הלכות תמורה

יש בכללן שלוש מצוות--אחת מצות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא ימיר; (ב) שתהיה התמורה קודש, אם המיר; (ג) שלא ישנה הקודשים מקדושה לקדושה.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות תמורה פרק א

א,א  כל הממיר--לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר, שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו" (ויקרא כז,י):  ואף על פי שלא עשה מעשה.  מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה, אין לוקין עליה--חוץ מנשבע, וממיר, ומקלל את חברו בשם; שלושה לאוין אלו--אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל, ולוקין עליהן.

א,ב  ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה--שהרי נאמר "ואם המר ימיר . . . והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י):  מפני שיש בה עשה, ושני לאוין; ועוד, שאין לאו שבה שווה לעשה, שהציבור והשותפין אין עושין תמורה, אם המירו--אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו.

א,ג  נמצאת אומר שהיחיד שהמיר--הרי התמורה קודש, ואפילו המיר בשבת; ולוקה ארבעים.  ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור--הואיל ויש לו בהם שותפות, הרי זה לוקה; ואין התמורה קודש.

א,ד  [ב] אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה--הרי זה עושה תמורה, ולוקה.  כיצד:  המתכוון לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי, ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי--הרי זו תמורה, ולוקה.  אבל אם דימה שמותר להמיר, והמיר, או שאמר איכנס לבית זה ואמיר מדעתי, ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו--הרי זו תמורה, ואינו לוקה עליה.

א,ה  [ג] אין אדם ממיר בהמתו, בקרבן שאינו שלו; ואם אמר בעל הקרבן, כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר--הרי זה ממיר בה.  המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו--אינה תמורה, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

א,ו  [ד] המתכפר--הוא שעושה תמורה, אבל לא המקדיש.  כיצד:  הקדיש בהמה שיתכפר בה חברו, כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר--אותו הנזיר, הוא שעושה בהן תמורה; אבל לא זה שהקדיש, לפי שאינן שלו.

א,ז  [ה] היורש ממיר.  הניח בהמה לשני בניו, ומת--הרי זו קרבה; ואין ממירין בה, שהרי הן בה שותפין, והשותפין אין עושין תמורה, כמו שביארנו.

א,ח  [ו] אין קודשי גויים עושין תמורה, מן התורה; אבל מדברי סופרים שהגוי שהמיר, הרי זו תמורה.  הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל, והמיר בה הגוי--הרי זו ספק תמורה.

א,ט  [ז] אחד אנשים ואחד נשים--אם המירו, עושין תמורה.  [ח] קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר--אף על פי שאינו לוקה, יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה.

א,י  [ט] אין הכוהנים ממירין בחטאת, ובאשם--שאף על פי שהן שלהן, אין זוכין בהן מחיים:  שאין להן בבשר, עד שייזרק הדם.  ואין הכוהנים ממירין בבכור--שאף על פי שהוא זוכה בו מחיים, אינו זוכה בו מתחילה:  שהרי תחילתו, בבית ישראל הוא.

א,יא  אבל הבעלים שהמירו בבכור, כל זמן שהוא בביתם--עושין תמורה; וכן כוהן שהמיר בבכור שנולד לו, לא בבכור שלקח מישראל--הרי זו תמורה.

א,יב  [י] אילו של כוהן גדול, עושה תמורה; אבל פרו אינו עושה תמורה, אף על פי שהוא משלו--הואיל ואחיו הכוהנים מתכפרין בו, הרי הן כשותפין בו.

א,יג  [יא] העופות והמנחות--אינן עושין תמורה, שלא נאמר אלא "בהמה" (ויקרא כז,י).  [יב] קרבנות בדק הבית--אינן עושין תמורה, שנאמר במעשר "לא יבקר בין טוב לרע, ולא ימירנו" (ויקרא כז,לג).  והלוא המעשר בכלל כל הקודשים היה, ולמה יצא--ללמד על הכלל:  מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות ציבור; וכן השותפין.  מה מעשר קרבן מזבח, יצאו קודשי בדק הבית.  מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן, שאין חייבין בו אלא ישראל ולא גויים--יצאו קרבנות גויים, שאין עושין תמורה, כמו שביארנו.

א,יד  [יג] המקדיש בעלת מום קבוע, אינה עושה תמורה--מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור, ואינה אלא קדושת דמים; אבל המקדיש בעלת מום עובר, או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע--הרי זו עושה תמורה.

א,טו  [יד] אחד הממיר תמים בבעל מום, או בעל מום בתמים, או שהמיר בקר בצאן, או צאן בבקר, או כבשים בעיזים, או עיזים בכבשים, או נקבות בזכרים, או זכרים בנקבות, או שהמיר אחד במאה, או מאה באחד, בין בבת אחת, בין בזה אחר זה--הרי אלו תמורה, ולוקה כמניין הבהמות שהמיר.

א,טז  [טו] אין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת ההקדש עושה תמורה:  שנאמר "והיה הוא ותמורתו" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג)--"הוא", ולא ולדו; "ותמורתו", ולא תמורת תמורתו.  אבל הממיר בבהמה, וחזר והמיר בה, וחזר והמיר--אפילו אלף, כולן תמורה; ולוקה על כל אחד ואחד, כמו שביארנו.

א,יז  [טז] אין ממירין אברים או עוברים בשלמים, ולא שלמים בהן.  כיצד:  האומר רגלה של בהמה זו, או ידה, תחת עולה זו, או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו--אינה תמורה; וכן האומר בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו, או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו--אינה תמורה.

א,יח  [יז] הממיר בכלאיים, או בטריפה, ויוצא דופן, או בטומטום ואנדרוגינוס--אין הקדושה חלה עליהן.  והרי זה כמו שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן; ולפיכך אינו לוקה.  מה בין אלו לבעל מום--בעל מום, יש במינו קרבן; אלו, אין במינן קרבן.

א,יט  [יח] הרובע והנרבע--הרי הן כבעל מום, ועושין תמורה; וכן כל כיוצא בהן.  [יט] בהמה שחצייה קודש, וחצייה חול--לא עושה תמורה, ולא נעשית תמורה.

א,כ  כל החטאות שדינן שימותו, אינן עושין תמורה; וכל חטאת שדינה שתרעה עד שייפול בה מום ותימכר, עושה תמורה.  [כא] המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו--עושה תמורה, ואף על פי שאינן ראויין ליקרב:  הואיל וירדו לקדושת דמים, והרי הן תמימין--ירדו לקדושת הגוף.

א,כא  אבל המפריש שעיר לחטאתו, ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו, וכוהן גדול שהפריש פרה לחטאתו--אינן עושין תמורה:  שכל המשנה בחטאת--לא נתקדשה כלל, ואפילו קדושת דמים, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.
 

הלכות תמורה פרק ב

ב,א  התמורה--היא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו, הרי זו תחת זו, או הרי זו חליפת זו; ואין צריך לומר אם אמר הרי זו תחת חטאת זו, או תחת עולה זו--שהיא תמורה.  וכן אם אמר הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית, או תחת עולה שיש לי במקום פלוני--הרי זו תמורה:  והוא, שיש לו.

ב,ב  אבל אם אמר על בהמת חולין, הרי זו תחת עולה, או הרי זו תחת חטאת--לא אמר כלום; וכן אם אמר הרי זו מחוללת על זו, אינה תמורה.

ב,ג  [ב] היו לפניו שתי בהמות, אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, הניח ידו על בהמת חולין ואמר, הרי זו תחת זו--הרי זו תמורה, ולוקה; הניח ידו על בהמת הקדש ואמר, הרי זו תחת זו--הרי זה חיללה על בהמת החולין, ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה.

ב,ד  [ג] היו לפניו שלוש בהמות קודשי מזבח, ואחת מהן בעלת מום שהרי היא עומדת לפדיון, ושלוש בהמות תמימות חולין, ואמר הרי אלו תחת אלו--הרי שתיים מן החולין תחת שתיים התמימות, ותמורתן תמורה, ולוקה עליהן שתיים.  והבהמה השלישית--היא תחת בעלת מום שנתחללה עליה, ולחללה נתכוון ולא להמיר בה:  שכיון שיש לפניו דרך איסור, והיא התמורה, ודרך היתר, והוא החילול--חזקה היא, שאין אדם מניח ההיתר ועושה האיסור; ולפיכך אינו לוקה שלוש מלקייות.

ב,ה  וכן אם אמר עשר בהמות אלו תחת עשר בהמות אלו, ואחת מהן בעלת מום--אינו לוקה אלא תשע מלקייות:  שהבהמה העשירית--לחללה נתכוון, ולא להמיר בה; שאף על פי שהוחזק זה במלקייות הרבה, הואיל ויש שם דרך היתר, אינו מניח דבר ההיתר, ועושה האיסור.

ב,ו  שתי בהמות של הקדש, ואחת מהן בעלת מום, ושתי בהמות של חולין, ואחת מהן בעלת מום, ואמר הרי אלו תחת אלו--הרי התמימה תמורת התמימה, ולוקה אחת; ובעלת המום מחוללת על בעלת המום--שאינו מניח ההיתר, ועושה האיסור.

ב,ז  [ד] האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים--דבריו קיימין, ותימכר, ויביא בחצי דמיה תמורת עולה, ובחצי דמיה תמורת שלמים.  אמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים--אם לכך נתכוון מתחילה, דבריו קיימין; ואם לא נתכוון בתחילה אלא לתמורת עולה, וחזר ואמר ותמורת שלמים--אף על פי שחזר בתוך כדי דיבור--אין תופסין אלא לשון ראשון, והרי היא תמורת עולה בלבד.
 

הלכות תמורה פרק ג

ג,א  כיצד דין התמורה ליקרב:  תמורת העולה, תקרב עולה; ואם הייתה תמורתה נקבה, או בעלת מום--תרעה הנקבה עד שייפול בה מום ותימכר, ויביא בדמיה עולה.  תמורת החטאת, תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.  תמורת האשם--תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.

ג,ב  תמורת השלמים, כשלמים לכל דבר--טעונה סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.  תמורת התודה, כתודה, אלא שאינה טעונה לחם, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

ג,ג  תמורת הפסח--אם המיר בו קודם חצות יום ארבעה עשר, אין תמורתו קרבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים; ואם המיר בו אחר חצות, הרי התמורה עצמה תקרב שלמים.

ג,ד  תמורת הבכור והמעשר--אינן קרבין לעולם, שנאמר בבכור "לה' הוא" (ויקרא כז,כו; ויקרא כז,ל):  מפי השמועה למדו הוא קרב, ואין תמורתו קרבה; ודין המעשר, כבכור.  תמורתן תרעה עד שייפול בה מום, ותיאכל:  [ב] תמורת הבכור, לכוהנים; ותמורת המעשר, לבעלים.  וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח--כך אין פודין תמורתן.

ג,ה  [ג] בהמה שהקדישה חצייה עולה וחצייה שלמים, תמורתה כמוה; וכן כל בהמת הקדש שאינה קרבה מפני תחילת הקדשה, הרי תמורתה כמוה.  אמר חצי בהמה זו תמורה וחצייה עולה, הרי זו תקרב עולה; חצייה עולה וחצייה מעשר, תקרב עולה; חצייה תמורה וחצייה מעשר--הרי זו ספק, ואינה קרבה.

ג,ו  [ד] המקדיש בעלת מום עובר, ואין צריך לומר תמימה, ואחר כך נולד בה מום קבוע ונפדית, והמיר בה אחר שנפדית--הרי זו תמורה.  ואינה קרבה ואינה נפדית, אלא מניחה עד שתמות:  אינה קרבה, מפני שבאה מכוח קדושה דחויה; ואינה נפדית, שאין בכוח קדושתה לתפוס פדיונה.

ג,ז  [ה] כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין, מתחילתן--הרי אלו ייפדו; ואינן יוצאין לחולין לכל דבר, כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן--שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע:  שנאמר "או רע בטוב" (ויקרא כז,י)--ו"רע" האמור כאן, הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו, "יהיה קודש" (שם).

ג,ח  [ו] עולה שנתערבה בזבחים, והמיר באחד מן התערובת--הרי זה מביא בהמה אחרת ואומר, אם תמורת עולה היא זו, הרי בהמה זו שלמים, ואם תמורת שלמים היא זו, הרי בהמה זו עולה; ונמצאת בהמה שהביא עם התמורה, כעולה ושלמים שנתערבו זה בזה.

ג,ט  חזר והמיר באחת משתיהן, ואין ידוע באיזה מהן המיר--מביא זבח אחר מתוך ביתו, ואומר על התמורה השנייה, אם תמורת תמורה היא זו, הרי זה שהביא חולין, ואם תמורת עולה או שלמים היא, הרי זה שהביא עולה או שלמים; והרי זה שהביא עם התמורה השנייה, כזבח ותמורה שנתערבו זה בזה.  וכבר ביארנו דין התערובת, בהלכות פסולי המוקדשין.

ג,י  [ז] שלמים שנתערבו בבכור או במעשר, והמיר באחד מהן--הרי זה לא יקרב; אלא ירעה עד שייפול בו מום, וייאכל כבכור או כמעשר כמו שביארנו.
 

הלכות תמורה פרק ד

ד,א  כיצד דין ולדות הקודשים:  ולד שלמים, וולד תמורת שלמים--הרי אלו כשלמים, והן עצמן כשלמים לכל דבר.  וכן ולד התודה, וולד תמורתה--הרי אלו יקרבו כתודה, אלא שאין טעונין לחם:  שאין מביאין לחם אלא עם התודה עצמה, שנאמר "על זבח התודה" (ויקרא ז,יב)--עליו, ולא על ולדה ולא על תמורתה כמו שביארנו.

ד,ב  במה דברים אמורים, בוולדות עצמן; אבל ולדי ולדות, אינם קרבים--שמתוך מעשיו ניכר שהוא משהה אותן לגדל מהן עדרים עדרים, ולפיכך קונסין אותו ולא יקריבם.

ד,ג  [ב] ולד החטאת--ימות, ואין צריך לומר ולד תמורתה.  [ג] השוחט את החטאת, ומצא בה בן ארבעה חי--הרי זה נאכל כבשר החטאת:  שוולדי הקודשים, במעי אימן הם קדושים.

ד,ד  [ה] ולד תמורת העולה, וולד ולדה עד סוף העולם--הרי אלו כעולה, והן עצמן יקרבו עולה.  הפריש נקבה לעולתו, וילדה--אף על פי שילדה זכר--ירעה עד שייפול בו מום, ויביא בדמיו עולה.

ד,ה  [ד] ולד תמורת האשם, וולד ולדה עד סוף העולם--ירעו עד שייפול בהם מום, ויימכרו וייפלו דמיהם לנדבה; ואם ילדה זכר אחר שהקריב אשמו, הוולד עצמו יקרב עולה.  הפריש נקבה לאשמו, וילדה--תרעה היא ובנה עד שייפול בהן מום, ויימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו; ואם כבר הקריב אשמו, ייפלו דמיהן לנדבה.

ד,ו  כבר ביארנו במעשה הקרבנות, שכל מקום שאנו אומרין ייפלו לנדבה--הוא שייתן המעות לשופרות שהיו במקדש, שביארנו כמה הן בשקלים; ובית דין מקריבין באותן המעות עולות נדבה, ונסכיהן משל ציבור, ואינן טעונין סמיכה.  אבל מקום שנאמר הוא עצמו יקרב עולה, או יביא בדמיו עולה--הרי זו טעונה סמיכה, ונסכיה משלו.

ד,ז  [ו] ולד המעשר, וולד תמורת המעשר, וולד תמורת הבכור, וולדי ולדותיהן עד סוף העולם--הרי אלו לא יקרבו; אלא ירעו עד שייפול בהן מום, וייאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהן מום.  ולדות תמורת הבכור, לכוהן; ולדות מעשר ותמורתו, לבעליו.

ד,ח  [ז] ולד תמורת הפסח, כתמורת הפסח:  אם הייתה אימו קרבה שלמים, ולדה יקרב שלמים; ואם היה דינה שתימכר, ויביא בדמיה שלמים--אף ולדה נמכר, ויביא בדמיו שלמים.

ד,ט  הפריש נקבה לפסחו וילדה, או שהפרישה מעוברת--היא וולדה ירעו עד שייפול בהן מום, ויביא בדמיהן פסח; ואם נשארה נקבה זו עד אחר הפסח, או שילדה אחר הפסח--תרעה היא וולדה עד שייפול בהן מום, ויביא בדמיהן שלמים.

ד,י  [ח] ולדות הקודשים שיצאו דרך דופן, או שילדו טומטום ואנדרוגינוס, וכלאיים, וטריפה--הרי אלו ייפדו, ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד של זו.  [ט] ולד בעלת מום--הרי הוא כוולד התמימה לכל דבר, ויקרב כראוי לו.  [י] קודשים שהפילו נפל או שליה--ייקברו, והרי הן אסורין בהניה.

ד,יא  המשנה את הקודשים מקדושה לקדושה, עובר בלא תעשה:  שנאמר בבכור "לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו), שלא יעשנו עולה או שלמים; והוא הדין לשאר הקודשים, שאין משנין אותם מקדושה לקדושה אחרת--אחד קודשי מזבח, ואחד קודשי בדק הבית.  כיצד:  אם הקדיש לבדק ההיכל, לא ישנה לבדק המזבח; וכן כל כיוצא בזה.  ואין לוקין על לאו זה.

ד,יב  כיצד מערימין על הבכור, להקדישו למזבח הקדש אחר:  מקדישו בבטן קודם שייוולד, שנאמר "אשר יבוכר לה' . . . לא יקדיש איש, אותו" (ויקרא כז,כו)--משיבוכר, אי אתה מקדישו; אבל אתה מקדישו, בבטן.  לפיכך יש לו לומר מה שבמעיה של מבכרת זו, אם הוא זכר, הרי זו עולה; אבל אינו יכול לומר זבחי שלמים--שאינו מפקיע אותו מקדושתו, כדי ליהנות בו.  ואם אמר עם יציאת רוב ראשו, יהיה עולה--הרי זה בכור, ואינו עולה.

ד,יג  ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עוברה קדושה אחרת, אלא הרי הוא כקדושת אימו:  שוולדות הקודשים, ממעי אימן הם קדושים כמו שביארנו; והרי כל עובר מהם בקדושת אימו, ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעושה בבכור--שהבכור, ביציאתו הוא שמתקדש.

ד,יד  אף על פי שכל חוקי התורה, גזירות הן כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן; וכל שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם:  הרי אמרו חכמים הראשונים, שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה.

ד,טו  ייראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג), כעניין שאמר "ואם המקדיש--יגאל, את ביתו:  ויסף חמישית כסף ערכך, עליו" (ויקרא כז,טו).  ירדה תורה לסוף מחשבת האדם, וקצת יצרו הרע--שטבעו של אדם נוטה להרבות קניינו, ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם וייפדה בפחות משווייו; אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש.

ד,טז  וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו; וכיון שאינו יכול לפדותה, יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא.  לפיכך סתם הכתוב בפניו, שלא יחליף, וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" (ויקרא כז,י; ויקרא כז,לג).

ד,יז  וכל אלו הדברים--כדי לכוף את יצרו, ולתקן דעותיו.  ורוב דיני התורה אינם אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים; וכן הוא אומר "הלוא כתבתי לך, שלישים--במועצות ודעת.  להודיעך--קושט, אמרי אמת; להשיב אמרים אמת, לשולחיך" (משלי כב,כ-כא).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר תשיעי, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, חמישה וארבעים:  הלכות קרבן פסח, עשרה פרקים; הלכות חגיגה, שלושה פרקים; הלכות בכורות, שמונה פרקים; הלכות שגגות, חמישה עשר פרקים; הלכות מחוסרי כפרה, חמישה פרקים; הלכות תמורה, ארבעה פרקים.