותו, והרי הוא נותן--חייבין לשלם.
כו,יג [ז] כל ערב שבא ליטול מה שפרע--בין שבא להיפרע מיורשי לווה, בין מן הלווה עצמו--הרי זה צריך להביא ראיה שפרע; ואין מציאת שטר החוב שעליו ביד הערב, ראיה--שמא נפל השטר מיד המלווה, ולא פרע זה כלום.
כו,יד [ח] האומר לחברו ערבת לי, והוא אומר לא ערבתי; או שאמר הערב ללווה אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן, והוא אומר לו לא כי, אלא מדעתך ערבת, או לא ערבת כלל; או שאמר הערב פרעתי למלווה בפניך, והלווה אומר לא פרעת, או שאמר לו כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת, או שאמר המלווה ערבת לי מאתיים, והוא אומר לא ערבתי אלא מנה: בכל אלו הטענות וכיוצא בהן--המוציא מחברו עליו הראיה, או יישבע הנתבע שבועת היסת, או שבועת התורה אם הודה במקצת, כשאר טענות הממון.
כו,טו [ט] עבד או אשת איש שלוו או שערבו את אחרים, ונתחייבו לשלם--כשישתחרר העבד ותתגרש האישה או תתאלמן, ישלמו. [י] קטן שלווה, חייב לשלם כשיגדיל; ואין כותבין עליו שטר, אלא הרי היא מלווה על פה, אף על פי שקנו מידו, שאין קניין מיד הקטן כלום.
כו,טז [יא] קטן שערב את אחרים--הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלום, אף כשיגדיל; וזה שנתן את מעותיו על פי הקטן, איבד את מעותיו: שאין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו, לא בערבנות ולא בכל כיוצא בזה. ודין אמת הוא זה, ובו ראוי לדון.
כו,יז [יב] האישה שלוותה בשטר, או שערבה בשטר, ונישאת--חייבת לשלם אחר שנישאת. ואם הייתה מלווה על פה--אינה משלמת, עד שתתגרש או תתאלמן: שרשות בעל כרשות לוקח הוא, כמו שביארנו בכמה מקומות. ואם היו מעות ההלוואה עצמן קיימין, יחזירו אותן למלווה.
כז,א שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב--אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל, שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע, והיו עדיו ישראליים, ויודעין לקרותו--הרי זה כשר, וגובין בו מן המשועבדין.
כז,ב אבל כל השטרות שחותמיהן גויים--הרי אלו פסולין, חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב: והוא שייתן המעות בפניהם, ויכתבו בשטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב. והוא שיהיו עשויין, בערכאות שלהם; אבל במקום קיבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם, לא יועילו כלום.
כז,ג וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו הגויים שהן עדי השטר, ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן, שאינן ידועין בקבלת שוחד. ואם חסרו שטרי הגויים דבר מכל אלו, הרי הן כחרס.
כז,ד וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות, שהן בעדים שלהן--אף על פי שיש בהן כל הדברים שמנינו, הרי הן כחרס. והורו רבותיי, שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולין, ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם; ואין אני מודה בזה.
כז,ה אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה שנעשה בערכאות של גויים--נותנו לשני גויים זה שלא בפני זה, וקורין לו, שנמצא כל אחד מהן כמסיח לפי תומו, וגובה בו מבני חורין. אבל אין טורפין בו, מפני שאין לו קול, שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בגויים.
כז,ו [ב] שטר שעדיו גויים שמסרו הלווה ליד המלווה, או המוכר ליד הלוקח, בפני שני עדים מישראל--אף על פי שאינו עשוי בערכאות שלהן, ואין בו כל הדברים שמנינו--הרי זה גובה בו מבני חורין: והוא שיהיו העדים שמסרו בפניהם, יודעין לקרותו וקראוהו כשמסרו, ויהיה כתיקון שטרי ישראל, שאינו יכול להזדייף ולא להוסיף בו ולא לגרוע. ולמה לא יגבה בו מן המשועבדים, מפני שאין לו קול.
כז,ז [ג] תיקון שטרי ישראל כך הוא: כל השטרות כולן, צריך שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה--לפי שאין למדין משיטה אחרונה, שמא היו העדים מרוחקין מגופו של שטר בכדי שיטה, ובא זה המזייף, וכתב באותו הריוח שיטה זו.
כז,ח [ד] עדים שהיו מרוחקין מן הכתב שתי שיטין, פסול; פחות מכאן, כשר. שתי שיטין שאמרו--בכתב ידי עדים, ולא בכתב ידי סופר: שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר, אלא אחר העדים. ושתי שיטין אלו--הן ושני אווירין שלהן, כגון למד על גב כף.
כז,ט היו העדים מרוחקין מן הכתב יתר על שתי שיטין, והיה כל הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולין או קרובים--הרי זה כשר, שהרי אינו יכול להזדייף. ואם מילאהו בשריטות של דיו--פסול, שמא העדים על השריטות חתמו לא על גופו של שטר.
כז,י היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת, הרי זה כשר. [ה] היה השטר בשיטה אחת, והעדים בשיטה שנייה--פסול: שמא אלו העדים היו מרוחקין מן השטר הכשר שיטה אחת, וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה השיטה; ונמצאו אלו העדים חותמין עליה.
כז,יא וכן אם היה השטר ושני עדים בשיטה אחת, ושני עדים אחרים בשיטה שנייה, ואמר אני נתכוונתי לרבות העדים--אין מקיימין שטר זה מעדים של מטה בשיטה שנייה, אלא מעדים של מעלה: שמא בשיטה שהייתה בין העדים של מטה ובין השטר שחתך, כתב שטר זה ושני עדיו.
כז,יב [ו] קיום בית דין--צריך שיהיה סמוך לכתב ידי עדים, או סמוך לצד השטר, או מאחוריו כנגד הכתב. ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת, פסול--שמא יחתוך השטר שנתקיים, ויזייף באותה השיטה שטר ושני עדיו; ונמצא הקיום על שטר מזוייף.
כז,יג [ז] הרחיק את הקיום מן השטר יתר על שתי שיטין, ומילא כל הריוח שריטות דיו--כשר, שהרי אינו יכול לזייף; ואין חוששין לבית דין שיקיימו קיום על השריטות, אלא על גופו של שטר.
כז,יד [ח] כל המחקין כולן--צריך שיכתוב קיומיהן בסוף השטר, ויאמר אות פלונית או מילה פלונית או שיטה פלונית על מחק או תלויה, והכול קיים. ואם היה המחק במקום שריר וקיים, ובשיעור שריר וקיים--אף על פי שחזר וקיימו, פסול: שמא מחקו וכתב דבר שזייף, וחזר וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים.
כז,טו [ט] שטר הבא הוא ועדיו על מחק, כשר. ואם תאמר מוחק, וחוזר ומוחק--אינו דומה מי שנמחק פעם אחת, לנמחק שתי פעמים. ואם תאמר שמא מחק מקום העדים שתי פעמים, ואחר שכתב השטר חוזר ומוחקו, וכותב כל מה שירצה, שהרי הוא ועדיו כולו שווה מפני שנמחק הכול שתי פעמים--כבר תיקנו חכמים שלא יהיו העדים חותמין על שטר מחוק, אלא אם כן נמחק בפניהם.
כז,טז [י] שטר הבא הוא ועדיו על מחק, והקיום מלמטה על הנייר--אין מקיימין אותו מעדי הקיום, אלא מעדים שלמעלה: שמא הקיום היה רחוק מן השטר הרבה, והיה הריוח מלא שריטות של דיו; וחתך גוף השטר ומחק השריטות, וכתב השטר ועדיו על המחק.
כז,יז [יא] שטר הבא על הנייר, ועדיו על המחק--פסול: שמא ימחוק השטר, ויזייף; ונמצא הוא ועדיו על המחק. ואם כתבו העדים, אנחנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר--כשר; וכותבין כן בין עד לעד, כדי שלא יזייף.
כז,יח [יב] שטר הבא על המחק, ועדיו על הנייר--פסול: ואפילו כתבו העדים, אנחנו עדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק, מפני שהוא מוחק כל השטר פעם שנייה, וכותב כל מה שירצה; וכיון שכולו נמחק שתי פעמים, אינו ניכר, שאילו היה בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום הנמחק שתי פעמים, היה ניכר.
כז,יט ומתיקון השטרות להתבונן בשטר בואוין וזיינין שלו, שלא יהיו דחוקין בין התיבות, שמא זייף והוסיף ואו. ולא יהיו מרוחקין, שמא מחק אות אחת כגון הא או חית והניח רגלה האחת מקום ואו. וכל כיוצא בזה, מדקדקין בו בכל לשון ובכל כתב.
כז,כ [יג] משלוש ועד עשר, אין כותבין בסוף שיטה--שמא יזייף, ויחזיר השלוש שלושים והעשר עשרים. ואם נזדמן לו בסוף שיטה--מחזיר הדיבור בגופו של שטר פעמים רבות, עד שיבוא באמצע השיטה.
כז,כא [יד] שטר שכתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתיים, מלמעלה מאתיים ומלמטה מנה--הכול הולך אחר התחתון. ולמה אין הולכין אחר הפחות שבשניהם: לפי שאין האחד תלוי בחברו--שאם היה כתוב בו מאה שהן מאתיים או מאתיים שהן מאה, היה נוטל מאה; אבל שני דברים שאין האחרון תלוי בראשון, הלך אחר התחתון.
כז,כב היה בו מלמעלה שם, ומלמטה שם אחר קרוב לו--הכול הולך אחר התחתון. אם כן למה כותבין את העליון: שמא תימחק אות אחת מן התחתון, וילמוד מן העליון--כגון שהיה בעליון חנני או ענני ובתחתון חנן או ענן, בידוע שהוא השם העליון. אבל לא ילמוד תחתון מן העליון שתי אותייות.
כז,כג [טו] כתוב בו מלמעלה ספל, ומלמטה קפל--הכול הולך אחר התחתון: שהקפל, פחות מן הספל. כתוב בו מלמעלה קפל, ומלמטה ספל--חוששין שמא זבוב הסיר רגל הקוף, ונעשת סמך; ואינו גובה אלא במידת הקפל הקטנה. וכן כל כיוצא בזה, שיד בעל השטר על התחתונה.
כז,כד מעשה בשטר שהיה כתוב בו שש מאות וזוז אחד, והרי הדבר ספק אם שש מאות זוז וזוז, או שש מאות אסתירא וזוז; ואמרו חכמים, ייטול שש מאות אסתירא וזוז, שיד בעל השטר על התחתונה. אם כן למה לא נאמר שש מאות פרוטה וזוז--לפי שהפרוטות כולל אותן הסופר זוזין, ואחר כך כותבין. וכן כל כיוצא בזה בכל זמן ובכל מקום לפי דרכם הידוע, על פיו עושין.
כז,כה [טז] שטר שכתוב בו אסתירא מאה מעי, או שכתוב בו מאה מעי אסתירא--הלך אחר פחות שבלשונות, ואינו נוטל אלא מאה אסתירות: שיד בעל השטר לעולם על התחתונה, מפני שהוא המוציא מחברו; ואינו מוציא, אלא בדבר שאין בו ספק.
כז,כו לפיכך כל שטר שיש בו משמע שתי לשונות, שמא כך או שמא כך--אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן; ואם תפס בעליונה--אין מוציאין מידו, אלא בראיה ברורה.
כז,כז [יז] כתוב בו מטבע זהב, אין פחות מדינר זהב. זהב דינרין או דינרין זהב, אין פחות משני דינרין של זהב. זהב בדינרין, אין פחות משווה שני דינרין של כסף מן הזהב. וכן כל כיוצא בזה.