הלכות עדות

יש בכללן שמונה מצוות--שלוש מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להעיד בבית דין למי שיודע לו עדות; (ב) לדרוש ולחקור העדים; (ג) שלא יורה העד בדין זה שהעיד עליו, בדיני נפשות; (ד) שלא יקום דבר בעדות אחד; (ה) שלא יעיד בעל עבירה; (ו) שלא יעיד קרוב; (ז) שלא להעיד בשקר; (ח) לעשות לעד זומם כאשר זמם.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות עדות פרק א

א,א  העד מצווה להעיד בבית דין, בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה חברו, בין בעדות שיזכהו בה:  והוא, שיתבענו להעיד בדיני ממונות--שנאמר "והוא עד, או ראה או ידע; אם לא יגיד, ונשא עוונו" (ויקרא ה,א).

א,ב  היה העד חכם גדול, והיה בית דין פחות ממנו בחכמה--הואיל ואין כבודו שילך לפניהם--עשה של כבוד תורה עודף, ויש לו להימנע.  במה דברים אמורים, בעדות ממון.  אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור, וכן בעדות נפשות או מכות--הולך ומעיד:  "אין חכמה . . . לנגד ה'" (משלי כא,ל)--כל מקום שיש חילול השם, אין משגיחין על כבוד הרב.

א,ג  כוהן גדול--אינו חייב להעיד אלא עדות שהיא למלך ישראל בלבד, הולך לבית דין הגדול ומעיד בה; אבל בשאר העדייות, פטור.

א,ד  מצות עשה לדרוש העדים, ולחקור אותן, ולהרבות בשאילתן; ומדקדקין עליהן, ומסיעין אותן מעניין לעניין בעת השאילה, כדי שישתוקו או יחזרו בהן, אם יש בעדותן דופי:  שנאמר "ודרשת וחקרת ושאלת, היטב" (דברים יג,טו).  וצריכין הדיינין להיזהר בעת חקירת העדים, שמא מתוכן ילמדו לשקר.

א,ה  בשבע חקירות בודקין העדים--באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום מימי השבת, ובכמה שעות ביום, ובאיזה מקום:  אפילו אמר היום הרגו, או אמש הרגו--שואלין לו באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזו שעה.

א,ו  ומכלל החקירות, יתר על השבע השוות בכול, שאם העידו עליו שעבד עבודה זרה--שואלין להן את מה עבד, ובאיזו עבודה עבד; העידו שחילל את השבת--שואלין אותן איזו מלאכה עשה, והיאך עשה; העידו שאכל ביום הכיפורים--שואלין אותן איזה מאכל אכל, וכמה אכל; שהרג את הנפש, שואלין אותן במה הרגו.  וכן כל כיוצא בזה, הרי הוא מכלל החקירות.

א,ז  [ה] החקירות והדרישות--הם הדברים שהן עיקר העדות, ובהן יתחייב או ייפטר.  והן כוונת המעשה שעשה, וכיוון הזמן, וכיוון המקום--שבהן יוזמו העדים, או לא יוזמו:  שאין אנו יכולין להזים העדים, עד שיכוונו הזמן והמקום.

א,ח  [ו] ועוד מרבין לבדוק את העדים בדברים שאינן עיקר בעדות, ואין העדות תלויה בהן; והם הנקראים בדיקות.  וכל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח.

א,ט  כיצד הן הבדיקות:  הרי שהעידו עליו שהרג, ונחקרו בשבע החקירות שמנינו, שהן בכוונת הזמן וכוונת המקום, ונדרשו בכוונת המעשה, וכיוונו הכלי שהרגו בו--בודקין אותן עוד, ואומרין להן, מה היה לובש הנהרג או ההורג, בגדים לבנים או שחורים, עפר הארץ שנהרג עליה, לבן או אדום.  אלו וכיוצא בהן, הם הבדיקות.

א,י  מעשה שאמרו עדים הרגו במקום פלוני תחת התאנה, ובדקו העדים ואמרו להם, תאנים שלה שחורות היו או לבנות, עוקצין של אותם התאנים ארוכות היו או קצרות.  וכל המרבה בבדיקות אלו וכיוצא בהן, משובח.
 

הלכות עדות פרק ב

ב,א  מה בין חקירות לבדיקות:  בחקירות ודרישות--אם כיוון האחד את עדותו, והעד השני אמר איני יודע--עדותן בטילה; אבל בבדיקות--אפילו שניהן אומרין, אין אנו יודעין--עדותן קיימת.  ובזמן שהן מכחישין זה את זה, אפילו בבדיקות--עדותן בטילה.

ב,ב  כיצד:  העידו שהרג זה את זה, ואמר העד האחד כשנחקר בשבוע פלוני, בשנה פלונית, בחודש פלוני, בכך וכך בחודש, ברביעי בשבת, בשש שעות ביום, במקום פלוני הרגו; וכן כשדרשו במה הרגו, אמר הרגו בסיף.  וכן העד השני כיוון עדותו בכול חוץ מן השעות, שאמר איני יודע בכמה שעות היה ביום, או שכיוון את השעה, ואמר איני יודע במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהיה בידו--עדותן בטילה.

ב,ג  אבל אם כיוונו הכול, ואמרו להן הדיינין כליו היו שחורים או לבנים, ואמרו אין אנו יודעים, ולא שמנו ליבנו לדברים אלו שאין בהן ממש--עדותן קיימת.

ב,ד  [ב] אמר אחד כלים שחורים היה לבוש, ואמר השני לא כי, אלא כלים לבנים היה לבוש--הרי עדותן בטילה; וכאילו אמר האחד ברביעי בשבת והשני בחמישי, שאין כאן עדות, או שאמר האחד בסיף הרגו, והשני אומר ברומח שאין כאן עדות:  שנאמר "נכון הדבר" (דברים יג,טו; דברים יז,ד); וכיון שהכחישו זה את זה, בדבר מכל הדברים--אין זה "נכון".

ב,ה  [ג] היו העדים מרובים--שניים מהן כיוונו עדותן בחקירות ובדרישות, והשלישי אומר איני יודע--תתקיים העדות בשניים, וייהרג.  אבל אם הכחיש את שניהן, אפילו בבדיקות--עדותן בטילה.

ב,ו  [ד] עד אחד אומר ברביעי בשבת בשניים בחודש, והשני אומר ברביעי בשבת בשלושה בחודש--עדותן קיימת:  שזה ידע בעיבורו של חודש, וזה לא ידע.

ב,ז  במה דברים אמורים, עד חצות החודש.  אבל אחר חצות--כגון שאמר האחד בשישה עשר בחודש, והשני אומר בשבעה עשר--אף על פי שכיוונו שניהם יום אחד מימי השבת, עדותן בטילה:  שאין חצי החודש בא, אלא וכבר ידעו הכול אימתיי היה ראש החודש.  [ה] אמר האחד בשלושה בחודש, והשני אומר בחמישה--עדותן בטילה.

ב,ח  אמר עד אחד בשתי שעות ביום, והשני אומר בשלוש שעות היה--עדותן קיימת, שדרך העם לטעות בשעה אחת.  אבל אם אמר האחד בשלוש שעות, והשני אומר בחמש--עדותן בטילה.

ב,ט  אמר עד אחד קודם הנץ החמה, ואחד אומר בהנץ החמה--עדותן בטילה, אף על פי שהיא שעה אחת:  שהדבר ניכר לכול.  וכן אם נחלקו בשקיעתה.
 

הלכות עדות פרק ג

ג,א  אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד,כב; במדבר טו,טז).  אבל אמרו חכמים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה.

ג,ב  כיצד:  אמרו העדים בפנינו הלווה זה את זה מנה בשנה פלונית--אף על פי שלא כיוונו את החודש, ולא את המקום שהלווה בו, ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני או ממטבע פלוני--עדותן קיימת.

ג,ג  [ב] במה דברים אמורים, בהודאות והלוואות ומתנות ומכירות וכיוצא בהן.  אבל בדיני קנסות--צריכין דרישה וחקירה, ואין צריך לומר במלקייות ובגלות.  וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וחשש לו--צריך דרישה וחקירה כעדי נפשות, אף על פי שהן עדי הודאות והלוואות.

ג,ד  [ג] אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה, אם הכחישו העדים זה את זה בחקירות או בדרישות, עדותן בטילה; ואם הכחישו זה את זה בבדיקות, עדותן קיימת.

ג,ה  כיצד:  אחד אומר בניסן לווה ממנו, והשני אומר לא כי, אלא באייר, או שאמר האחד בירושלים, והשני אומר לא כי, אלא בלוד היינו--עדותן בטילה; וכן אם אמר האחד חבית של יין הלווהו, והשני אומר של שמן הייתה--עדותן בטילה:  שהרי הוכחשו בדרישה.

ג,ו  אבל אם אמר האחד מנה שחור, והשני אומר מנה לבן היה, זה אומר בדייטה העליונה היו כשהלווהו, והשני אומר בדייטה התחתונה היו--עדותן קיימת.  אפילו אמר האחד מנה הלווהו, והשני אומר מאתיים--חייב לשלם מנה, שיש בכלל מאתיים מנה.  וכן אם אמר האחד דמי חבית של יין יש לו בידו, וזה אומר דמי חבית שמן--משלם בפחות שבדמים.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ז  [ד] דין תורה שאין מקבלין עדות, לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, אלא מפי העדים:  שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו)--מפיהם, ולא מכתב ידן.  אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר, אף על פי שאין העדים קיימין, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.  ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות, אלא מפיהם, ולא מכתב ידן.

ג,ח  [ה] כל עד שנחקרה עדותו בבית דין, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות--אינו יכול לחזור בו.  כיצד:  אמר מוטעה הייתי, שוגג הייתי, נזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי--אין שומעין לו, אפילו נתן טעם לדבריו.

ג,ט  וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי.  כללו של דבר:  כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו, שיבוא מכללן ביטול העדות, או הוספת תנאי בה--אין שומעין לו.

ג,י  [ו] עדים החתומין על השטר--הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואינן יכולין לחזור בהן.  במה דברים אמורים, בשאפשר לקיים את השטר שלא מפיהם, כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר.

ג,יא  אבל אם אי אפשר לקיימו אלא מפיהם, ואמרו כתב ידינו הוא זה, אבל קטנים היינו, קרובים היינו, אנוסין היינו, מוטעין היינו--הרי אלו נאמנים, וייבטל השטר.

ג,יב  [ז] אמרו פסולי עדות היינו בעבירה, או שוחד לקחנו על עדות זו--אין נאמנין:  שאין אדם משים עצמו רשע, עד שיעידו עליו עדים שהוא רשע.  וכן אם אמרו אמנה היו דברינו, אין נאמנין--שהמעיד על שטר אמנה, כמעיד בשקר.

ג,יג  [ח] אמרו העדים שטר מכר זה, מודעה נמסרה לנו עליו--אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר, הרי אלו נאמנין.  [ט] אמרו על תנאי היה שטר זה--אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר, אין נאמנין; ואם אין השטר מתקיים אלא מפיהם, נאמנין, ואומרין לבעלי הדין, קיימו התנאי ובואו לדין.  [י] אמר האחד מן העדים על תנאי היו הדברים, והשני אומר לא היה שם תנאי--הרי כאן עד אחד.

ג,יד  [יא] גם בדיני ממונות, אין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין.  ואם היה בעל דין חולה, או שהיו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא--הרי אלו מקבלין עדים שלא בפניו.

ג,טו  במה דברים אמורים, בעדות על פה.  אבל השטר, מקיימין בבית דין את עדיו שלא בפני בעל דין.  ואפילו היה עומד וצווח ואומר, שטר מזוייף הוא, עדי שקר הן, פסולי עדות הן--אין משגיחין בו, אלא מקיימין את השטר.  ואם יש לו ראיה לפסול, יפסול.

ג,טז  [יב] כל מי שיש לו ראיה בעדים, הוא מיטפל בעדים עד שיביא אותן לבית דין.  ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם, וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו שיבואו ויעידו לו--הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים.  וכן כל כיוצא בדברים אלו, דנין בהן לאלם.
 

הלכות עדות פרק ד

ד,א  עדי נפשות--צריכין שיהיו שניהם רואין העושה עבירה כאחד, וצריכין להעיד כאחד, ובבית דין אחד.  אבל בדיני ממונות, אינן צריכין לכך.

ד,ב  כיצד:  היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה, והעד השני רואהו מחלון אחר--אם היו שני העדים רואין זה את זה, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין.  היה זה המתרה בו רואה את העדים, והעדים רואין אותו--אף על פי שאין רואין זה את זה, המתרה מצרפן.

ד,ג  היו שני העדים בבית אחד, והוציא אחד מהן ראשו מן החלון, וראה זה שעושה מלאכה בשבת, ואחד מתרה בו, והכניס ראשו, וחזר העד השני והוציא ראשו מאותו החלון וראהו--אין מצטרפין:  עד שיראו שניהם כאחד.

ד,ד  היו שני עדים רואין אותו מחלון זה, ושני עדים רואין אותו מחלון אחר, ואחד מתרה בו באמצע--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי זו עדות אחת; ואם לא היו רואין אלו את אלו, ולא צירף אותן המתרה--הרי אלו שתי עדייות.  לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת--הוא והן נהרגין, שהרי הוא נהרג בעדות הכת השנייה.

ד,ה  [ב] אבל בדיני ממונות--אף על פי שראו זה אחר זה, עדותן מצטרפת.  כיצד:  אמר האחד בפניי הלווהו ביום פלוני, או בפניי הודה לו, ואמר העד השני וכן אני הלווהו בפניי, או הודה לו ביום אחר--הרי אלו מצטרפין.

ד,ו  [ג] וכן אם אמר האחד בפניי הלווהו, והשני אומר בפניי הודה לו, או שאמר הראשון בפניי הודה לו, והשני שהעיד אחר זמן אמר בפניי הלווהו--הרי אלו מצטרפין.

ד,ז  [ד] וכן בעת שמעידין בבית דין--יבוא אחד, ושומעין דבריו היום, וכשיבוא העד השני לאחר זמן, שומעין דבריו; ומצטרפין זה לזה, ומוציאין בהן הממון.

ד,ח  [ה] וכן אם היה עד אחד בכתב, ועד אחד על פה--מצטרפין.  ואם אמר זה שלא כתב עדותו, קניתי מידו על דבר זה, ולא בא המלווה הזה, ולא שאל ממני לכתוב--שניהם מצטרפין; ונעשת מלווה בשטר, ואינו יכול לומר פרעתי.

ד,ט  [ו] העיד העד האחד בבית דין זה, והעיד השני בבית דין אחר--יבוא בית דין אצל בית דין, ויצטרפו עדותן.  וכן אם העידו שני העדים בבית דין זה, וחזרו והעידו בבית דין אחר--יבוא אחד מכל בית דין ובית דין, ויצטרפו.  אבל העד עם הדיין שהעידו שני העדים בפניו, אין מצטרפין.

ד,י  [ז] אף על פי שמצרפין העדות, בדיני ממונות, צריך שיעיד כל עד אחד משניהם, בכל הדבר כמו שביארנו.  אבל אם העיד אחד במקצת הדבר, והעיד השני במקצתו--אין מקיימין את הדבר מעדות שניהם:  שנאמר "יקום דבר" (דברים יט,טו), ולא חצי דבר.

ד,יא  כיצד:  זה אומר אכל שדה זו שנה פלונית, וזה העיד שאכלה בשנה שנייה, וזה העיד שאכלה בשנה שלישית--אין מצרפין עדות שלושתן ואומרים הרי אכלה שלוש שנים:  שכל אחד ואחד, העיד במקצת הדבר.

ד,יב  וכן אם העיד זה שאני ראיתי שערה אחת בצד ימינו של זה, וזה אומר ואני ראיתי שערה אחת בצד שמאלו באותו היום--אין מצטרפין דברי שניהם כדי שנאמר הרי העידו שניהם שהיה זה גדול ביום פלוני:  לפי שכל אחד, העיד במקצת הסימנין.

ד,יג  אפילו העידו שניים בשערה אחת, והעידו שניים אחרים בשערה אחת, שהרי כל כת מהם העידה על חצי דבר--אין זו עדות.

ד,יד  אבל אם העיד האחד שראה שתי שערות בצד ימין, והעיד השני שראה שתי שערות בצד שמאל--מצטרפין.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות עדות פרק ה

ה,א  אין חותכין דין מן הדינין על פי עד אחד, לא דיני נפשות ולא דיני ממונות--שנאמר "לא יקום עד אחד באיש, לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט,טו); ומפי השמועה למדו שקם הוא לשבועה, כמו שביארנו בהלכות טוען.

ה,ב  בשני מקומות האמינה תורה עד אחד--בסוטה שלא תשתה מי המרים, ובעגלה ערופה שלא תיערף, כמו שביארנו במקומן.  וכן מדבריהן, בעדות אישה שיעיד לה שמת בעלה.  [ג] וכן כל מקום שעד אחד מועיל, אישה ופסול כן מעידין--חוץ מעד אחד של שבועה:  שאין מחייבין שבועה אלא בעדות עד כשר הראוי להצטרף עם אחר, ויתחייב זה הנשבע על פיו ממון.

ה,ג  "על פי שניים עדים, או על פי שלושה עדים" (ראה דברים יז,ו; דברים יט,טו), לעשות שלושה כשניים.  מה השניים, אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול, בטילה העדות--אף השלושה.  והוא הדין למאה, אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול--בטילה העדות, בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות.

ה,ד  במה דברים אמורים, בזמן שנתכוונו כולם להעיד.  אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד--מה יעשו שני אחים בכלל העם וראו כשהרג זה את זה, או כשחבל בו, או כשחטף חפץ מידו.

ה,ה  וכיצד בודקין הדבר:  כשיבואו לבית דין עדים מרובין--כת אחת, אומרין להם, כשראיתם זה שהרג או חבל, להעיד באתם או לראות:  כל מי שאמר לא באתי להעיד עליו, אלא לראות מה הדבר, ובכלל העם באתי--מפרישין אותו; וכל מי שאמר להעיד באתי, ולכוון העדות--מפרישין אותו.  אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול, עדות כולם בטילה.

ה,ו  במה דברים אמורים, בשהיה בהן קרוב או פסול.  אבל אם היו כולם כשרים, אחד המתכוון להעיד ואחד שלא נתכוון להעיד--הואיל וראה הדבר וכיוון עדותו, והייתה שם התראה, חותכין הדין על פיו, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות.

ה,ז  [ו] שטר שהיו עדיו מרובין, ונמצא אחד מהן פסול, או שהיו בהם שניים קרובים זה לזה, והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותן--אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום, שהרי נתכוונו כולם להעיד--הרי זה בטיל; ואם לאו, תתקיים העדות בשאר.

ה,ח  ולמה מקיימין העדות בשאר--שהרי אפשר שחתמו הכשרים, והניחו מקום לגדול לחתום, ובא זה הקרוב או הפסול, וחתם שלא מדעתם.  [ז] אף על פי שהעד שחתם תחילה בשטר, הוא הפסול--הרי השטר כשר.

ה,ט  [ח] כל עד שהעיד בדיני נפשות, אינו מורה בדין זה הנהרג, ולא ילמד עליו לא זכות, ולא חובה.  ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו--שנאמר "ועד אחד, לא יענה בנפש למות" (במדבר לה,ל), בין לזכות בין לחובה.  ומהו זה שנאמר "למות":  כלומר עד שהעיד בנפש למות--לא יענה דבר, אלא יעיד וישתוק.

ה,י  אבל בדיני ממונות, יש לעד ללמד זכות וחובה.  אבל לא יימנה מן הדיינין, ולא ייעשה דיין, שאין עד נעשה דיין, אפילו בדיני ממונות.  [ט] במה דברים אמורים, בדבר שצריך עדים מן התורה, וצריך דיינין לדון באותו הדבר מן התורה.  אבל בשל דבריהם, עד נעשה דיין.

ה,יא  כיצד:  אחד שהביא את הגט ואמר, בפניי נכתב ובפניי נחתם--הוא ושניים נותנין אותו לה, ונמצא כאילו נטלתו בבית דין.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות עדות פרק ו

ו,א  כבר ביארנו שקיום שטרות מדבריהם, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.  ואף על פי כן אין מקיימין שטרות אלא בשלושה, אפילו שלושתן הדיוטות, מפני שהוא דין.  ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה, כמו שביארנו.

ו,ב  באחד מחמישה דרכים, יתקיים השטר בבית דין:  הדרך האחת, שיהיו הדיינין מכירין כתב ידי העדים, שזו עדות פלוני וזו עדות פלוני.  הדרך השנייה, שיחתמו העדים בפניהם.  הדרך השלישית, שיבואו העדים החותמין לפניהם ויאמר כל אחד ואחד, זה כתב ידי ואני עד בדבר זה.  הדרך הרביעית, שאם מתו עדי השטר או שהיו במדינה אחרת, ויבואו עדים אחרים ויעידו על כתב ידן שהוא זה.  הדרך החמישית, שיהיה כתב ידן יוצא בשטרות אחרות, ועורכין בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות האחרות ויהיה דומה זה לזה, וייראה להם ביחד, שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו.

ו,ג  אין מקיימין את השטר משטרות אחרות, אלא משתי שטרות של שתי שדות, שאכלום בעליהם שלוש שנים אכילה נכונה גלויה בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם, כדרך שאוכלין כל בעלי שדות שדותיהן; או משתי שטרי כתובות:  והוא, שיצאו שני השטרות מתחת ידי אחר--לא מתחת ידי זה שרוצה לקיים שטרו, שמא זייף הכול.

ו,ד  וכן מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער, והוחזק בבית דין--מקיימין ממנו לבדו, כמו שמקיימין משטרי שתי שדות או שתי כתובות.

ו,ה  [ד] בית דין שכתבו במושב שלושה היינו, ונתקיים שטר זה בפנינו--הרי זה מקויים, אף על פי שלא פירשו באיזה דרך מחמש הדרכים נתקיים:  שאין חוששין לבית דין, שמא יטעו.  וכבר נהגו כל בתי דינין שראינו ושמענו, שיכתבו הדרך שנתקיים בה בפניהם.  [ה] ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר, אלא מחזיקין אותן שהן בקיאין ולא יטעו; אבל בודקין אחר העדים.

ו,ו  שלושה שישבו לקיים את השטר, ומת אחד מהם--צריך לכתוב במושב שלושה היינו, והאחד איננו:  שמא יראה הרואה, ויאמר בשניים קיימוהו; אפילו היה כתוב בו בבית דין, יאמר הרואה שמא דימו ששניהם בית דין הם.  ואם יש בו משמע שהיו שלושה, אינו צריך.

ו,ז  שלושה שישבו לקיים את השטר, ובאו שני עדים ועירערו על אחד מהן שהוא גזלן וכיוצא בו, ובאו שניים אחרים והעידו שחזר בתשובה--אם עד שלא חתמו העידו שחזר--הרי זה חותם עימהם, שהרי שלושה היו.  ואם אחר שחתמו השניים העידו עליו שחזר בתשובה--אינו חותם עימהם, שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השניים.

ו,ח  במה דברים אמורים, בשעירערו עליו בעבירה.  אבל אם עירערו עליו בפגם משפחה, כגון שאמרו אימו לא נשתחררה ועבד הוא, או לא נתגיירה אימו וגוי הוא, ונודע אחר שחתמו השניים שאין במשפחתו פגם, ושהוא כשר--הרי זה חותם עימהם, שזה גילוי דבר שהיה מקודם.

ו,ט  [ח] מותר לכתוב הקיום בשטר, קודם שיתקיים השטר וחותמין הדיינין אחר שיתקיים השטר--שאין הכתיבה עיקר, אלא החתימה.  ואין הדיינין צריכין לקרות השטר שמקיימין אותו, אלא מקיימין אותו מעדיו, אף על פי שלא ידעו מה כתוב בו.
 

הלכות עדות פרק ז

ז,א  מעיד הקרוב, על כתב ידי קרובו.  כיצד:  שטר שעדיו ראובן ושמעון ומתו, או הלכו למדינת הים, ובא בנו של ראובן ואמר, זה כתב ידו של אבי, ובא בנו של שמעון ואמר, זה כתב ידו של אבי--הרי אלו כשני עדים שאינן קרובים; ואם נצטרף עימהם שלישי, והעיד על כתב ידי שניהן--הרי נתקיים השטר.

ז,ב  ואלו מדברים שנאמנין הגדולים להעיד בגודלן, מה שראו בקוטנן.  נאמן אדם לומר כשהוא גדול, זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי, וזה כתב ידו של אחי, שהייתי מכיר בכתב ידם כשהייתי קטן:  והוא שיצטרף עימו, אחר שמכיר כתב ידם כשהוא גדול.

ז,ג  שטר שעדיו ראובן ושמעון, ובאו שניים והעידו שניהם שזה כתב ידו של ראובן וזה כתב ידו של שמעון--נתקיים השטר.  אבל אם העיד זה על כתב ידי ראובן, והשני העיד על כתב ידי שמעון--לא נתקיים השטר, לפי שצריך שני עדים על כל כתב יד אחד משניהם; ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן ושמעון כאחד, נתקיים.

ז,ד  אמר הראשון הרי זה כתב ידי, והעיד הוא ואחר על כתב ידי השני--לא נתקיים השטר, לפי שנמצא שלושת רבעי הממון שבשטר תלוי בעדות האחד.  וכן אם העיד אחיו או בנו של ראשון עם אחר, על כתב ידי השני--לא נתקיים, שהרי שלושת רבעי הממון תלוי בעדות הקרובים.

ז,ה  שניים החותמין על השטר, ומת אחד מהן--צריך שני עדים להעיד על כתב ידו של מת.  ואם לא נמצא אלא עד אחד, עם זה העד החי--הרי זה החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפילו על החרס, ומשליכו בבית דין, עד שיוחזק כתב ידו בבית דין, ולא יהא צריך לומר שזה כתב ידי; ויעיד הוא והאחר על כתב ידי המת, ויתקיים כתב ידו הוא שלא מפיו.

ז,ו  שלושה שישבו לקיים את השטר, שניים מהן מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר--עד שלא חתמו, מעידין בפניו וחותם:  שהעדים נעשים דיינין בדבר שהוא מדבריהם, כמו שביארנו.  אבל אחר שחתמו, אין מעידין בפניו וחותם--שהרי בעת שחתמו, לא היו המכירין אלא שניים, ואין מקיימין בשניים אלא עד שיהיו שלושתן מכירין, או יעידו העדים על הכתב בפני כל אחד ואחד.

ז,ז  שניים שהיו חתומין על השטר, ומתו, ובאו שניים ואמרו כתב ידם הוא זה, אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו--אף על פי שיש שם עדים אחרים שזה כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין--הרי זה לא נתקיים; אלא מעמידין השניים שבשטר כנגד השניים שהעידו עליהן שהן פסולין, ואין גובין בו כלום.
 

הלכות עדות פרק ח

ח,א  מי שחתם על השטר, ובא להעיד על כתב ידו בבית דין, והכיר כתב ידו, שזה הוא בוודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל, ולא ימצא בליבו זיכרון שזה לווה מזה מעולם--הרי זה אסור להעיד על כתב ידו זה בבית דין:  שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה, אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו, כדי להזכירו הדבר; אבל אם לא נזכר, לא יעיד.

ח,ב  אחד הזוכר את העדות מעצמו אחר שראה כתב ידו, או שהזכירוהו אחרים ונזכר--ואפילו הזכירו העד השני שהעיד עימו--אם נזכר, הרי זה מעיד.  אבל אם הזכירו התובע עצמו--אף על פי שנזכר--אינו מעיד, מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד לו בשקר בדבר שלא ידע.

ח,ג  ולפיכך אם היה התובע תלמיד חכמים, והזכיר התובע הזה את העד ונזכר--הרי זה יעיד לו:  שתלמיד חכמים יודע שאלמלי לא זכר הדבר, לא היה מעיד.  וקל הוא שהקלו בדיני ממונות, שאף על פי ששכח הדבר מכמה שנים, והכתב הוא שהזכירו הדבר--הרי זה מעיד.

ח,ד  הואיל והדבר כן, שטר שיצא לבית דין, ובאו עדיו ואמרו, כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו, ואין אנו זוכרין שזה לווה מזה או מכר לו--לא נתקיים השטר, והרי הוא כחרס:  עד שיזכרו עדותן.  וכל מי שאינו דן כזה--לא ידע בדיני ממונות, בין ימינו לשמאלו.

ח,ה  אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר, או שהיו עדים שזה כתב ידם--מקיימין את השטר.  ואין משגיחין על דבריהן שאמרו, אין אנו זוכרין עדות זו:  שמא חזרו בהן, וזה שאמרו אין אנו זוכרין, כדי לבטל השטר; וכאילו אמרו קטנים היינו, פסולי עדות היינו--שאינן נאמנין, הואיל ויתקיים השטר שלא על פיהם.

ח,ו  ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות, ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם, אם הם זוכרין עדות זו, או אינם זוכרין אותה:  שאפילו באו ואמרו, אין אנו זוכרין אותה--אין שומעין להן, הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן.

ח,ז  [ה] אחד הכותב עדותו על השטר, או שנמצא כתוב אצלו בפנקסו ובכתב ידו, פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני בכך וכך--אם זכר מעצמו, או הזכירוהו אחרים ונזכר--מעיד.  ואם לאו, אסור להעיד:  שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן, פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך, והעיד הוא, שיש לזה אצל זה; והוא אינו יודע מן הדבר כלום, אלא מפי אחר שמע והעיד.
 

הלכות עדות פרק ט

ט,א  עשרה מיני פסלנות הם; כל מי שנמצא בו אחד מהן, הרי הוא פסול לעדות.  ואלו הן--הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחירשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן; הרי אלו עשרה.

ט,ב  נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר "על פי שניים עדים" (דברים יז,ו)--לשון זכר, לא לשון נקבה.  [ג] וכן הטומטום והאנדרוגינוס פסולין, מפני שהן ספק אישה.  וכל מי שהוא ספק כשר, ספק פסול--הרי הוא פסול:  שאין העד בא אלא להוציא ממון על פיו, או לחייב על פיו; ואין מוציאין ממון מספק ואין עונשין מספק, דין תורה.

ט,ג  [ד] העבדים פסולין לעדות, דין תורה:  שנאמר בעדים "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), מכלל שאחיו כמוהו--מה אחיו בן ברית, אף העד בן ברית.  קל וחומר לגויים:  אם עבדים שהן במקצת מצוות פסולין--הגויים, לא כל שכן.

ט,ד  [ה] מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין, פסול.  [ו] וכל מי שנשתחרר, והרי הוא מחוסר גט שיחרור--פסול:  עד שיגיע הגט לידו ויטבול, וייעשה מכלל בני ברית; ואחר כך יעיד.

ט,ה  [ז] הקטנים פסולין לעדות מן התורה:  שנאמר בעדים "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, לפני ה'" (דברים יט,יז)--"אנשים", לא קטנים.  אפילו היה הקטן נבון וחכם--הרי הוא פסול, עד שיביא שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה גמורות.  ואם הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות, ונולד בו סימן מסימני סריס--הרי זה סריס, ויעיד.  ואם לא נולד בו--לא יעיד עד רוב שנותיו, כמו שביארנו בהלכות אישות.

ט,ו  [ח] קטן שהגיע לכלל שנותיו, שנראו בו סימני בגרות מלמעלה--אינו צריך.  ואם לאו--אין מקבלין עדותו, עד שייבדק.  ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ואינו יודע בטיב משא ומתן--אין עדותו עדות בקרקעות, מפני שאינו מדקדק בדברים:  שהרי אינו יודע.  אבל בעדות מיטלטלין--מקבלין עדותו, הואיל והוא גדול.

ט,ז  [ט] השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצוות.  ולא שוטה שהוא מהלך ערום, ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד; אלא כל מי שנטרפה דעתו, ונמצאת דעתו משובשת תמיד אפילו בדבר מן הדברים--אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים--הרי זה פסול, ובכלל השוטים ייחשב.

ט,ח  הנכפה--בעת כפייתו, פסול; ובעת שהוא בריא, כשר; ואחד הנכפה מזמן לזמן, או הנכפה תמיד בלא עת קבוע:  והוא, שלא תהיה דעתו משובשת תמיד--שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאתם, דעתן מיטרפת עליהם.  וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה.

ט,ט  [י] הפתיים ביותר שאינן מכירין דברים הסותרין זה את זה, ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלין והנחפזין בדעתם, והמשתגעים בדעתן ביותר--הרי כל אלו בכלל השוטים.  ודבר זה, לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעות בכתב.

ט,י  [יא] החירש כשוטה, שאין דעתו נכונה, ואינו בן מצוות.  ואחד חירש שמדבר ואינו שומע, או ששומע ואינו מדבר--אף על פי שראייתו ראייה מעולה, ודעתו נכונה--צריך להעיד בבית דין בפיו, או שיהיה ראוי להעיד בפיו, ויהיה ראוי לשמוע דברי הדיינין, והאיום שמאיימין עליו.

ט,יא  וכן אם נשתתק--אף על פי שנבדק כדרך שבודקין לגיטין, ונמצאת עדותו מכוונת, והעיד בפנינו בכתב ידו--אינה עדות כלל:  חוץ מעדות אישה, לפי שבעגונה הקלו.

ט,יב  הסומין--אף על פי שמכירין הקול, וידעו האנשים--הרי אלו פסולין מן התורה:  שנאמר "והוא עד, או ראה" (ויקרא ה,א)--מי שהוא ראוי לראות, הוא שמעיד.  והסומה באחת מעיניו, כשר להעיד.
 

הלכות עדות פרק י

י,א  הרשעים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס" (שמות כג,א); מפי השמועה למדו, אל תשת רשע עד.  ואפילו עד כשר שידע בחברו שהוא רשע, ואין הדיינין מכירין רשעו--אסור לו להעיד עימו, אף על פי שהיא עדות אמת:  מפני שמצטרף עימו; ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע, עד שנתקבלה עדותו.

י,ב  ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחברו, וידע שהעד השני שעימו עד שקר--שאסור לו להעיד, שנאמר "אל תשת ידך עם רשע" (שמות כג,א).

י,ג  [ב] איזה הוא רשע:  כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות--הרי זה רשע, ופסול לעדות, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע, שנאמר "והיה אם בן הכות, הרשע" (דברים כה,ב).  ואין צריך לומר למחוייב מיתת בית דין--שהוא פסול, שנאמר "אשר הוא רשע למות" (במדבר לה,לא).

י,ד  [ג] עבר על עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה, הרי זה פסול מן התורה; ואם היה החיוב שבה מדבריהם, הרי זה פסול מדבריהם.

י,ה  כיצד:  אכל בשר בהמה בחלב, או שאכל נבילות ושקצים וכיוצא בהן, בין לתיאבון בין להכעיס, או שחילל את יום טוב ראשון, או שלבש שעטנז, שהוא שווע או טווי או נווז--הרי זה פסול לעדות מן התורה.

י,ו  אבל אם אכל בשר עוף בחלב, או שחילל יום טוב שני של גלייות, או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכיוצא בו--הרי זה פסול לעדות מדבריהם.  וכבר מנינו כל עבירה שחייבין עליה מלקות; וכבר נתבאר בכל מצוה ומצוה דברים שאיסורן מן התורה, ודברים שאיסורן מדבריהם.

י,ז  [ד] ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות, אף על פי שהן בני תשלומין, ואינן בני מלקייות.  הואיל ולוקחין ממון שאינו שלהם בחמס--פסולין, שנאמר "כי יקום עד חמס" (דברים יט,טז):  כגון הגנבים והגזלנים--אף על פי שהחזיר--הרי הוא פסול לעדות, מעת שגנב או גזל.

י,ח  וכן עד זומם--אף על פי שהוזם בעדות ממון, ושילם--הרי זה פסול מן התורה, לכל עדות.  ומאימתיי הוא נפסל:  מעת שהעיד בבית דין--אף על פי שלא הוזם על אותה עדות, אלא אחר כמה ימים.

י,ט  וכן המלווה בריבית--אחד הלווה, ואחד המלווה--שניהם פסולין לעדות:  אם ריבית קצוצה עשו, הרי הן פסולין לעדות מן התורה; ואם אבק ריבית עשו, הרי הן פסולין מדבריהם.

י,י  וכן כל העובר על גזל של דבריהם, הרי הוא פסול מדבריהם.  כיצד:  החמסנים, והן הלוקחין קרקע או מיטלטלין שלא ברצון הבעלים--אף על פי שנותנין הדמים, הרי אלו פסולין מדבריהם.

י,יא  וכן הרועים--אחד רועה בהמה דקה, ואחד רועה בהמה גסה של עצמן--הרי אלו פסולין:  שחזקתן פושטין בגזל, ומניחים בהמתן לרעות בשדות ובפרדסים; ולפיכך סתם רועה פסול.  ומגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, פסולין; אבל בחוצה לארץ, כשרין.  ומותר לגדל בהמה גסה, בכל מקום.

י,יב  וכן המוכסין, סתמן פסולין--מפני שחזקתן ליקח יותר מדבר הקצוב להם בדין המלכות, ולוקחין היתר לעצמן.  אבל גבאי מנת המלך, סתמן כשרין; ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת, יתר מן הראוי להם לגבות--הרי אלו פסולין.

י,יג  וכן מפריחי יונים ביישוב--פסולין, מפני שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים בחינם.  וכן סוחרי שביעית--והם בני אדם שיושבין בטילין, וכיון שבאה שביעית, פושטים זרועותיהן, ומתחילין לישא וליתן בפירות--שחזקת אלו שהן אוספין פירות שביעית, ועושין בהן סחורה.

י,יד  וכן המשחק בקוביה--והוא, שלא תהיה לו אומנות אלא היא--הואיל ואינו עוסק ביישוב העולם, הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביה, שהוא אבק גזל.  ולא בקוביה בלבד אמרו, אלא אפילו בקליפי אגוזים וקליפי רימונים.

י,טו  וכן לא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו הממירין בבהמה חיה ועוף, ואמרו כל הקודם את חברו או כל הנוצח את חברו, ייטול בעליו את שניהן, וכן כל כיוצא בשחוק זה--והוא, שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה--הרי זה פסול.  וכל אלו פסולין מדבריהם.

י,טז  [ה] אריס שלקח דבר מועט מן הפירות שביכרו בימי ניסן וימי תשרי, קודם שתיגמר מלאכתן--אף על פי שלקח שלא מדעת בעל השדה--אינו גנב, וכשר לעדות:  שאין בעל השדה מקפיד על זה.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות עדות פרק יא

יא,א  מי שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ--הרי זה בחזקת רשע, ופסול לעדות מדבריהם:  שכל מי שירד עד כך, חזקה שהוא עובר על רוב העבירות שיבואו לידו.

יא,ב  לפיכך אין מוסרין עדות לעם הארץ, ואין מקבלין ממנו עדות:  אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות, ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי הישרים, ויש בו דרך ארץ--מקבלין עדותו, אף על פי שהוא עם הארץ, ואינו לא במקרא, ולא במשנה.

יא,ג  נמצאת אומר, כל תלמיד חכמים בחזקת כשר, עד שייפסל; וכל עם הארץ בחזקת פסול, עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים.  [ד] וכל מי שיקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו, או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצוות ובדרך ארץ--הרי זה הדיוט, ועתיד ליתן את הדין:  שהרי מאבד ממון ישראל, על פי רשעים.

יא,ד  [ה] וכן הבזויין, פסולין לעדות מדבריהם; והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק לפני כל העם, וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת, וכיוצא באלו שאינן מקפידין על הבושת:  שכל אלו חשובין ככלב, ואינן מקפידין על עדות שקר.

יא,ה  ומכלל אלו, האוכלין צדקה של גויים בפרהסיה--אף על פי שאפשר להן שייזונו מהן בצנעה--מבזים עצמן לכך, ואינן חוששין.  כל אלו פסולין מדבריהם.

יא,ו  מה בין פסול לעדות מן התורה, לפסול מדבריהם:  שפסול מן התורה שהעיד--עדותו בטילה, אף על פי שלא הכריזו עליו בבתי כנסייות ובבתי מדרשות.  והפסול מדבריהם, צריך הכרזה.

יא,ז  לפיכך כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו--מקבלין אותה, כדי שלא לאבד זכות העם:  שהרי לא ידעו בו שהוא פסול, ואין פסולו אלא מדבריהם.

יא,ח  [ז] עד אחד נאמן באיסורין, אף על פי שהוא פסול לשאר עדייות, שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה, ונאמן לומר כהלכה שחטתי.  אבל החשוד על דבר--אינו נאמן על שלו, אבל נאמן על של אחרים; [ח] לפיכך החשוד על דבר--יש לו לדון בו ולהעיד בו, לאחרים:  חזקה אין אדם חוטא, כדי שייהנו אחרים.

יא,ט  כיצד:  נאמן עם הארץ לומר, פירות פלוני מעושרין הן; ונאמן הנחשד למכור בשר בכור לומר, בשר זה שמוכר פלוני חולין הוא; וכן כל כיוצא בזה, משאר האיסורין.  לפי שאימת האיסורין על הרשעים, ואין אימת הממון עליהן.

יא,י  [ט] מלכי ישראל--לא מעידין, ואין מעידין עליהן:  שהן בחזקת אלמים בעלי זרוע, ואינן נכנעין תחת עול הדיינין.  אבל כוהן גדול--מעידין עליו, ומעיד הוא למלך בבית דין הגדול כמו שביארנו.

יא,יא  [י] המוסרין, והאפיקורוסין, והמינים, והמשומדים--לא הוצרכו חכמים למנות אותן בכלל פסולי העדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל.  אבל אלו המורדין הכופרין, פחותין הן מן הגויים:  שהגויים--לא מעלין ולא מורידין, ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא; ואלו--מורידין ולא מעלין, ואין להן חלק לעולם הבא.
 

הלכות עדות פרק יב

יב,א  כל הנפסל בעבירה--אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית--אף על פי שלא התרו בו אינו לוקה, הרי זה פסול לעדות.

יב,ב  במה דברים אמורים, בשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה--כגון שנשבע לשקר או לשוא, או גזל, או גנב, או אכל נבילה וכיוצא בה; אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג--צריכין להזהירו, ואחר כך ייפסל.

יב,ג  כיצד:  ראוהו קושר או מתיר בשבת--צריכין להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינן יודעין זה.  וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב--צריכין להודיעו שהוא שבת, שמא שוכח הוא.

יב,ד  וכן המשחק בקוביה תמיד, או מי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו--צריכין העדים להודיעו, שהעושה דבר זה פסול לעדות:  שרוב העם אינן יודעין דברים אלו.  וכן כל כיוצא בזה.  כללו של דבר:  כל עבירה שהדברים מראין לעדים שזה ידע שהוא רשע, ועבר בזדון--אף על פי שלא התרו בו--הרי זה פסול לעדות, ואינו לוקה.

יב,ה  [ב] אין אדם נפסל בעבירה, על פי עצמו.  הרי שבא לבית דין, ואמר שגנב או גזל או לווה בריבית--אף על פי שמשלם על פי עצמו, אינו נפסל.  וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל בעילה אסורה--אינו נפסל, עד שיהיו שם שני עדים:  שאין אדם משים את עצמו רשע.

יב,ו  לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלווה בריבית, והעיד לוי ואמר לי הלווה בריבית--הרי ראובן נפסל בעדות שמעון ולוי:  אף על פי שהודה לוי שלווה בריבית, אינו משים עצמו רשע; ונאמן על ראובן, ואינו נאמן על עצמו.

יב,ז  וכן מי שהעיד שפלוני רבעו, בין באונסו של נרבע בין לרצונו--הוא ואחר מצטרפין להורגו.  פלוני בא על אשתו--הוא ואחר מצטרפין להורגו, אבל לא להורגה.  וכן כל כיוצא בזה.  פלוני רבע את שורי--הוא ואחר מצטרפין להורגו, שאין אדם קרוב אצל ממונו.

יב,ח  [ג] שניים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה מאלו העבירות, ובאו שניים והעידו שעשה תשובה וחזר בו או שלקה--הרי זה כשר.  אבל אם באו שניים והכחישום, ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל--הרי זה ספק פסול; לפיכך לא יעיד, ואין מוציאין ממון בעדותו, ולא ידון--עד שייוודע שעשה תשובה.

יב,ט  [ד] כל מי שנתחייב מלקות--כיון שלקה בבית דין, חזר לכשרותו.  אבל שאר פסולי עדות, שהן פסולין משום הממון שחמסו או גזלו--אף על פי ששילמו, צריכין תשובה, והרי הן פסולין, עד שייוודע שחזרו בהן מדרכן הרעה.

יב,י  [ה] מאימתיי חזרת מלווה בריבית--משיקרעו את שטריהן מעצמן, ויחזרו בהן חזרה גמורה:  שלא ילוו בריבית, אפילו לגוי.

יב,יא  [ו] מאימתיי חזרת המשחקין בקוביה--משישברו את פסיפסיהן מעצמן, ויחזרו בהן חזרה גמורה:  שלא יעשו, ואפילו בחינם.  [ז] ומאימתיי חזרת מפריחי יונים--משישברו את הכלים שצדין בהן, ויחזרו בהן חזרה גמורה:  שאפילו במדבר, לא יהו עושין.

יב,יב  [ח] מאימתיי חזרת סוחרי שביעית--משתגיע שביעית אחרת, וייבדקו.  ולא חזרת דברים בלבד, אלא כותב אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתיים זוז מפירות שביעית, והרי הן נתונים במתנה לעניים.

יב,יג  [ט] מאימתיי חזרת המועל בשבועות--משיבוא לבית דין שאין מכירין אותו, ויאמר להם חשוד אני, או יתחייב שבועה בבית דין שאין מכירין אותו בממון חשוב, וישלם ולא ירצה להישבע.

יב,יד  וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר, ויצאת טריפה מתחת ידו, שהרי הוא בכלל אוכלי טריפה, שהן פסולין לעדות--הרי זה פסול לעדות:  עד שייראה ממעשיו שהוא ניחם על רעתו, וילבוש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב.

יב,טו  [י] וכן עד זומם שהלך למקום שאין מכירין אותו, ונתנו לו ממון חשוב להעיד בשקר, ולא רצה--הרי זה עשה תשובה, ויחזור לכשרותו.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות עדות פרק יג

יג,א  הקרובים פסולין לעדות דין תורה, שנאמר "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד,טז).  מפי השמועה למדו, שבכלל לאו זה, שלא יומתו אבות על פי בנים, ולא בנים על פי אבות; והוא הדין, לשאר הקרובים.

יג,ב  אין פסול בדין תורה, אלא קרובים ממשפחת אב בלבד.  והם האב עם הבן, והבן עם האב, והאחין מן האב זה עם זה, ובניהם זה עם זה; ואין צריך לומר, הדוד עם בן אחיו.  אבל שאר הקרובים מן האם, או מדרך האישות--כולן פסולין מדבריהם.

יג,ג  [ב] הגרים אינן בדין הקרובים--אפילו שני אחים תאומים שנתגיירו, מעידים זה לזה:  שהגר שנתגייר, כקטן שנולד הוא חשוב.

יג,ד  [ג] האחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם--הרי הן ראשון בראשון; ובניהם זה עם זה, שני בשני; ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי.  [ד] ולעולם שלישי בראשון כשר, ואין צריך לומר שלישי בשני.

יג,ה  אבל שני בשני, ואין צריך לומר שני בראשון--שניהם פסולין.  [ה] והאב עם בנו, כראשון בראשון.  לפיכך האב עם בן בנו, פסול; ועם בן בן בנו, שהוא רביעי ממנו--כשר, מפני שהוא שלישי בראשון.

יג,ו  וכן הדרך בנקבות.  כיצד:  שתי אחיות או אח ואחותו, בין מן האב בין מן האם--הרי הן ראשון בראשון; בניהם, בין זכרים בין נקבות--שני בשני; בני בניהם, או בנות בניהם--שלישי בשלישי.  כדרך שאתה מונה בזכרים, דור ראשון ושני ושלישי--כך מנה בנקבות.

יג,ז  [ו] כל אישה שאתה פסול לה--כך אתה פסול לבעלה, שהבעל כאשתו.  וכל בעל שאתה פסול לו--כך אתה פסול לאשתו, שהאישה כבעלה.

יג,ח  [ז] כל שתי נשים שהן זו עם זו שני בשני, בעליהן מעידין זה לזה; אבל אם היו ראשון בראשון, כגון שלקח זה אישה וזה בתה--אין מעידין זה לזה.  [ח] וכן בעלי אחיות--פסולין זה לזה, והרי הן כראשון בראשון.  [ט] וכן לא יעיד לבן אחות אשתו, ולא לבעל בת אחות אשתו; אבל מעיד הוא לבן בעל אחות אשתו שיש לו מאישה אחרת.

יג,ט  [י] כל איש שאין אתה מעיד לו, מפני שהוא בעל קרובתך--הרי אתה מעיד לשאר קרוביו, כגון בניו ואחיו.  וכן כל אישה שאין אתה מעיד לה, מפני שהיא אשת קרובך--הרי אתה מעיד לשאר קרוביה.  [יא] ואבי חתן ואבי כלה, מעידין זה לזה.

יג,י  [יב] אחי האח מן האם--מעידין זה לזה, שהרי אין ביניהן קריבה כלל.  כיצד:  רחל שנישאת ליוסף, וילדה ממנו ראובן, והיה ליוסף בן מאישה אחרת, והוא מנשה, ונישאת לשמעון, וילדה ממנו יהודה--הרי מנשה ויהודה מעידין זה לזה.

יג,יא  [יג] האיש עם אשתו, כראשון בראשון; לפיכך אינו מעיד לא לבנה, ולא לאשת בנה, ולא לבעל בתה, ולא לאביה, ולא לאימה, ולא לבעל אימה, ולא לאשת אביה.

יג,יב  [יד] אשתו ארוסה--אף על פי שעדיין לא נגמרה האישות, הרי היא לו כנשואה לעניין עדות.

יג,יג  במה דברים אמורים, בארוסתו עצמה, שאינו מעיד לה.  אבל אם העיד לקרובי ארוסתו, כגון בעל אחותה או בנה ובתה וכיוצא בהן--אין פוסלין אותן, עד שיישאנה.

יג,יד  [טו] זה שפסלה תורה עדות הקרובים--לא מפני שהן בחזקת אוהבים זה את זה, שהרי אינו מעיד לו לא לטובתו ולא לרעתו; אלא גזירת הכתוב היא.  לפיכך האוהב והשונא כשר לעדות, אף על פי שהוא פסול לדיינות, שלא גזרה תורה אלא על הקרובים.
 

הלכות עדות פרק יד

יד,א  כל מי שאין אתה מעיד לו, מפני שהוא בעל קרובתך--אם מתה אשתו--אף על פי שהניחה לו בנים, הרי זה נתרחק וכשר.

יד,ב  מי שהיה יודע לחברו עדות עד שלא נעשה חותנו, ונעשה חותנו, או שידע העדות והוא פיקח, ואחר כך נתחרש, פיתח ונסתמה, אף על פי שיכול לכוון מידת הקרקע שמעיד בה ומסיים מצריה, שפוי, ונשתטה--הרי זה פסול.

יד,ג  אבל אם היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו ומתה בתו, פיקח, ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי, ונשתטה וחזר ונשתפה, פיתח, ונסתמה וחזר ונתפתח--כשר.  זה הכלל:  כל שתחילתו בכשרות, וסופו בכשרות--כשר, אף על פי שנפסל בינתיים; תחילתו בפסלות--אף על פי שסופו בכשרות, פסול.

יד,ד  לפיכך מי שהיה יודע עדות והוא קטן, ובא והעיד בה כשהוא גדול--אינה כלום.  [ג] ויש דברים שסומכין בהן על עדותו שמעיד כשהוא גדול, הואיל והם דברים של דבריהם.

יד,ה  ואלו הן הדברים שאדם נאמן להעיד בגודלו, על מה שראה בקטנותו:  נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבי, או של אחי--מפני שקיום שטרות מדבריהם.

יד,ו  זכור אני בפלונית כשנישאת, ונעשה לה מנהג הבתולות--הואיל ורוב הנשים בתולות נישאות, וכתובה מדבריהם.

יד,ז  שהמקום הזה בית הפרס, מפני שטומאתו מדבריהם.  ועד כאן היינו באין בשבת, שצמצום התחום עד אלפיים בלבד מדבריהם.

יד,ח  שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומתו, ושהיה חולק עימנו תרומה, ושהיינו מוליכין חלה ומתנות לפלוני הכוהן על ידי עצמו, ואמר לי אבא משפחה זו כשרה, משפחה זו פסולה, ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילונו אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אישה שאינה הגונה לו--שכל אלו הדברים להחזיק זה הכוהן לאכול בתרומה של דבריהם, או לדחותו ממנה.

יד,ט  [ד] כל אלו שמעיד בהן הגדול, במה שידע כשהיה קטן--אם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו, והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר--אינו נאמן.

יד,י  [ה] מי שהיה יודע לחברו בעדות עד שלא נעשה גזלן, ונעשה גזלן--הוא אינו מעיד על כתב ידו; אבל אם הוחזק כתב ידו שבשטר זה בבית דין, קודם שייעשה גזלן--הרי זה שטר כשר.  וכן אם נעשה חתנו--הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים מעידין על כתב ידו; אף על פי שלא הוחזק בבית דין, אלא אחר שנעשה חתנו--הרי זה כשר:  שאינו דומה הפסול בעבירה, לפסול בקריבה--שהפסול בעבירה, חשוד לזייף.

יד,יא  [ו] שטר שיש בו שני עדים בלבד, ושניהם קרובים זה לזה, או שאחד משניהם פסול בעבירה--אף על פי שמסר לו השטר בשני עדים כשרים--הרי הוא כחרס, מפני שהוא מזוייף מתוכו.

יד,יב  [ז] הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת, והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה, ורחוקים מן השני--הרי השטר פסול, מפני שהיא עדות אחת.

יד,יג  אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית, ושנתתי לשמעון שדה פלונית, ונמצאו העדים קרובים לזה, ורחוקים מזה--זה שהם רחוקים ממנו, מתנתו קיימת:  שאלו שתי עדייות, אף על פי שהן בשטר אחד.

יד,יד  למה זה דומה:  לאומר היו עליי עדים שנתתי לראובן כך וכך, ושמכרתי לשמעון כך וכך, ושלוויתי מלוי כך וכך--שאף על פי שכתב בשטר אחד, והמקנה איש אחד--הרי אלו שלוש עדייות, ואינן תלויות זו בזו.
 

הלכות עדות פרק טו

טו,א  כל עדות שתבוא לאדם הניה ממנה--אינו מעיד בה, שזה כמעיד לעצמו.  לפיכך בני העיר שבא מערער לערער עליהם במרחץ, או ברחוב של עיר--אין אחד מבני העיר מעיד בדבר זה, ולא דן בו, אלא עד שיסלק עצמו ממנו בקניין, ואחר כך ידון או יעיד.

טו,ב  בני העיר שנגנבה ספר תורה שלהן--הואיל ולשמיעה הוא עשוי, שאי אפשר לאדם לסלק עצמו ממנו--אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר.  וכן כל כיוצא בזה.

טו,ג  האומר תנו מנה לעניי עירי--אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר.  במה דברים אמורים, בשהיו העניים סמוכים עליהם, ופוסקין להם צדקה בכל שנה.  אפילו אמרו שניים מאנשי העיר, אנו ניתן דבר הקצוב עלינו ונעיד--אין שומעין להם:  שהניה היא להם שיתעשרו עניים אלו, הואיל והן סמוכין על בני העיר.  וכן כל כיוצא בזה.

טו,ד  קרקע שבין שני שותפין, שבא מערער להוציאה מתחת יד השותף--אינו מעיד לשותפו עליה, אלא אם כן סילק עצמו ממנה וקנה מידו שנתנה לשותפו, ושאם בא בעל חוב שלו וטרפה מיד השותף, משלם לו דמיה; ואחר כך מעיד לו עליה.  וכן כל כיוצא בזה.

טו,ה  העורר על השדה--אם יש בה פירות, אין העריס מעיד עליה, שהרי רוצה העריס להעמידה ביד בעליה, כדי שייטול חלקו בפירות; ואם אין בה פירות, מעיד.  אבל השוכר--אם לקח השכירות בידו, ואמר כל מי שתתקיים שדה זו בידו ייטול--הרי זה מעיד.  ואם כבר נתן השכירות לבעל השדה, אינו מעיד--שאם תצא השדה למערער, חייב ליתן לו שכר כל השנים שישב בה.  וכן כל כיוצא בזה.

טו,ו  שמעון שלווה, והיה ראובן ערב, ובא יהודה לערער על שמעון הלווה, ולהוציא קרקע מתחת ידו--אם יש לשמעון שדה אחרת כנגד החוב--הרי ראובן הערב יש לו להעיד על אותה קרקע שהיא של שמעון:  שאין לו בזה הניה--שאם לקחה יהודה, הרי שדה אחרת שייפרע ממנה בעל חובו.

טו,ז  וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני שלקח אחרון, שזו השדה שלו--והוא שיש למוכר שדה בת חורין, כנגד דמי שדה זו של לוקח הראשון:  שאין ללוקח ראשון הניה בעמידת זו השדה ביד לוקח שני--שאפילו נטרף לוקח הראשון, על המוכר הוא חוזר, והרי יש לו שדה אחרת, שיגבה ממנה.
 

הלכות עדות פרק טז

טז,א  ראובן שגזל שדה או טלית משמעון, ובא יהודה ועירער על ראובן ואמר, שדה זו או טלית זו שלי היא--אין שמעון יכול להעיד לראובן שאין זו השדה של יהודה, ולא זו הטלית של יהודה:  שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו וטלית זו ביד ראובן, שהוא טוען שהוא גזלה ממנו, כדי שיחזרו לו מיד הגזלן--שהרי אפשר שתהיה הראיה של שמעון שמוציא בה מיד ראובן, אפשר שאינו יכול להוציא בה מיד יהודה.

טז,ב  וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה, או הורישה ללוי, ובא יהודה לערער על לוי--אין שמעון מעיד שאינה של יהודה, שמא נחת יש לו להוציאה מיד לוי.

טז,ג  [ב] מכר הטלית הגזולה ללוי, ובא יהודה לערער--אם מת ראובן, שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה:  שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם, שכבר קנה אותה הלוקח בייאוש ושינוי רשות; וכבר מת ראובן הגזלן, ואין לו ממי ייטול דמיה.

טז,ד  אבל אם עדיין ראובן קיים--אין שמעון מעיד, אף על הטלית:  שהניה לו שלא תעמוד ביד יהודה, כדי שיביא ראיה שראובן גזלה, וישלם לו דמיה.  וכן אם הייתה הטלית ביד יורשי ראובן, אין שמעון מעיד עליה--מפני שסופה, אם תעמוד ביד היורש, לחזור לו.  וכן כל כיוצא בזה.

טז,ה  [ג] ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ובא יהודה לערער על שמעון ולהוציאה מתחת ידו--אין ראובן מעיד לו עליה:  שאף על פי שאין עליו אחריותה, הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון--כדי שיבוא בעל חוב של ראובן, ויטרוף אותה בחובו ולא יהיה "לווה רשע, ולא ישלם" (תהילים לז,כא).

טז,ו  [ד] ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון, ובא יהודה לערער ולהוציאה מיד שמעון--ראובן מעיד לו עליה שהיא של שמעון:  שאפילו עמדה ביד שמעון--אין בעל חובו של ראובן טורף מן המיטלטלין, ואפילו היו היפותיקי.

טז,ז  במה דברים אמורים, בשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית הן של ראובן המוכר בוודאי, והוא יודע שאמת הן שלו.  אבל אם לא הודה שמעון, אין ראובן מעיד לאבד זכות יהודה:  שאם תצא מתחת יד שמעון--יחזור שמעון, ויתבע ראובן בדמים, ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך, שהרי באו עדים שהן של יהודה.

טז,ח  במה דברים אמורים שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה, ויעמיד המיטלטלין ביד שמעון--כשבאו עדים והעידו, שאנו יודעים ראובן זה שלא הייתה לו קרקע מעולם.  אבל אם לא באו עדים בכך, אף על הפרה והטלית אינו מעיד.

טז,ט  ולמה אינו מעיד עליהן:  שמא הקנה אותם לבעל חובו על גב הקרקע, וכתב לו קנה והקנה לו מיטלטלין על גב הקרקע, שנמצא בעל חוב טורף, אף הפרה והטלית; לפיכך לא יעיד עליהן, שהרי רוצה להעמידן ביד שמעון, כדי שיבוא בעל חוב שלו, ויטרוף אותן.

טז,י  וכן כל כיוצא באלו הדרכים.  ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין בעיקרי המשפטים, ויידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות:  אם ימצא שיש לזה העד צד הניה בעולם בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה--הרי זה לא יעיד בה.

טז,יא  וכדרך שלא יעיד בדבר זה, שמא נוגע בעדותו הוא--כך לא ידון באותו דבר.  וכן שאר מיני הפסלנות--כשם שפוסלין בעדים, כך פוסלין בדיינין.

טז,יב  [ה] ולפיכך אין סומכין בסנהדרין שניים הקרובים זה לזה, בין בסנהדרי גדולה בין בסנהדרי קטנה.  אבל אלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה, כמו שביארנו בהלכות קידוש החודש--ייראה לי שאם היה בהן קרוב, אין בכך כלום.

טז,יג  [ו] כל הכשר לדון, כשר להעיד.  ויש כשר להעיד, ואינו כשר לדון:  האוהב, והשונא, והגר, והמשוחרר, וכן הזקן, והסריס, והממזר, וסומה באחת מעיניו--כשרים להעיד, ואינן כשרים לדון דיני נפשות כמו שביארנו.
 

הלכות עדות פרק יז

יז,א  מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה, שהם ראו פלוני שעבר עבירה פלונית, או שלווה מפלוני--אף על פי שהוא מאמין הדבר בליבו כאילו ראהו--לא יעיד, עד שיראה הדבר בעיניו, או יודה לו הלווה מפיו ויאמר לו, היה עליי עד:  שנאמר "או ראה או ידע" (ויקרא ה,א).  ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה, אלא עדות ממון.  וכל המעיד מפי אחרים--הרי זה עד שקר, ועובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תענה בריעך עד שקר" (שמות כ,יב).

יז,ב  לפיכך מאיימין אף על עדי ממון.  וכיצד מאיימין על עדי ממון:  מאיימין עליהן בפני הכול, ומודיעין אותם כוח עדות השקר, ובושת המעיד בה בעולם הזה, ולעולם הבא; ואחר כך מוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבעדים, ואומרין לו, אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה.

יז,ג  אם אמר הוא אמר לי, חייב אני לו, איש פלוני אמר לי, שהוא חייב לו--לא אמר כלום:  עד שיאמר בפנינו הודה לו, שהוא חייב לו.  והיו מכניסין את העד השני, ובודקין אותו כך.  נמצאו דבריהם מכוונין--נושאין ונותנין בדבר, וגומרין הדין.

יז,ד  [ג] המטמין עדים לחברו, והודה לו בינו לבין חברו, והעדים רואין ושומעין שהוא אומר לו, ודאי יש לך אצלי כך וכך, אבל אני מתיירא, שמא תכפני בדין למחר--הרי זו אינה עדות:  עד שיודה בפני עדים.

יז,ה  [ד] אחד המודה בפני עדים, ואמר דרך הודיה זה יש לו אצלי כך וכך, או שאמר אתם עדיי, או היו עליי עדים--בין שאמר הלווה, בין שאמר המלווה ושתק הלווה דרך מאמין לדבריו--הרי אלו עדים.  ואין צריך לומר אם קנו מידו, או שאמר להם כתבו עליי שטר שיש לזה אצלי כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו--הרי הן הודיה, ומעידין על פיה.

יז,ו  [ה] תלמיד שאמר לו רבו, יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר, מנה לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד, לך והצטרף עימו--אם נצטרף, הרי זה עד שקר.  [ו] אמר לו בוא ועמוד עם העד, ולא תעיד, אלא כדי שיראה הלווה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים, ויודה מעצמו--הרי זה אסור לו לעמוד ולהיראות שהוא עד, אף על פי שאינו מעיד.  ועל זה וכיוצא בו נאמר "מדבר שקר, תרחק" (שמות כג,ז).

יז,ז  השוכר עדי שקר להעיד לחברו--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.  וכן עד שכבש עדותו, ולא העיד--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים.
 

הלכות עדות פרק יח

יח,א  מי שהעיד בשקר, ונודע בעדים שהעיד בשקר--זה הוא הנקרא עד זומם.  ומצות עשה לעשות לו, כמו שרצה לעשות בעדותו:  אם בעבירה שחייבין עליה סקילה העידו והוזמו, נסקלין כולן; ואם שריפה, נשרפין; וכן שאר המיתות.

יח,ב  ואם העידו במלקות--לוקה כל אחד מהן, כשאר מחוייבי מלקות:  אומדין כוחו, ומכין אותו.  ואם העידו עליו לחייבו ממון--משלשין הממון ביניהן לפי מניין העדים, כל אחד ואחד חלק המגיע לו; ואינן לוקין במקום תשלומין.

יח,ג  [ב] במה דברים אמורים, בעדים שהוזמו.  אבל שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, אין כאן עדות; ואין עונשין את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית.

יח,ד  ומה בין הכחשה להזמה:  ההכחשה בעדות עצמה--זאת אומרת היה הדבר הזה, וזאת אומרת לא היה, או יבוא מכלל דבריה, שלא היה.  וההזמה בעדים עצמן; ואלו העדים שהזימום--אינן יודעים אם נהיה הדבר, או לא נהיה.

יח,ה  כיצד:  עדים שבאו ואמרו, ראינו זה שהרג את זה, או לווה מזה, ביום פלוני במקום פלוני, ואחר שהעידו ונבדקו, באו שניים עדים אחרים ואמרו, ביום זה ובמקום זה היינו עימכם ועם אלו כל היום, ולא היו דברים מעולם, לא זה הרג את זה, ולא זה הלווה את זה--הרי זו הכחשה.

יח,ו  וכן אם אמרו להם, היאך אתם מעידים כך, וזה ההורג או הנהרג או הלווה או המלווה, היה עימנו ביום זה במדינה אחרת--הרי זו עדות מוכחשת:  שזה כמי שאמר לא הרג זה את זה, ולא זה הלווה זה--שהרי עימנו היה, ולא נהיה דבר זה.  וכן כל כיוצא בדברים אלו.

יח,ז  אבל אם אמרו להם, אנו אין אנו יודעים אם זה הרג זה ביום זה בירושלים, כמו שאתם אומרין, או לא הרגו, ואנו מעידים, שאתם עצמכם הייתם עימנו ביום זה בבבל--הרי אלו זוממין, ונהרגין או משלמין:  הואיל והעדים שהזימו אותם לא השגיחו על עצמה של עדות כלל, אם היא אמת או שקר.  [ג] וזה שהאמינה תורה עדים האחרונים על העדים הראשונים, גזירת הכתוב היא.

יח,ח  אפילו היו העדים הראשונים מאה, ובאו שניים והזימום ואמרו להם, אנו מעידים שאתם המאה, כולכם עימנו הייתם במקום פלוני--הרי אלו נענשין על פיהם:  שהשניים כמאה, ומאה כשניים.  וכן בשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו--אין הולכין אחר הרוב, אלא דוחין את שתיהן.

יח,ט  [ד] עדים זוממין, אינן צריכין התראה.  ועדים שהוכחשו, ולבסוף הוזמו--הרי אלו נהרגין, או לוקין, או משלמין:  מפני שההכחשה תחילת הזמה היא, אלא שעדיין לא נגמרה.

יח,י  [ה] אין מזימין את העדים, אלא בפניהם; ומכחישין את העדים, שלא בפניהם.  ועדים שהוזמו שלא בפניהם, הרי הוכחשו; לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזימו אותם בפניהם--אין כאן עדות, שהרי הכחישו זו את זו.

יח,יא  [ו] עדי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו--אפילו בא הנהרג ברגליו, אינן לוקין:  מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.  אבל בית דין מכין אותן מכת מרדות, כפי מה שיראו.

יח,יב  [ז] עדים זוממין צריכין הכרזה.  והיאך היא ההכרזה שלהן:  כותבין ושולחין לכל עיר ועיר, פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו; והרגנום, או לקו בפנינו, או ענשנו אותם כך וכך דינרין:  שנאמר "והנשארים, ישמעו וייראו" (דברים יט,כ).

יח,יג  [ח] חיוב העדים הזוממין לשלם במקום שחייבין לשלם--קנס הוא, ולפיכך אין משלמין על פי עצמן.  כיצד:  הרי שהעידו, ונחקרה עדותן בבית דין, ואחר כך אמרו שניהם עדות שקר העדנו, ואין לזה אצל זה כלום, או שאמרו העדנו על זה בכך וכך, והוזמנו--אין משלמין על פיהם.

יח,יד  אבל אם אמרו העדנו על זה, והוזמנו בבית דינו של פלוני, ונתחייבנו ליתן לו כך וכך--הרי אלו משלמין, שזו הודאה בממון שנגמר דינם ליתן אותו.  ואם אמר האחד כך, משלם חלקו.
 

הלכות עדות פרק יט

יט,א  שניים שהעידו ואמרו, במזרח הבירה הרג זה את הנפש בשעה פלונית, ובאו שניים ואמרו להן, במערב הבירה הזאת הייתם עימנו בעת הזאת--אם יכול העומד במערב לראות מה יש במזרח, אינן זוממין; ואם אינו יכול לראות, הרי אלו זוממין.  ואין אומרין שמא מאור עיניהם של ראשונים רב, ורואין מרחוק יתר מכל אדם.

יט,ב  וכן אם העידו שניים ואמרו, בבוקר הרג זה את הנפש בירושלים, ובאו שניים ואמרו להן, ביום זה בערב הייתם עימנו בלוד--אם יכול אדם להלך אפילו על הסוס מירושלים ללוד מבוקר עד ערב, אינן זוממין; ואם אינו יכול להגיע, הרי אלו זוממין.  ואין אומרין שמא כר קל ביותר נזדמן להן, וקיפלו בו את הדרך; אלא בדבר המצוי הידוע לכול, משערין לעולם ומזימין אותן.

יט,ג  [ב] שניים שאמרו באחד בשבת הרג זה את הנפש, ובאו שניים ואמרו ביום זה עימנו הייתם במקום אחר רחוק, אבל ביום שלאחר יום זה הרגו בוודאי--אפילו העידו האחרונים שקודם כמה ימים הרגו--הרי זה ההורג עם עדיו הראשונים נהרגין, שהרי הוזמו:  שבעת שהעידו שהרג, עדיין לא נגמר דינו ליהרג.

יט,ד  אבל אם באו שני עדים בשלישי בשבת ואמרו, באחד בשבת נגמר דינו של פלוני להריגה, ובאו שניים ואמרו, באחד בשבת עימנו הייתם במקום פלוני הרחוק, אלא מערב שבת נגמר דינו, או בשני בשבת נגמר דינו--אין עדים אלו שהוזמו נהרגין:  שהרי מכל מקום בעת שהעידו עליו, כבר נגמר דינו להריגה.

יט,ה  וכן לעניין תשלומי קנס.  כיצד:  באו שניים בשלישי בשבת ואמרו, באחד בשבת גנב וטבח ונגמר דינו, ובאו שניים ואמרו, באחד בשבת עימנו הייתם במקום רחוק, אבל מערב שבת נגמר דינו--אפילו אמרו בשני בשבת גנב וטבח ונגמר דינו--אין עדים אלו שהוזמו משלמין:  שהרי מכל מקום בעת שהעידו עליו, חייב היה לשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

יט,ו  [ג] אין עדי השטר נעשין זוממין, עד שיאמרו בבית דין, שטר זה בזמנו כתבנוהו, ולא איחרנוהו.  אבל אם לא אמרו כן--אף על פי שזמנו של שטר באחד בניסן בירושלים, ובאו עדים והעידו שעדי השטר היו עימהם ביום זה בבבל--השטר כשר והעדים כשרים:  שאפשר שאיחרוהו וכתבוהו; וכשהיו בירושלים באחד באדר כתבו שטר זה שם, ואיחרו זמנו וכתבו זמנו ניסן.

יט,ז  אמרו בזמנו כתבנוהו, והוזמו--אם יש עדים שיודעים היום שחתמו בו על שטר זה, או עדים שראו זה השטר וחתימת ידם בו ביום פלוני--כיון שהוזמו, הרי נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר:  שהעדים החותמין על השטר, הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין בעת החתימה.

יט,ח  אבל אם אין עדים שראו עדותן, ולא ראו השטר מקודם--אינן נפסלין אלא מעת שהעידו בבית דין שזה כתב ידן, ואמרו בזמנו כתבנו:  שאפשר שביום זה שהעידו בבית דין, בו ביום חתמו על השטר שיש לו כמה שנים, והם שיקרו ואמרו, בזמנו כתבנו.
 

הלכות עדות פרק כ

כ,א  אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין, עד שיהיו שניהם ראויין לעדות, ויוזמו שניהם, אחר שנגמר הדין.  אבל אם הוזם אחד מהן בלבד, או שהוזמו שניהם קודם גמר דין, או שהוזמו שניהם אחר גמר דין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול--אין נענשין:  אף על פי שהוזמו, ונפסלו לכל עדות שבתורה.

כ,ב  נהרג זה שהעידו עליו, ואחר כך הוזמו--אינן נהרגין מן הדין:  שנאמר "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט), ועדיין לא עשה; ודבר זה, מפי הקבלה.  אבל אם לקה זה שהעידו עליו, לוקין.  וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן--חוזר לבעליו, ומשלמין לו.

כ,ג  היו העדים שלושה, אפילו מאה--אם העידו בבית דין זה אחר זה, והעיד כל אחד מהן אחר חברו בתוך כדי דיבור, והוזמו מקצתן--אינן נענשין:  עד שיוזמו כולן.

כ,ד  אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דיבור, שהוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב--הרי נחלקה העדות, והשניים שהוזמו נענשין, והשניים האחרים שהיה בין דבריהם ודברי הראשונים הפסק, אין נענשין:  ואף על פי שבטילה העדות כולה, מפני שהן כת אחת, הואיל ונפסל מקצתה, נפסלה כולה.

כ,ה  [ד] העיד האחד ונחקרה עדותו, ואמר השני אף אני כמוהו, או שאמר הין וכיוצא בזה, והוזמו שניהם--הרי שניהם נהרגין או לוקין או משלמין:  שכל עד שאמר אחר עדות חברו הין, הרי זה כמי שנחקר והעיד כמו שהעיד חברו.  ואין לעדים זוממין שגגה, לפי שאין בהן מעשה; לפיכך אין צריכין התראה, כמו שביארנו.

כ,ו  [ה] כשם שהשניים מזימין את המאה, אם העידו המאה בבת אחת--כך הן מזימין אותן:  אפילו היו חמישים כת, ובאו שניים אחר שניים.

כ,ז  כיצד:  כת שהעידה על ראובן שהרג שמעון בירושלים, ובאו שני עדים והזימוה, ובאה כת שנייה והעידה אותה עדות עצמה שראובן הרג שמעון בירושלים, ועמדו אותן השניים והזימו גם זאת הכת השנייה, וכן השלישית, והרביעית--אפילו הן מאה--כולן נהרגין על פי אלו השניים.

כ,ח  [ו] כת שהעידה על ראובן שהרג שמעון, ובאה כת שנייה והזימה את הכת הראשונה--ייהרגו העדים הזוממין, ויינצל ראובן.  באה כת שלישית, והזימה את הכת השנייה--תיהרג הכת השנייה וראובן, ותינצל הכת הראשונה.  באה כת רביעית, והזימה את הכת השלישית--תיהרג הכת השלישית והכת הראשונה, ויינצל ראובן ותינצל הכת השנייה.  וכן אפילו הן מאה כת, זו מזימה את זו--כת נכנסת וכת יוצאה.

כ,ט  [ז] עדים שהעידו על איש טריפה שהרג, והוזמו--אין נהרגין:  שאפילו הרגוהו בידיהן--אינן נהרגין, לפי שהוא טריפה.  וכן העדים שהיו טריפה, והעידו בדבר שחייבין עליו מיתת בית דין, והוזמו--אין נהרגין:  שאם יוזמו זוממיהן--אין זוממיהן נהרגין, שלא הזימו אלא טריפה.

כ,י  [ח] עדים שהעידו על אחד, והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא חיוב ממון, ואחר כך הוזמו--הרי אלו לוקין, אף על פי שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון.

כ,יא  כיצד:  העידו על כוהן שהוא חלל, כגון שהעידו ואמרו בפנינו נתגרשה אימו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני, והוזמו--הרי אלו לוקין.  וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה, והוזמו--לוקין, ואינן גולין.  העידו על שורו של זה שהרג את הנפש, והוזמו--לוקין, ואין משלמין את הכופר.  העידו עליו שנמכר בעבד עברי, והוזמו--לוקין.  וארבעה דברים אלו, מפי הקבלה הן.

כ,יב  [ט] כך קיבלו חכמים, ששניים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן, ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע--הרי עדים הראשונים לוקין, אף על פי שלא הרשיעו את הצדיק להלקותו.  אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב, או לבש שעטנז--הרי אלו לוקין משום שנאמר "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו" (דברים יט,יט).

כ,יג  [י] שניים שהעידו על ראובן שנאף עם בת כוהן, ונגמר דין ראובן ליחנק ודין הנואפת לשריפה, ואחר כך נמצאו זוממין--הרי אלו נחנקין, ואינן נשרפין; ודבר זה קבלה.
 

הלכות עדות פרק כא

כא,א  שניים שהעידו שגירש פלוני אשתו ולא נתן לה כתובה, והוזמו, והלוא בין היום בין למחר, אם גירש סופו ליתן כתובה--אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו כשתמכור אותה בטובת הניה, ומשלמין את דמי טובת הניה זו.

כא,ב  ומשערין באישה ובכתובתה, שאם הייתה האישה חולה או זקנה, או שהיה שלום בינה לבין בעלה--אין דמי הכתובה כשתימכר, כמו דמיה אם הייתה האישה בריאה וקטנה, או יש ביניהן קטטה:  שזו קרובה מן הגירושין, ורחוקה מן המיתה.

כא,ג  וכן אין טובת הניה של כתובה המרובה, כפי טובת הניה של כתובה המועטת, שאם הייתה כתובתה אלף והרי היא נמכרת בטובת הניה במאה, אם הייתה מאה אינה נמכרת בעשרה אלא בפחות.  ודברים אלו, כפי מה שישערו הדיינין.

כא,ד  [ב] העידו על זה שהוא חייב לפלוני אלף זוז, על מנת ליתן מכאן ועד שלושים יום, והלווה אומר, עד חמש שנים אחר השלושים יום, ונמצאו זוממין--אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז חמש שנים, ומשלמין כן ללווה.  וכן כל כיוצא בזה.

כא,ה  [ג] העידו על שורו של זה שנגח, ונמצאו זוממין--משלמין חצי נזק; ואם אין השור שווה חצי נזק--משלמין דמי השור בלבד, שאין משלם אלא מגופו.  לפיכך אם העידו עליו שאכל פירות, או שיבר כלים כדרך הילוכו--משלמין נזק שלם.  וכן כל כיוצא בזה.

כא,ו  [ד] העידו על פלוני שהפיל שן עבדו, ואחר כך סימא את עינו, והוזמו--משלמין לאדון דמי העבד, ודמי עינו.  העידו שסימא את עינו, ואחר כך הפיל את שינו, והוזמו, ונמצא הדבר היפך, שהאדון הפיל את שינו, ואחר כך סימא את עינו--משלמין דמי עין לעבד.  וכן כל כיוצא בזה.

כא,ז  [ה] עדי קינוי וסתירה שהוזמו, לוקין.  בא עד אחד והעיד שזינת אחר הקינוי והסתירה, ונמצא אותו העד זומם--משלם כתובתה.  היו שניים, הן עדי הקינוי והסתירה והטומאה, ונמצאו זוממין--משלמין כנגד הכתובה, ואין לוקין.  ולמה לא ייהרגו, והרי העידו בטומאה--לפי שלא התרו בה.

כא,ח  [ו] שניים שהעידו על זה שגנב וטבח או מכר, והוזמו--משלמין לו את הכול.  העידו שניים שגנב, והעידו שניים אחרים שטבח או מכר, והוזמו אלו ואלו--הרי הראשונים משלמין לו תשלומי כפל, והאחרונים משלמין תשלומי שניים או שלושה.

כא,ט  הוזמו האחרונים בלבד--הרי הגנב משלם תשלומי כפל, והעדים האחרונים משלמין לגנב תשלומי ארבעה וחמישה.  נמצא אחד מן האחרונים זומם, בטילה עדות שנייה; נמצא אחד מן הראשונים זומם, בטילה כל העדות--שאם אין גניבה, אין הטביחה או המכירה מחייבת אותו לשלם כלום.

כא,י  [ז] שניים שהעידו שאכל זה שדה זו שלוש שנים, ונמצאו זוממין--משלמין לבעל השדה דמי השדה.  העידו שניים שאכלה שנה ראשונה, ושנים שאכלה שנה שנייה, ושנים שאכלה שנה שלישית, והוזמו כולם--משלשין ביניהן:  שאף על פי שעדות החזקה שלוש עדייות, הרי הן כעדות אחת להזמה.

כא,יא  לפיכך שלושה אחים, ואחד מצטרף עם כל אחד ואחד מהן והעידו בשנה שנה--הרי אלו שלוש עדייות, ותתקיים בהן החזקה.  והם כעדות אחת להזמה:  שאם הוזמו כולם--הרי שלושת האחין משלמין חצי דמי השדה, וזה שנצטרף עם כל אחד מהן משלם חצי דמיה.

כא,יב  [ח] שלוש כיתי עדים שנתקיים בעדותן ששור זה מועד, ונמצאת כת ראשונה ושנייה זוממין--כולן פטורין.  נמצאו שלושתן זוממות, כולן חייבין לשלם חצי נזק--שאף על פי שהוא תם, משלם חצי נזק.  במה דברים אמורים, בשהיו כולן רומזין זה את זה, או שבאו רצופין, או שהיו מכירין בעל השור ולא הכירו השור.  אבל אם אין שם אחד מאלו, הרי כת ראשונה ושנייה פטורין--שהרי הם אומרין, לא באנו אלא לחייבו חצי נזק, ולא ידענו שתבוא כת אחרת, וייעשה מועד.

כא,יג  [ט] וכן שניים שהעידו בבן סורר ומורה עדות הראשונה, ובאו שניים אחרים והעידו עליו עדות האחרונה שבה ייהרג, והוזמו שתיהן--כת הראשונה לוקה, ואינה נהרגת, מפני שיכולים לומר, להלקותו באנו; אבל כת אחרונה נהרגת, שעל פיהם בלבד הוא נהרג.  הייתה הכת האחרונה ארבעה, שניים אומרים בפנינו גנב, ושניים אומרים בפנינו אכל, והוזמו--כולן נהרגין.

כא,יד  העידו שניים שגנב זה נפש מישראל ומכרו, והוזמו--הרי אלו נחנקין.  העידו שניים שגנבו, והעידו שניים אחרים שמכרו--בין שהוזמו עדי גניבה, בין שהוזמו עדי מכירה--כל כת מהן שהוזמה נהרגת, שהגניבה היא תחילת חיובו של זה מיתה.

כא,טו  העידו שניים שמכרו לזה הישראלי, והוזמו, ולא היו שם עדים שגנבו--הרי אלו פטורין:  שאפילו לא הוזמו, לא היה זה נהרג, מפני שיכול לומר, עבדי מכרתי.  באו עדי גניבה אחר שהוזמו עדי מכירה--אפילו ראינו אותן רומזין זה את זה, אינן נהרגין.

כא,טז  [י] מוציא שם רע על אשתו שהביא עדים שזינתה כשהיא ארוסה, והביא האב עדים והזימום--הרי עדי הבעל נהרגין.  חזר והביא הבעל עדים, והזים עדי האב--הרי עדי האב נהרגין, ומשלמין ממון לבעל:  נהרגין, מפני עדי הבעל שנגמר דינם להריגה בעדותן, ומשלמין קנס, מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן; ונמצאו נפשות לזה, וממון לזה.

כא,יז  וכן שניים שהעידו על זה שבעל נערה מאורסה, והוזמו--נהרגין, ואין משלמין; בעל בתו של פלוני, והוזמו--נהרגין, ומשלמין הקנס לנטען.  פלוני רבע השור, והוזמו--נסקלין, ואין משלמין; שורו של פלוני--נסקלין, ומשלמין דמי השור לבעל השור.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות עדות פרק כב

כב,א  שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, שבא עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו והעידו בעדות אחרת--אין כאן עדות:  שהרי בוודאי אחד מהן שקרן, ואין ידוע מי הוא משניהן.

כב,ב  באה כת זו בפני עצמה, ובאה כת זו בפני עצמה והעידה עדות אחרת--מקבלין כל אחת מהן בפני עצמה.

כב,ג  [ב] ראובן שהוציא על שמעון שני שטרות, אחד במנה ואחד במאתיים, וכפר שמעון בשני השטרות, ועדי שטר זה כת אחת מאותן השתיים שהכחישו זו את זו, ועדי השטר השני הכת השנייה--הרי שמעון משלם מנה, שיד בעל השטר על התחתונה; ויישבע על השאר.

כב,ד  וייראה לי ששבועה זו שיישבע על השאר, בנקיטת חפץ כדין מודה במקצת, שהרי יש עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו, ולא תהיה הודית פיו גדולה מהעדת עדים כמו שביארנו.

כב,ה  [ג] הוציא ראובן שטר על לוי, ועדיו כת אחת משתיהן, והוציא שמעון שטר שני על לוי, ועדיו הכת השנייה, ולוי כופר בשניהם--הרי ראובן נשבע ונוטל, ושמעון נשבע ונוטל:  שוודאי אחד מהן יש לו אצלו.  ושבועה זו בתקנת חכמים, כדין חנווני על פנקסו.

כב,ו  [ד] הוציא ראובן שטר על שמעון, ועדיו כת אחת מהן, והוציא שטר שני על לוי, ועדיו הכת השנייה, וכל אחד מהן כופר בו--המוציא מחברו, עליו הראיה:  הואיל ואין ראובן יכול לקיים אחד משני שטרות--הרי כל שטר מהן כחרס, ושני הנטענין נשבעין היסת ונפטרין.

כב,ז  במה דברים אמורים, בשבאו שתי הכיתות להעיד כאחד.  אבל כל המוציא שטר שיש בו עדות כת אחת משתיהן, הרי זה גובה בו.  ואם הוציא אחר כך, בין הוא בין אחר, שטר שני שיש בו עדות הכת השנייה--הרי זה גובה בו, בין מן הלווה הראשון בין מאחר:  שהרי כל כת משתיהן, באה בפני עצמה והעידה.

כב,ח  [ה] מי שהביא עדים ונחקרה עדותן, והוזמו, וחזר והביא עדים אחרים באותה הטענה עצמה, והוזמו, אפילו מאה כת, ואחר כך הביא עדים באותה הטענה עצמה, ונמצאת עדות אלו האחרונים מכוונת--דנין על פיהם:  שאף על פי שהוחזק זה שטען טענה זו להביא עדים שקרנים, הרי לא הוחזקו אלו העדים האחרונים שהן משקרין.

כב,ט  אבל שטר שקרא עליו ערער, והוא שיבואו שניים ויאמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה--אף על פי שנתקיים השטר מחותמיו, אין גובין בו לעולם.  וייראה לי שאם באו עדי השטר, והעידו הן בעצמן על כתב ידם--גובין בו.