יש בכללן חמש מצוות--שלוש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לשחוט ואחר כך יאכל; (ב) שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד; (ג) לכסות דם חיה ועוף; (ד) שלא ליקח האם על הבנים; (ה) לשלח האם, אם לקחה על הבנים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א מצות עשה שישחוט מי שרצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף, ואחר כך יאכל: שנאמר "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב,כא), ונאמר בבכור בעל מום "אך, כאשר ייאכל את הצבי ואת האייל--כן, תאכלנו" (דברים יב,כב)--הא למדת שחיה כבהמה לעניין שחיטה; ובעוף הוא אומר "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר ייאכל--ושפך, את דמו, וכיסהו, בעפר" (ויקרא יז,יג), מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה.
א,ב והלכות שחיטה בכולן, אחת היא. לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה; ואם לא בירך, בין בשוגג בין במזיד--הבשר מותר.
א,ג ואסור לאכול מן השחוטה, כל זמן שהיא מפרכסת. והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה--עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל "לא תאכלו, על הדם" (ויקרא יט,כו); ואינו לוקה. ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ומניחו עד שתמות; ואחר כך יאכלנו.
א,ד [ג] דגים וחגבים--אינן צריכין שחיטה, אלא אסיפתן היא המתרת אותן: הרי הוא אומר "הצאן ובקר יישחט להם, ומצא להם; אם את כל דגי הים ייאסף להם, ומצא להם" (במדבר יא,כב), אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן; ובחגבים נאמר "אוסף החסיל" (ישעיהו לג,ד), באסיפה לבדה. לפיכך אם מתו מאליהן בתוך המים, מותרין; ומותר לאוכלן חיים.
א,ה [ד] זביחה זו האמורה בתורה סתם--צריך לפרש אותה, ולידע באיזה מקום מן הבהמה שוחטין, וכמה הוא שיעור השחיטה, ובאיזה דבר שוחטין, ומתיי שוחטין, והיכן שוחטין, וכיצד שוחטין, ומה הן הדברים המפסידין את השחיטה, ומי הוא השוחט. ועל כל הדרכים האלו, ציוונו בתורה ואמר "וזבחת מבקרך ומצאנך . . . כאשר ציוויתיך--ואכלת, בשעריך" (דברים יב,כא), שכל הדברים האלו על פה ציווה בהן משה רבנו כשאר תורה שבעל פה, שהיא הנקראת "מצוה" (שמות כד,יב) כמו שביארנו בתחילת חיבור זה.
א,ו [ה] מקום השחיטה מן החי--הוא הצוואר, וכל הצוואר כשר לשחיטה. כיצד: בוושט--מתחילת המקום שכשחותכין אותו מתקבץ, עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצין פרצין ככרס--זה הוא מקום השחיטה בוושט. [ו] שחט למעלה ממקום זה, וזה הוא הנקרא תרבץ הוושט, או למטה ממקום זה, והוא מתחילת בני מעיים--שחיטתו פסולה. ושיעור תרבץ הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה--בבהמה וחיה, כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו; ובעוף, הכול לפי גודלו וקוטנו.
א,ז ואיזה הוא מקום השחיטה בקנה: משיפוי כובע ולמטה, עד ראש כנף הריאה כשתמשוך הבהמה צווארה לרעות--זה הוא מקום השחיטה בקנה. וכל שכנגד המקום הזה מבחוץ, נקרא צוואר.
א,ח אנסה הבהמה עצמה ומשכה צווארה הרבה, או שאנס השוחט את הסימנין ומשכן למעלה, ושחט במקום שחיטה בצוואר, ונמצאת השחיטה בקנה או בוושט שלא במקום שחיטה--הרי זו ספק נבילה. [ט] וצריך השוחט שישחוט באמצע הצוואר; ואם שחט מן הצדדין, שחיטתו כשרה.
א,ט וכמה הוא שיעור השחיטה: שני הסימנין שהן הקנה והוושט--השחיטה המעולה שייחתכו שניהן בין בבהמה בין בעוף, ולזה יתכוון השוחט; ואם שחט רוב אחד מהן בעוף, ורוב שניים בבהמה ובחיה--שחיטתו כשרה.
א,י שחט האחד כולו וחצי השני, בבהמה--שחיטתו פסולה. רובו של זה ורובו של זה--אף על פי שלא שחט מכל אחד מהן אלא יתר על חצייו כחוט השערה, הרי זו כשרה: כיון ששחט יתר על חצייו במשהו, רובו הוא.
א,יא שחט חצייו של זה וחצייו של זה--אפילו בעוף, שחיטתו פסולה. קנה שהיה חצייו פסוק, ושחט על מקום החתוך מעט והשלימו לרוב--בין שהתחיל לשחוט במקום השלם ופגע בחתך, בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב--שחיטתו כשרה.
א,יב כל השוחט, צריך לבדוק הסימנין לאחר השחיטה; שאם לא בדק, ונחתך הראש קודם שיבדוק--הרי זו נבילה, ואפילו היה השוחט זריז ומהיר: [יג] שכל בהמה בחייה אסורה, עד שייוודע בוודאי שנשחטה שחיטה כשרה.
א,יג [יד] ובאיזה דבר שוחטין--בכול, בין בסכין של מתכת, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה האגם, וכיוצא בהן מדברים החותכין: והוא, שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם; אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו, ואפילו היה התלם קטן ביותר--שחיטתו פסולה. [טו] היה התלם מרוח אחת, לא ישחוט בה; ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה ניכרת בה, שחיטתו כשרה.
א,יד [טז] כיצד: סכין שתיבדק בהולכה, ולא תרגיש שיש בה פגם, וכשתחזיר אותה בהבאה, תרגיש שיש בה פגם--אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא, שחיטתו כשרה; ואם הביא, שחיטתו פסולה.
א,טו [יז] סכין שהיא עולה ויורדת כנחש, ואין בה פגם--שוחטין בה לכתחילה. וסכין שפיה חלק, ואינה חדה--הואיל ואין בה פגם, שוחטין בה; ואף על פי שהוליך והביא בה כל היום, עד ששחטה--שחיטתו כשרה. [יח] וסכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה אלא מגעה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע--הואיל ואין בה פגם, שוחטין בה.
א,טז [יט] התולש קנה, או שן, או שקצץ צור, או ציפורן, והרי הן חדין ואין בהן פגם--שוחטין בהן. ואם נעצן בקרקע, לא ישחוט בהן כשהן נעוצין; ואם שחט, שחיטתו כשרה. [כ] שחט בהן כשהן מחוברין מתחילת ברייתן, קודם שיעקור אותן--שחיטתו פסולה, ואף על פי שאין בהן פגם.
א,יז [כא] לקח לחי בהמה שיש בו שיניים חדין, ושחט בהן--שחיטתו פסולה, מפני שהן כמגל; אבל בשן אחת הקבועה בלחי--שוחט בה לכתחילה, ואף על פי שהיא קבועה בו. [כב] ליבן הסכין באור, ושחט בה--שחיטתו כשרה.
א,יח סכין שצידה אחד מגל, וצידה השני יפה--לא ישחוט בצד היפה לכתחילה: גזירה, שמא ישחוט בצד האחר. ואם שחט--הואיל ובצידה היפה שחט, שחיטתו כשרה.
א,יט [כג] השוחט צריך שיבדוק הסכין בחודה, ומצד זה, ומצד זה. וכיצד בודקה: מוליכה ומביאה על בשר אצבעו, ומוליכה ומביאה על ציפורנו, משלוש רוחותיה, שהן פיה ושני צדדין--כדי שלא יהיה בה פגם כלל; ואחר כך ישחוט בה.
א,כ [כד] וצריך לבדוק כן אחר השחיטה--שאם מצא בה פגם אחר השחיטה, הרי זו ספק נבילה: שמא בעור נפגמה, וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט. לפיכך השוחט בהמות רבות או עופות רבים, צריך לבדוק בין כל אחת ואחת: שאם לא בדק, ובדק באחרונה ונמצאת הסכין פגומה--הכול ספק נבילות, ואפילו הראשונה.
א,כא [כה] בדק הסכין ושחט בה, ולא בדקה אחר שחיטה, ושיבר בה עצם או עץ וכיוצא בהן, ואחר כך בדקה ומצאה פגומה--שחיטתו כשרה, שחזקת הסכין שנפגמה בדבר קשה ששיבר בה; וכן אם פשע בה ולא בדקה, או שאבדה הסכין עד שלא יבדוק--שחיטתו כשרה.
א,כב [כו] כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששוחט בה לפני חכם, ושחט בה לעצמו--בודקין אותה: אם נמצאת יפה ובדוקה--מנדין אותו, לפי שסומך על עצמו פעם אחרת, ותהיה פגומה, וישחוט בה; ואם נמצאת פגומה--מעבירין אותו, ומכריזין על כל בשר ששחט שהוא טריפה.
א,כג [כז] כמה הוא אורך הסכין ששוחט בה: כל שהוא--והוא שלא יהיה דבר דק שנוקב ואינו שוחט, כמו ראש האיזמל הקטן וכיוצא בו.
א,כד [כח] ומתיי שוחטין--בכל זמן, בין ביום בין בלילה: והוא שתהיה אבוקה עימו, כדי שיראה מה יעשה; ואם שחט באפילה, שחיטתו כשרה.
א,כה [כט] השוחט ביום הכיפורים או בשבת בשוגג--אף על פי שאילו היה מזיד, היה מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יום הכיפורים--שחיטתו כשרה.
ב,א בכל מקום מותר לשחוט, חוץ מן העזרה: שאין שוחטין בעזרה אלא קודשי מזבח בלבד; אבל החולין--אסור לשוחטן בעזרה, בין בהמה בין חיה בין עוף. וכן הוא אומר בבשר תאווה "כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' . . . וזבחת מבקרך ומצאנך . . . ואכלת, בשעריך" (דברים יב,כא)--הא למדת שאין שוחטין בשר תאווה, אלא חוץ למקום אשר בחר ה'; [ב] וזה שנשחט חוץ למקום, הוא שמותר לאוכלו בכל השערים.
ב,ב אבל השוחט חולין בעזרה--אותו הבשר טהור, ואסור בהניה כבשר בחלב וכיוצא בו; וקוברין אותו, ואפרו אסור: אפילו שחט לרפואה, או לאכילת גויים, או להאכיל לכלבים. אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, וגוי ששחט, והשוחט ונמצאת טריפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאין בעזרה--הרי אלו כולן מותרין בהניה.
ב,ג ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין--אסור להכניסן לעזרה, אפילו בשר שחוטה או פירות ופת וכיוצא בהן; אם עבר והכניסן, מותרין באכילה כשהיו. ודברים אלו כולן, דברי קבלה הן. וכל השוחט חולין בעזרה, או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה--מכין אותו מכת מרדות.
ב,ד האומר בהמה זו שלמים, וולדה חולין--אם נשחטה בעזרה--ולדה מותר באכילה, לפי שאינו יכול לשחוט אותה בריחוק מקום.
ב,ה אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שמא יאמרו עובד מים הוא זה, ונמצא כמקריב למים; ולא ישחוט לכלי מלא מים, שמא יאמרו לצורה שתיראה בתוך המים שחט. ולא ישחוט לא לתוך הכלים, ולא לתוך הגומה--שכן דרך עובדי עבודה זרה. ואם שחט, שחיטתו כשרה.
ב,ו שוחטין לכלי מלא מים עכורין, שאין הצורה נראית בהן. וכן שוחט חוץ לגומה, והדם יורד לגומה; ובשוק לא יעשה כן, שמא יחקה את המינים: ואם שחט לגומה בשוק--אסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק אחריו, שמא מין הוא. ומותר לשחוט על דופן הספינה, והדם שותת על הדופן ויורד למים; ומותר לשחוט על גבי הכלים.
ב,ז כיצד שוחטין: מותח הצוואר, ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט; בין שהייתה הבהמה רבוצה בין שהייתה עומדת, ואחז בעורפה והסכין בידו מלמטה ושחט--הרי זו כשרה.
ב,ח נעץ את הסכין בכותל והעביר הצוואר עליה עד שנשחט, שחיטתו כשרה--והוא שיהיה צוואר הבהמה למטה, וסכין למעלה: שאם היה צוואר בהמה למעלה מן הסכין הנעוצה--שמא תרד הבהמה בכובד גופה, ותיחתך בלא הולכה והבאה, ואין זו שחיטה, כמו שיתבאר. לפיכך אם היה עוף--בין שהיה צווארו למעלה מן הסכין הנעוצה, או למטה ממנה--שחיטתו כשרה.
ב,ט השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה ושחטה--שחיטתו כשרה; הוליך והביא, עד שחתך הראש והתיזו--שחיטתו כשרה. הוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, והתיז את הראש בהולכה בלבד, או בהבאה בלבד--אם יש בסכין כמלוא שני צווארים מצווארי הנשחט, שחיטתו כשרה; ואם לאו, שחיטתו פסולה.
ב,י שחט שני ראשים כאחד, שחיטתו כשרה. [י] שניים שאחזו בסכין, אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו, ושחטו--שחיטתן כשרה. וכן שניים שאחזו שני סכינין, ושחטו כאחד בשני מקומות בצוואר--שחיטתן כשרה; ואפילו שחט זה הוושט בלבד או רובו, והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו--הרי שחיטה זו כשרה, ואף על פי שאין השחיטה כולה במקום אחד. וכן שחיטה העשויה כקולמוס, ושחיטה העשויה כמסרק--כשרה.
ב,יא אין שחיטת החולין צריכה כוונה; אלא אפילו שחט כמתעסק, או דרך שחוק, או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה--הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה, הרי זו כשרה. [יב] לפיכך חירש או שוטה או קטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ומי שאחזתו רוח רעה, ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כתקנה--הרי זו כשרה. אבל סכין שנפלה ושחטה--אף על פי ששחטה כדרכה, הרי זו פסולה: שנאמר "וזבחת" (דברים יב,כא)--עד שיהיה הזובח אדם, ואף על פי שאינו מתכוון לשחיטה.
ב,יב [יג] גלגל של אבן או של עץ שהייתה הסכין קבועה בו, וסיבב אדם את הגלגל, ושם צוואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל--הרי זו כשרה. ואם המים הן המסבבין את הגלגל, ושם הצוואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט--הרי זו פסולה; ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסיבבו את הגלגל, ושחט בסביבתו--הרי זו כשרה, שהרי מכוח בן אדם בא.
ב,יג במה דברים אמורים, בסביבה ראשונה שהיא מכוח בן אדם; אבל מסביבה שנייה ולאחריה, אינה מכוח האדם אלא מכוח המים בהליכתן.
ב,יד השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות--אף על פי שלא נתכוון לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים, הרי שחיטתו פסולה; אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן--הרי זו אסורה בהניה, ככל תקרובת עבודה זרה.
ב,טו השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה--הרי זו אסורה: שלומדין מחשבה בחוץ בחולין, ממחשבת הקודשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין. [טז] שחטה ואחר כך חישב לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה--הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחילתו ובמחשבה כזו שחט.
ב,טז [יז] השוחט לשם קודשים שמתנדבין ונודרין כמותן--שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קודשים בחוץ; שחט לשם קודשים שאינן באין בנדר ונדבה, שחיטתו כשרה.
ב,יז [יח] כיצד: השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם תודה, לשם פסח--שחיטתו פסולה: הואיל והפסח, מפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה--הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב.
ב,יח שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה--שחיטתו כשרה. [יט] היה מחוייב חטאת, ושחט ואמר לחטאתי--שחיטתו פסולה; היה לו קרבן בתוך ביתו, ושחט ואמר לשם תמורת זבחי--שחיטתו פסולה, שהרי המיר בו.
ב,יט [כ] האישה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה, זו לעולתי--שחיטתה כשרה: שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה, והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה; ואין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת קול יש לה. אבל השוחט לשם עולת נזיר--אף על פי שאינו נזיר--שחיטתו פסולה, שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים.
ב,כ [כא] שניים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד נתכוון לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא הייתה לו כוונה כלל, ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוון לו--הרי זו פסולה; וכן אם שחט זה אחר זה, והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול--פוסל.
ב,כא במה דברים אמורים, בשהיה לו בה שותפות; אבל אם אין לו בה שותפות, אינה אסורה--שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאין כוונתו אלא לצערו.
ב,כב ישראל ששחט לנוכרי--אף על פי שהנוכרי מתכוון לכל מה שירצה, שחיטתו כשרה: שאין חוששין אלא למחשבת הזובח, לא למחשבת בעל הבהמה. לפיכך נוכרי ששחט לישראל, אפילו היה קטן--שחיטתו נבילה, כמו שיתבאר.
ג,א חמישה דברים מפסידין את השחיטה, ועיקר הלכות שחיטה להיזהר מכל אחת מהן; ואלו הן--שהייה, חלדה, דרסה, הגרמה, ועיקור.
ג,ב שהייה כיצד: הרי שהתחיל לשחוט, והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה, ושהה, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, וחזר הוא או אחר, וגמר את השחיטה--אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט, שחיטתו פסולה; ואם שהה פחות מכדי זה, שחיטתו כשרה.
ג,ג הייתה בהמה דקה, שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט; ואם הייתה גסה, כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט. ובעוף, כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט.
ג,ד שחט מעט ושהה מעט, וחזר ושחט מעט ושהה מעט, עד שגמר השחיטה, ולא שהה בפעם אחת שיעור השהייה, אבל כשתחשוב כל זמן השהייות יצטרף מכולן שיעור שהייה--הרי זו ספק נבילה. וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד, לא כדי שישחוט שחיטה גמורה--הרי זו ספק נבילה.
ג,ה שחט רוב אחד בעוף, או רוב שניים בבהמה--אף על פי ששהה חצי היום, וחזר וגמר חתיכת הסימנין--הרי זו מותרת: מאחר שנשחט בה כשיעור, הרי זה כמחתך בשר השחוטה.
ג,ו שחט בקנה לבדו חצייו או מיעוטו, ושהה זמן מרובה--הרי זה חוזר וגומר השחיטה, ואין בכך כלום. אבל אם שחט רוב הקנה, או שנקב בוושט כל שהוא, ושהה כשיעור--בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל, בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר--הרי זו פסולה: מפני שהעוף או הבהמה שנפסק רוב הקנה שלה, או שניקב הוושט במשהו--נבילה, ואין השחיטה מועלת בה כמו שיתבאר.
ג,ז הנה נתבאר לך, שאין שהייה בקנה בעוף כלל--שאם שחט רוב הקנה ושהה, כבר נגמרה שחיטתו, וכשחזר וגמר, מחתך בשר הוא; ואם שחט מיעוט הקנה ושהה, הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבילה, עד שייפסק רוב הקנה.
ג,ח שחט העוף ושהה בו, ואינו יודע אם ניקב הוושט או לא ניקב--חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר, ומניחו עד שימות; ובודק הוושט מבפנים--אם לא נמצאת בו טיפת דם, בידוע שלא ניקב וכשרה.
ג,ט חלדה כיצד: כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן--בין שפסק הסימן העליון למעלה, בין ששחט התחתון למטה שהוא דרך שחיטה--הרי זו פסולה. [י] הכניס את הסכין תחת העור, ושחט שני הסימנין כדרכן, או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך, או שפרס מטלית על הסכין ועל הצוואר ושחט תחת המטלית--הואיל ואין הסכין גלויה, הרי זו ספק נבילה; וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה, וגמר השחיטה שלא בהחלדה--הרי זו ספק נבילה.
ג,י [יא] דרסה כיצד: כגון שהכה בסכין על הצוואר כדרך שמכין בסיף, וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה ולא הבאה, או שהניח הסכין על הצוואר, ודחק למטה כחותך צנון או קישות עד שחתך הסימנין--הרי זו פסולה.
ג,יא [יב] הגרמה כיצד: זה השוחט בקנה למעלה, במקום שאינו ראוי לשחיטה; וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה, למעלה בטבעת גדולה. שחט בתוך החיטים--אם שייר מהן כל שהוא למעלה, הרי זו כשרה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, והוא מן המקום הראוי לשחיטה; ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן, הרי זו מוגרמת ופסולה.
ג,יב [יג] שחט רוב האחד או רוב השניים, והשלים בדרסה, או בהגרמה--הרי זו כשרה, שהרי נשחט השיעור כראוי. הגרים בתחילה שליש, ושחט שני שלישים--הרי זו כשרה; שחט שליש, והגרים שליש, וחזר ושחט שליש האחרון--כשרה. הגרים שליש, ושחט שליש, וחזר והגרים שליש האחרון--הרי זו פסולה. ואם דרס או החליד, בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי--הרי זו פסולה.
ג,יג [יד] עיקור כיצד: כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה, או הוושט, ונשמט אחד מהן או שניהן קודם גמר שחיטה--הרי זו פסולה; אבל אם שחט אחד בעוף או רובו, ואחר כך נשמט הסימן השני--הרי שחיטתו כשרה. [טו] נשמט אחד מהן, ואחר כך שחט את השני--שחיטתו פסולה; שחט אחד מהן, ונמצא השני שמוט, ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט, או אחר שחיטה--הרי זו ספק נבילה.
ג,יד [טז] נמצא הסימן השחוט שמוט--הרי זו כשרה, שוודאי אחר שחיטה נעקר: שאילו נעקר קודם שחיטה, היה מידלדל ולא יישחט. [יז] במה דברים אמורים, בשלא תפס הסימנין בידו כששחט; אבל אם תפסן ושחט, אפשר שתישחט אחר העיקור, ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוטה, הרי זו ספק נבילה.
ג,טו [יח] כל מקום שאמרנו בשחיטה, פסולה--הרי זו נבילה; ואם אכל ממנה כזית, לוקה משום אוכל נבילה--שאין מוציא מידי נבילה אלא שחיטה כשרה כאשר ציווה, כמו שביארנו. וכל ספק שיסתפק בשחיטה, הרי הוא ספק נבילה; והאוכל ממנה כזית, מכין אותו מכת מרדות.
ג,טז [יט] בהמה שניטל ירך שלה וחללה עימה, עד שתיראה חסרה כשתרבץ--הרי זו נבילה כמי שנחתך חצייה ונחלקה לשני גופות, ואין השחיטה מועלת בה. וכן אם נשברה מפרקת ורוב בשר עימה, או שנקרעה מגבה כדג, או שנפסק רוב הקנה, או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה--הרי זו נבילה מחיים, ואין השחיטה מועלת בה. ואחד הבהמה ואחד העוף, בכל הדברים האלו.
ג,יז [כ] שני עורות יש לו לוושט--החיצון אדום, והפנימי לבן; ניקב האחד מהן בלבד, כשרה. ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה: ובין שנשחטה במקום הנקב, בין שנשחטה במקום אחר--אין השחיטה מועלת בה; ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה, נבילה. [כא] ניקב הוושט, ועלה בו קרום וסתמו--אין הקרום כלום, והרי הוא נקוב כשהיה.
ג,יח נמצא קוץ עומד בוושט לרוחבו, הרי זו נבילה--שמא ניקב הוושט ועלה קרום במקום הנקב, ואינו נראה; אבל אם נמצא הקוץ לאורכו בוושט--אין חוששין לו, שרוב הבהמות המדברייות אוכלות הקוצים תמיד. [כב] וושט אין לו בדיקה מבחוץ, אלא מבפנים. כיצד: הופכו ובודק--אם נמצא עליו טיפת דם, בידוע שהיה נקוב.
ג,יט [כג] גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה; וכן אם ניקבה כאיסר. ניקבה נקבים קטנים--אם נקבים שאין בהן חיסרון, הם מצטרפין לרובה; ואם נקבים שיש בהם חיסרון, מצטרפין לכאיסר. וכן אם ניטלה ממנה רצועה, מצטרפת לכאיסר. ובעוף--כל שאילו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהן חיסרון, ומניחן על פי הקנה--אם חופה את רובו, נבילה; ואם לאו, כשרה.
ג,כ [כד] ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה, כדי שייכנס איסר לרוחבו--נבילה; נסדקה לאורכה--אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו למעלה ומשהו למטה, כשרה.
ג,כא [כה] גרגרת שניקבה, ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה--נוקבין אותה עתה במקום אחר, ומדמין הנקב לנקב: אם נדמה לו, מותרת. ואין מדמין אלא מחוליה גדולה לחוליה גדולה, או מקטנה לקטנה; אבל לא מקטנה לגדולה ולא מגדולה לקטנה: שכל הקנה חוליות חוליות הוא, ובין כל חוליה וחוליה חוליה אחת קטנה משתיהן ורכה.
ד,א ישראלי שאינו יודע חמישה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו, ושחט בינו לבין עצמו--אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים. והרי זו קרובה לספק נבילה; והאוכל ממנה, מכין אותו מכת מרדות.
ד,ב ואפילו שחט בפנינו ארבעה וחמישה פעמים שחיטה כשרה, והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו נכונה וגמורה--אסור לאכול ממנה: הואיל ואינו יודע דברים המפסידים, אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע, כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא באלו, בלא כוונתו.
ד,ג ישראל שיודע הלכות שחיטה--הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז; ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה.
ד,ד היודע הלכות שחיטה, ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל--הוא הנקרא מומחה; וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן. ואפילו נשים ועבדים--אם היו מומחין, הרי אלו שוחטין לכתחילה.
ד,ה חירש שוטה וקטן ושיכור שנתבלבלה דעתו ששחטו, שחיטתן פסולה--מפני שאין בהן דעת, שמא יקלקלו בשחיטתן; לפיכך אם שחטו בפני היודע, וראה אותן ששחטו כהוגן--שחיטתן כשרה.
ד,ו מי שאינו ידוע אצלנו, ששחט בינו לבין עצמו--שואלין אותו: אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה, שחיטתו כשרה. [ז] הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע--הרי זו מותרת; וכן האומר לשלוחו, צא ושחוט לי, ומצא הבהמה שחוטה, ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר--הרי זו מותרת: שרוב המצויין אצל שחיטה, מומחין הן.
ד,ז [ח] אבד לו גדי או תרנגול, ומצאו שחוט--בבית--מותר, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן; מצאו בשוק--אסור, שמא נתנבל ולפיכך הושלך. וכן אם מצאו באשפה שבבית, אסור.
ד,ח [ט] מומחה שנשתתק, והרי הוא מבין ושומע, ודעתו נכונה--הרי זה שוחט, לכתחילה; וכן מי שאינו שומע, הרי זה שוחט. [י] הסומה--לא ישחוט לכתחילה, אלא אם כן אחרים רואין אותו; ואם שחט, שחיטתו כשרה.
ד,ט [יא] נוכרי ששחט--אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה קטן--שחיטתו נבילה; ולוקה על אכילתה, מן התורה--שנאמר "וקרא לך, ואכלת מזבחו" (שמות לד,טו): מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו, אתה למד שזבחו אסור; ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. [יב] וגדר גדול גדרו בדבר זה--שאפילו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שחיטתו נבילה.
ד,י [יג] התחיל הגוי לשחוט מיעוט הסימנין, וגמר ישראל, או שהתחיל ישראל, וגמר הגוי--פסולה: ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אבל אם שחט הגוי דבר שאינו עושה אותה נבילה, כגון ששחט חצי הגרגרת בלבד, וגמר ישראל--הרי זו כשרה.
ד,יא [יד] ישראל משומד לעבירה מן העבירות, שהיה מומחה--הרי זה שוחט לכתחילה; וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין, ואחר כך ייתננה למשומד זה לשחוט בה--מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ואם היה משומד לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין, והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שביארנו בהלכות תשובה--הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה.
ד,יב [טו] מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה--הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, אם היה מומחה: שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור--שזו חזקה היא על כל ישראל, ואפילו הרשעים מהן.
ד,יג [טז] אלו הצדוקיין והבייתוסיין ותלמידיהן, וכל הטועים אחריהן שאינם מאמינים בתורה שבעל פה--שחיטתן אסורה. ואם שחטו בפנינו, הרי זו מותרת: שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו, והן אינן מאמינין בתורת השחיטה; לפיכך אינן נאמנין לומר, לא קילקלנו.
ד,יד [יז] כשהיו ישראל במדבר, לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין, כשאר הגויים. ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט, לא ישחוט אלא שלמים, שנאמר "איש איש, מבית ישראל, אשר ישחט שור . . . ואל פתח אוהל מועד . . . למען אשר יביאו . . . וזבחו זבחי שלמים, לה' . . ." (ויקרא יז,ג-ה); אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר, היה נוחר ואוכל. [יח] ומצוה זו אינה נוהגת לדורות, אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה.
ד,טו ונצטוו שם, שכשייכנסו לארץ, תיאסר עליהם הנחירה, ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה; וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה, שנאמר "כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך . . . וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך . . ." (דברים יב,כ-כא). וזו היא המצוה הנוהגת לדורות, לשחוט ואחר כך יאכל.
ה,א כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהטריפה האמורה בתורה היא הנוטה למות; ולא נאמר "טריפה" (שמות כב,ל), אלא שדיבר הכתוב בהווה--כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושיברה, ועדיין לא מתה. [ב] ויש שם חולאים אחרים אם יארעו לה תיחשב טריפה, והן הלכה למשה מסיניי; ושמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיניי, ואלו הן--דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.
ה,ב [ג] אף על פי שכולן הלכה למשה מסיניי, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה, החמירו בה: וכל ספק שיסתפק בדרוסה, אסור; ושאר שבעה מיני טריפות, יש בהן ספקות מותרין כמו שיתבאר.
ה,ג [ד] הדרוסה--הוא שיטרוף הארי וכיוצא בו הבהמה וידרוס עליה בידו, או ידרוס הנץ והנשר וכיוצא בהן על העוף. ואין דריסה בבהמה גסה ובחיה גסה, אלא לארי בלבד; ובבהמה דקה ובחיה דקה, מן הזאב ולמעלה. ובגדיים וטלאים--אפילו חתול ושועל ונמייה וכיוצא בהן, יש להן דריסה. [ה] ובעופות--הנץ--יש לו דריסה, ואפילו בעוף גדול ממנו; אבל שאר עופות הדורסים--יש לו דריסה בעוף שכמותו, ואין לו דריסה בעוף שהוא גדול ממנו. [ו] ויש לחולדה דריסה, בעופות; וכלב--אין לו דריסה כל עיקר, לא בעוף ולא בבהמה וחיה. והנץ, יש לו דריסה בגדיים וטלאים--והוא, שייקוב בציפורניו לבית החלל.
ה,ד [ז] אין דריסה, אלא ביד הטורף; אבל ברגליו, אין חוששין לה. ואין דריסה, אלא בציפורן; אבל בשן, אין חוששין לה--אלא אם כן נקב עד בית החלל, ובודקין שמא ניקב אחד מן האברים שנטרפת בנקיבתן. ואין דריסה, אלא בכוונת הטורף; אבל אם נפל הדורס ונשתקעו ציפורניו בנטרף, אין זו דריסה. ואין דריסה, אלא מחיים; אבל אם דרס ונהרג ועדיין ידו בדרוסה, ולא שמט ציפורניו ממנה אלא אחר מותו--אין חוששין לה.
ה,ה [ח] וכיצד דין הדרוסה: כל מקום שאמרנו חוששין לה--שוחטין את הנטרף, ובודקין כל החלל שלו מכף הירך עד הקודקוד: אם נמצאת כולה שלמה מכל מיני טריפות, ולא נמצא בה רושם הדריסה--הרי זו מותרת; ואם נמצא בה רושם הדריסה--הרי זו טריפה, ואסורה מן התורה.
ה,ו [ט] איזה הוא רושם הדריסה: הוא שיאדים הבשר כנגד בני מעיים; ואם נימוק הבשר כנגד בני מעיים, עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו מן החבורה--רואין אותו הבשר כאילו חסר, וטריפה. [י] ואם דרס בסימנין--משיאדימו, טריפה; ודריסתן במשהו: כיון שהאדים בהן כל שהוא מחמת דריסה, טריפה.
ה,ז [יא] ספק דרוסה אסורה עד שתיבדק, כדרוסה ודאית. כיצד: ארי שנכנס לבין שוורים, ונמצא ציפורן בגבו של אחד מהן--חוששין שמא ארי דרסו, ואין אומרין שמא בכותל נתחכך. וכן שועל או נמייה שנכנס לבין העופות, והוא שותק והן מקרקרין--חוששין שמא דרס; אבל אם היה הוא נוהם והן מקרקרין, מיראתו ומנהימתו הן מקרקרין. וכן אם קטע ראש אחד מהן, הנה נח רוגזו; וכן אם שתק הוא והן, אין חוששין--שאילו הזיק, היו מקרקרין.
ה,ח [יב] ספק שנכנס לכאן טורף או לא נכנס לכאן, או שראינוהו שנכנס ולא נודע אם זה מן הטורפין או אינו מן הטורפין--אין חוששין; וכן עוף שנכנס לבין העצים, או לבין הקנים, ויצא וראשו מנטף דם, או צווארו--אין חוששין לו שמא נטרף, אלא אומרין שמא בעצים ניזק.
ו,א נקובה כיצד: אחד עשר אברים הן, שאם ניקב אחד מהן לבית חללו במשהו--טריפה; ואלו הן--תרבץ הוושט, וקרום של מוח הראש, והלב עם הקנה שלו, והמרה, וקני הכבד, והקיבה, והכרס, והמסוס, ובית הכוסות, והדקין, והריאה עם הקנה שלה.
ו,ב תרבץ הוושט--כבר ביארנו שיעורו, ושהוא המקום מן הוושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה: אם ניקב לחללו במשהו, טריפה.
ו,ג שני קרומות יש למוח שבראש--אם ניקב העליון הסמוך לעצם בלבד, הרי זו מותרת; ואם ניקב התחתון הסמוך למוח, טריפה. ומשיתחיל המוח להימשך לשדרה, והוא מחוץ לפולין שהן תחילת העורף--יהיה לקרומו דין אחר; ואם ניקב חוץ לפולין, מותר. [ד] המוח עצמו שניקב, או נתמעך, והקרום קיים--כשרה; ואם נשפך כמים או כדונג, טריפה.
ו,ד [ה] הלב שניקב לבית חללו, בין לחלל גדול שבשמאל בין לחלל קטן שבימין--טריפה; אבל אם ניקב בשר הלב, ולא הגיע לחללו--מותר. וקנה הלב, והוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה--הרי הוא כלב; ואם ניקב לחללו במשהו, טריפה.
ו,ה [ו] מרה שניקבה, וכבד סותמתה--מותרת; ואם לא נסתם הנקב--אף על פי שהוא סמוך לכבד, טריפה. [ז] נוויה שנמצאת במרה--אם הייתה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד, מותרת; ואם ראשה חד כגרעינת הזית, אסורה: שהרי נקבה אותה, כשנכנסה; וזה שלא ייראה הנקב, מפני שהוגלד פי המכה.
ו,ו [ח] קני הכבד, והן המזרקין שבהן הדם מתבשל--אם ניקב אחד מהן במשהו, טריפה; לפיכך מחט שנמצאת בחיתוך הכבד--אם הייתה מחט גדולה והיה הקצה החד שלה לפנים, בידוע שנקבה כשנכנסה; ואם היה הראש העגול לפנים--אומרין דרך סימפונות הלכה, ומותרת. [ט] הייתה מחט קטנה, הרי היא טריפה--מפני ששני ראשיה חדין, וודאי נקבה; ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד, והוא הקנה הרחב שבאמצעו שבו נכנס המאכל לכבד--הרי זו מותרת; ובשר כבד שהתליע, מותרת.
ו,ז [י] קיבה שניקבה, וחלב טהור סותם את הנקב--מותרת. וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו, הרי זה מותר: חוץ מחלב הלב, והכיס שעל הלב כולו, והמחיצה שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל ואברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תיראה הריאה, והיא הנקראת טרפש הכבד והוא המקום הלבן שבאמצעה, וחלב המעי האחרון--שאברים אלו אין מגינין, לפי שהן קשין; ונקב שנסתם באחד מהן, אינו כסתום. וחלב חיה שכנגדו בבהמה אסור--אינו סותם, אף על פי שהוא מותר באכילה.
ו,ח [יא] כרס שניקב, טריפה; ואין לו דבר שיסתום אותו, שהרי החלב שעליו אסור. וכן המסוס ובית הכוסות שניקב אחד מהן לחוץ, טריפה; ואם ניקב אחד מהן לתוך חלל חברו, מותרת.
ו,ט [יב] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, כשרה. ואם נקבה נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות, ונמצאת טיפת דם במקום הנקב--טריפה, שוודאי קודם שחיטה ניקב; אבל אם אין דם במקום הנקב, הרי זו מותרת--שמא אחר השחיטה דחקה המחט, ונקבה.
ו,י [יג] בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה, כגון קורט של חלתית וכיוצא בו--טריפה, שוודאי נוקב; ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב, תיבדק.
ו,יא כל אחד מבני המעיים שפסולת המאכל סובבת בהן, והן הנקראין דקין, שניקב--טריפה. ויש מהן מלופפין ומוקפין זו לפנים מזו וזו לפנים מזו בעיגול כמו נחש שנכרך, ואלו הן הנקראין הדר הכנה--אם ניקב אחד מהן לחברו, כשרה: שהרי חברו מגן עליו. [יד] ומעיים שניקבו, וליחה סותמתן--טריפה, שאין זו סתימה עומדת.
ו,יב בני מעיים שבא זאב או כלב או גוי וכיוצא בהן ונטלן, והרי הן נקובין אחר שהניחן--תולין בו; ומותרת, ואין אומרין שמא במקום נקב ניקב. נמצאו נקובין, ולא נודע אם קודם שחיטה ניקבו או אחר שחיטה--נוקבין בהן נקב אחר, ומדמין לו: אם היה הנקב הראשון כמותו, כשרה; ואם היה ביניהן שינוי, קודם שחיטה ניקב וטריפה. ואם מישמשו הידיים בנקב הספק--כך צריך למשמש בנקב שמדמין לו, ואחר כך עורכין.
ו,יג [טו] בני מעיים שיצאו לחוץ, ולא ניקבו--מותרת. ואם נתהפכו--אף על פי שלא ניקבו, טריפה: שאי אפשר שיחזרו כמות שהיו, אחר שנתהפכו; ואינה חויה.
ו,יד [טז] המעי האחרון שהוא שווה ואין בו עיקום, והוא שהרעי יוצא בו מן הערווה, והוא דבוק בין עיקרי הירכיים, הוא הנקרא חלוחלת--אם ניקב במשהו, טריפה כשאר המעיים; במה דברים אמורים, שניקב לחלל הבטן. אבל אם ניקב במקום הדבוק בירכיים, מותרת; ואפילו ניטל ממנו מקום הדבק כולו, מותר--והוא שישתייר מאורכו בשור, כמו ארבע אצבעות.
ו,טו [יז] העוף--אין לו כרס, ולא מסוס, ולא בית הכוסות; אבל יש לו כנגדן, זפק וקורקבן. וכל הטריפות שוות הן, בבהמה חיה ועוף. וזפק שניקב גגו במשהו, טריפה; ואיזה הוא גגו של זפק, זה שימתח עם הוושט כשיאריך העוף צווארו. אבל שאר הזפק שניקב, מותר.
ו,טז [יח] שני כיסין יש בקורקבן--החיצון אדום כמו בשר, והפנימי לבן כמו עור. ניקב זה בלא זה, מותר--עד שיינקבו שניהן במשהו; ואם ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה, מותר.
ו,יז [יט] הטחול, אינו מן האברין שנקיבתן במשהו; ולפיכך לא מנו אותו חכמים בכללן, אלא יש לנקב שלו שיעור שאינו שווה בכולו. כיצד: הטחול ראשו האחד עבה והשני דק, כבריית הלשון. אם ניקב בראש העבה נקב מפולש, טריפה. ואם ניקב נקב שאינו מפולש--אם נשאר תחתיו כעובי דינר של זהב, מותרת; פחות מכאן, הרי הוא כמפולש וטריפה.
ו,יח [כ] כל אבר שאמרנו בו שאם ניקב במשהו טריפה--כך אם ניטל כולו, טריפה: בין שניטל בחולי או ביד, בין שנברא חסר. וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר, טריפה--שכל היתר, כנטול הוא חשוב.
ו,יט כיצד: ניטל אחד מן המעיים או המרה וכיוצא בהן, בין בעוף בין בבהמה--טריפה; וכן אם נמצא בהן שתי מררות או שני מעיים--טריפה. וכן כל כיוצא בהן. אבל אם ניטל הטחול, או שנמצאו שניים--מותרת, שאינו מכלל המנויין.
ו,כ [כא] המעי היתר שתיטרף בו הבהמה--הוא היתר מתחילתו ועד סופו, עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחילה ועד סוף, כמעי העוף; או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד, והרי הוא מובדל, בין בעוף בין בבהמה. אבל אם חזר ונתערב עם המעי, ונעשה אחד משני ראשיו, והרי שניהם מובדלין באמצע--הרי זו מותרת, ואין כאן יתר.
ז,א שני קרומות יש על הריאה--אם ניקב זה בלא זה, מותרת; ואם ניקבו שניהן, טריפה. אפילו נגלד הקרום העליון כולו והלך לו, מותרת. והקנה שניקב מן החזה ולמטה במשהו, טריפה--והוא המקום שאינו ראוי לשחיטה, בקנה למטה.
ז,ב התחיל בשחיטה ושחט כל הקנה, ואחר כך ניקבה הריאה, ואחר כך גמר השחיטה--הרי זו טריפה, הואיל וניקבה קודם גמר שחיטה; וכן כל כיוצא בזה.
ז,ג אחד מסימפוני ריאה שניקב, אפילו ניקב לחברו--טריפה; וריאה שניקבה, ועלה קרום במכה ונסתם הנקב--אינו כלום. ניקבה האום של ריאה--אף על פי שדופן סותמתה, טריפה; ואם ניקבה במקום חיתוך האונות שלה, והוא המקום שרובצת עליו--כשרה. [ד] במה דברים אמורים, בשסתם מקום הנקב שבאונות בשר; אבל אם נסמך הנקב לעצם, אינו מגן; ואם היה נקב האונות דבוק בעצם ובבשר, מותרת.
ז,ד [ה] האום של ריאה שנמצאת סמוכה לדופן, בין שהעלת צמחים בין שלא העלת--חוששין לה שמא ניקבה. וכיצד עושין בה: מפרקין אותה מן הדופן, ונזהרין בה שלא תינקב. אם נמצאת נקובה, ונמצא בדופן מכה במקום הנקב--תולין במכה ואומרין אחר שחיטה ניקבה, כשנפרקה מן המכה; ואם אין מכה בדופן--בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה, וטריפה.
ז,ה [ו] הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא, שאין הרוח נכנסת בו ואינו נתפח--הרי זו כנקובה, וטריפה. וכיצד בודקין אותה, קורעין המקום שלא נתפח בשעת נפיחה: אם נמצאת בו ליחה--מותרת, שמחמת הליחה לא נכנסה שם הרוח. ואם לא נמצאת בו ליחה--נותנין עליו מעט רוק או תבן או כנף וכיוצא בהן, ונופחין אותה: אם נתנדנד, כשרה; ואם לאו--טריפה, שאין הרוח נכנסת לשם.
ז,ו [ז] ריאה שתישמע בה הברה כשנופחין אותה--אם ניכר המקום שממנו תישמע ההברה, מושיבין עליו רוק או תבן וכיוצא בו: אם נתנדנד--בידוע שהיא נקובה, וטריפה. ואם לא ניכר המקום--מושיבין אותה במים פושרין, ונופחין אותה: אם ביקבק המים, טריפה; ואם לאו, בידוע שקרום התחתון בלבד הוא שניקב, והרוח תנהג בין שני הקרומות, ומפני זה יישמע בה קול דממה בשעת נפיחה.
ז,ז [ח] זה עיקר גדול יהיה בידך: שכל ריאה שנופחין אותה בפושרין, ולא יבקבק המים--הרי היא שלמה מכל נקב.
ז,ח [ט] ריאה שנשפכה כקיתון, וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב--אם הסימפונות עומדין במקומן ולא נימוחו, כשרה; ואם נימוח אפילו סימפון אחד, טריפה. כיצד עושין: נוקבין אותה, ושופכין אותה בכלי שהוא שווע באבר וכיוצא בו--אם נראה בה חוטין לבנין--בידוע שנימוקו הסימפונות, וטריפה; ואם לאו--בשר הריאה בלבד הוא שנימוק, וכשרה.
ז,ט [י] ריאה שנמצאו בה אבעבועות אבעבועות--אם היו מלאים רוח, או מים זכים, או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו, או ליחה יבשה וקשה אפילו כאבן--הרי זו מותרת; ואם נמצאת בהן ליחה סרוחה, או מים סרוחין או עכורין--הרי זו טריפה. וכשמוציא הליחה ובודק אותה, צריך לבדוק הסימפון שתחתיה--אם נמצא נקוב, טריפה.
ז,י [יא] ריאה שנמצאו בה שני אבעבועות סמוכות זו לזו, טריפה--שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהן, ואין להן דרך בדיקה. הייתה אחת ונראית כשתיים, נוקבין האחת--אם שפכה לה האחרת, אחת היא ומותרת; ואם לאו, טריפה.
ז,יא [יב] הריאה שנתמסמסה, טריפה. כיצד--כגון שנמצאת שלמה, וכשתולין אותה, תיחתך ותיפול חתיכות חתיכות.
ז,יב ריאה שנמצאת נקובה במקום שיד הטבח ממשמשת בו, מותרת; ותולין בידו ואומרין, מיד הטבח ניקבה אחר השחיטה. נמצא הנקב במקום אחר, ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה--נוקבין בה נקב אחר ומדמין, כשם שעושין בבני מעיים. [יג] ואין מדמין מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה גסה, אלא מדקה לדקה ומגסה לגסה. נמצא הנקב באחד מן האבעבועות, הרי זו טריפה; ואין אומרין ניקוב אבעבוע אחר ונערוך, שאין הדבר ניכר.
ז,יג [יד] מחט שנמצאת בריאה, נופחין אותה: אם לא יצא ממנה רוח--בידוע שזאת המחט דרך סימפונות נכנסה, ולא נקבה. ואם נתחתכה הריאה קודם נפיחה, ונמצאת בה המחט--הרי זו אסורה, שהדבר קרוב הרבה שנקבה כשנכנסה.
ז,יד [טו] תולעת שהייתה בריאה, ונקבה ויצאה, והרי הריאה נקובה בתולעת--הרי זו מותרת: חזקתה שאחר השחיטה תיקוב ותצא.
ז,טו יש שם מראות, שאם נשתנה מראה האבר לאותו המראה הרע--הרי הוא כנקוב: שאותו הבשר שנשתנה מראיו למראה זה כמת הוא חשוב, וכאילו אותו הבשר הנהפך עינו אינו מצוי. וכן הוא אומר "ומחית בשר חי, בשאת" (ויקרא יג,י), "וביום היראות בו בשר חי" (ויקרא יג,יד)--מכלל ששאר הבשר שנשתנה, אינו חי.
ז,טז ריאה שנשתנו מראיה, בין מראה כולה בין מראה מקצתה--אם נשתנת למראה המותר--אפילו נשתנת כולה, מותרת. ואם נשתנת למראה האסור--אפילו כל שהוא, טריפה: שהמראה האסור כנקב הוא חשוב, כמו שביארנו. [יז] וחמש מראות אסורות יש בריאה, ואלו הן--שחורה כדיו, או ירוקה כעין הכשות, או כעין חלמון ביצה, או כעין חריע, או כמראה הבשר. וחריע--הוא הצמח שצובעין בו הבגדים, והוא דומה לשערות אדומות מעט ונוטות לירוקה.
ז,יז [יח] נמצאת כעין חרייות של דקל--אוסרין אותה מספק, שזה קרוב למראה האסור. וכל המראות האלו--אין אוסרין בהן, עד שנופחין אותה וממרס בה בידו: אם נשתנת למראה המותר, מותרת; ואם עמדה בעיניה, אסורה.
ז,יח [יט] ארבע מראות מותרות יש בריאה, ואלו הן--שחורה ככוחל, או ירוקה כחציר, או אדומה, או כמראה הכבד. ואפילו הייתה הריאה כולה טלאים טלאים, נקודות נקודות, מארבע מראות אלו--הרי זו מותרת.
ז,יט [כ] עוף שנפל לאור, והריק ליבו או כבדו או קורקבנו, או שהאדימו המעיים שלו, בכל שהוא--הרי זו טריפה: שכל הירוקים שהאדימו, והאדומים שהוריקו, מחמת האור, בעוף--הרי הן כמי שניטלו, וטריפה. והוא שיעמדו במראה זה אחר ששולקין אותן מעט, וממרסין בהן.
ז,כ [כא] כל עוף שנמצאת כבד שלו כמראה בני מעיו, או שנשתנו שאר בני מעיו, ועמדו בשינויין אחר שליקה ומריסה, כמו שביארנו--בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו, וטריפה. ולא עוד, אלא בני מעיים של עוף שלא נמצא בהם שינוי, וכשנשלקו נשתנו והוריקו האדומים--בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו, וטריפה.
ז,כא וכן הוושט שנמצא העור החיצון שלו לבן והפנימי אדום, בין בעוף בין בבהמה--הרי הוא כאילו אינו, וטריפה.
ח,א חסרה כיצד: שני אברים הן שאם חסר מניינם, טריפה; ואלו הן--הריאה, והרגליים. וחמש אונות יש לה לריאה--כשיתלה אותה אדם בידו ופני ריאה כנגד פניו, שלושה מן הימין ושניים מן השמאל. ובצד ימין ממנה כמו אוזן קטנה, ואינה בצד האונות, ויש לה כמו כיס בפני עצמה, והיא בתוך הכיס; ואוזן זו הקטנה--היא הנקראת ורדה מפני שהיא דומה לוורד, ואינה מן המניין.
ח,ב לפיכך אם לא נמצאת הוורד, מותרת--שכך הוא דרכה: יש בהמות תימצא בהם, ויש בהמות לא תימצא בהן. ואם נמצאת נקובה--אף על פי שהכיס שלה סותם את הנקב, הרי זו טריפה.
ח,ג [ב] חסר מניין האונות, ונמצאת אחת מן השמאל או שתיים מן הימין--טריפה; ואם נמצאו בימין שתיים וזאת הוורדה, הרי זו מותרת.
ח,ד [ג] נתחלפו האונות, ונמצאו שלוש מן השמאל ושתיים מן הימין בלא ורד, או שהייתה הוורד עם השלוש בצד שמאל--הרי זו טריפה: שהרי חסרה מצד הימין. [ד] ניתוספו האונות במניינם--אם הייתה האוזן היתרה בצד האונות, או מלפני הריאה שהיא לעומת הלב--מותרת. ואם הייתה על גבה שהיא לעומת הצלעות--הרי זו טריפה, שהיתר כחסר: והוא, שתהיה כמו עלה של הדס; אבל פחות מזה--אינה אוזן, ומותרת.
ח,ה אוזן שנמצאת דבוקה בחברתה הסמוכה לה, מותרת; ואם נסמכו שלא על הסדר, כגון שנסמכה ראשונה לשלישית--טריפה. [ו] נמצאו שתי האונות כאונה אחת, ואינן נראות כשתיים דבוקות--אם היה ביניהן כמו עלה של הדס, בין בעיקרן, בין באמצען, בין בסופן, כדי שיוכר שהן שתיים דבוקות--מותרת; ואם לאו--הרי זו חסרה, וטריפה. [ז] נמצאת כולה שתי ערוגות, ואין לה חיתוך אוזניים--טריפה.
ח,ו וכן אם חסר גוף הריאה--אף על פי שלא ניקבה--הרי זו כמי שחסר מניין האונות, וטריפה. לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש, עד שייפרך בציפורן--הרי זה כחסר וטריפה, ואפילו היה כל שהוא.
ח,ז [ח] ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חרייות של דקל, אוסרין אותה מספק--שזו תוספת משונה בגופה, ושמא התוספת בגוף כחיסרון כמו שאמרו במניין.
ח,ח [ט] הבהמה שפחדה ויראה, עד שצמקה הריאה שלה וקרבה להיות יבשה--אם פחדה בידי שמיים, כגון ששמעה קול רעם או ראת זיקים וכיוצא בזה--מותרת; ואם פחדה בידי אדם, כגון ששחטו לפניה בהמה אחרת וכיוצא בזה--הרי זו כחסרה, וטריפה.
ח,ט [י] כיצד בודקין אותה: מושיבין את הריאה במים מעת לעת--אם היה זמן הקור, מושיבין אותה במים פושרין ובכלי שאין המים מתמצין מגבו ונוזלים כדי שלא ייצונו במהרה, ואם היה זמן החום, מושיבין אותה במים צונן ובכלי שהמים מתמצין מגבו כדי שיישארו קרים. אם חזרה לברייתה--הרי זו בידי שמיים, ומותרת; ואם לא חזרה--בידי אדם היא, וטריפה.
ח,י [יא] בהמה שהייתה חסרה רגל מתחילת ברייתה, טריפה; וכן אם הייתה יתרה רגל, שכל היתר כחסר הוא. אבל אם היו לה שלוש ידיים, או יד אחת--מותרת; לפיכך אם נחתך היד שלה, מותרת.
ח,יא נחתך הרגל--מן הארכובה ולמעלה, טריפה; מן הארכובה ולמטה, מותרת. באיזו ארכובה אמרו, בארכובה שהיא סוף הירך הסמוך לגוף. [יב] נשבר העצם למעלה מן הארכובה--אם יצא כולו או רובו לחוץ--הרי זה כמי שנחתך ונפל, וטריפה; ואם היה הבשר או העור חופה רוב עובייו ורוב היקפו של עצם שנשבר--הרי זו מותרת, ואפילו נפל מקצת העצם שנשבר והלך לו. וגידים הרכים, אינן חשובין כבשר.
ח,יב [יג] צומת הגידין, הן בבהמה ובחיה למעלה מן העקב במקום שתולין בו הטבחים הבהמה; והן שלושה גידין לבנים--אחד עבה, ושניים דקים. וממקום שיתחילו והן קשים ולבנים, עד שיסור הלובן מהן ויתחילו להתאדם ולהתרכך--זו היא צומת הגידים, והוא כאורך שש עשרה אצבעות בשור.
ח,יג [יד] ומניין גידים אלו בעוף, שישה עשר גידין; תחילתן מן הענב של מטה מאצבע יתרה, עד סוף הרגל שהוא קשקשים קשקשים.
ח,יד [טו] בהמה שנחתכו רגליה במקום צומת הגידין, טריפה; ואל תתמה ותאמר, כיצד תיחתך למעלה מצומת הגידים והיא מותרת, עד שתיחתך למעלה מן הארכובה העליונה, כמו שביארנו, ואם תיחתך למטה בצומת הגידין, אסורה--שבטריפות תיחתך מכאן ותחיה, ומכאן ותמות: ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין, שחתיכתן מכלל הטריפות, כמו שיתבאר.
ח,טו [טז] נטולה כיצד: שלושה אברים הן שאם ניטלו טריפה, ואף על פי שאין בהן לא דין נקב ולא דין חיסרון; ואלו הן--צומת הגידים, והכבד, ולחי העליון. [יז] וכבר ביארנו שהבהמה שנחתך רגלה וכן העוף, במקום צומת הגידים--לא נעשו טריפה אלא מפני שנחתכו הגידין; לפיכך אם נחתכו הגידין לבדם, והרגל קיימת--טריפה, שהרי ניטלה צומת הגידים.
ח,טז [יח] נחתך בבהמה האחד העבה לבדו--מותרת, שהרי נשארו השניים הדקין; נחתכו השניים הדקין--מותרת, שהרי נשאר האחד העבה גדול משניהן, והרי לא ניטלה כל הצומה, אלא מיעוטה. נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה; ואין צריך לומר שנחתכו כולן, או ניטלו כולן. [יט] ובעוף--אפילו נחתך רובו של אחד מן השישה עשר, טריפה. [כ] ועוף שנשתברו גפיו--מותר, כבהמה שנחתכו ידיה.
ח,יז [כא] כבד שניטלה כולה, טריפה; ואם נשתייר ממנה כזית במקום שהיא תלויה בו, וכזית במקום מרה--הרי זו מותרת. נידלדלה הכבד, והרי היא מעורה בטרפש שלה--מותרת; ניטל ממנה מקום שהיא תלויה בו, ומקום המרה--אף על פי שהשאר קיים כמות שהוא, טריפה. [כב] נשאר בה כזית במקום מרה, וכזית במקום שהיא תלויה בו, אבל היה מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן, או שהיה מרודד, או שהיה ארוך כרצועה--הרי זה ספק; וייראה לי, שהיא אסורה.
ח,יח [כג] לחי העליון שניטל, טריפה; אבל אם ניטל התחתון--כגון שנגמם עד מקום הסימנין, ולא נעקרו--הרי זו מותרת. [כד] וכל אבר שנאמר בו אם היה חסר טריפה--כך אם ניטל, טריפה. אבל אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה, אינה נאסרת אלא אם נחתך אותו אבר; אבל אם נבראת חסרה אותו אבר, הרי זו מותרת--שאם לא תאמר כן, נמצאת החסרה והנטולה אחת היא. וכל אבר שנאמר בו שאם ניטל מותרת--קל וחומר אם חסר מתחילת ברייתה ולא נברא, שהיא מותרת.
ח,יט [כה] בהמה שניטלה האום שלה, והיא בית הרחם, או שניטלו הכליות--הרי זו מותרת. לפיכך אם נבראת בכליה אחת או בשלוש כליות, מותרת; וכן אם ניקבה הכליה, מותרת.
ח,כ [כו] אף על פי שהכליה שניטלה או שחסרה מותרת, אם נמצאת קטנה ביותר, והקטינה בדקה עד כפול, ובגסה עד כענב--טריפה. וכן אם לקתה הכליה, והוא שייעשה בשרה כבשר המת שהבאיש אחר ימים, שאם תאחוז במקצתו, יתמסמס וייפול, והגיע חולי זה, עד הלובן שבתוך הכליה--הרי זו טריפה. וכן אם נמצאת בכליה ליחה, אף על פי שאינה סרוחה, או שנמצאו בה מים עכורין, או סרוחים--הרי זו טריפה; אבל אם נמצאו בה מים זכים, הרי זו מותרת.
ט,א פסוקה כיצד: חוט השדרה שנפסק העור החופה את המוח--טריפה, ובלבד שייפסק רוב היקפו; אבל אם נסדק העור לאורכו, או ניקב--מותרת. וכן אם נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה, או שנתמעך המוח שבתוך החוט, ונתנדנד--הואיל ועורו קיים, הרי זו מותרת.
ט,ב הומרך המוח ונשפך כמים או כדונג שנימוס, עד שיימצא החוט כשמעמידו אינו עומד--הרי זו טריפה; ואם אינו יכול לעמוד מפני כובדו, הרי זו ספק אסורה.
ט,ג עד היכן הוא חוט השדרה--תחילתו מחוץ לפולין שבתחילת העורף, עד סוף פרשה שנייה, שלא יישאר אחריה אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה. [ד] ושלוש פרשייות אלו, הן שלושה עצמות דבוקין זה בזה למטה מחוליות של שדרה; וחוט השדרה בעוף, עד בין האגפיים. אבל למטה ממקומות אלו--אין משגיחין על החוט הנמשך לשם, בין שנפסק עורו בין שנמרך המוח.
ט,ד [ה] קרועה כיצד: בשר החופה את רוב הכרס, והוא המקום מן הבטן שאם ייקרע ייצא הכרס--אם נקרע בשר זה, טריפה; אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה, או ניטל--טריפה. וכמה שיעור הקרע באורכו, אורך טפח; ואם הייתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר הזה החופה את הכרס--אף על פי שאין באורך הקרע טפח--טריפה, הואיל ונקרע רובה.
ט,ה [ו] נקדד הבשר הזה בעיגול, או באורך--אם היה יתר מכסלע, והוא כדי שייכנס בו שלושה גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק--הרי זו טריפה: שאם יימתח קרע זה, יעמוד על טפח.
ט,ו [ז] בהמה שנפשט העור שעליה כולו, בין שנקרע ביד או בחולי, ונמצא בשר בלא עור--הרי זו טריפה, וזו היא הנקראת גלודה. ואם נשאר מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי אבריה--הרי זו מותרת; ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה, או מעל הטבור, או מעל ראשי אבריה, ושאר כל העור קיים--הרי זה ספק, וייראה לי שמתירין אותה.
ט,ז [ח] נפולה כיצד: הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים או יתר, ונתרסק אבר מאבריה--הרי זו טריפה. וכיצד הוא הריסוק: שיתרוצץ האבר וייהלם מחמת הנפילה, עד שתפסד צורתו ותוארו--אף על פי שלא ניקב, ולא נסדק, ולא נשבר--הרי זו טריפה. וכן אם הכה אותה באבן או במטה, וריצץ אבר מאבריה--טריפה. באיזו אברים אמרו, באברים שבחלל הגוף.
ט,ח [ט] בהמה שנפלה מן הגג--אם הלכה, אין חוששין לה; ואם עמדה ולא הלכה, חוששין לה. קפצה מחמת עצמה, אין חוששין לה; הניחה למעלה, ומצאה למטה--אין חוששין לה שמא נפלה. [י] זכרים המנגחין זה את זה, אין חוששין להן; נפלו לארץ, חוששין להן. וכן בהמה שהייתה מגררת רגליה--אין חוששין לה שמא נתרסקו אבריה, או שמא נפסק החוט של שדרה.
ט,ט [יא] גנבים שגונבין הטלאים ומשליכין אותן לאחורי הדיר--אין חוששין להן משום ריסוק אברים, מפני שאין משליכין אותן אלא בכוונה שלא ישתברו. ואם החזירום והשליכום לדיר--מחמת יראה, חוששין להן; מחמת תשובה, אין חוששין להן--מפני שמתכוונין להחזירן שלמים, וייזהרו בהשלכתן.
ט,י [יב] שור שהרביצוהו לשחיטה--אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו, אין חוששין לו: מפני שנועץ ציפורניו, ומתחזק עד שמגיע לארץ.
ט,יא [יג] הכה הבהמה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה, או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה, ואפילו הכה אותה במטה על כל השדרה--אין חוששין לה: ואם יש במטה חוליות חוליות, חוששין לה; ואם הגיע ראש המטה למקצת השדרה, חוששין לה. וכן אם הכה לרוחב השדרה, חוששין לה.
ט,יב [יד] עוף שנחבט על גבי דבר קשה, כגון כרי של חיטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן--חוששין לריסוק אברים; ואם נחבט על גבי דבר רך, כגון כסות כפולה והתבן והאפר וכיוצא בהן--אין חוששין לו. [טו] נדבקו כנפיו בדבק בשעת צידה, ונתחבט--אם בכנף אחד נאחז, אין חוששין לו; ואם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט בגופו, חוששין לו.
ט,יג [טז] נחבט על פני המים--אם שט מלוא קומתו ממטה למעלה לעומת המים, אין חוששין לו. אבל אם שט ממעלה למטה עם הילוך המים--חוששין לו, שמא המים הם המוליכין אותו; ואם קדם לתבן או לקש שמהלכין על גבי המים--הרי זה שט מחמת עצמו, ואין חוששין לו.
ט,יד [יז] כל מקום שאמרנו, אין חוששין לה--מותר לשחוט מיד, ואין צריך לבדוק שמא נתרסק אבר. וכל מקום שאמרנו, חוששין לה--אם שחטה, צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקודקוד הראש עד הירך: אם מצא בה טריפה מן הטריפות שמנינו, או שנתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו--הרי זו טריפה.
ט,טו אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרה, כגון טחול וכליות--הרי זו טריפה: חוץ מבית הרחם--שאם נתרסק, הרי זו מותרת. [יח] והסימנין אינן צריכין בדיקה בכאן, שאין הנפילה ממעכת אותן.
ט,טז [יט] נפלה מן הגג, ולא עמדה--אסור לשחוט אותה, עד שתשהה מעת לעת; ואם שחטה בתוך זמן זה, הרי זו טריפה. וכששוחט אותה אחר מעת לעת, צריכה בדיקה כמו שביארנו.
ט,יז [כ] וכן מי שדרס ברגלו על העוף, או שדרסתו בהמה, או שטרפו לכותל, והרי הוא מפרכס--משהין אותו מעת לעת; ואחר כך שוחטין אותו, ובודקין אותו כדרך שביארנו.
ט,יח [כא] סימנין שנידלדלו רובן--טריפה, ואפילו שלא מחמת נפילה; וכן אם נתקפלו, שהרי אינן ראויין לשחיטה. אבל אם נפרק רוב תרבץ הוושט מן הלחי, הרי זו מותרת--שאין התרבץ ראוי לשחיטה, כמו שביארנו.
י,א שבורה כיצד: הוא שישתברו רוב צלעותיה; וצלעות הבהמה, הן אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן--טריפה: והוא, שישתברו מחציין של מול השדרה.
י,ב נשתברו שש מכאן ושש מכאן--אם היו צלעות גדולות שיש בהן מוח, טריפה; ואם לאו, אף על פי שהן רוב, ואף על פי שנשתברו כלפי השדרה--מותרת.
י,ג וכן אם נעקרו רוב צלעותיה, טריפה; ואם נעקרה אפילו צלע אחת, וחצי חוליתה עימה שהצלע תקועה בה--הרי זו טריפה.
י,ד וכן אם נעקרה מן השדרה חוליה אחת--אפילו הייתה מן החוליות שלמטה מן הכסלים שאין בהן צלעות, הרי זו טריפה.
י,ה [ג] בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו, ויצא מן הכף שלו--אם נתאכלו ניביו, והן היתרות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו--הרי זו טריפה; ואם לא נתאכלו, מותרת. [ד] וכן בעוף--אם נשמט ירכו, טריפה. נשמט כנפו מעיקרו, חוששין שמא ניקבה הריאה שלו; ולפיכך בודקין אותה, ואחר כך ייאכל. ובהמה שנשמטה ידה מעיקרה--מותרת, ואין חוששין לה.
י,ו [ה] גולגולת בהמה או חיה שניטל ממנה כסלע--אף על פי שלא ניקב הקרום, טריפה; ואם ניקבה נקבים שיש בהן חיסרון, כולן מצטרפין לכסלע. [ו] וכן גולגולת שנחבס רוב גובהה ורוב היקפה--טריפה, אף על פי שהקרום שלם ולא חסר ממנה כלום. נחבס רוב גובהה והרי רוב היקפה קיים, או שנחבס רוב היקפה והרי רוב גובהה קיים--הרי זו ספק טריפה; וייראה לי שאוסרין אותה.
י,ז עוף של מים כגון אווזים--אם ניקב עצם גולגולתו--אף על פי שלא ניקב קרום של מוח, טריפה: מפני שקרומו רך. עוף היבשה שהכתו חולדה על ראשו, או שניגף באבן או בעץ--מניח ידו בצד הנקב ונועץ, או מכניס ידו לתוך פיו ודוחק למעלה: אם ייצא המוח מן הנקב--בידוע שניקב הקרום, וטריפה; ואם לאו, מותר.
י,ח בהמה שאחזה דם, או שהייתה מעושנת, או מצוננת, או שאכלה סם שהורג את הבהמה, או ששתת מים הרעים--הרי זו מותרת; אכלה סם שהורג את האדם, או שנשכה נחש וכיוצא בו--מותרת משום טריפה, ואסורה משום סכנת נפשות.
י,ט נמצאו כל הטריפות המנויות כשייפרטו, ואפשר שיימצאו בבהמה וחיה--שבעים; ואלו הן, על סדר שנתבארו בחיבור זה: (א) דרוסה; (ב) ניקב תרבץ הוושט; (ג) ניקב קרום של מוח; (ד) נתמסמס המוח עצמו; (ה) ניקב הלב לבית חללו; (ו) ניקב קנה הלב; (ז) ניקבה המרה; (ח) ניקבו קני הכבד; (ט) ניקבה הקיבה; (י) ניקב הכרס; (יא) ניקב המסוס; (יב) ניקב בית הכוסות; (יג) ניקבו מעיה; (יד) יצאו המעיים לחוץ, ונהפכו; (טו) ניקב הטחול בעובייו; (טז) חסרה המרה; (יז) נמצאו שתי מרורות; (יח) חסרה הקיבה; (יט) נמצאו שתי קיבות; (כ) חסר הכרס; (כא) נמצאו שני כרסים; (כב) חסר המסוס; (כג) נמצאו שני מסוסים; (כד) חסר בית הכוסות; (כה) נמצאו שני בתי כוסות; (כו) חסר אחד מן המעיים; (כז) נמצאו שני בני מעיים; (כח) ניקבה הריאה; (כט) ניקב הקנה למטה, במקום שאינו ראוי לשחיטה; (ל) ניקב סימפון מסימפוני ריאה, אפילו לחברו; (לא) נאטם מקום מן הריאה; (לב) נימוק סימפון מסימפוני ריאה; (לג) נמצאת ליחה סרוחה בריאה; (לד) נמצאו בה מים סרוחים; (לה) נמצאו בה מים עכורין; (לו) נתמסמסה הריאה; (לז) נשתנו מראיה; (לח) נהפך הוושט במראיו; (לט) חסרה הריאה ממניין האונות; (מ) נתחלפו האונות; (מא) הותירו האונות מגבה; (מב) נסמכה אונה לאונה שלא כסדרן; (מג) נמצאת הריאה בלא חיתוך אוזניים; (מד) חסר מקצת הריאה; (מה) יבש מקצת גופה; (מו) נמצאת הריאה נפוחה ועומדת; (מז) צמקה הריאה מפחד אדם; (מח) חסרה רגל, בין מתחילת ברייתה בין שנחתך; (מט) או שהייתה יתרה רגל; (נ) ניטלה צומת הגידים; (נא) ניטלה הכבד; (נב) ניטל לחי העליון; (נג) כליה שהקטינה ביותר; (נד) כליה שלקתה; (נה) כליה שנמצאת בה ליחה; (נו) כליה שנמצאו בה מים עכורין, אף על פי שאינן סרוחין; (נז) כליה שנמצאו בה מים סרוחין; (נח) נפסק חוט השדרה; (נט) נמרך מוח חוט השדרה, ונתמסמס; (ס) נקרע רוב הבשר החופה את הכרס; (סא) נגלד העור שעליה; (סב) נתרסקו אבריה מנפילה; (סג) נידלדלו הסימנין; (סד) נשתברו רוב צלעותיה; (סה) נעקרו רוב צלעותיה; (סו) נעקרה צלע אחת בחוליתה; (סז) נעקרה חוליה אחת; (סח) נשמט הירך מעיקרו; (סט) חסרה הגולגולת כסלע; (ע) נחבס רוב הגולגולת, ונתרוצץ.
י,י אלו השבעים חולי שאוסרין את הבהמה ואת החיה משום טריפה, כבר נתבאר כל אחד מהן ומשפטיו. וכל שאפשר מהן שיימצא בעוף באברין המצויין בעוף כבהמה, דינו בבהמה ובעוף אחד הוא--חוץ מטריפות שבכליה, ושבטחול, ושבאונות הריאה: מפני שהעוף אין לו חיתוך אונות כבהמה; ואם יימצא, אין לו מניין ידוע. וטחול העוף עגול כמו ענב, ואינו כטחול הבהמה; וטריפות שבכליה ושבטחול--לא מנו אותן בבהמה כדי שיהיה כנגדן בעוף, ולפיכך לא נתנו לכליה שהקטינה שיעור בעוף. וכן כל כיוצא בזה.
י,יא ושתי טריפות יש בעוף, יתר על הבהמה, ואף על פי שיש לה אותן האברים; ואלו הן--עוף שנשתנו מראי בני מעיו מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו.
י,יב ואין להוסיף על טריפות אלו, כלל: שכל שיארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי הדורות הראשונים, והסכימו עליהן בתי דיני ישראל--אפשר שתחיה. ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה, שאין סופה לחיות. [יג] וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה--אף על פי שייראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין, ואפשר שתחיה מהן: אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא).
י,יג [יד] כל טבח שיודע הטריפות האלו, והרי הוא בחזקת כשרות--מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור, ואין בזה חשש: שעד אחד נאמן באיסורין, בין יש לו הניה בעדותו בין אין לו. וכבר ביארנו, שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט ובודק לעצמו בחוצה לארץ, או בארץ ישראל בזמן הזה--אלא אם כן היה מומחה. ואם יצאת טריפה מתחת ידו--מנדין אותו, ומעבירין אותו; ואינו חוזר לכשרותו, עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה לעצמו בממון חשוב.
יא,א כל בהמה או חיה או עוף שנולד בהן ספק טריפה מטריפות אלו--כגון בהמה שנפלה ולא הלכה, או שנטרפה ביד חיה ואין ידוע אם האדים הבשר כנגד בני מעיים או לא האדים, או שנחבסה גולגולתה ואין ידוע אם רובה או מיעוטה, וכיוצא בדברים אלו--אם היה זכר ושהה שנים עשר חודש, הרי זו בחזקת שלמה כשאר כל הבהמות; ואם הייתה נקבה, עד שתלד. ובעוף--בזכר, שנים עשר חודש; ובנקבה, עד שתלד כל הביצים של טעינה הראשונה, ותטעון טעינה שנייה ותלד. [ב] ואסור למכור ספק טריפה זו לגוי בתוך זמן זה, שמא ימכרנה לישראל.
יא,ב [ג] כל בהמה חיה ועוף בחזקת בריאין הן, ואין חוששין להן שמא יש בהן טריפה. לפיכך כשיישחטו שחיטה כשרה, אינן צריכין בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות; אלא הרי הן בחזקת היתר--עד שייוולד להן דבר שחוששין לו, ואחר כך בודקין על אותו דבר בלבד.
יא,ג [ד] כיצד: כגון שנשמט הגף של עוף, בודקין את הריאה שמא ניקבה; נפלה הבהמה, בודקין אותה שמא נתרסקו אבריה; נתרוצץ עצם הראש, בודקין שמא ניקב קרום של מוח; הכה אותה קוץ או נזרק בה חץ או רומח וכיוצא בהן ונכנס לחללה, חוששין לה, וצריכה בדיקה כנגד כל החלל, שמא ניקב אחד מן האברין שתיטרף בנקיבתן. וכן כל כיוצא בזה.
יא,ד [ה] לפיכך ריאה שהעלת צמחין, או שנמצאו סרכות, כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן, או ללב או לטרפש הכבד--חוששין לה, שמא ניקבה וצריכה בדיקה; וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה--חוששין שמא ניקב סימפון שתחתיו, וצריכה בדיקה.
יא,ה [ו] מן הדין היה על דרך זו, שאם נמצאת הריאה תלויה בסרכות כמו חוטין--אם היו מן האום של ריאה ולדופן, או שהיו ללב או לטרפש הכבד--שחותכין את הסרכה, ומוציאין את הריאה, ונופחין אותה בפושרין: אם נמצאת נקובה, טריפה; ואם לא נתבעבע המים, הרי היא שלמה מכל נקב, ומותרת, וסרכה זו לא הייתה במקום נקב, או שמא ניקב קרום העליון בלבד. ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין בו כך, [ז] ואף על פי שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי התלמוד.
יא,ו המנהג הפשוט בישראל כך הוא--כששוחטין את הבהמה או את החיה, קורעין את הטרפש של כבד, ובודקין את הריאה במקומה: אם לא נמצאת תלויה בסרכה, או שנמצאת סרכה מאוזן מאוזני ריאה ולבשר שבמקום רביצתה, בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאת סרכה מאוזן לאוזן על הסדר, או מן האום לאוזן הסמוכה לה--הרי אלו מתירין אותה.
יא,ז [ח] ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאיזה מקום שיימשך, ואפילו היה כחוט השערה--אוסרין אותה. [ט] וכן אם היה מן הריאה חוט משוך ללב, או לטרפש הכבד, או לכיס הלב, או לוורדה--בין שהיה החוט מן האום של ריאה, בין שהיה מן האוזן, ואפילו היה כחוט השערה--אוסרין אותה. וכן ורדה שנמצאת דבוקה בכיסה, או חוט יוצא ממנה לכיסה--אוסרין אותה. וחוט היוצא מאוזן לאוזן שלא על הסדר, אוסרין אותה.
יא,ח [י] יש מקומות שמנהגן אם מצאו סרכה מן האוזן לבשר ולעצם שבצלעות, והסרכה דבוקה בשתיהן--אוסרין אותה. ואבא מרי זצ"ל, מן האוסרין; ואני, מן המתירין. ומיעוט מקומות, מתירין אפילו נדבקה בעצם לבדו; ואני, אוסר. [יא] ויש מקומות שנופחין את הריאה, שמא יש בה נקב; ורוב המקומות, אין נופחין--שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש. ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב, אלא אם נולד לנו דבר שחוששים לו. [יב] ודברים אלו כולן--אינן על פי הדין, אלא על פי המנהג, כמו שביארנו. ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף, אלא אם נולד לו חשש.
יא,ט [יג] מי ששחט את הבהמה, וקרע את הבטן, וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או גוי, ונטל את הריאה והלך לו--הרי זו מותרת: ואין אומרים שמא נקובה הייתה הריאה, או שמא דבוקה הייתה--שאין מחזיקין איסור; אלא הרי זו בחזקת היתר, עד שייוודע במה נטרפה. וכשם שאין חוששין לקרום מוח ולשדרה וכיוצא בהן, כך לא נחוש לריאה שאבדה. ואין בזה מנהג--שדבר שאינו מצוי, אין בו מנהג.
יא,י [יד] בא הגוי או הישראלי והוציא את הריאה קודם שתיבדק, והרי היא קיימת--נופחין אותה, ואף על פי שאין אנו יודעין אם היו שם צמחין או לא היו: מפני פישוט המנהג.
יא,יא [טו] יש מקומות שאם יימצאו סרכות מדולדלות מן הריאה--אף על פי שאינן דבוקות, לא לדופן ולא למקום אחר--אוסרין אותה. ודבר זה הפסד גדול הוא, ואיבוד לממונם של ישראל. ומעולם לא נהגו זה בצרפת, ולא בספרד; ולא נשמע זה במערב. ואין ראוי לנהוג במנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד--אם נמצאת שלמה מן הנקב, הרי זו מותרת.
יב,א השוחט אותו ואת בנו ביום אחד--הבשר מותר באכילה, והשוחט לוקה: שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח). ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון; לפיכך אם שחט אחד משניהן, ובא חברו ושחט את השני--חברו לוקה.
יב,ב איסור אותו ואת בנו--נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ובמוקדשין, בין מוקדשין הנאכלין בין מוקדשין שאינן נאכלין; לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ, או הראשון בחוץ והשני בעזרה--בין שהיו שניהן חולין או שניהן קודשים, בין שהיה אחד מהן חולין ואחד קודשים--זה ששחט אחרון, לוקה משום אותו ואת בנו.
יב,ג אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד--שנאמר "לא תשחטו" (ויקרא כב,כח), בשחיטת שניהן הוא האיסור; אבל אם נחר הראשון או נתנבל בידו, מותר לשחוט השני. וכן אם שחט הראשון ונחר השני, או נתנבל בידו--פטור.
יב,ד חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון--מותר לשחוט את השני אחריהן, שאין שחיטתן שחיטה. [ה] השוחט את הראשון, והרי הוא ספק נבילה--אסור לשחוט השני; ואם שחט, אינו לוקה: [ו] שחיטה שאינה ראויה לאכילה, שמה שחיטה. לפיכך ראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעבודה זרה, ובא האחרון ושחט את השני--הרי זה לוקה.
יב,ה וכן אם שחט הראשון את האחד, ובא האחרון ושחט השני, והרי הן חולין בעזרה או שור הנסקל ועגלה ערופה או פרה אדומה--הרי זה לוקה. [ז] שחטו לעבודה זרה--פטור משום אותו ואת בנו, שהרי נתחייב בנפשו; ואם התרו בו משום אותו ואת בנו, ולא התרו בו משום עבודה זרה--לוקה.
יב,ו [ח] אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר "ושור, או שה--אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח). ונוהג בכלאיים. כיצד: צבי שבא על העז, ושחט העז ובנה--לוקה. אבל עז הבא על הצבייה, אסור לשחוט אותה ואת בנה; ואם שחט, אינו לוקה: פרה ובנה אסרה תורה, לא צבייה ובנה.
יב,ז [ט] הייתה בת הצבייה הזאת נקבה, וילדה בן, ושחט את הנקבה בת הצבייה ואת בנה--לוקה; וכן כלאיים הבא ממין כבש וממין עז, בין מכבש עם העז, בין מעז עם הכבשה--לוקה משום אותו ואת בנו.
יב,ח [י] מותר לשחוט את המעוברת--עובר, אבר מאימו הוא. ואם יצא העובר חי אחר שחיטתה, והפריס על הקרקע--אין שוחטין אותו ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה.
יב,ט [יא] איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, שזה בנה ודאי. ואם נודע שזה הוא אביו ודאי, אין שוחטין שניהן ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה--שהדבר ספק אם נוהג בזכרים, או אינו נוהג.
יב,י [יב] השוחט את הפרה, ואחר כך שחט שני בניה--לוקה שתי מלקייות; שחט שני בניה, ואחר כך שחטה--לוקה אחת; שחטה ואת בתה ואת בן בתה, לוקה שתיים; שחטה ואת בן בתה, ואחר כך שחט את הבת--לוקה אחת: בין הוא בין אחר.
יב,יא [יג] שניים שלקחו שתי בהמות, זה האם וזה הבת, ובאו לדין--זה שלקח ראשון, ישחוט ראשון; והשני ימתין למחר. ואם קדם השני ושחט, זכה; וימתין הראשון עד למחר.
יב,יב [יד] ובארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו ולומר לו, כבר מכרתי בתה או אימה לאחר שישחטנה--כדי שימתין זה האחרון, ולא ישחוט עד למחר; ואלו הן--ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה.
יב,יג [טו] במה דברים אמורים, בשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות, והיה בסוף היום--שחזקתו שהוא שוחט עתה; אבל אם היה ריוח ביום, אינו צריך להודיעו--שמא לא ישחוט אלא למחר. [טז] והמוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלה--צריך להודיע, שוודאי ביום אחד שוחטין. וכן כל כיוצא בזה.
יב,יד [יז] יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה. כיצד: הרי ששחט ראשון בתחילת ליל רביעי, לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי; וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות, שוחט השני בתחילת ליל חמישי. שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי, לא ישחוט השני עד ליל שישי; ואם שחט ביום חמישי, אינו לוקה.
יג,א הלוקח אם על הבנים, ושחטן--הבשר מותר באכילה; ולוקה על שחיטת האם, שנאמר "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב,ו). וכן אם מתה קודם שישלחנה, לוקה. ואם שילחה אחר שלקחה, פטור. [ב] וכן כל מצות לא תעשה שניתקה לעשה, חייב לקיים עשה שבה; ואם לא קיימו, לוקה. [ג] בא אחד וחטף האם מידו ושילחה, או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו--לוקה: שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב,ז)--עד שישלח מעצמו, והרי לא קיים עשה שבה.
יג,ב [ד] נטל אם על הבנים, וקצץ אגפיה כדי שלא תעוף, ושילחה--מכין אותו מכת מרדות; ומשהה אותה אצלו עד שיגדלו כנפיה, ומשלחה. ואם מתה קודם לזה, או ברחה ואבדה--לוקה, שהרי לא קיים עשה שבה.
יג,ג [ה] וכיצד משלח האם, אוחז בכנפיה ומפריחה.
יג,ד שילחה וחזרה ושילחה וחזרה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים--חייב לשלח, שנאמר "שלח תשלח" (דברים כב,ז).
יג,ה [ו] האומר הריני נוטל את האם, ומשלח את הבנים--חייב לשלח האם, שנאמר "שלח תשלח את האם" (דברים כב,ז). [ז] לקח את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן--פטור מלשלח.
יג,ו שילח את האם, וחזר וצד אותה--הרי זה מותר: לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח, בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא יילקחו--שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים" (דברים כב,ו); אבל אם הוציאה מתחת ידו, וחזר וצדה--מותר.
יג,ז [ח] שילוח האם אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן, כגון יוני שובך ועלייה ועופות שקיננו בפרדס--שנאמר "כי ייקרא קן ציפור לפניך" (דברים כב,ו); אבל המזומן, כגון אווזין ותרנגולין ויונים שקיננו בבית--אינו חייב לשלח. [ט] היו אפרוחין מפרחין שאינן צריכין לאימן, או ביצים מוזרות--אינו חייב לשלח; היו האפרוחין טריפה--הרי אלו כביצים מוזרות, ופטור מלשלח.
יג,ח [י] זכר שמצאו רובץ על הקן, פטור מלשלח; עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא--פטור מלשלח. [יא] הייתה רובצת על ביצים שאינן מינה, והן טהורין--הרי זה משלח; ואם לא שילח, אינו לוקה. הייתה האם טריפה, חייב לשלחה. [יב] שחט מקצת סימנין בתוך הקן קודם שייקחנה, חייב לשלח; ואם לא שילח, אינו לוקה.
יג,ט [יג] הייתה מעפעפת--אם כנפיה נוגעות בקן, חייב לשלח; ואם לא היו נוגעות, פטור מלשלח. הייתה מטלית או כנפיים חוצצות בין כנפיה ובין הקן, הרי זה משלח; ואם לא שילח, אינו לוקה. [יד] היו שני סדרי ביצים, וכנפיה נוגעות בסדר העליון, או שהייתה רובצת על ביצים מוזרות, ותחתיהן ביצים יפות, או שהייתה אם על גבי אם, או שהיה הזכר על הקן והאם רובצת על הזכר--הרי זה לא ייקח; ואם לקח, ישלח; ואם לא שילח, אינו לוקה.
יג,י [טו] הייתה יושבת בין האפרוחים או בין הביצים, ואינה נוגעת בהן--פטור מלשלח; וכן אם הייתה בצד הקן, וכנפיה נוגעות בקן מצידו--פטור מלשלח. [טז] הייתה על שני בדי אילן, והקן ביניהן--רואין: כל שאילו יינטלו הבדין תיפול על הקן, חייב לשלח. [יז] הייתה רובצת על אפרוח אחד, או על ביצה אחת--חייב לשלח.
יג,יא המוצא קן על פני המים, או על גבי בעלי חיים--חייב לשלח: לא נאמר "אפרוחים או ביצים" (דברים כב,ו) ולא נאמר "בכל עץ או על הארץ" (שם), אלא שדיבר הכתוב בהווה.
יג,יב [יח] אסור לזכות בביצים, כל זמן שהאם רובצת עליהן; לפיכך אפילו הייתה רובצת על הביצים או על האפרוחים בעלייתו ושובכו--אינן מזומנין, ולא קנתה לו חצרו: כשם שאינו יכול לזכות בהן לאחרים, כך לא תזכה לו חצרו בהן; ולפיכך חייב לשלח.
יג,יג [יט] אסור ליטול אם על הבנים, ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה. ואם לקח, חייב לשלח; ואם לא שילח, לוקה--שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ולא עשה דוחה עשה.
יג,יד [כ] המקדיש עוף לבדק הבית, ופרח מידו והרי הוא מכירו, ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים--לוקח הכול, ומביאן לידי גזבר: שאין שילוח האם נוהג במוקדשין--שנאמר "ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב,ז), ואין אלו שלו. [כא] עוף שהרג את הנפש--פטור מלשלח, מפני שהוא מצווה להביאו לבית דין לדון אותו.
יד,א מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור, שנאמר "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר ייאכל--ושפך, את דמו, וכיסהו, בעפר" (ויקרא יז,יג); לפיכך חייב לברך קודם שיכסה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על כיסוי הדם.
יד,ב כיסוי הדם נוהג במזומן, ובשאינו מזומן--לא נאמר "אשר יצוד" (ויקרא יז,יג) אלא בהווה; ונוהג בחולין. ואינו נוהג במוקדשין, בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית; ואם עבר ושחטן, אינו חייב לכסות. [ג] שחט חיה או עוף, ואחר כך הקדישן, או הקדיש את הדם--חייב לכסות.
יד,ג [ד] כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה--צריך לכסות, ואינו מברך. השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות לאחר השבת; וכן השוחט כלאיים או ספק ביום טוב, מכסה דמו לאחר יום טוב.
יד,ד [ה] השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד--מברך ברכה אחת, וכיסוי אחד לכולן. [ו] דם שנתערב במים--אם יש בו מראה דם, חייב לכסות; ואם לאו, פטור מלכסות. נתערב ביין או בדם בהמה, רואין אותו כאילו הן מים--אם אפשר שייראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים, חייב לכסות הכול; ואם לאו, פטור מלכסות.
יד,ה [ז] כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת. כיסתו הרוח, אינו צריך לכסות; חזר ונתגלה אחר שכיסתו הרוח, חייב לכסות. [ח] דם הנותז ושעל הסכין--אם אין שם דם אלא הוא, חייב לכסותו. [ט] שחט ונבלע הדם בקרקע--אם רישומו ניכר, חייב לכסות; ואם אין רישומו ניכר--הרי זה כמי שכיסתו הרוח, ופטור מלכסות.
יד,ו [י] אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה, שנאמר "אשר ייאכל" (ויקרא יז,יג); לפיכך השוחט ונמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה או עוף שנגמר דינן לסקילה, והשוחט ונתנבלה בידו--פטור מלכסות. וכן חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן, אינן חייבין לכסות דם שחיטתן.
יד,ז [יא] במה מכסין--מכסין בעפר, בסיד, ובגבסים, בזבל דק, ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו, ובשחיקת אבנים וחרסים, ובנעורת של פשתן דקה, ובנסורת חרשים דקה, ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה: שכל אלו מין עפר הן.
יד,ח אבל אם כפה עליו כלי, או כיסהו באבנים--אין זה כיסוי, שנאמר "בעפר" (ויקרא יז,יג); [יב] לפיכך אין מכסין בזבל גס, וחול גס, וקמח וסובין ומורסן, ושחיקת כלי מתכות--לפי שאין אלו מין עפר: חוץ משחיקת הזהב בלבד, שמכסין בה מפני שנקרא עפר--שנאמר "ועפרות זהב, לו" (איוב כח,ו), ונאמר "עד אשר דק לעפר" (דברים ט,כא).
יד,ט [יג] מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן, ובכוחל, ובנקרת הפסילים, ובאפר, בין אפר עצים בין אפר בגדים, אפילו אפר בשר שנשרף--שהרי נאמר "מעפר, שריפת החטאת" (במדבר יט,יז); ומותר לכסות בעפר עיר הנידחת.
יד,י [יד] השוחט צריך שייתן עפר למטה, ואחר כך ישחוט בו, ואחר כך יכסה בעפר; אבל לא ישחוט בכלי, ויכסה בעפר. [טו] ומי ששחט--הוא שיכסה, שנאמר "ושפך . . . וכיסה" (ראה ויקרא יז,יג); ואם לא כיסהו, וראהו אחר--חייב לכסותו: שזו מצוה בפני עצמה, ואינה תלויה בשוחט לבדו.
יד,יא [טז] וכשמכסה, לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין או בכלי--כדי שלא ינהוג מנהג ביזיון במצוות, ויהיו בזויות עליו: שאין הכבוד לעצמן של מצוות--אלא למי שציווה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם נר ליישר המעשים, ואור להורות נתיבות היושר; וכן הוא אומר "נר לרגלי, דברך; ואור, לנתיבתי" (תהילים קיט,קה).
בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר חמישי, בעזרת שדיי. ומניין פרקים של ספר זה, שלושה וחמישים: הלכות איסורי ביאה, שניים ועשרים פרקים; הלכות מאכלות אסורות, שבעה עשר פרקים; הלכות שחיטה, ארבעה עשר פרקים.