בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).
לב טהור, ברא לי אלוהים; ורוח נכון, חדש בקרבי (תהילים נא,יב).
הלכותיו שמונה, וזה הוא סידורן: הלכות טומאת מת, הלכות פרה אדומה, הלכות טומאת צרעת, הלכות מטמאי משכב ומושב, הלכות שאר אבות הטמאות, הלכות טומאת אוכלין, הלכות כלים, הלכות מקוות.
הלכות טומאת מת. מצות עשה אחת, והיא דין טומאת מת.
הלכות פרה אדומה. יש בכללן שתי מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) דין פרה אדומה; (ב) דין טומאת מי נידה וטהרתן.
הלכות טומאת צרעת. יש בכללן שמונה מצוות--שש מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה; (ב) שלא יקוץ סימני טומאה; (ג) שלא יגלח הנתק; (ד) שיהיה המצורע מפורסם בקריעת בגדיו ופריעת ראשו ועטייה על שפם; (ה) טהרת צרעת; (ו) שיגלח המצורע את כל שיערו כשיטהר; (ז) דין צרעת הבגד; (ח) דין צרעת הבית.
הלכות מטמאי משכב ומושב. יש בכללן ארבע מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נידה; (ב) דין טומאת יולדת; (ג) דין טומאת זבה; (ד) דין טומאת זב.
הלכות שאר אבות הטמאות. יש בכללן שלוש מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נבילה; (ב) דין טומאת שרץ; (ג) דין טומאת שכבת זרע. ועבודה זרה מטמאה כשרץ, וטומאתה מדברי סופרים.
הלכות טומאת אוכלין. מצות עשה אחת, והיא דין טומאת משקין ואוכלין והכשרן.
הלכות כלים. עניין אלו ההלכות לידע כלים שמקבלין טומאה מכל אלו הטמאות, וכלים שאינן מיטמאין, וכיצד מיטמאין הכלים ומטמאין.
הלכות מקוות. מצות עשה אחת, והיא שיטבול כל טמא במי מקוה ואחר כך יטהר.
נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, עשרים--מהן שמונה עשרה מצוות עשה, ושתי מצוות לא תעשה.
מצות עשה אחת, והיא דין טומאת מת. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
א,א המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל, טומאת שבעה; וטומאת מגע ואוהל, מפורשין בתורה--שנאמר "הנוגע במת, לכל נפש אדם--וטמא, שבעת ימים" (במדבר יט,יא), ונאמר "כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל, יטמא שבעת ימים" (במדבר יט,יד).
א,ב טומאת משא, מפי השמועה; וקל וחומר הדברים: אם נבילה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באוהל מטמאה במשא, שנאמר "והנושא, את נבלתם" (ויקרא יא,כח)--המת, לא כל שכן; ומה נבילה שמגעה טומאת ערב, משאה טומאת ערב--אף המת שמגעו טומאת שבעה, משאו טומאת שבעה.
א,ג אין טומאת משא במת מדברי סופרים, אלא דין תורה. וייראה לי שזה ששתק ממנה הכתוב, כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב, לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו--כך שתק מטומאת משא במת, לפי שטימא בפירוש אפילו אוהלו.
א,ד [ג] טומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים--הוא שייגע האדם בבשרו בטומאה: בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו--הרי זה נטמא. וכן ייראה לי שאם נגע בציפורנו, או בשינו--נטמא: כיון שהם מחוברים לגוף, הרי הם כגוף.
א,ה אבל אם תחב אדם טומאה בכוש, והכניסה לתוך גרונו של טהור, ולא נגעה בלשונו, או שהכניסה לתוך מעי האישה מלמטה, ולא נגעה בבשרה--לא נטמא הבולע משום נוגע: שהרי לא נגע--שנגיעת פנים, אינה נגיעה.
א,ו [ד] קרום שעל המכה, הרי הוא כעור הבשר לעניין מגע טומאות. וכשות של קטן, אינה כעור הבשר. כיצד: מי שנגעה טומאה בקרום מכתו נטמא, כאילו נגעה בעורו; נגעה בשיער הדק שעל בשר הקטן, לא נטמא.
א,ז וכן אדם טמא שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא--נטמא; היה הקטן טמא, ונגע הטהור בכשות שלו--לא נטמא: בין בטומאת מת, בין בשאר הטומאות. וכן ליכלוכי צואה וטיט, וכיוצא בהן מן הדברים שחוצצין על הגוף--אינן כעור הבשר, לא לטמא ולא להיטמא.
א,ח [ה] כשם שהאדם מיטמא בנגיעתו בטומאה, כך הכלים כולם מיטמאים בנגיעת הטומאה בהן: חוץ מכלי חרס--שאינו מיטמא אלא מאווירו בלבד, כמו שיתבאר בהלכות כלים. וזה כלל גדול בטומאות--כל המטמא אדם במגע, מטמא כלים; וכל שאינו מטמא אדם במגע, אינו מטמא כלים.
א,ט [ו] טומאת משא האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים במשא--הוא שיישא האדם את הטומאה, אף על פי שלא נגע בה: אפילו היה בינו לבינה אבן--הואיל ונשאה, נטמא. ואחד הנושא על ראשו, או בידו, או על שאר גופו, ואחד הנושא הוא בעצמו, או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה--הואיל ונישאת עליו מכל מקום, נטמא. ואפילו הייתה הטומאה תלויה בחוט, או בשערה, ותלה החוט בידו, והגביה הטומאה כל שהוא--הרי זה נושא, ונטמא.
א,י [ז] מסיט, בכלל נושא הוא; וכל דבר שמטמא במשא, מטמא בהיסט. כיצד: קורה שהיא מונחת על הכותל, ועל צידה מת או נבילה וכיוצא בהן, ובא הטהור לקצה הקורה השני, והנידו--כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני, נטמא משום נושא; ואין צריך לומר אם משך את הקצה השני כנגד הארץ, עד שהגביה הטומאה או שגרר הטומאה על הארץ--שזה נושא ודאי. וזו וכל כיוצא בה, היא טומאת היסט האמורה בכל מקום.
א,יא [ח] הנושא בתוך בית הסתרים, נטמא--שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה, הנושא שם נושא הוא: אלא אם כן נבלעה הטומאה בתוך מעיו--שמאחר שהגיעה לתוך בטנו, אינו לא נוגע ולא נושא; ואם טבל--טהר, ואף על פי שהטומאה בתוך מעיו.
א,יב [ט] אין מיטמא במשא אלא האדם בלבד, לא הכלים. כיצד: הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים, זה על גבי זה, והנבילה וכיוצא בה בכלי העליון--האדם טמא משום נושא נבילה, והכלים שעל ידו כולן טהורים, חוץ מכלי העליון, שנגעה בו הטומאה. וכן כל כיוצא בזה.
א,יג [י] טומאת אוהל--אינה בשאר טומאות, אלא במת בלבד: ובין שהאהיל האדם או הכלי, אפילו מחט שהאהילה על המת, או שהאהיל המת על האדם או על הכלי, או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אוהל אחד--הרי אלו טמאים. [יא] וטומאת אוהל האמורה בכל מקום--הוא שתטמא אותה טומאה את האדם או את הכלים, באחד משלושה דרכים אלו.
א,יד אחד הבא כולו לאוהל המת, או הבא מקצתו--הרי זה נטמא באוהל: אפילו הכניס ידו, או ראשי אצבעותיו, או חוטמו לאוהל המת--הרי זה נטמא כולו. נגע במשקוף, וצירף ידו עם המשקוף--נטמא, וכאילו בא מקצתו. נגע באסקופה--מטפח ולמטן קרוב לארץ, טהור; ומטפח ולמעלן, טמא. וייראה לי שדבר זה, מדבריהם.
א,טו [יב] אחד המת מישראל, או מן הגויים--מטמא במגע, ובמשא. [יג] ואין הגוי מטמא, באוהל: ודבר זה, קבלה הוא; והרי הוא אומר במלחמת מדיין "כול נוגע בחלל" (במדבר לא,יט), ולא הזכיר שם אוהל.
א,טז וכן הגוי, אינו נעשה טמא מת; אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו--הרי הוא כמי שלא נגע: למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת. ולא בטומאת מת בלבד, אלא בכל הטומאות כולן--אין הגויים ולא הבהמה מיטמאין בהן. [יד] ומדברי סופרים, שיהו הגויים כזבין לכל דבריהן. ואין לך בכל מיני נפש חיה מה שמיטמא והוא חי, או מטמא והוא חי--חוץ מן האדם בלבד: והוא, שיהיה ישראלי.
א,יז אחד גדול ואחד קטן--מיטמאין בכל הטומאות, אפילו בטומאת המת: שנאמר בה "ואיש אשר יטמא" (ויקרא יט,כ)--אחד האיש, ואחד הקטן; שהרי הוא אומר שם "ועל כל הנפשות אשר היו שם" (ראה ויקרא יט,יח). אפילו קטן בן יומו שנגע, או נשא, או האהיל המת עליו--נטמא, והרי הוא טמא מת: והוא, שנולד לתשעה; אבל בן שמונה--הרי הוא כאבן, ואינו מקבל טומאה.
א,יח [טו] המת אינו מטמא, עד שתצא נפשו; אפילו מגוייד, או גוסס, אפילו נשחטו בו שני הסימנים--אינו מטמא, עד שתצא נפשו: שנאמר "בנפש האדם אשר ימות" (ויקרא יט,יג). נשברה מפרקתו ורוב בשר עימה, או שנקרע כדג מגבו, או שהותז ראשו, או שנחתך לשני חלקים בבטנו--הרי זה מטמא, אף על פי שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו.
ב,א הנפל--אף על פי שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין--מטמא במגע ובמשא ובאוהל, כאדם גדול שמת: שנאמר "הנוגע במת, לכל נפש אדם" (במדבר יט,יא). וכן כזית מבשר המת, בין לח בין יבש כחרס--מטמא כמת שלם. והנצל כבשר, ומטמא בכזית.
ב,ב איזה הוא נצל, זה הבשר שנימוח ונעשה ליחה סרוחה: והוא, שתקרוש אותה הליחה הנמצאת מן המת--שאם קרשה, בידוע שהיא מבשרו; ואם לא קרשה, אינה מטמאה--שמא כיחו וניעו הוא.
ב,ג [ב] אף על פי שהשיעורין כולן, הלכה למשה מסיניי הן, אמרו חכמים תחילת ברייתו של אדם כזית, ולפיכך שיעור טומאת בשרו כזית.
ב,ד [ג] אבר שנחתך מן האדם החי--הרי הוא כמת שלם, מטמא במגע ובמשא ובאוהל, אפילו אבר קטן, של קטן בן יומו: שהאברים--אין להן שיעור, שנאמר "וכול אשר ייגע על פני השדה, בחלל חרב" (במדבר יט,טז), והדבר ידוע שדין חלל חרב, כדין חלל אבן או חלל שאר דברים; ומפי השמועה למדו שלא בא זה, אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו החרב.
ב,ה במה דברים אמורים, בשהיה האבר שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות--שנאמר "או בעצם אדם" (במדבר יט,טז), עצם שהוא כאדם: מה אדם, בשר וגידים ועצמות--אף אבר מן החי, עד שיהיה כברייתו בשר וגידים ועצמות. אבל הכליה והלשון וכיוצא בהן--אף על פי שהן אבר בפני עצמן--הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כשאר הבשר.
ב,ו חסר מן העצם של אבר, כל שהוא--הרי האבר כולו טהור. חסר מבשרו--אם נשאר עליו בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי, ויתרפא וישלם--הרי זה מטמא במגע ובמשא ובאוהל; ואם לאו--מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. ובשר הפורש מן החי, טהור; וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי, טהור.
ב,ז [ד] אבר הפורש מן המת, מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת: והוא שיהיה שלם כברייתו, בשר וגידים ועצמות. חסר עצמו--אם נשאר עליו בשר כזית, מטמא כמת שלם. חסר הבשר--אם נשאר עליו כדי לעלות ארוכה בחי, מטמא כמת שלם; ואם לאו, הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן בשר.
ב,ח [ה] מוח שבתוך העצם, הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ. לפיכך קולית המת, והוא העצם הסתום משני קצותיו--אם יש בתוכה מוח כדי לעלות ארוכה, הרי זה כמת שלם; היה בה מוח המתנדנד--אם יש בו כזית, הרי זו מטמאה באוהל. אף על פי שהעצם סתום מכל צדדיו, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כמו שיתבאר: שהמוח, כבשר לכל דבר.
ב,ט [ו] האבר והבשר המדולדלין באדם--אף על פי שאין יכולין לחזור ולחיות, טהורין. מת האדם, הרי הבשר טהור; והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת.
ב,י מה בין אבר מן החי, לאבר מן המת: אבר מן החי--בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, טהורין. ואבר מן המת--בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו, כפורשין מן המת השלם; ומטמאין בשיעורן. [ז] ובין אבר מן החי, בין אבר מן המת--אין להן שיעור.
ב,יא אמרו חכמים, מאתיים שמונה וארבעים אברים יש באיש, כל אחד ואחד מהן בשר וגידים ועצם; ואין השיניים מן המניין. ובאישה, מאתיים ואחד וחמישים. כל אבר מהן שפירש כברייתו, בין מן החי בין מן המת--מטמא במגע ובמשא ובאוהל: חוץ משלושה אברים יתרות שבאישה, שאינן מטמאין באוהל.
ב,יב וכן אצבע יתרה שיש בה עצם, ואין בה ציפורן--אם נספרת, עולה למניין רוב האברים. ואם אינה נספרת--מטמאה במגע ובמשא, ואינה מטמאה באוהל; וטומאתה מדבריהם. ואם היה בה ציפורן, הרי היא כשאר האברים.
ב,יג ומפני מה גזרו טומאה על אצבע שאינה נספרת, גזירה משום הנספרת. ולמה לא טימאוה באוהל: עשו לה היכר, כדי להודיע שטומאתה מדבריהם משום גזירה--כדי שלא ישרפו על טומאתה, תרומה וקודשים.
ב,יד [ח] עצמות המת שאין עליהן בשר--אם ניכרת בהן צורת עצמות האדם, הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל כמת שלם: שאני קורא בהן "עצם אדם" (במדבר יט,טז). ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת--השדרה, והגולגולת, ורוב בניינו, ורוב מניינו.
ב,טו השדרה כיצד: שדרה שהיא שלמה, הרי היא כמת שלם; ואם חסרה אפילו חוליה אחת משמונה עשרה חוליות, הרי היא כשאר העצמות.
ב,טז הגולגולת כיצד: גולגולת שהיא שלמה, הרי היא כמת; ואם חסרה כסלע, הרי היא כשאר העצמות. היו בה נקבים קטנים, כולן מצטרפין לכסלע.
ב,יז כל בניינו של אדם--הוא שתי השוקיים, והירכיים, והצלעות, והשדרה. ורוב בניינו של מת, הרי הוא כמת שלם; כיצד, כגון שתי שוקיו וירך אחת. ואם חסר רוב בניינו כל שהוא, הרי הן כשאר העצמות.
ב,יח רוב מניינו כיצד: רוב מניין עצמות המת כגון שהיו מאה חמישה ועשרים עצם--הרי אלו כמת שלם; היו מאה ארבעה ועשרים, הרי הן כשאר העצמות. אף על פי שהיה אדם זה יתר באבריו, או חסר באבריו--אין משגיחין אלא על מניין רוב כל אדם: אלא אם כן הייתה אצבע שיש בה ציפורן, או שהייתה נספרת על גב היד--שהיא עולה למניין, כמו שביארנו.
ב,יט [ט] שאר עצמות המת שאין בהן רוב מניין, ולא רוב בניין, ולא שדרה שלמה, ולא גולגולת שלמה--אם היה בהן רובע הקב, הרי אלו מטמאין כמת במגע ובמשא ובאוהל; היו פחות מרובע, אפילו עצם כשעורה--מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל. [י] היה עצם אחד--אפילו יש בו רובע--הרי זה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל.
ב,כ טומאת עצם אחד, הלכה היא מפי הקבלה: לפי שנאמר "וכל הנוגע, בעצם" (ראה במדבר יט,יח)--למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה, מטמא במגע ובמשא; ולפי שטומאתו הלכה--הרי הוא דין תורה, לא מדברי סופרים.
ב,כא [יא] מת שהרקיבו עצמותיו בקבר, ונעשו רקב--מלוא חופניים מאותו רקב, מטמא במשא ובאוהל כמת. ואינו מטמא במגע--לפי שאי אפשר ליגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד; ואפילו גיבלו במים, אינו חיבור.
ב,כב [יב] דם המת, מטמא כמת במגע ובמשא ובאוהל--שנאמר "בנפש האדם" (במדבר יט,יג), ונאמר "כי הדם, הוא הנפש" (דברים יב,כג). וכמה שיעורו, רביעית. ואפילו תמצית הדם--כל זמן שיש בו אדמדומית, מטמא באוהל כמת.
ב,כג [יג] דם החי, אפילו דם נחירה--הרי זה טהור, כל זמן שהוא חי. נתערב הדם שיצא ממנו באחרונה סמוך למיתה, עם הדם שיצא ממנו אחר שמת, וכל התערובת רביעית, ואין ידוע כמה יצא מחיים וכמה יצא אחר מיתה--אפילו חצי רביעית מחיים, וחצייה אחר מיתה--הרי זה נקרא דם תבוסה, ומטמא במגע ובמשא ובאוהל: אלא שטומאתו, מדברי סופרים.
ב,כד [יד] הרוג שהיה מוטל על המיטה, ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומה, ומת והרי הדם מנטף אחר מותו ויורד לאותה גומה--הרי כל הדם שבה טהור: שטיפה טיפה ראשונה ראשונה, בטלה בדם שיצא מחיים.
ב,כה יצא ממנו רביעית דם בלבד, וספק כולה מחיים ספק כולה לאחר מיתה--הרי זו ספק טומאה, כשאר הספקות; והנוגע בה ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור, כמו שיתבאר במקומו.
ב,כו [טו] הקבר--כל זמן שהטומאה בתוכו, מטמא במגע ובאוהל כמת, דין תורה, שנאמר "או במת, או בעצם אדם, או בקבר" (במדבר יט,טז); ואחד הנוגע בגגו של קבר, או הנוגע בכותליו: והוא שיהיה בנוי וסתום, ואחר כך יהיה כולו מטמא במגע ובאוהל.
ב,כז אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצידי המת, וכיסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן--זה הכסוי המוטל מלמעלה, נקרא גולל; ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן, נקראין דופק. ושניהן, הגולל או הדופק--מטמאין במגע ובאוהל כקבר, וטומאתן מדברי סופרים; ואינן מטמאין במשא.
ב,כח לפיכך אם גרר את הגולל בחבלים עד שכיסה בו המת, או גררו ושמטו מעל המת, או שגרר הדופק עד שהעמיד עליו הגולל, או שמטו בחבלים מתחת הגולל--הרי זה טהור; ודברים שסומכין את הדופק, והן הנקראין דופק דופקין--הרי הן טהורין.
ב,כט [טז] שדה שנחרש בה הקבר, ואבדו עצמות המת בעפרה--היא הנקראת בית הפרס. ועפרה מטמא במגע ובמשא, שמא יש בו עצם כשעורה; ואינה מטמאה באוהל. וכן כל ארצות העמים--עפרן מטמא במגע ובמשא, מפני העצמות שאין נזהרין בהן; וטומאת בית הפרס וארץ העמים, מדברי סופרים כמו שיתבאר.
ג,א אלו מטמאין במגע ובמשא ובאוהל--המת, אפילו נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, וכזית מבשר המת, וכזית נצל, ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, והשדרה, והגולגולת, ורוב בניינו, ורוב מניינו, ורובע עצמות מכל מקום אף על פי שאין בהן לא רוב בניין ולא רוב מניין, ורביעית דם, ורביעית דם תבוסה: הכול שתים עשרה.
ג,ב ואלו מטמאין במגע ובמשא, ואין מטמאין באוהל--אבר מן החי שחסר בשרו, ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו, והשדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות, והגולגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות, ועצם אחד אפילו כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס: הכול שבעה.
ג,ג הגולל והדופק--מטמאין במגע ובאוהל כקבר, ואינן מטמאין במשא. הרקב--מטמא באוהל ובמשא, ואינו מטמא במגע.
ג,ד טומאת רובע עצמות באוהל, וטומאת רביעית דם, וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי--ייראה לי שכולן, טומאתן אינה דין תורה: שהרי אין הנזיר מגלח עליהן, כמו שביארנו בנזירות; ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, וכל הטמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש. לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אינה דין תורה.
ג,ה [ד] אין רקב המת מטמא--עד שייקבר ערום, בארון של שיש או של זכוכית וכיוצא בהן, ויהיה כולו שלם: חסר ממנו אבר, או שנקבר בכסותו, או בארון של עץ או של מתכת--אין רקבו טמא, מפני שרקב הכסות או רקב העץ או חלודת המתכת תתערב ברקב בהוויתו. ורקב המטמא שנתערב בו עפר כל שהוא, הרי הוא בטומאתו. ולא אמרו רקב, אלא למת בלבד; אבל הרוג, אין לו רקב.
ג,ו [ה] קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שיערו או ציפורניו וקברום עימו, או שקברו אישה עוברה ועוברה במעיה--אין להן רקב. [ו] טחן המת עד שנעשה רקב, אינו מטמא--עד שירקיב מאליו. [ז] טחנו כולו, והניחו עד שהרקיב, או שהרקיב מקצתו כשהוא חי, ומת והרקיב כולו--הרי זה ספק; ואם נטמא למלוא חופניים מרקב זה, הרי זה טמא בספק.
ג,ז [ח] מלוא חופניים ועוד מעפר הנמצא תחת המת, או מעפר הנמצא בקבר, ואין ידוע מה טיבו, אם הוא רקב שמטמא באוהל, או אינו אלא עפר שנתלכלך בנצל המת ודמו--הרי זה מטמא במשא ובאוהל: שהרי יש במלוא חופניים ועוד, מלוא חופניים רקב. וייראה לי שאף טומאה זו, מדברי סופרים.
ג,ח [ט] המת שנשרף, ושלדו קיימת, והיא השדרה והצלעות--הרי זה מטמא כמת שלם, ואין צריך לומר אם נחרך; אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור. וכן שפיר מרוקם שטרפו במים--טהור, שהרי נתבלבלה צורתו.
ג,ט [י] בשר המת שנפרך ונעשה כקמח, טהור; וכן אפר השרופין, טהור. וכן התולעים הנהווין מבשר המת, בין חיים בין מתים--טהורין. וכבר ביארנו שהמוח כבשר בכל מקום--בין במת, בין בנבילה ושרץ.
ג,י [יא] עור האדם כבשרו. ואם עיבדו כל צורכו, או הילך בו כדי עבדה--הרי זה טהור, מן התורה; אבל מדבריהם, מטמא בכזית כבשר המת--גזירה, שלא להרגיל בני אדם לעבד עורות האדם וישתמשו בהן.
ג,יא [יב] עור הבא כנגד פניו של אדם כשייוולד--בין שהיה חי ואימו חיה, בין שנולד מת ואימו מתה--הרי זה טהור, מפני שהוא כמו פרש או צואה וקיא וכיוצא בהן.
ג,יב [יג] כל שבמת, טמא--חוץ מן השיניים והשיער והציפורן, הואיל וגזען מחליף; ובשעת חיבורן, הכול טמא. כיצד: המת בחוץ, ושיערו בתוך הבית--נטמא כל אשר בבית; וכן הנוגע בשיערו או בשיניו או בציפורניו, כשהן מחוברין--נטמא.
ג,יג שיערו העומד להיגזז, וציפורנו העומד להינטל--הואיל והן עומדין להינטל, יש בהן ספק; לפיכך הנוגע בהן, הרי הוא ספק טמא.
ג,יד כל משקה היוצא מן המת, טהור--חוץ מדמו; וכל מראה דמים מן המת--טמא, כמו שביארנו. ומפני מה לא גזרו על משקה המת, כדרך שגזרו על משקין היוצאין מכל הטמאין: מפני שהמת--הכול בדלין ממנו, לא גזרו על משקיו.
ג,טו [יד] כבד שנימוחה--מטמאה ברביעית, מפני שהיא כדם קופה. דם קטן, שיצא כולו--אם אין בו רביעית--טהור, אף על פי שהוא כל דם שבו.
ג,טז [טו] ואלו, אם חסרו כל שהוא, טהורין--רביעית דם, ועצם כשעורה, וכזית בשר, וכזית נצל, ומלוא חופניים רקב, ואבר מן החי שחסר מעצמו כל שהוא.
ד,א רביעית דם הבאה משני מתים, טהורה--עד שתהיה הרביעית ממת אחד. שדרה שנגמרה משני מתים, כגון שהיו מקצת החוליות מאחד ותשלומן ממת אחר, וכן הגולגולת של שני מתים, ורובע עצמות משני מתים, ואבר מן המת משני מתים--כל אלו אינן מטמאין באוהל, אלא במגע ובמשא כשאר כל העצמות.
ד,ב אבר מן החי משני אנשים, טהור; אפילו מאיש אחד--אם נחלק לשניים, טהור. [ג] כזית בשר משני מתים, וכזית נצל משני מתים, ומלוא חופניים רקב משני מתים שכל אחד מהן יש לו רקב--הרי אלו מצטרפין זה עם זה; וכן כחצי זית בשר, וכחצי זית נצל--מצטרפין זה עם זה. ושאר כל הטומאות שבמת--אין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן.
ד,ג [ד] עצם כשעורה שנחלק לשניים, מטמא במשא; וכן רובע עצמות ממת אחד שנידקדקו, ואין בכל אחד מהם עצם כשעורה--מטמאין באוהל, כאילו לא נידקדקו. [ה] כזית מן המת שחתכו חלקים, ורדדו ודבקו--מטמא באוהל ובמשא; ואינו מטמא במגע קצתו, אף על פי שחיברו--שאין חיבורי אדם, חיבור. [ו] כזית שלם, שהתיכו--טמא; היה מפורד, והתיכו--טהור.
ד,ד [ז] שדרה שנגרדו רוב חוליות שלה--אף על פי ששלדה קיימת, אינה מטמאה באוהל; ובזמן שהיא בתוך הקבר--אפילו משוברת, ואפילו מכותתת--מטמאה באוהל, מפני שהקבר מצרפה.
ד,ה [ח] כל המטמאין באוהל שנחלקו, והכניסן לתוך הבית--האוהל מצרפן, ומטמאין באוהל. [ט] עצם שיש עליו כזית בשר בידי שמיים, והכניס מקצתו לפנים מן הבית--נטמא הבית. שני עצמות, ועליהם כשני חציי זיתים בשר, והכניס מקצתן לפנים--הבית טמא; ואם היה הבשר תחוב בעצמות בידי אדם, הבית טהור--שאין חיבורי אדם, חיבור.
ד,ו [י] מלוא חופניים רקב שנתפזר בתוך הבית, הבית טמא. [יא] רביעית דם שנבלעה בתוך הבית, הבית טהור להבא; וכל שהיה בו בעת שנבלעה הרביעית בארץ, טמא. [יב] כזית מן המת שאבד בתוך הבית, ובוקש ולא נמצא--הבית טהור; ולכשיימצא--הבית טמא למפרע, מעת שאבד עד שנמצא.
ד,ז [יג] רביעית דם שנשפך באוויר--אם קרש, או שהיה במקום אשבורן, והוא המקום הנמוך כמו גומה, והאהיל המאהיל על מקצתו--נטמא. נשפך על האסקופה במורד, בין לפנים בין לחוץ--הבית טהור, שהרי לא נח הדם על האסקופה; ואם הייתה האסקופה אשבורן, או שקרש הדם עליה--הבית טמא.
ד,ח רביעית דם שנבלעה בכסות--אם מתכבסת, ויוצא ממנה רביעית דם--הרי זו הכסות מטמאה במגע ובמשא ובאוהל. ואם לאו--אינה מטמאה באוהל, והרי היא ככסות שנגעה במת: שכל הבלוע שאינו יכול לצאת, טהור.
ד,ט כיצד משערין אותה: מכבסין אותה במים, ומביא מים כמידתן, ונותן לתוכן רביעית דם--אם היה מראהן שווה, או שהיה מי הכיבוס אדום יותר ממי המזג--בידוע שיצא ממנה רביעית.
ד,י [יד] המשא והמגע והאוהל, שלושה שמות הן. וכל שהוא משם אחד--מצטרף, ומטמא; ומשני שמות--אינו מצטרף, וטהור. כיצד: הנוגע בכשני חציי זיתים, או שנשא שני חציי זיתים בבת אחת, או שהאהיל על כשני חציי זיתים, או שהאהיל על חצי זית וחצי זית אחר מאהיל עליו, או שהיה הוא וחצי זית תחת האוהל, והאהיל במקצת גופו על חצי זית אחר או האהיל חצי זית על מקצתו--הכול טמאים, מפני שהוא שם אחד.
ד,יא אבל הנוגע בחצי זית או הנושא חצי זית, ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, או שהאהיל עליו חצי זית אחר, או שהאהיל הוא על חצי זית אחר, וכן הנוגע בחצי זית ונשא חצי זית אחר--הכול טהורים: שאין המגע מצטרף עם המשא, לא במת ולא בשאר טומאות; ולא המגע מצטרף עם האוהל, ולא האוהל מצטרף עם המשא.
ה,א כל המיטמאין מחמת המת, בין אדם בין כלים--טמאים טומאת שבעה. כיצד: אדם או כלי שנגע בדברים שמטמאין מן המת במגע, או שנטמא באוהל באחד מדברים שמטמאין באוהל, וכן אדם שנשא דברים שמטמאין מן המת במשא--הכול טמאים טומאת שבעה, שנאמר "כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל, יטמא שבעת ימים" (במדבר יט,יד).
ה,ב אדם שנטמא במת, וכלים שייגע בהן אדם זה--טמאין טומאת שבעה, שנאמר "וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם" (במדבר לא,כד). אבל אדם שייגע באדם שנטמא במת--בין שנגע בו אחר שפירש ממטמאיו, בין שנגע בו כשהוא עדיין נוגע במת--הרי זה השני טמא טומאת ערב, שנאמר "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב" (במדבר יט,כב).
ה,ג זה הוא, דין תורה; אבל מדברי סופרים, הנוגע במת ונגע באדם אחר, ועדיין הוא מחובר במת--שניהן טמאין טומאת שבעה, וכאילו נגע זה השני במת עצמו. במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקודשים; אבל לנזיר ולעושה פסח, בין בשעת חיבור בין אחר שפירש--אינו טמא אלא טומאת ערב, כדין תורה.
ה,ד [ג] כלים שנטמאו במת, בין במגע בין באוהל--הרי הן לנוגע בהן, כנוגע במת עצמו; מה המת מטמא הנוגע בו, בין אדם בין כלים, טומאת שבעה--אף כלים שנטמאו במת, הן והכלים או האדם שייגע בהן, טמאין טומאת שבעה: שנאמר "בחלל חרב או במת" (במדבר יט,טז), מפי השמועה למדו שהחרב כמת. והוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים.
ה,ה הרי הוא אומר "כול הורג נפש וכול נוגע בחלל" (במדבר לא,יט): וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג, זרק אבן והרג--נטמא שבעת ימים; אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה, מפני שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו--שהרי נגע הכלי במת.
ה,ו ומניין שאף הכלים הנוגעין באדם שנגע בכלים שנטמאו במת, טמאים טומאת שבעה--שהרי הוא אומר "וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם" (במדבר לא,כד): הא למדת שכל אדם הטמא טומאת שבעה, מטמא בגדים טומאת שבעה.
ה,ז [ד] נמצאת אומר, אדם שנגע במת, ואדם באדם אחר--הראשון טמא טומאת שבעה, והשני טומאת ערב. כלים הנוגעין במת, וכלים בכלים--שניהן טמאין טומאת שבעה; השלישי, בין אדם בין כלים--טמא טומאת ערב. כלים הנוגעין במת, ואדם בכלים, וכלים באדם--שלושתן טמאין טומאת שבעה; הרביעי, בין אדם בין כלים--טמא טומאת ערב.
ה,ח [ה] במה דברים אמורים, לעניין תרומה וקודשים; אבל לחייב כרת על ביאת מקדש, או על אכילת קודשים--אינו חייב אלא השניים בלבד, הראשון שנגע במת והשני שנגע בו, כדין תורה, שנאמר "וכול אשר ייגע בו הטמא, יטמא" (במדבר יט,כב). אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או בכלים שנגעו במת--פטור, כמו שביארנו בהלכות ביאת מקדש: שהדברים האלו, אף על פי שהן דברי קבלה, אינן דין תורה--שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב, והשני הנוגע בו שהוא ראשון, בין אדם, בין כלים.
ה,ט [ו] כלי חרס שנגע במת, או שהיה עימו באוהל--טמא; ואינו מטמא לא אדם, ולא כלי חרס אחר, ולא שאר כלים--שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם, לא במת ולא בשאר טומאות. וזה דין תורה, אף על פי שהוא קבלה.
ה,י [ז] זה כלל גדול בטומאות: כל אב טומאה--מטמא אדם ומטמא בגדים וכלים, בין כלי מתכות בין כלי שטף בין כלי חרס; וכל המטמא אדם וכלים בנגיעה, הרי זה אב טומאה. וכל ולד הטומאות, מטמא אוכלין ומשקין; ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, לא כלי חרס ולא שאר כלים ובגדים.
ה,יא [ח] כל הנוגע באב, הוא הנקרא ראשון; והנוגע בראשון, נקרא שני; והנוגע בשני, נקרא שלישי; והנוגע בשלישי, נקרא רביעי. והראשון ושלמטה ממנו, כולן נקראין ולד הטומאה.
ה,יב [ט] כל המיטמא מחמת המת טומאת שבעה, בין אדם בין כלים--הוא הנקרא טמא מת. והוא אב מאבות הטומאות, לעניין טומאת תרומה וטומאת קודשים כמו שביארנו, כדי למנות ממנו ראשון ושני, וכדי לטמא אדם וכלים במגע כשאר אבות הטומאות; ואינו מטמא במשא.
ה,יג [י] כל המיטמא מחמת המת טומאת ערב--הוא ולד טומאה, והוא הראשון לטומאה; ואפשר שיהיה הרביעי מן המת, ראשון לטומאה, כמו שביארנו לעניין תרומה וקודשים.
ה,יד [יא] אדם או כלים שנטמאו במגע ארץ העמים, ובית הפרס, או במשאן, או במגע דם תבוסה וגולל ודופק, או באוהלן, וכן אדם שנטמא במשא דם תבוסה--הרי אלו כולן וכל כיוצא בהן, אבות טומאות של דברי סופרים; וכן בגדים המיטמאין מחמת אלו טומאת שבעה, כולן אבות הטומאות של דברי סופרים.
ה,טו [יב] האוהל עצמו המאהיל על הטומאה--אף על פי שלא נגעה בו טומאה--הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה, והרי הוא כבגדים שנגעו במת: שנאמר "והזה על האוהל" (במדבר יט,יח). במה דברים אמורים, בשהיה האוהל בגד או שק או כלי עץ או עור, אחד עור בהמה וחיה, בין המותרין לאכילה בין האסורין לאכילה--שנאמר "ויפרוש את האוהל, על המשכן" (שמות מ,יט), אין קרוי אוהל אלא אריג ועור כמשכן.
ה,טז אבל אם היה האוהל נסרין של עץ, כגון התקרה או המחצלת וכיוצא בהן, או שהיה עצם, או של מתכת--הרי זה טהור; ואין צריך לומר שאם היה בניין, שהוא טהור. וכל מקום שנאמר הבית טמא, כלומר אדם וכלים שבכל הבית. ואין לך יוצא מן העץ שהוא מיטמא טומאת אוהלים, אלא הפשתן בלבד.
ה,יז [יג] בגדים הנוגעין במת--אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בהן טומאת שבעה, אינן כמת לטמא באוהל ובמשא: שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אוהל הוא אומר "אדם, כי ימות באוהל" (במדבר יט,יד). לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן, וכן המאהיל עליהן, או שהאהילו עליו, או שהיו עימו באוהל--הרי זה טהור. וכן אדם שנטמא במת, והאהיל על הכלים--הרי הן טהורין, שאין טמא מת מטמא אלא במגע בלבד.
ה,יח [יד] המת אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו, ולא מדף מעל גביו; אלא אחד כלי שייגע במת מצידו, או שהיה תחתיו, או על גביו.
ה,יט כיצד: עשרה בגדים זה על גב זה, והמת למעלה, ועשרה בגדים אחרים על גבו מלמעלה--בגד הנוגע בו, והבגד השני שנגע בבגד שנגע בו--שניהן טמאין טומאת שבעה; והשלישי--טמא טומאת ערב, בין של מעלה בין של מטה; והרביעי, ומן הרביעי ולמטה, ומן הרביעי ולמעלה--כולן טהורין: מה שאין כן במטמאי משכב ומושב, כמו שיתבאר במקומו.
ה,כ במה דברים אמורים שכל הבגדים או הכלים שתחתיו ושל מעלה ממנו טהורין, בשלא הייתה שם טומאה רצוצה ולא טומאת אוהל, או שהיה מבדיל בינו ובין הכלים אבן, כמו שיתבאר.
ו,א עצמות הדג, ועורו--העושה מהן כלים--אינן מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים; וכן ירוקה שעל פני המים, וכיוצא בה: שכל שבים טהור, כמו שיתבאר בהלכות כלים. לפיכך העושה אוהל מעור הדג, או מצמר שגדל בים--אין עצמו של אוהל זה מקבל טומאה, אף על פי שמביא את הטומאה לכל אשר יהיה תחתיו כשאר אוהלים.
ו,ב כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה--אינן מקבלין טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, בין טומאת מת, בין שאר הטומאות. וכן כלי עץ העשוי לנחת, כגון התיבה והמגדל והכוורת שהן מחזיקין ארבעים סאה בלח ויהיה להן שוליים--אינן מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים; ואלו הן הנקראין כלי עץ הבא במידה.
ו,ג כלי חרס--פשוטיהן טהורין, ומקבליהן טמאין; ואינן מיטמאין אלא מאווירן, או בהיסט הזב: אפילו נגע כלי חרס במת מגבו, אינו מיטמא. ואם נכנסה טומאה מן הטומאות באווירו--אף על פי שלא נגעה בו, נטמא.
ו,ד היה כלי חרס עם המת באוהל--נטמא, שהרי הטומאה נכנסה באווירו; ואם היה מוקף צמיד פתיל, הוא ומה שבתוכו טהור כמו שנתפרש בתורה, שאין טומאה נכנסת לו אלא מפתחו, ובהיסט הזב שהרי הוא כמי שנגע בכולו.
ו,ה [ד] העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה--כגון שהניח על גבי הקבר אבן, או כלי אדמה, או כלי עץ הבא במידה, או כלי חרס המוקף צמיד פתיל, או עור הדג ועצמו, וכיוצא באלו--הנוגע בהן טמא טומאת שבעה, משום נוגע בגולל; ואם פירשו מלהיות גולל, או שהסיר המת מתחתיהן--הרי הן טהורין.
ו,ו וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל--הנוגע בה טמא טומאת שבעה, כל זמן שהיא גולל; התיר הבהמה, הרי היא טהורה כשאר הבהמות.
ו,ז וכן חבית שהיא מלאה משקין ומוקפת צמיד פתיל, ועשה אותה גולל למת--הנוגע בה טמא טומאת שבעה, והחבית והמשקין טהורין.
ו,ח [ה] קורה שעשאה גולל לקבר, בין עומדת בין מוטה על צידה--אין טמא אלא כנגד פתח הקבר; והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר, טהור. עשה ראשה גולל לקבר, והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן--הנוגע ממנה בארבעה טפחים סמוך לקבר, טמא משום גולל; ומארבעה ולמעלה, טהור. במה דברים אמורים, בזמן שהוא עתיד לקוץ אותה; אבל אם אינו עתיד לקוץ, כולה גולל.
ו,ט [ו] שתי אבנים גדולות של ארבעה ארבעה טפחים שעשאן גולל--המאהיל על גבי שתיהן, טמא. ניטלה אחת מהן--המאהיל על גבי שנייה--טהור, מפני שיש לטומאה דרך שתצא בו.
ו,י [ז] גל של צרורות שעשהו גולל לקבר--אין טמא אלא סדר הפנימי, שהוא צורכו של קבר; אבל הנוגע בשאר האבנים, טהור.
ו,יא [ח] ארון שהוא חקוק בסלע, והניח בו המת, וכיסהו בגולל--הנוגע בסלע מכל מקום, טהור; והנוגע בגולל, טמא. למה זה דומה: לבור גדול מלא מתים, ואבן גדולה על פיו--שאין טמא אלא כנגד חללה. ואם בנה נפש על גבה--הרי זו כקבר סתום, ומטמא מכל סביביו.
ו,יב הייתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטן וצרה מלמעלן, והמת בתוכה--הנוגע בה מלמטן, טהור; ומלמעלן, טמא: שהרי הצדדין שלמעלה סיככו על גבי המת, ונעשו כגולל.
ו,יג הייתה הארון רחבה מלמעלן וצרה מלמטן--הנוגע בה מכל מקום, טמא. הייתה שווה--הנוגע בה מטפח הסמוך לקרקעיתה ולמעלה, טמא; מטפח ולמטה, טהור. ניקב ארון בסלע, והכניס המת בתוכה כמו נגר--הנוגע בה מכל מקום, טהור: חוץ ממקום פתחה.
ו,יד [ט] מערה שהקבר בתוכה, וחצר לפני המערה--בזמן שהחצר לאוויר--העומד בתוכה טהור, ובלבד שלא ייגע בשקוף המערה. ובזמן שהחצר מקורה--אם היה בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, הנכנס לשם טהור; הייתה פחותה מארבעה, הנכנס לשם טמא, ואף על פי שלא נגע בפתח המערה.
ז,א בית סתום שהמת בתוכו, מטמא מכל סביביו; והנוגע בו מאחוריו, או מגגו--טמא שבעה, מפני שהוא כקבר סתום. נפתח בו פתח, ואפילו סתמו--אם לא פרץ פצימיו--הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור, ואין טמא אלא כנגד הפתח. וכמה יהיה שיעור הפתח: המת, פתחו בארבעה טפחים; וכזית מן המת, פתחו בטפח; וגדול מכזית, הרי הוא כמת ופתחו בארבעה.
ז,ב המת בתוך הבית, ובו פתחים הרבה--בזמן שכולן נעולין, כולן טמאין, והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצאת על הפתח, נטמא.
ז,ג נפתח אחד מהן, או שחישב להוציאו באחד מהן, ואף על פי שחישב אחר שמת המת, אפילו חישב להוציאו בחלון שהיא ארבעה על ארבעה--הציל על הפתחים כולן, ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחישב עליו; והשאר טהורין--מפני שהן נעולין, והרי אין הבית כקבר סתום.
ז,ד וכן אם התחיל לחתור פתח להוציאו בו--משיחתור ארבעה על ארבעה, הציל על כל הפתחים כולן; היה שם פתח סתום, וחישב להוציאו בו, והתחיל לפותחו--משיתחיל לפתוח, הציל על הפתחים כולן.
ז,ה היו בו חלונות הרבה, וכולן מוגפות--כולן טהורות; נפתחו--כולן טמאות, ולא הצילו על הפתחים. פתח קטן בתוך פתח גדול--המאהיל על גבי שניהן, טמא; חישב להוציאו בקטן, טיהר קטן את הגדול. היו שניהן מתאימין--המאהיל על גבי שניהן, טמא; חישב להוציאו באחד מהן, טיהר את חברו.
ז,ו היה לבית פתח אחד לצפון, ופתח אחד לדרום, וחישב להוציאו בצפוני, ואחר כך באו אחיו או קרוביו ואמרו, אין מוציאין אותו אלא בדרומי--טיהר דרומי את הצפוני: ובלבד, שלא יערים; ואם הערים, שניהן טמאין.
ז,ז [ג] בתים הפתוחין לאכסדרה, והמת באחד מהן--אם היה דרכו של מת לצאת בחצר--הרי בית שער טהור, והבתים טמאין; ואם לאו--בית שער טמא, והבתים טהורין.
ז,ח החדר שלפנים מן הבית מוגף, ונכנסה טומאה לפנימי דרך חלון--הבית החיצון טהור, מפני שהטומאה חוזרת ויוצאת דרך החלון שנכנסה בו.
ז,ט [ד] אין הקבר מטמא מכל סביביו, עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח; אפילו הגביה הבניין על גבי חלל טפח, עד לרקיע--הכול טמא, שהכול כקבר.
ז,י הייתה טומאה רצוצה, ולא היה שם חלל טפח--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: ואין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה, או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגדה מלמטה, או מה שתאהיל עליו מלמטה; אבל הנוגע בצד הבניין, טהור.
ז,יא [ה] זה כלל גדול בטומאת מת: שכל דבר המטמא באוהל מן המת--אם היה רצוץ, שאין לו חלל טפח--הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, ובוקעת ויורדת עד התהום; ואינה מטמאה מן הצדדין.
ז,יב כיצד: כרי של תבואה או גל של אבנים, וכזית מן המת בתוכו, וכלים בצד הטומאה, ואינן נוגעין בה--הכלים טהורין; וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה--טמא, שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת. ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח--הרי הוא כקבר סתום, ומטמא מכל סביביו.
ז,יג [ו] בית שמילאהו עפר או צרורות--הרי זה ביטל הבית, והרי הוא כגל של עפר או צרורות; ואם הייתה טומאה בתוך העפר--בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, וכלים שבצידיה בתוך העפר טהורים.
ז,יד [ז] טומאה שהיא רצוצה בכותל, וסמך סוכה לכותל--הסוכה טמאה: שהרי נעשה הכותל צד מצידי האוהל--ואף על פי שהצדדין טהורים לנוגע, אילו לא היה עליהן אוהל; אבל משנעשה עליהן אוהל--האוהל כולו טמא, שהרי הטומאה בתוכו.
ח,א שדה שאבד קבר בתוכה--עפרה מטמא במגע ובמשא, כבית הפרס: שמא נידוש הקבר בה, ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. וכל השדה כולה--המאהיל עליה, נטמא; ואם העמיד בתוכה אוהל, נטמא כל שיש בו באוהל--שמא האוהל שהעמיד באותה שדה, על הקבר הוא מאהיל.
ח,ב בנה בה בית, ועלייה על גביו--אם היה פתחה של עלייה מכוון כנגד פתחה של בית, העלייה טהורה: שאפילו היה הקבר תחת משקוף הבית, העלייה טהורה--שהרי היא אוהל על גבי אוהל, כמו שיתבאר. ואם לא היה מכוון, אף העלייה טמאה: שמא אסקופת עלייה על הקבר, והרי העלייה מאהילה על הקבר.
ח,ג ושדה זו--מותר לזרוע בתוכה כל זרע, לפי שאין שורשי זרעים מגיעין עד לקבר; אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל, מפני שהשורשים מגיעין עד המת.
ח,ד התלולייות הקרובות לעיר, הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות--אחד חדשות ואחד ישנות, הרי אלו בחזקת טומאה: מפני שהנשים קוברות שם את הנפלים, ומוכי שחין קוברין שם אבריהן.
ח,ה אבל הרחוקות החדשות טהורות; והישנות טמאות, שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה. ואיזה הוא תל קרוב, כל שאין שם תל אחר קרוב יותר ממנו; וישן, שאין אדם זוכרו.
ח,ו [ד] שדה בוכים, והוא המקום הקרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות--אף על פי שעפרו טהור, שהרי לא הוחזקה שם טומאה--אין נוטעין אותו, ואין זורעין אותו, שלא להרגיל רגל אדם שם, שמא יש שם טומאה: מפני שהוא קרוב לבית הקברות, כבר נתייאשו בעליו ממנו; לפיכך אפשר שיבוא אדם ויקבור בו, ומפני זה חששו לו. ועושין מעפר מקום זה תנורים לקודש, שהרי לא הוחזקה טומאה שם.
ח,ז [ה] קבר הנמצא, מותר לפנותו; ואם פינהו--מקומו טמא, ואסור בהניה, עד שייבדק כמו שיתבאר. וקבר הידוע, אסור לפנותו; ואם פינהו--מקומו טהור, ומותר בהניה. [ו] קבר שהוא מזיק את הרבים, מפנין אותו; ומקומו טמא, ואסור בהניה.
ח,ח [ז] הפוגע במת מצוה--אם מצאו בתוך התחום, מביאו לבית הקברות; מצאו חוץ לתחום--אפילו בתוך שדה כרכום--קנה מקומו, וייקבר במקום שנמצא. מצאו על המצר, מסלקו לצדדין.
ח,ט שדה בור מצד זה, ושדה ניר מצד זה--קוברו בשדה בור; שדה ניר ושדה זרע, קוברו בשדה ניר; שדה זרע ושדה כרם, קוברו בשדה זרע. שדה אילן ושדה כרם--קוברו בשדה כרם, מפני אוהל הטומאה. היו שניהן שווין, מסלקו לאיזה צד שירצה.
ח,י [ח] קבר הנמצא, מטמא למפרע; ואם בא אחד ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר, אפילו קודם לעשרים שנה--אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך.
ח,יא [ט] כל המוצא קבר, או מת, או דבר שמטמא באוהל מן המת--חייב לציין עליו, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים; ובחולו של מועד, היו יוצאין מבית דין לציין על הקברות.
ח,יב אין מציינין על כזית מצומצם מן המת, לפי שסופו יחסר בארץ. ובמה מציינין--בסיד, ממחה ושופך על מקום הטומאה.
ח,יג אין מעמידין את הציון על גבי הטומאה, אלא יהי עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה, שלא להפסיד את הטהרות; ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל. ואין מציינין על הוודיות, שהרי הן ידועין לכול; אלא על הספקות, כגון שדה שאבד בה קבר והסככות והפרעות.
ח,יד [י] מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה--אם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר; יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר כמו שיתבאר.
ח,טו [יא] מצא אבן אחת מצויינת, תחתיה טמא. היו שתיים--אם יש סיד ביניהן, ביניהן טמא. ואם אין סיד ביניהן, אלא על ראשיהן--אם יש חרס ביניהן--טהור, שאין זה אלא בניין; ואם אין חרס ביניהן, והיה הסיד מרודה על ראשיהן מכאן ומכאן--הרי זה ציון, וטמא.
ח,טז מצא מצר אחד מצויין--הוא טמא, וכל השדה טהורה; וכן שניים, וכן שלושה. מצא ארבעת מצריה מצויינין--הן טהורין, וכל השדה כולה טמאה: שאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה.
ט,א מי שהיה חופר בשדה, ומצא מתים רבים בגומה אחת, זה על גב זה, או זה בצד זה, או שמצא הרוגים, או שמצא מת יושב, או ראשו בין ברכיו--אינו חושש שמא מקום זה בית הקברות היה; אלא נוטל המת שמצא, ונוטל כל העפר התוחח שתחתיו, וחופר בבתולת קרקע שלוש אצבעות, ומוציא הכול: ושאר השדה בחזקת טהרה, כשהייתה קודם שימצא; ועפר זה עם שלוש אצבעות שחופר, הוא הנקרא תבוסת המת.
ט,ב שדה שנהרגו בה הרוגים--מלקט כל העצמות שבה, והרי היא טהורה; וכן המפנה קברו מתוך שדהו--מלקט כל העצמות עצם עצם, והרי היא טהורה. וכן בור שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים--מלקט כל העצמות שבו עצם עצם, והרי הוא טהור.
ט,ג היה חופר, ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים--נוטלו ואת תבוסתו; וכן אם מצא שניים--נוטל כל אחד מהן, ותבוסתו עימו. וכל השדה טהורה.
ט,ד מצא שלושה מתים, כל אחד מהן מוטל כדרך הנקברין--אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כמלוא מיטה וקובריה--הרי זה חושש שמא בית הקברות הוא זה. וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה, שהן כשתי מערות וחצר שביניהן; ואם לא מצא שם מת אחר--הרי אותן העשרים שבדק טהורות, אף על פי שהן שכונת קברות.
ט,ה מצא מת אחד בסוף עשרים אמה--צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות, שרגליים לדבר. ואם היה אחד מאלו שמצא בתחילה או בסוף הרוג, או יושב, או מושכב שלא כדרכו שיהיה ראשו בין ירכותיו--אינו בודק עשרים אמה, אלא נוטלן ואת תבוסתן בלבד: שחזקתן גויים.
ט,ו [ד] הגויים, אין להן טומאת קברות: הואיל ואינן מטמאין באוהל, הרי הנוגע בקברן טהור--עד שייגע בעצמה של טומאה, או יישאנה. [ה] מת שחסר אבר שאם יינטל מן החי ימות--אין לו תבוסה, ולא שכונת קברות. ומתים הנמצאים גלויים על פני השדה--אין להם שכונת קברות, ולא תבוסה, אלא מלקט עצם עצם, והכול טהור. והנקבר שלא ברשות--יש לו תבוסה, ואין לו שכונת קברות.
ט,ז [ו] אחד המוצא שלושה מתים כדרכן בתחילה, או שמצא שלושה כוכין, או כוך ונקיע ומערה--הרי זה שכונת קברות. מצא שניים, ואחד היה ידוע--יש להן תבוסה, ואין להן שכונת קברות: שהקבר הידוע, אינו עושה שכונה; ולא אמרו אלא המוצא שלושה כתחילה, הוא שצריך בדיקה.
ט,ח כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו: חופר עד שהוא מגיע לסלע, או לבתולה והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה. העמיק אפילו מאה אמה, ומצא חרס--הרי זו כבתחילה, וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה; הגיע למים, הרי זו כבתולה.
ט,ט [ז] אינו צריך לחפור תלם אחד, מתחילת העשרים עד סופן; אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה, וחופר אמה על אמה ומניח אמה, עד סופן--שאין בין קבר לקבר פחות מאמה.
ט,י [ח] היה בודק, והגיע בתוך העשרים לנהר או לשלולית או לדרך הרבים--יפסיק, ואינו צריך לבדוק: שהרי נפסקה שכונת הקברות.
ט,יא [ט] המוציא עפר זה של בדיקה--טהור, אלא אם כן מצא טומאה במקום שחפר; אבל קודם שימצא, אוכל בתרומה. והמפקח בגל, אינו אוכל בתרומה--שהרי יודע ודאי שהמתים שם תחת הגל, אלא שאינו מכיר מקומן.
ט,יב [י] גל טמא שנתערב בשני גלין טהורין--בדק אחד מהן ומצאו טהור, הוא טהור והשניים טמאין; בדק שניים ונמצאו טהורין, הן טהורין והשלישי בחזקת טמא; בדק שלושתן ומצא טהור, כולן בחזקת טומאה--עד שיבדוק שלושתן עד שיגיע לסלע או לבתולה, ויהיו שלושתן טהורין.
ט,יג [יא] בור שמטילין לתוכו נפלים--המאהיל עליו, טמא דין תורה: ואף על פי שחולדה וברדלס מצויין שם, אין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אם הפילה שם אישה נפל, ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה--הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם, הרי ספקו טהור.
ט,יד [יב] דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן, שהן משום ספק--הרי הן של דבריהן; ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאה ודאית. אבל כל הספקות--בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות--אין חוששין להן אלא מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.
י,א איזה הוא בית הפרס--זה מקום שנחרש בו קבר, שהרי נידקדקו עצמות המת בתוך העפר, ונתפרסו בכל השדה. וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר: אפילו חרש על גבי הארון, ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות--הואיל וחרש קבר, הרי זה עושה בית הפרס.
י,ב עד כמה הוא נעשה בית הפרס, מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר. [ב] כל הריבוע שהוא בית ארבעת סאין--הרי הוא בית הפרס, ועפרו מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו. ואינו מטמא באוהל; וכן המאהיל על בית הפרס הזה, טהור.
י,ג התחיל לחרוש את הקבר, והיה חורש והולך, וקודם שיגמור מאה אמה ניער את המחרשה, או שהטיח בסלע, או בגדר--עד שם הוא עושה בית הפרס בלבד; והשאר טהור, שהרי לא הגיע אליו במשך המחרשה.
י,ד חרש כמו חמישים אמה או יתר, וחזר וחרש עד שהשלים המאה--הכול בית הפרס; היה חורש והולך חוץ למאה אמה--ממאה ולחוץ טהור, שאין עצמות קבר מגיעות ליתר ממאה.
י,ה [ד] חזקת העצמות המכוסות--שהן של אדם, עד שייוודע שהן של בהמה; וחזקת העצמות המגולות--שהן של בהמה, עד שייוודע שהן של אדם.
י,ו היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גבי קרקע, וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה קבר--הרי זה אינו עושה בית הפרס, שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי; וכן החורש את המת בשדה, אינו עושה בית הפרס: שכל אלו, דבר שאינו מצוי הוא; ולא גזרו אלא בקבר שנחרש, שהוא הדבר המצוי.
י,ז [ה] החורש את הקבר בשדה שאינה שלו--אינו עושה בית הפרס, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו: אפילו שותף, או אריס, או אפיטרופוס--אינו עושה בית הפרס. חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחת--שלו, עושה בית הפרס; ושל חברו, אינו עושה בית הפרס. [ו] ונוכרי שחרש קבר בשדהו--אינו עושה בית הפרס, שאין בית פרס לגויים.
י,ח [ז] שדה בית פרס למעלה, ושדה טהורה למטה, ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה--אפילו הייתה אדומה והלבינה, או לבנה והאדימה--טהורה: שאין בית הפרס עושה בית הפרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו.
י,ט [ח] בית הפרס הזה, מותר לנטוע בו כל נטע, לפי שהשורשים יורדים למטה, ולמטה משלושה בבית הפרס טהור--שהרי הקבר נפרס, על פני השדה. אבל אין זורעין בתוכה, אלא זרע הנקצר. ואם זרע, ועקר--צובר את גורנו בתוכו, וכובר את התבואה בשתי כברות, וקטנייות בשלוש כברות, שמא יש בהן עצם כשעורה; ושורף את הקש ואת העצה שם--גזירה, שמא יהיה בהן עצם כשעורה, ואם תתיר לו בהניה, מוציאו ומוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה.
י,י [ט] שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס, אפילו היא בית ארבעת כורין, ואפילו משוכה ממקום הטיט הרך שאינו נחרש ולא נעשה בית הפרס, ואפילו טהורה מקפת אותה מארבע רוחותיה--הרי היא בחזקתה.
י,יא [י] מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה--אם יש בה אילן, בידוע שנחרש קבר בתוכה; אין בה אילן, בידוע שאבד קבר בתוכה כמו שביארנו: והוא, שיהיה באותו מקום זקן או תלמיד חכמים--שאין כל אדם בקיאין בכך ויודעין שמותר לנטוע בזו, ואסור לנטוע באחרת.
י,יב [יא] המהלך בבית הפרס, על אבנים שאין מתנדנדין תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שנכנס לה, והוא רוכב על גבי אדם ובהמה שכוחן יפה--הרי זה טהור.
י,יג אבל אם הילך על גבי אבנים שמזדעזעין בשעת הילוך--אף על פי שנשמר ולא נידנד, הרי זה טמא כמי שהילך על העפר עצמו; וכן אם הילך על גבי אדם שכוחו רע, עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו ושוקיו מרעידות כשהוא נושאו, או על גבי בהמה שכוחה רע, עד שתטיל גללים בשעת רכיבה--הרי זה טמא, וכאילו הילך ברגליו.
י,יד [יב] המטהר בית הפרס, צריך לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים. וכיצד מטהרין אותו: כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל פני כל השדה, ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין, וממחה ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם; ויטהר. וכן אם נתן על גביו שלושה טפחים עפר ממקום אחר, או שנטל מעל כל פניו שלושה טפחים--הרי זה טהור; נטל מחצייו אחד שלושה טפחים, ונתן על חצייו האחר שלושה טפחים--הרי זה טהור.
י,טו נטל מעל פניו טפח ומחצה, ונתן עליו טפח ומחצה עפר ממקום אחר--לא עשה כלום; וכן אם עיזקו, ובדק בשעת עיזוק מלמעלה--לא עשה כלום. רצפו באבנים שאינן מתנדנדין מהילוך אדם, הרי זה טהור.
יא,א ארץ העמים--בתחילה גזרו על גושה בלבד, כבית הפרס, ולא היו מטמאים אלא המהלך בה, או נוגע או נושא מעפרה. חזרו וגזרו על אווירה שיטמא, ואף על פי שלא נגע ולא נשא, אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאוויר ארץ העמים, נטמא; וכן כלי חרס שהכניס אווירו לארץ העמים, ושאר כלים שהכניס רובם לאוויר ארץ העמים--נטמאו.
יא,ב טומאת אוויר ארץ העמים--לא עשו אותה כטומאת עפרה, אלא קלה היא ממנה: שעל טומאת עפרה, שורפין תרומה וקודשים; והמיטמא בגושה טמא טומאת שבעה, וצריך הזיה שלישי ושביעי. אבל המיטמא באווירה, אינו צריך הזיה שלישי ושביעי, אלא טבילה, והערב שמש; וכן תרומה וקודשים שנטמאו מחמת אווירה--תולין, לא אוכלין ולא שורפין.
יא,ג עפר ארץ העמים ועפר בית הפרס--מטמאין במגע ובמשא, כמו שביארנו. וכמה שיעורן--כחותם המרצופין, והוא כפיקה גדולה של סקאין.
יא,ד עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבאו בירק--אם יש במקום אחד כחותם המרצופין, מטמא; ואם לאו, אינו מצטרף: שלא גזרו אלא על גוש כברייתו. מעשה שהיו איגרות באות מחוצה לארץ לבני כוהנים גדולים, והיו בהן כסאה וכסאתיים חותמות; ולא חשו להן משום טומאה, לפי שלא היה בחותם מהן כחותם המרצופין.
יא,ה [ד] המביא תנורים וספלין וכלי חרס מחוצה לארץ--עד שלא הוסקו, טמאים משום ארץ העמים; משהוסקו, טמאים משום כלי חרס שנטמא בארץ העמים, שאינו מטמא אדם וכלים, כמו שביארנו.
יא,ו [ה] המהלך בארץ העמים, בהרים ובסלעים--טמא טומאת שבעה; בים ובמקום שהים עולה בזעפו--טהור משום נוגע בארץ העמים, וטמא משום אווירה. הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באוויר--טמא, שאוהל זרוק אינו קרוי אוהל.
יא,ז [ו] סוריה--עפרה, טמא כחוצה לארץ; ואווירה טהור, לא גזרו על אווירה. לפיכך אם הייתה סמוכה לארץ ישראל שפה בשפה, ולא היה מפסיק ביניהן, לא ארץ העמים, ולא בית הקברות, ולא בית הפרס--הרי זה יכול להיכנס לה בטהרה, בשידה תיבה ומגדל: והוא, שלא ייגע בגושה. וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל, ואין ביניהן מקום טמא--הרי זו נבדקת, וטהורה.
יא,ח [ז] מקום ששכנו בו גויים בארץ ישראל--הרי זה מטמא כארץ העמים עד שייבדק, שמא קברו בו נפלים. [ח] ותרומה וקודשים שנטמאו מחמת מדור העמים--תולין, לא אוכלין ולא שורפין. וכמה ישהו במקום, ויהיה צריך בדיקה--ארבעים יום, כדי שתתעבר אישה ותפיל נפל שמטמא.
יא,ט אפילו איש שאין עימו אישה--אם שהה ארבעים יום, מדורו טמא עד שייבדק: גזירה, משום מדור שתהיה בו אישה. אפילו עבד, או אישה, או סריס, או קטן בן תשע שנים ויום אחד--עושה מדור העמים.
יא,י [ט] מדור גויים שהיה בו עבד מישראל, או אישה, או קטן בן תשע, משמרין אותן שלא יקברו שם נפל--אינו צריך בדיקה. ואת מה הן בודקין--את הביבין העמוקים, ואת המים הסרוחין; וכל מקום שהחזיר והחולדה יכולין להוליך משם הנפל--אינו צריך בדיקה, מפני שהן גוררין אותן משם. מדור העמים שחרב, הרי הוא בטומאתו עד שייבדק.
יא,יא [י] האיצטוונייות, אין בהן משום מדור גויים, לפי שהיא גלויה, ואין בה מקום להטמין הנפלים. ועשרה מקומות, אין בהם משום מדור גויים--לפי שאין דירתן קבועה, לא גזרו עליהן טומאה.
יא,יב ואלו הן העשרה מקומות--אוהלי הערביים, והסוכות, והצריפין, והבורגנין, ותקרה שעל גבי העמודים ואין לה דפנות והן בתי הקיץ, ובית שער, ואווירה של חצר, והמרחץ, ומקום שעושין בו החיצים וכלי המלחמה, ומקום הלגיונות.
יא,יג [יא] החנות--אין בה משום מדור גויים, אלא אם כן היה דר בתוכה. חצר שהיא טמאה משום מדור העמים, הרי בית שער שלה ואווירה טמאין כמוה. ואין מדור העמים ולא בית הפרס, בחוצה לארץ.
יא,יד [יב] עיירות המובלעות בארץ ישראל--כגון סיסית וחברותיה, אשקלון וחברותיה--אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית, אין בהן משום ארץ העמים. וחזקת דרכים של עולי בבל טהורות, אף על פי שהן מובלעות בארץ העמים.
יב,א טפח על טפח מרובע על רום טפח--מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, דין תורה: שאין קרוי אוהל אלא טפח על טפח ברום טפח, או יתר על זה.
יב,ב כיצד: כזית מן המת מונח לאוויר, ובצידו כלים כגון מחטין וצינורות וכיוצא בהן, ואינן נוגעים בטומאה--אם האהיל עליהן אוהל שיש בו טפח על טפח, והיה גבוה מעל הארץ טפח--הרי זה מביא את הטומאה לכלים, וטמאין; היו כלים אחרים על גבי אוהל זה שיש בו טפח על טפח--הרי הן טהורין, מפני שהאוהל חוצץ בינם ובין הטומאה.
יב,ג הנה למדת, שכשם שהאוהל מטמא כל שתחתיו--כך מציל כל שחוצה לו, וחוצץ בין הטומאה ובין כלים שעל גביו; וכן אם הייתה הטומאה על גביו, וכלים תחתיו--הכלים טהורין, שהאוהל חוצץ בפני הטומאה.
יב,ד היה האוהל פחות מרום טפח, או פחות מטפח על טפח אף על פי שהוא גבוה כמה טפחים--הכלים שבצד הטומאה טהורין. וכלים שלמעלה מאוהל זה--כל שכנגד הטומאה, טמא: מפני שהאהילו על הטומאה, ואין שם אוהל לחוץ בפני הטומאה.
יב,ה וכן אם הייתה טומאה על גבי אוהל זה, וכלים תחתיו--כל שכנגד הטומאה, טמא: שהרי הטומאה האהילה עליהן, ואין שם אוהל שיחוץ בפני הטומאה--שכל פחות מרום טפח, כנגיעה הוא חשוב, וטומאה שתחתיו, טומאה רצוצה היא כמו שביארנו.
יב,ו במה דברים אמורים, בשלא היה האוהל אדם או כלים; אבל אדם או כלים שנעשו אוהל על הטומאה--בין שהיו הן עצמן אוהל, בין שהיו עמודי האוהל, אפילו היו כלים שאין מקבלין טומאה כל עיקר--הרי אלו מביאין את הטומאה, ואינן חוצצין בפני הטומאה.
יב,ז כיצד: לוח שהיה מונח על גבי ארבעה בני אדם, או על גבי ארבעה כלים, אפילו כלי אבנים וכיוצא בהן מכלים שאין למינן טומאה, ואין צריך לומר אם היה מונח על ארבעה שפודין או ארבעה קנים שגבוהין טפח, והייתה טומאה וכלים תחתיו--הכלים טמאין. ואם היו כלים על גביו, אפילו שלא כנגד הטומאה--טמאין; ואם הייתה טומאה על גבי הלוח, וכלים תחתיו--כל כלים שתחת הלוח, טמאין.
יב,ח אבל אם היה הלוח מונח על גבי ארבעה אבנים, או על גבי בהמה וחיה, והייתה טומאה תחתיו--הרי הכלים שעל גביו, טהורין. [ב] הייתה טומאה על גביו--הרי כל הכלים שתחתיו, טהורין: מפני שהאוהל חוצץ בפני הטומאה. וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה, הבאים במידה--הרי הם כאוהלים, ואינם ככלים; ולפיכך חוצצים בפני הטומאה.
יב,ט [ג] נסר שהוא נתון על פי תנור חדש, ועודף מכל צדדיו בפותח טפח, והייתה טומאה תחת הנסר--כלים שעל גביו, טהורין; טומאה על גביו--כל הכלים שתחתיו, טהורין: מפני שתנור חדש אינו ככלים לעניין זה. ואם היה ישן, הכול טמא.
יב,י [ד] נסר שהוא נתון על פי שני תנורים, אפילו ישנים, ועודף מחוצה לתנור זה ומחוצה לתנור זה, והייתה טומאה תחתיו בין שני התנורים--ביניהן בלבד טמא; אבל כלים שתחת שתי הקצוות שחוצה לתנורים, טהורין--שהרי הן כשני אוהלים זה בצד זה.
יב,יא וכן נסר שהוא נתון על פי תנור, אפילו ישן, ויוצא מזה טפח ומזה טפח, אבל לא מן הצדדין, וטומאה בצד זה--כלים שבצד השני, טהורין.
יב,יב [ה] אדם שנשא כלי כגון מרדע וכיוצא בו, והאהיל צד הכלי האחד על הטומאה--אם היה בהיקפו טפח, אף על פי שאין ברוחבו אלא רוחב אצבע ושליש--הרי זה מטמא את הנושא, ומביא לו טומאה מדבריהם: גזרו על שיש בהיקפו טפח, משום שיש ברוחבו טפח. אבל אינו מביא את הטומאה לכלים שתחתיו, ולשאר אדם שיאהיל עליהן, ועל הטומאה--עד שיהיה בו רוחב טפח.
יב,יג [ו] ארונות של עץ שמניחין בהן המת, אינן כקבר; אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח, חוצץ, והעומד על גבי הארון, טהור מן התורה. ואף על פי שרוב ארונות, יש בהן חלל טפח--הואיל ויש שאין שם חלל טפח--גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין, ושיהיה המהלך על גבי הארון כנוגע במת או בקבר.
יב,יד [ז] קורה שהיא נתונה מכותל לכותל, והטומאה תחתיה--אם יש בה פותח טפח--מביאה את הטומאה תחת כולה; וכל הכלים או האדם שתחתיה טמאים, אף על פי שאין כולה שווה וקצתה פחותה מטפח, מפני שקצתה, מקצת אוהל הוא. ואם אין בה פותח טפח--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, כמו שביארנו.
יב,טו כמה יהיה בהיקפה, ויהיה בה פותח טפח--בזמן שהיא עגולה, שלושה טפחים; ובזמן שהיא מרובעת, ארבעה טפחים.
יב,טז [ח] סאה שהיא מוטה על צידה באוויר--אינה מביאה את הטומאה תחת כולה, עד שיהיה בהיקפה ארבעה טפחים ומחצה בקירוב, כדי שיהיה גובה הצד העליון טפח ומחצה, ויהיה הטפח על טפח ממנה גובהו מעל הארץ טפח; לפיכך אם הייתה גבוהה מעל הארץ חצי טפח, והיה בהיקפה שלושה--מביאה את הטומאה.
יב,יז וכן עמוד עגול שהוא מוטל לאוויר, ומונח על הארץ--אינו מביא טומאה תחת דופנו, עד שיהיה בו היקף עשרים וארבעה טפחים; ואם אין בהיקפו עשרים וארבעה טפחים, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.
יב,יח זה שהצריכו עשרים וארבעה טפחים, על העיקרין שסומכים עליהן חכמים בחשבון כל המשפטים: שכל שיש בהיקפו שלושה טפחים, יש בו רוחב טפח; וכל טפח על טפח בריבוע, יש באלכסונו טפח ושני חומשין. לפיכך אם היה בהיקף העמוד עשרים וארבעה טפחים--נמצא תחת כל דופנו טפח על רום טפח מרובע ויתר מעט, שחשבונות אלו בקירוב הן; וזו היא צורתו [איור הושמט כאן].
יג,א כל טפח על טפח על רום טפח--קרוי אוהל, כמו שביארנו; וחוצץ בפני הטומאה, ומביא את הטומאה: בין שעשהו להאהיל בין שנעשה מאליו, אפילו היה שלא בידי אדם--הרי זה מביא וחוצץ. כיצד: אחד חור שחררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת, או שצבר אבנים או קורות ונעשה בהן חלל טפח--הרי זה אוהל, ומביא וחוצץ.
יג,ב במה דברים אמורים, בשהיה האוהל חזק ובריא. אבל אוהל רעוע--אינו מביא את הטומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה, מן התורה; אבל מדברי סופרים, מביא את הטומאה ואינו חוצץ.
יג,ג כיצד: שריגי האילנות הסוככים על הארץ, והן הנקראין סככות, ואבנים היוצאות מן הגדר הסוככות על הארץ, והן הנקראין פרעות--אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית, והן עומדין--הרי אלו מביאין וחוצצין, מן התורה; ואם אינן ראויין לקבל מעזיבה בינונית, אלא והן נופלין--הרי אלו מביאין מדבריהם, ואינן חוצצין. וכן כל כיוצא בהן.
יג,ד [ג] אלו מביאין, וחוצצין: כלי עץ הבא במידה, וכן כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאין במידה; ופשוטי כלי עור, ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת, שהן עשויין אוהלים; ובהמות או חיות בין טמאות בין טהורות--והוא, שיהיה ראש זו בין רגלי זו ויהיו כולן דבוקות; והעוף ששכן, והחוטט בשיבולים מקום לקטן להצילו מן השמש, ואוכלין שאינן מוכשרין כדי שלא ייטמאו.
יג,ה ירקות המתקיימין בימות החמה והגשמים--הרי הן כאילנות, ומביאין וחוצצין; ואלו הן--האירוס, והקיסוס, וירקות חמור, ודלעת יוונית. וכן הסככות, והפרעות, והזיזין והכצוצטריות, והשובכות, והשקיפין, והסלעים, והגחירים, והשננים--כל אלו מביאין וחוצצין.
יג,ו [ד] ואלו מביאין, ולא חוצצין: האדם; וכלי עץ שאינן באין במידה--מפני שהן ככל הכלים, ומיטמאין; ופשוטי כלי עור, ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת, שאינן עשויין אוהלים, אלא מתוחין בלבד, ואין להן שיפוע ואין שם כתלים; ובהמה וחיה שמתו, ואוכלין טמאין או מוכשרין, שדבר טמא אינו חוצץ; וריחיים של יד, שהרי היא בכלל כלי אבנים. כל אלו מביאין, ואינן חוצצין.
יג,ז [ה] ואלו לא מביאין, ולא חוצצין: הזרעים והירקות המחוברין לקרקע, חוץ מן הארבעה ירקות שמנינו; וכיפת הברד, והשלג, והכפור, והגליד, והמלח; והדולג ממקום למקום, והקופץ ממקום למקום, והעוף הפורח, וטלית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים. כל אלו לא מביאין, ולא חוצצין--שאף על פי שהאהילו, אינו אוהל המתקיים.
יג,ח [ו] קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה, כבש כנף הטלית באבן--הרי זו מביאה את הטומאה. [ז] נסר שהוא צף על פני המים, וטומאה תחת צידו האחד--הרי הכלים שתחת צידו השני, טהורים: שכבר ביארנו שהספינה השטה, אינה מביאה את הטומאה.
יג,ט [ח] אלו חוצצין, ולא מביאין: מסכת פרוסה, וחבילי מיטה, והמשפלות, והסריגות שבחלונות. כיצד הן חוצצין: שאם היה חלון בין שני בתים, והטומאה בבית אחד, והיה אחד מאלו מתוח בחלון זה וסתמו--אף על פי שיש ביניהן אוויר, הרי אלו חוצצין ולא תיכנס הטומאה לבית השני: והוא, שלא יהיה שם בסריגות אלו, או בעיני המשפלות, או בין חבל לחבל, פותח טפח--שאם היה שם פותח טפח, תיכנס בו הטומאה כמו שיתבאר.
יד,א אין טומאה נכנסת לאוהל ולא יוצאה ממנו, בפחות מטפח על טפח. כיצד: חלון שבין בית לבית, או שבין בית לעלייה--אם יש בו טפח על טפח מרובע, והייתה טומאה באחד מהן--הבית השני טמא; אין בחלון פותח טפח--אין הטומאה יוצאה ממנו, ולא נכנסת לאוהל השני.
יד,ב במה דברים אמורים, בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש; אבל חלון שעשהו האדם לאורה, כדי שייכנס ממנו האור--שיעורו כפונדיון, והטומאה יוצאה ממנו.
יד,ג כיצד: הייתה טומאה בבית, ובא אדם ונסמך לחלון זה של מאור, או שהניח בו כלי, או שהאהיל עליו אוהל בצד הכותל--נטמא כל שבאוהל, שהטומאה יוצאה לו; וחלון העשוי לאורה, אין עליו תקרה אלא גלוי הוא לשמש.
יד,ד [ב] חלון הנעשה שלא בידי אדם--כגון שחררוהו מים או שרצים, או שאכלתו מלחת, או שהיה חלון פקוק וניטל הפקק, או שהייתה בו זכוכית ונשברה--שיעורו מלוא אגרוף, והוא כראש גדול של אדם: והוא, שלא חישב עליו. אבל אם חישב עליו לתשמיש, שיעורו בפותח טפח; חישב עליו למאור, שיעורו בפונדיון: שהמחשבה כאן כמעשה.
יד,ה [ג] מאור שהתחיל לסותמו, ולא הספיק לגומרו, מפני שלא היה לו טיט, או שקראו חברו, או שחשיכה לילי שבת, ונשאר ממנו מעט--אם נשאר ממנו רום אצבעיים על רוחב הגודל, מביא את הטומאה; פחות מכאן, הרי הוא כסתום.
יד,ו [ד] חלון גדול העשוי לאורה, והיה בה שבכה וכיוצא בה--אם יש במקום אחד ממנה כפונדיון, מביא את הטומאה ומוציא את הטומאה; היו נקבי השבכה דקים, ואין באחד מהן כפונדיון--הרי זו כסתומה.
יד,ז וכן חלון העשויה לתשמיש, ובה סבכות ורפפות--אם יש במקום אחד טפח על טפח מרובע, מביא ומוציא; ואם לאו, הרי היא כסתומה.
יד,ח [ה] חלון שהיא גלויה לאוויר, שיעורה כפונדיון, מפני שאינה עשויה אלא לאורה, כמו שאמרנו. בנה בית חוצה לה, ונעשת חלון זו תחת תקרה, והרי היא בין שני בתים--שיעורה בפותח טפח. נתן את התקרה באמצע החלון--התחתון שתחת התקרה, שיעורו בפותח טפח; והעליון שלמעלה מן התקרה, שיעורו בפונדיון, מפני שהוא גלוי לאוויר.
יד,ט [ו] החור שבדלת, או ששייר בה החרש מקום פתוח מלמעלה או מלמטה, או שהגיף את הדלת ולא מירקה, ונשאר אוויר בין שתי הדלתות, או שסגר הדלת ופתחו הרוח--בכל אלו, אם היה הפתוח כאגרוף--הטומאה יוצאה ממנו ונכנסת לו, במקום פתוח זה; ואם היה פחות מכאגרוף, הרי הוא כסתום.
יד,י [ז] העושה חור בכותל, כדי להניח בו קנה, או מסמר גדול, או לראות ממנו העוברים והשבים, או לדבר עם חברו--הרי זה כחלון העשויה לתשמיש, ושיעורה בפותח טפח.
טו,א חלון תשמיש שסתמה כולה, או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח--אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם, הרי זה חוצץ: והוא, שיהיה דבר שאין דעתו לפנותו.
טו,ב לפיכך אם סתם החלון או מיעטו באוכלין שאינן מוכשרין, אינן חוצצין: שאף על פי שאין מקבלין טומאה, והרי הן טהורין--דעתו לפנותן. היו סרוחין, הרי אלו חוצצין. וכן תבן סרוח, חוצץ; ושאינו סרוח--אינו חוצץ, מפני שדעתו לפנותו.
טו,ג תבואה שגדלה וסתמה את החלון, או מיעטתו--אינה חוצצת: לפי שדעתו לפנותה, שמא תפסיד הכותל. היה עיקרה רחוק מן הכותל, ונטה ראשה וסתם--הרי זה חוצץ. וכן כל כיוצא בזה.
טו,ד [ב] חבית שהיא מלאה גרוגרות סרוחין, שאינן מוכשרין ולא ראויין לאכילה, ומונחת בחלון ופי החבית כלפי הטומאה, שהרי החבית טמאה, וכן קופה שהיא מלאה תבן סרוח שאינו ראוי לא למאכל בהמה ולא לטיט ולא להסקה, ומונחת בחלון--אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן, כשיינטל הכלי שהן בו--הרי אלו חוצצין; ואם לאו, אינן חוצצין.
טו,ה עשבים המרים שאינן ראויין לבהמה; ומטלנייות שאין בהן שלוש על שלוש, שהיו מטונפין וקשין כדי שלא יהיו ראויין אפילו לקנח הדם מן השריטה; והאבר והבשר המדולדלין בבהמה טמאה--והוא, שתהיה כחושה, שאינה ראויה להימכר לגוי, וקשורה כדי שלא תברח; והעוף הטמא ששיכן בחלון--והוא, שיהיה משרט, שהרי אינו ראוי, אפילו לתינוק לשחק בו; וגוי כפות שהוא מאסורי המלך, שאין אחר יכול להתירו; ובן שמונה ביום השבת, שהרי אסור לטלטלו; והמלח המר המעורב בקוצים, שאינו ראוי לא לאכילה ולא לעבודה--והוא, שיהיה מונח על החרס כדי שלא יזיק הכותל: כל אלו, ממעטין בחלון--שהרי אינן מקבלין טומאה, ואין דעתו לפנותן מפני שאינן ראויין למלאכה.
טו,ו וכן ספר תורה שבלה, שהיה מונח בחלון--אם גמר שתהיה שם גניזתו, הרי זה ממעט בחלון. אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים, אינן ממעטין בחלון--שהרי הן ראויין, ומקבלין טומאה.
טו,ז [ג] מיעט את הטפח בפחות מכזית מבשר המת, או בפחות מכזית מבשר הנבילה, או בעצם פחות מכשעורה, או בפחות מכעדשה מן השרץ--הרי אלו חוצצין: שכל אלו טהורין, ואינן חשובין אצלו; לפיכך אין דעתו לפנותן. וכן פחות מכביצה אוכלין שאינן מוכשרין--אינן חשובין אצלו, ואין דעתו לפנותן; ולפיכך ממעטין את הטפח.
טו,ח [ד] סתם החלון בכלי חרס, והיה פיו לחוץ--הרי זה חוצץ: לפי שאינו מיטמא מגבו, והרי הוא טהור. וצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב, עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם--כדי שלא תהיה דעתו לפנותו.
טו,ט [ה] היה בבית מת, או רובע עצמות, וכיוצא בהן מעצמות המטמאות באוהל, ומיעט החלון של בית זה בעצם פחות מכשעורה--אינו מיעוט, שהעצם מצטרף לעצמות; וכן אם היה שם מת, או כזית מבשר המת, ומיעט החלון בפחות מכזית מבשר המת--אינו מיעוט, שהבשר מצטרף לבשר. אבל עצם פחות מכשעורה, ממעט על ידי כזית בשר; ופחות מכזית בשר, ממעט על ידי רובע עצמות וכיוצא בהן.
טו,י מיעט את הטפח בשתי וערב המנוגעין, או בגוש מבית הפרס--אינו מיעוט: שדבר טמא, אינו חוצץ. עשה לבינה מעפר בית הפרס--הרי זו טהורה, וממעטת: שלא אמרו אלא גוש כברייתו. נסתם הטפח או נתמעט בקורי עכביש--אם היה בה ממש, הרי זו חוצצת; ואם אין בה ממש, אינה חוצצת.
טז,א ארובה שהיא באמצע תקרת הבית, בין שיש בה פותח טפח בין שאין בה פותח טפח, והייתה טומאה תחת תקרת הבית--כנגד ארובה טהור, שהרי הוא גלוי לאוויר; ושאר הבית טמא. הייתה הטומאה כנגד ארובה בלבד, כל הבית טהור.
טז,ב הייתה מקצת הטומאה תחת התקרה, ומקצתה תחת ארובה--אם היה בארובה פותח טפח--הבית כולו טמא, וכנגד כל הארובה טמא. אין בה פותח טפח--אם יש בטומאה כדי שתיחלק, ויימצא כשיעור תחת התקרה וכשיעור תחת הארובה--הכול טמא; ואם לאו--הבית טמא, וכנגד הארובה טהור.
טז,ג היה בארובה פותח טפח, ונתן אדם רגלו מלמעלה על הארובה--נעשה הכול אוהל אחד: ובין שהייתה הטומאה תחת התקרה בלבד, או תחת הארובה בלבד--הכול טמא; והאדם שעירב את הטומאה טמא, מפני שנעשה אוהל על הטומאה.
טז,ד אין בארובה פותח טפח, והייתה הטומאה תחת התקרה--זה שנתן רגלו מלמעלה טהור: שאין טומאה יוצאת לו, בפחות מטפח. הייתה הטומאה תחת הארובה--אם טומאה קדמה את רגלו--טמא, שהרי האהיל על הטומאה; ואם רגלו קדמה את הטומאה--טהור, שהרי רגלו מקצת האוהל, אין טומאה יוצאת לו.
טז,ה [ב] היה כזית מן המת בפי העורב, והאהיל על גבי ארובה עד שנמצא כזית באוויר ארובה--אף על פי שאין בה פותח טפח, הבית טמא.
טז,ו [ג] בית, וארובה באמצע תקרת הבית ועלייה על גביו, וארובה באמצע תקרת העלייה, והארובות מכוונות זו למעלה מזו--בין שיש בארובות פותח טפח בין שאין בהן פותח טפח, וטומאה בבית--כנגד הארובות טהור; הייתה הטומאה כנגד ארובות, הרי הבית טהור.
טז,ז היה בארובות פותח טפח, והטומאה בין תחת תקרת הבית בין כנגד ארובות, ונתן דבר שהוא מקבל טומאה, בין למעלה מארובת הבית בין למעלה מארובת עלייה--הכול טמא, שאין דבר טמא חוצץ.
טז,ח נתן דבר שאינו מקבל טומאה על ארובת הבית--הבית טמא, והעלייה טהורה; נתנו על ארובת העלייה--הבית והעלייה טמאים, וכנגדו מלמעלה ולשמיים טהור.
טז,ט אין בארובות פותח טפח, והטומאה תחת תקרת הבית, ונתן בין דבר המקבל טומאה ובין דבר שאין מקבל טומאה, בין על ארובת הבית בין על ארובת העלייה--אין טמא אלא הבית: שאין טומאה יוצאה לעלייה, בפחות מטפח.
טז,י הייתה הטומאה כנגד ארובות, ונתן דבר שהוא מקבל טומאה בין למעלן בין למטן--הבית והעלייה טמאין, שהרי עירב את הטומאה. נתן דבר שאינו מקבל טומאה, בין למעלן בין למטן--אין טמא אלא הבית. וכל אלו הדינין, בעושה ארובה; אבל תקרה שנפחתה מאליה--שיעורה מלוא אגרוף, כמו שביארנו.
טז,יא [ד] הפוחת את המעזיבה, עד שעשה ארובה בתוך תקרת הבית, כדי שתיכנס בה רגל הערש, והייתה רגל הערש סותמת את הארובה--אם יש בה פותח טפח, וטומאה בבית--אף העלייה טמאה, שאין כלי המקבל טומאה חוצץ; אין בה פותח טפח--העלייה טהורה, והרגל שלמטה טמאה ככלים המאהילים. נפחתה המעזיבה מאליה--שיעורה מלוא אגרוף, כמו שביארנו.
טז,יב [ה] ארובה שבתוך תקרת הבית, וקדירה מונחת על הארץ ומכוונת כנגד ארובה, שאם תעלה תצא בצמצום מן הארובה, והייתה טומאה תחת הקדירה רצוצה בינה ובין הארץ, או שהייתה הטומאה בתוך הקדירה או על גבה--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת; ואין טמא אלא כנגדה, והבית כולו טהור.
טז,יג הייתה הקדירה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה תחתיה, או תחת תקרת הבית--הבית כולו טמא ותחת הקדירה טמא, שהרי הוא אוהל. אבל תוך הקדירה, וגבה--טהור: שאין כלי חרס מיטמא מגבו, והרי אוויר הקדירה גלוי לאוויר. ואם היה כלי בתוכה, או למעלה על גבה--טהור. הייתה טומאה בתוכה, או על גבה--הבית כולו טהור, שהרי הטומאה כנגד ארובה בלבד.
טז,יד הייתה הקדירה תחת הארובה, והארובה גדולה מן הקדירה, שאם תעלה הקדירה ותצא מהארובה, נמצא בינה ובין שפתי ארובה פותח טפח--אף על פי שהקדירה גבוהה טפח, וטומאה בתוכה או על גבה או תחתיה--הבית טהור.
טז,טו הייתה הקדירה מונחת בצד אסקופת הבית, שאם תעלה נמצא ממנה פותח טפח לפנים מן המשקוף, והייתה טומאה רצוצה תחתיה, או בתוכה או על גבה--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.
טז,טז הייתה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה תחתיה או בבית--תחתיה והבית, טמא: שהכול אוהל אחד. ותוכה וגבה, טהור. הייתה הטומאה בתוכה, או על גבה--הבית טמא, מפני שהיא נוגעת במשקוף טפח. וכן תחתיה טמא--מפני שהטומאה יוצאת לתחתיה מן הבית, שהכול אוהל אחד.
טז,יז לפיכך אם לא הייתה נוגעת במשקוף בפותח טפח, או שהייתה בצד המשקוף וטומאה תחתיה--אין טמא אלא תחתיה; אבל הבית, טהור.
טז,יח [ו] קורות הבית והעלייה שאין עליהם מעזיבה, והן מכוונות קורה כנגד קורה ואוויר כנגד אוויר, ובכל קורה מהן פותח טפח וביניהן אוויר פותח טפח, וטומאה תחת אחת מהן--תחתיה בלבד טמא; הייתה הטומאה בין התחתונה לעליונה, בין שתיהן בלבד טמא; הייתה הטומאה על גבי העליונה, כנגדו עד לרקיע טמא.
טז,יט היו הקורות העליונות מכוונות כנגד האוויר שבין הקורות התחתונות, וטומאה תחת אחת מהן--תחת כולן טמא; הייתה הטומאה על גבי קורה העליונה, כנגד הטומאה עד לרקיע טמא.
טז,כ אין בקורות פותח טפח, בין שהיו מכוונות זו על גבי זו, ובין שהיו העליונות כנגד אוויר התחתונות, והייתה הטומאה תחתיהן או ביניהן או על גביהן--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואינה מטמאה אלא כנגדה בלבד: שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח, הרי היא כרצוצה.
טז,כא בית שנסדק גגו וכתליו, ונעשה שני חלקים, והייתה טומאה בחצייו החיצון שהפתח בו--הכלים שבחצייו הפנימי טהורין. הייתה הטומאה בחצייו הפנימי--אם היה רוחב הסדק כחוט המשקולת, כלים שבחצייו החיצון טהורין; ואם היה פחות מכאן, הרי הן טמאין.
טז,כב [ז] אכסדרה שנסדקה, וטומאה בצד זה--הכלים שבצד השני טהורין: שהרי היא שני אוהלים זה בצד זה, ואוויר ביניהן--שהרי הסדק בכל התקרה. נתן רגלו או קנה מלמעלה על הסדק, עירב את הטומאה; נתן את הקנה בארץ כנגד הסדק, ואפילו כלי גדול--אינו מערב את הטומאה, עד שיהיה גבוה טפח תחת הסדק.
טז,כג היה אדם מוטל על הארץ תחת הסדק, מערב את הטומאה: שאדם חלול הוא; והצד העליון, הרי הוא כאוהל שיש בו גובה טפח. וכן אם היו תחת הסדק כלים מקופלין מונחין על הארץ זה על גבי זה, והיה העליון גבוה מעל הארץ טפח--מערב את הטומאה; וכל הכלים שלמטה ממנו, הרי הן ככלים שתחת האוהל.
יז,א זיז שהוא יוצא מפתח הבית, ופניו למטה, והיה גובהו מעל הארץ שנים עשר טפח, או פחות מכאן--הרי זה מביא את הטומאה בכל שהוא. ודבר ברור הוא, שאינו מביא אלא מדבריהם; וכן כל כיוצא בהבאת טומאה כזו, שאינה באוהל טפח הבריא--אינה אלא מדבריהם.
יז,ב היה גבוה יתר משנים עשר טפח, או שהיו פניו למעלה, וכן העטרות והתפוחים היוצאות מן הבניין--אין מביאין אלא בפותח טפח; וכן זיז שעל גבי הפתח, היוצא מן המשקוף, ואפילו היה קנה בצד המשקוף ברוחב הפתח--אינו מביא, אלא אם כן היה בו פותח טפח.
יז,ג [ב] זיז שהוא סובב את כל הבית, ואוכל בפתח טפח--מביא את הטומאה. היה אוכל בפתח פחות מטפח, וטומאה בבית--כלים שתחתיו טמאין; טומאה תחתיו, אינו מביא את הטומאה לבית. וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה.
יז,ד [ג] חלון העשויה לתשמיש, וזיז יוצא על גבי החלון--אפילו היה ברוחב הגודל, מביא את הטומאה: והוא, שיהיה גבוה מעל החלון רום אצבעיים או פחות; היה למעלה מאצבעיים--אינו מביא את הטומאה, אלא אם כן יש בו רוחב טפח.
יז,ה זיז שעל גבי החלון העשויה למאור--מביא את הטומאה בכל שהוא, ואפילו גבוה כל שהוא.
יז,ו בניין היוצא לפני החלון, שהמשקיף נסמך עליו בשעה שמשקיף--אינו מביא את הטומאה; היה בו זיז--רואין את הבניין כאילו אינו, והזיז העליון מביא את הטומאה.
יז,ז וכיצד מביאין כל הזיזין האלו טומאה: שאם הייתה טומאה תחת אחד מהן, או בבית--הכול טמא, בין בבית בין תחת הזיז.
יז,ח [ד] שני זיזין זה על גבי זה, ויש בכל אחד מהן פותח טפח, וביניהן פותח טפח, וטומאה תחת התחתון--תחתיו בלבד טמא; הייתה טומאה ביניהן, ביניהן בלבד טמא; הייתה על גב העליון, כנגדו עד הרקיע טמא.
יז,ט היה העליון עודף על התחתון פותח טפח, וטומאה תחת התחתון או ביניהן--תחתיהן וביניהן טמא; הייתה על גב העליון, כנגדו עד לרקיע טמא. היה העליון עודף על התחתון פחות מטפח, וטומאה תחתיו--תחתיו וביניהן טמא; הייתה הטומאה ביניהן, או תחת המותר--ביניהן ותחת המותר טמא, אבל תחת התחתון טהור.
יז,י יש בכל אחד מהן פותח טפח, ואין ביניהן פותח טפח, וטומאה תחת התחתון--תחתיו בלבד טמא; הייתה ביניהן, או על גב העליון--כנגד הטומאה עד לרקיע טמא.
יז,יא אין בהן פותח טפח, בין שיש ביניהן פותח טפח בין שאין ביניהן פותח טפח, בין שהייתה הטומאה תחת התחתון, או ביניהן, או על גב העליון--טומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, שהרי היא רצוצה; וכן שתי יריעות שהן גבוהות מן הארץ פותח טפח, זו על גבי זו.
יז,יב כלים או בגדים או לוחות של עץ, שהן מונחין זה על גב זה, וטומאה רצוצה ביניהן--אם הייתה הטומאה גבוהה מן הארץ טפח--הרי הכלי שעליה מלמעלה מאהיל על חלל טפח, ומביא את הטומאה לכל הכלים שתחתיו. היו טבלייות של שיש--אפילו גבוהות מן הארץ אמה--טומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, מפני שהן כקרקע.
יז,יג [ה] לוחות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן, והן גבוהות מן הארץ טפח, וטומאה תחת אחת מהן--כלים שתחת השנייה טהורין, לפי שאינה נוגעת בחברתה בפותח טפח; והנוגע בלוח זו השנייה, כנוגע בכלים שנגעו באוהל המת.
יז,יד אבל כל הכלים שאמרנו שמביאין את הטומאה, ואינן חוצצין--אם האהיל הכלי על המת--כל הכלים שעל גביו טמאים כמו שביארנו, וטומאתן משום כלים המאהילין על המת; ואף הכלים שעל גביו שאינן כנגד הטומאה, טמאים משום כלים שהאהילו על המת.
יז,טו [ו] חבית שהיא יושבת על שוליה לאוויר, וכזית מן המת נתון בתוכה, או תחתיה כנגד אווירה--טומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, והחבית טמאה: שהרי הטומאה בוקעת מתחתיה, ונטמא אווירה. הייתה הטומאה תחת עובי דופנה--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, והחבית טהורה.
יז,טז ולמה החבית טהורה--שהרי אין הטומאה בוקעת באווירה אלא בדופנה, ואין כלי חרס מיטמא אלא מאווירו.
יז,יז הייתה מקצת הטומאה תחת עובי דופנה, ומקצתה תחת אווירה--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. היה בדפנות פותח טפח--כולה טמאה, וכנגד פיה טהור: שהרי הטומאה פשטה בדפנות בלבד.
יז,יח במה דברים אמורים, בחבית טהורה; אבל אם הייתה טמאה, או גבוהה מן הארץ טפח, או מכוסה, או כפויה על פיה, והייתה טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה--הכול טמא; וכל הנוגע בה כולה, טמא.
יז,יט הייתה מוקפת צמיד פתיל, ונתונה על גבי המת--האוכלין והמשקין שבתוכה, טהורין; והכלים שעל גבה, טמאים.
יז,כ חבייות שהן יושבות על שוליהן, או מוטות על צידיהן באוויר, והן נוגעות זו בזו בפותח טפח, וטומאה תחת אחת מהן--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, מפני שהיא רצוצה. במה דברים אמורים, בטהורות; אבל אם היו טמאות, או גבוהות מן הארץ פותח טפח וטומאה תחת אחת מהן--תחת כולן טמא, שהרי הכול אוהל אחד.
יח,א אדם שהאהיל בידו אחת על המת, והאהיל בשנייה על הכלים, או שנגע במת, והאהיל על הכלים--אם יש בידו פותח טפח, הכלים טמאין; ואם לאו, טהורין.
יח,ב וכן שני בתים, ובהן שני חציי זיתים, ופשט ידו לבית זה, וידו השנייה לבית השני--אם יש בידו פותח טפח, עירב את הטומאה, ונעשה הכול כאוהל אחד, ונטמא הוא והבתים; ואם לאו, אינו מביא את הטומאה.
יח,ג [ב] אדם שהשקיף בעד החלון, והאהיל על הטומאה--מביא את הטומאה לבית, ונטמא כל הבית; היה מוטל על האסקופה, ומקצתו בתוך הבית ומקצתו בחוץ, והאהילה טומאה על מקצתו שבחוץ--הבית טמא: מפני שהאדם חלול, ויש בו גובה טפח; וכיון שהאהילה טומאה עליו--הרי זה כמאהיל עליה, ומביא את הטומאה.
יח,ד וכן אם הייתה טומאה בבית, והאהילו טהורין על מקצתו שבחוץ--הרי אלו טמאין: מפני שהוא כמאהיל על הטומאה; והאדם מביא ואינו חוצץ, כמו שביארנו.
יח,ה [ג] נושאי המת שעברו בו תחת האכסדרה, והגיף אחד מהן את הדלת, וסמכו במפתח, כדי שלא יטמא הבית, וכן אם היה אדם מבפנים או מבחוץ סומך הדלת--אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו, הבית טהור. ואם לאו, הבית טמא: שנמצא האדם, הוא שחצץ בפני הטומאה; והאדם והכלים מביאין ואינן חוצצין, כמו שביארנו.
יח,ו [ד] תנור שהוא עומד בתוך הבית, ועינו קמורה לחוץ, והאהילו נושאי המת על עינו הקמורה--התנור טמא, והבית טהור: שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ, כדי שיביא טומאה לבית.
יח,ז מגדל הבא במידה שהוא עומד בתוך הפתח, ונפתח לחוץ, וטומאה בתוכו--הבית טהור; טומאה בבית, מה שבתוכו טמא: שהרי הוא פתוח, ובתוך הפתח; ודרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.
יח,ח הייתה מוכני שלו משוכה לאחוריו, ויוצאת פחות מטפח, ואינה נשמטת, וטומאה שם בתוכה כנגד הקורות--הבית טהור: שאף על פי שהיא יוצאה, אינה נשמטת, ואינה יוצאה טפח. והוא, שיהיה בה טפח על טפח על רום טפח חלול; אבל אם אין במוכני חלל טפח--הרי הטומאה רצוצה בתוך הבית, והבית טמא.
יח,ט היה המגדל עומד בתוך הבית, וטומאה בתוכו או בתוך התיבה שלו--אף על פי שאין ביציאתה פותח טפח, הבית טמא; טומאה בבית, מה שבתוכו טהור: שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס. [ה] כלים שבין המגדל ובין הארץ, ושבינו ובין הכותל, ושבינו ובין הקורות--אם יש שם פותח טפח, טמאים. ואם לאו, טהורים--שאני רואה את הקורות, כאילו הן יורדות וסותמות.
יח,י [ו] הייתה טומאה תחת המגדל, בינו ובין הארץ, או בינו ובין הקורות, או בינו ובין הכותל--בין שיש שם חלל טפח, בין שאין שם--הבית טמא. היה עומד באוויר, וטומאה בתוכו--כלים שבעובייו טהורים; טומאה בעובייו, כלים שבתוכו טהורים.
יח,יא [ז] כל שיפועי אוהלים, כאוהלים. כיצד: אוהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע, וטומאה באוהל--כלים שתחת השיפוע טמאים; טומאה תחת השיפוע, כלים שבאוהל טמאים.
יח,יב הטומאה מתוך השיפוע--הנוגע בו מתוכו, טמא טומאת שבעה. והנוגע בשיפוע מאחוריו, טמא טומאת ערב: נעשה השיפוע מאחוריו, כאילו הוא כלי שנגע באוהל.
יח,יג הייתה הטומאה על אחורי השיפוע--הנוגע בו מאחוריו, טמא טומאת שבעה; והנוגע בשיפוע מתוכו, טמא טומאת ערב. כחצי זית מתוכו, וכחצי זית מאחוריו--הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו, טמא טומאת ערב; והאוהל עצמו, טמא טומאת שבעה.
יח,יד [ח] היה כנף האוהל מרודד על הארץ, וטומאה תחת כנף האוהל הפרוס על הארץ, או על גבי הכנף--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.
יט,א כוורת שהיא מוטלת בארץ, והיא בתוך פתח הבית ופיה לחוץ, וכזית מן המת נתון תחתיה, או על גבה מבחוץ--כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה, טמא; וכל מה שבאוויר תוכה, טהור--חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה; והבית טהור.
יט,ב הייתה טומאה בבית, אין טמא אלא הבית; אבל כלים שבתוכה או תחתיה או על גבה, טהורים. הייתה טומאה בתוכה, הכול טמא--כל שבבית, וכל שבתוכה, וכל שעל גבה וכל שתחתיה כנגד הטומאה, כמו שביארנו.
יט,ג הייתה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה תחתיה או בבית או על גבה--הכול טמא: כל שבבית, וכל שתחתיה. אבל כל שבאוויר תוכה טהור, חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה.
יט,ד הייתה הטומאה בתוכה, הכול טמא--כל שבתוכה, וכל שבבית, וכל שתחתיה, וכל שעל גבה: שהכלים או האדם שנעשו אוהל על הטומאה, או שהייתה הטומאה על גביהן--מביאין ולא חוצצין, כמו שביארנו.
יט,ה במה דברים אמורים, בזמן שהיא כלי ומחולחלת. אבל אם הייתה פחותה וסתם המקום הנפחת בקש, שהרי אינה כלי, או שהייתה אפוצה עד שלא יהיה בה חלל, אלא אטומה כדי שלא יימצא בה חלל טפח במקום אחד--הייתה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה תחתיה או בבית--הרי הבית וכל שתחתיה טמאין, מפני שהוא אוהל אחד; ותוכה וגבה טהור--מפני שהוא אוהל של עץ, ואינו כלי. הייתה טומאה בתוכה, אין טמא אלא תוכה; הייתה על גבה, כנגדו עד לרקיע טמא.
יט,ו הייתה מונחת על הארץ ופיה לחוץ, וכזית מן המת נתון תחתיה--כנגדו עד התהום טמא; היה על גבה, כנגדו עד לרקיע טמא. הייתה טומאה בבית, אין טמא אלא הבית; הייתה הטומאה בתוכה, אין טמא אלא תוכה.
יט,ז [ב] כוורת המוטלת בארץ בתוך הפתח, ופיה לפנים, והיא כלי שלם וחלולה, וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה מבחוץ--כל שהוא כנגד הזית בתחתיה או בגבה, טמא; וכל מה שבאוויר תוכה, טהור--חוץ מכנגד הטומאה; והבית טהור. הייתה טומאה בתוכה, או בבית--הכול טמא.
יט,ח הייתה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה, או בבית--הכול טמא: כל שבבית וכל שתחתיה, מפני שהיא והבית כאוהל אחד; וכל שעל גבה וכל שבתוכה, שהכלי מביא את הטומאה ואינו חוצץ, כמו שנתבאר.
יט,ט הייתה פחותה ופקוקה בקש, או אפוצה, וגבוהה מן הארץ טפח, וטומאה תחתיה או בבית או בתוכה--הכול טמא, חוץ מעל גבה. הייתה טומאה על גבה, כנגדו בלבד עד לרקיע טמא; אבל תוכה ותחתיה והבית--כל מה שבהן טהור, מפני שאינה כלי חוצצת.
יט,י הייתה מונחת על הארץ, ופיה לפנים, וכזית מן המת נתון תחתיה--כנגדו עד התהום טמא; היה על גבה, כנגדו עד לרקיע טמא; הייתה הטומאה בתוכה, או בבית--תוכה והבית טמאים.
יט,יא [ג] כוורת שהיא בתוך הבית, והיא ממלאה את כל גובה הבית, ופיה למעלה לקורות הבית, ואין בינה לבין הקורות פותח טפח, וטומאה בתוכה--הבית טמא; טומאה בבית, מה שבתוכה טהור: שדרך הטומאה לצאת לתוך הבית בפחות מטפח, ואין דרכה להיכנס--בין שהייתה עומדת, בין שהייתה מוטה על צידה ופיה לכותל ובינה ובין הכותל פחות מטפח, בין שהייתה כוורת אחת, בין שהיו שתיים זו על גבי זו ואין בין העליונה ולקורות או לכותל פותח טפח.
יט,יב הייתה עומדת בתוך הפתח ופיה למעלה, ואין בינו לבין המשקוף פותח טפח, וטומאה בתוכה--הבית טהור; טומאה בבית, מה שבתוכה טמא: שדרך טומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.
יט,יג [ד] כוורת חלולה שהיא כלי שלם, והייתה מונחת על צידה באוויר, וכזית מן המת נתון תחתיה או על גבה--כל שהוא כנגד הזית בתחתיה ובגבה, טמא; וכל מה שבאוויר תוכה, טהור--אלא כנגד הטומאה; וכל שאינו כנגד הטומאה בתוכה, טהור. הייתה טומאה בתוכה, הכול טמא: כל מה שבתוכה, וכל שכנגד הטומאה למעלה על גבה, או למטה תחתיה.
יט,יד הייתה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה תחתיה או על גבה--כל שתחתיה טמא, וכל שעל גבה טמא, אבל כל שבתוכה טהור, חוץ מכלי שהוא כנגד הטומאה. הייתה טומאה בתוכה, הכול טמא--כל מה שבתוכה, וכל שתחתיה, וכל שלמעלה על גבה: שהכלים מביאין ואינן חוצצין, כמו שביארנו.
יט,טו לפיכך אם הייתה כוורת זו המוטלת על הארץ פחותה ופקוקה בקש, או שהייתה באה במידה, וכזית מן המת נתון תחתיה--כנגדו עד התהום טמא; על גבה, כנגדו עד לרקיע טמא; בתוכה, אין טמא אלא תוכה. הייתה גבוהה טפח מעל הארץ, וטומאה תחתיה--תחתיה בלבד טמא; בתוכה, תוכה בלבד טמא; על גבה, כנגדו עד לרקיע טמא. שכבר ביארנו שכלי עץ הבא במידה--כאוהל הוא חשוב, לא ככלים; ולפיכך חוצץ.
יט,טז [ה] כוורת שהיא כלי שלם, והיא יושבת על שוליה לאוויר, וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. אבל אם הייתה גבוהה טפח, או מכוסה, או כפויה על פיה, וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה--הכול טמא: כל שבתוכה, וכל שתחתיה; וכל שעל גבה, אם הייתה הטומאה למטה--שהכלי המאהיל מביא את הטומאה ואינו חוצץ, כמו שביארנו.
יט,יז לפיכך אם הייתה פחותה ופקוקה בקש, או באה במידה, וטומאה תחתיה או בתוכה או על גבה--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ואם הייתה גבוהה טפח, וטומאה תחתיה--תחתיה בלבד טמא. הייתה טומאה בתוכה או על גבה, כנגדו עד לרקיע טמא; וכלים שתחתיה טהורין, מפני שהיא אוהל וחוצצת.
יט,יח [ו] גמל שהוא עומד באוויר--טומאה תחתיו, כלים שעל גביו טהורין; טומאה על גביו, כלים שתחתיו טהורין. היה רובץ וטומאה תחתיו, הרי זו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת; וכן אם הייתה טומאה רצוצה תחת רגלו, או על גב רגלו--הרי זו בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת.
יט,יט כבר ביארנו בנזירות, שאם היה הנזיר וכזית מן המת תחת הגמל, או תחת המיטה וכיוצא בה משאר הכלים--אף על פי שנטמא טומאת שבעה, אינו מגלח. ומשם אתה למד שכל אלו ההלכות האמורות בטומאת אוהלים הנעשים מן האדם, או מן הבהמה, או מן הכלים--הכול מדברי סופרים, מהן דברי קבלה ומהן גזירות והרחקות; ולפיכך אין הנזיר מגלח עליהן, ואין חייבין עליהן כרת על ביאת מקדש, או אכילת קודשיו. ואין הדברים כולן אמורין אלא לעניין טומאת תרומה וקודשים בלבד, כמו שביארנו.
כ,א שלושה דברים מצילין באוהל המת--צמיד פתיל, ואוהלין, ובלועין. הבלועין--מצילין על הטהורים, שלא ייטמאו; ומונעין הטומאה, שלא תצא ותטמא. אבל צמיד פתיל ואוהלין--מצילין על הטהורים, שלא ייטמאו; ואינן מונעין את הטומאה, שלא תצא ותטמא את אחרים.
כ,ב כיצד: בית טמא שיש בו כלי מוקף צמיד פתיל, כל שבתוך הכלי טהורין; וכן אם היה שם אוהל בתוך הבית, כל הכלים שבתוך האוהל טהורין. אבל אם היה כזית מן המת נתון בכלי, ומוקף עליו בצמיד פתיל, והכניסו לבית--הבית טמא; וכן אוהל בתוך אוהל, וכזית מן המת באוהל הפנימי--כל הכלים שבאוהל החיצון טמאים.
כ,ג [ב] אבל הבלועין--מצילין על הטהורים, ומונעין את הטומאה. כיצד: כלב שאכל בשר המת, ונכנס לבית--הבית טהור; בלע טבעת, אפילו אדם שבלע טבעת, ונכנס לאוהל המת--אף על פי שנטמא טומאת שבעה, הטבעת טהורה.
כ,ד וכן כל הבלועין בחיה ובבהמה ובעופות ובדגים, מצילין כל זמן שהן חיין; ואם מתו, ובשר המת בתוך מעיהן, או הכלים--הרי הן כמו שאינו בלוע. [ג] נשחט רוב אחד בעוף, ורוב שניים בבהמה--אף על פי שעדיין הן מפרכסין--הרי הן כמתים, ואינן מצילין על הכלים הבלועין, ולא מונעין את הטומאה שבתוך מעיהן שלא תטמא.
כ,ה [ד] וכמה תשהה הטומאה במעיהן, ותהיה מטמאה כשימותו--בכלב, שלושה ימים מעת לעת; ובשאר בהמה וחיה ועופות ודגים, יום אחד מעת לעת. במה דברים אמורים, בשנשאר בשר המת בתוך מעיהן; אבל זאב שבלע תינוק, והקיאו דרך בית הרעי--הבשר טהור, והעצמות בטומאתן.
כ,ו [ה] אין הבלועין ניצולין אלא בבטן נפש חיה, כמו שביארנו; אבל הבלועין בגוף הכלים והאבנים, אינן ניצולין. כיצד: כוש שנבלעה בו הצינורה של מתכת, ומלמד שנבלע בו הדורבן, ולבינה שהייתה טבעת מובלעת בתוכה, ונכנסו לאוהל המת--ניטמאו, אף על פי שאינן נראין, והרי הן מחופין: שאין הבלועין בכלים ניצולין, אלא בצמיד פתיל. וכן מחט או טבעת שהיו מובלעין בטפילת התנור, ונטמא התנור באוהל המת, או שנפלה טומאה לאווירו--נטמאו הכלים שבתוך הטפילה; ואם היה התנור מוקף בצמיד פתיל--הואיל והתנור טהור, אף הכלים המובלעין בטיט שעל גביו טהורין.
כ,ז וכן חבית המוקפת צמיד פתיל, והייתה מחט או טבעת במגופת החבית מצידה--הרי אלו טמאין, ואינן ניצולין באוהל המת. היו במגופת החבית מכנגד פיה--אם היו נראין לתוך החבית ואינן יוצאין לאווירה, טהורין; ואם יצאו לאווירה, טמאין--שאין כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על הכלים שבתוכו, כמו שיתבאר. ואם יש תחתיהן כקליפת השום--אף על פי שהן שוקעין לתוך אווירה, הרי אלו טהורין.
כ,ח [ו] כל הבלועין בקרקעיתו של בית--הרי הן טמאין, ואינן ניצולין: שקרקע האוהל כמוהו, עד התהום--מה שאין כן בכתליו, כמו שיתבאר. כיצד: הטומאה בבית, וכלים טמונים בקרקעו--אפילו תחת מאה אמה, טמאים. ואם יש במקומן טפח על טפח--טהורין, שהרי הן תחת אוהל אחד. למה זה דומה: לעלייה שעל גבי הבית, וטומאה בעלייה--שהבית טהור.
כ,ט וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו, והייתה הטומאה בין המחיצה והארץ--כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאין, שאין האוהלים מונעין את הטומאה כמו שביארנו. הייתה הטומאה למעלה מן המחיצה--כלים שבין המחיצה והארץ טהורין, שהאוהל מציל; ואם אין בין המחיצה והארץ גובה טפח--הרי הן כטמונים בקרקע הבית, וטמאים.
כ,י [ז] ביב שהוא קמור תחת הבית, ויש בו פותח טפח, ויש בפתחו שהוא חוץ לבית פותח טפח, והייתה טומאה בתוכו--הבית טהור; הייתה טומאה בבית, מה שבתוכו טהור.
כ,יא היה בו פותח טפח, ואין ביציאתו פותח טפח, והייתה טומאה בתוכו--הבית טמא; טומאה בבית--מה שבתוכו טהור, שאין דרכה של טומאה להיכנס. אין בו פותח טפח, ואין ביציאתו פותח טפח--טומאה בתוכו, הבית טמא, כאילו היא בתוך הבית; טומאה בבית, מה שבתוכו טמא--מפני שהן ככלים הטמונים בקרקע, וקרקע הבית כמוהו עד התהום.
כ,יב [ח] שתי חבייות, וכחצי זית בכל אחת, ומוקפות צמיד פתיל, ומונחות בתוך הבית--הן טהורות, שאין חצי שיעור מטמא; והבית טמא--שהרי יש בבית כזית, ואין צמיד פתיל לטומאה. ואינן מיטמאות מחמת הבית, שהרי הן מוקפות צמיד פתיל. נפתחה אחת מהן--היא והבית טמאין, וחברתה טהורה.
כ,יג וכן שני חדרים שהן פתוחים זה לזה ולבית, וכחצי זית בפנימי או באמצעי, וכחצי זית בחיצון--החיצון טמא, והפנימי והאמצעי טהורין; כחצי זית בפנימי, וכחצי זית באמצעי--הפנימי טהור, והאמצעי והחיצון טמאים: שדרך הטומאה לצאת, ואין דרכה להיכנס.
כא,א מניין לצמיד פתיל שמציל באוהל המת: שנאמר "וכול כלי פתוח, אשר אין צמיד פתיל עליו--טמא, הוא" (במדבר יט,טו)--הא יש צמיד פתיל עליו, טהור. ומפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בכלי חרס בלבד, כלי שאינו מיטמא אלא דרך פתחו; ולפיכך אם היה פתחו סתום, ומוקף צמיד פתיל--הציל על כל שבתוכו.
כא,ב קל וחומר לכל הכלים שאין מקבלין טומאה, שיצילו בצמיד פתיל; והן--כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, וכלי עצמות הדג ועורו ועצמות העוף, וכלי עץ הבא במידה, ונסרים של עץ שהן פשוטין ואינן כלים, וגולמי כלי מתכות: כל אלו, מצילין בצמיד פתיל.
כא,ג אם הדברים שבתוך כלי המוקף ניצולו--קל וחומר לבלועין, ולכלים שתחת האוהלים. מה בין אוהלים, לכלים שמצילין בצמיד פתיל--שהכלים אינן מצילין אלא בצמיד פתיל, והאוהלים מצילין בכיסוי בלבד. [ב] משפך שכפהו, מציל בכיסוי: אף על פי שקצתו נקוב, נקב קטן--הרי הוא כסתום.
כא,ד כל הכלים המצילין בצמיד פתיל--אם היה בהן טפח על טפח על רום טפח, וכפאן על פיהן על הארץ--אף על פי שלא מירח בצמיד פתיל מן הצדדין, הרי אלו מצילין כל מה שתחתיהן עד התהום: מפני שהן כאוהל, והאוהל מציל; אלא אם כן היה הכלי כלי חרס, שאין אוהלי כלי חרס מצילין.
כא,ה כיצד: חבית שכפיה על פיה--אף על פי שמירחה בטיט מן הצדדין, כל מה שתחתיה טמא: שנאמר "צמיד פתיל עליו" (במדבר יט,טו), ולא צמיד פתיל על גבו. הדביק פיה לכותל, ומירח מן הצדדין--מצלת על כל מה שבתוכה, ועל כל שכנגדה בכותל; ואם לא מירח מן הצדדין, אינה מצלת--שאין כלי חרס מציל משום אוהל, כמו שביארנו.
כא,ו אבל שאר כל הכלים המצילין בצמיד פתיל, שהיו פייותיהן דבוקות בדופני הבית--מצילין בלא צמיד פתיל, מפני שהן מצילין משום אוהלים; לפיכך צריך שיהיה בדופן הכלי טפח--שאין הכלים מצילין עם דופנות אוהלים, עד שיהיה להן דופן טפח.
כא,ז היה לכלי דופן חצי טפח, והיה יוצא מדופן האוהל שפה חצי טפח, והדביק זה לזה--אף על פי שיש שם חלל טפח, אינו מציל: עד שיהיה טפח ממקום אחד.
כא,ח [ד] כשם שמצילין מבפנים, עם דופנות האוהל--כך מצילין חוץ לאוהל, אם סמכן לאוהל: שהרי האוהל נעשה כסוי מכל מקום. כיצד: כלי מהן שיש לו דופן טפח, שהניחו על גבי יתדות חוץ לאוהל, וסמך פיו לדופן האוהל, והייתה טומאה תחתיו--כלים שבתוכו טהורין. ואם היה סמוך לכותל חצר, או לכותל גינה--אינו מציל, לפי שאינן כותל אוהל; ולפיכך כלים שבתוך הכלי טמאים, שהרי האהילו על הטומאה.
כא,ט [ה] קורה שיש בה פותח טפח, והיא נתונה מכותל לכותל, וטומאה תחתיה, וקדירה תלויה מן הקורה, והייתה הקורה נוגעת בפי קדירה כולו ומכסה אותו--כלים שבקדירה טהורים, שהרי הוצלו בכיסוי האוהל להן; ואם לא היה פי הקדירה מכוסה בקורה, אלא ביניהן ריוח--כל מה שבקדירה טמא, והקדירה עצמה טמאה.
כא,י [ו] בור שבתוך הבית, וטומאה בבית, וכלים בבור--אם היה מכוסה בנסר חלק, או בכלי המציל שיש לו דופן טפח--הרי כל מה שבבור טהור. היה לבור בניין סביב לפיו, גבוה טפח על הארץ--בין שכיסהו בכלי המציל שיש לו דופן, בין שלא הייתה לו דופן--הרי זה מציל, שהרי יש לו דופן טפח ממקום אחר.
כא,יא [ז] חדות הבנוי בתוך הבית, ומנורה בתוכו, והפרח שלה יוצא ומכסה את פי החדות, ונתן כלי המציל באוהל המת על פי החדות, והרי הוא נשען על פרח המנורה--רואין: אם תינטל המנורה, והכלי המציל עומד--הרי זה מציל על כל שבחדות, וכלים שבין שפת הכלי ושפת החדות טהורים עד התהום; ואף המנורה טהורה, אף על פי ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. ואם לאו, הכול טמאים.
כא,יב [ח] חדות הבנוי בתוך הבית, וכלי המציל נתון על פיו, והייתה טומאה בין שפת הכלי ושפת החדות, או בתוך החדות--הבית טמא: שאין האוהל שבתוך הבית מונע הטומאה, כמו שביארנו.
כא,יג הייתה טומאה בבית--כלים שבכותלי החדות--אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח, טהורים; ואם לאו, טמאים. ואם היו כותלי החדות רחבים משל בית--בין כך ובין כך, טהורים: מפני שאינן חשובין מכותלי הבית; וכשם שמציל החדות בתוכו, כך מציל בכתליו.
כא,יד כבר ביארנו שהתנור הישן--הרי הוא ככל הכלים, שהן מביאין את הטומאה ואין נעשין אוהלים; ומפני זה אינו מציל על מה שבתוכו, אלא אם כן היה מוקף צמיד פתיל כשאר כלים המצילין. וכן ביארנו שהתנור החדש--אינו ככלים לעניין זה, אלא נעשה אוהל; לפיכך מציל על מה שבתוכו בכסוי בלבד בלא צמיד פתיל, כאוהלים. וכסוי התנור, הוא הנקרא סרידה.
כא,טו [ט] תנור ישן בתוך החדש, וסרידה על פי החדש, והרי הכסוי נשען על פי התנור הישן--רואין: אם כשיינטל הישן, תיפול הסרידה--לא הציל, וכל שבתוכו טמא; ואם לאו, הכול טהור. היה החדש בתוך הישן, והסרידה מונחת על פי הישן--אם יש בין החדש והכסוי פחות מטפח--כל שבתוך החדש טהור, וכאילו הסרידה מונחת על פיו.
כא,טז [י] סרידה של חרס שיש לה שפה, והיא עודפת על פי התנור, ומוקפת צמיד פתיל--הייתה טומאה תחתיה או על גבה, שהכול טמא--הרי כנגד אווירו של תנור טהור. הייתה טומאה כנגד אווירו של תנור--כנגדו עד לרקיע טמא, וכל שבתוכו טהור.
כא,יז [יא] קדירה שכפאה על פי החבית, ומירח דופנותיה עם החבית--מצלת על כל מה שבתוכה, ועל מה שבינה ובין שפתות החבית. הושיבה על פי החבית כדרכה, ומירח--אינה מצלת: מפני שהקדירה מיטמאה מאווירה; ואין כלי טמא מציל, כמו שביארנו.
כב,א שולי המחצין, ושולי קרקרות כלים, ודופנותיהן מאחוריהן--אין מצילין בצמיד פתיל באוהל המת; קירסמן, ושפן, ועשין כלים--מצילין בצמיד פתיל: שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים. [ב] כלי חרס שנתן בו טיט עד חצייו, לא ביטלו; ואם השקיע בו את הכלים, מציל.
כב,ב [ג] כלי חרס מציל בצמיד פתיל, עד שיינקב במוציא רימון; ובגדול, עד שייפחת רובו. כיצד: כלי גדול שנפחת רובו, והקיפו צמיד פתיל, וסתם מקום הפחת בצמיד פתיל--הרי זה מציל, אף על פי שאינו חשוב כלי לעניין טומאה.
כב,ג אבל כלי המוקף צמיד פתיל שהיה נקוב או סדוק, ולא סתם הנקב--נטמא, ואינו מציל. וכמה יהיה בנקב: אם היה כלי העשוי לאוכלים, שיעורו במוציא זיתים; היה עשוי למשקה, שיעורו בכונס משקה. העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו; ומשיינקב בכונס משקה, אינו מציל--עד שיסתום הנקב, או ימעטנו.
כב,ד תנור שהייתה סרידה על פיו, ומוקף צמיד פתיל, ונתון באוהל המת, ונסדק התנור--אם היה הסדק מלוא פי מרדע, שהוא היקף טפח--נטמא התנור, ואף על פי שאין המרדע יכול להיכנס בסדק, אלא הרי הוא כמותו בשווה; פחות מכאן, התנור טהור. נסדקה הסרידה שעל פיו כמלוא פי מרדע נכנס, הרי זה טמא; פחות מכאן, ניצול בצמיד פתיל. היה הסדק עגול--אין רואין אותו ארוך, אלא שיעורו מלוא פי מרדע נכנס.
כב,ה תנור המוקף צמיד פתיל, שניקב נקב בעינו של תנור הטוחה--אם היה הנקב מלוא כוש, נכנס ויוצא כשהוא דולק--הרי זה נטמא; ואם היה הנקב פחות מזה, ניצול. [ו] ניקב התנור מצידו--שיעורו מלוא כוש, נכנס ויוצא שלא דולק.
כב,ו וכן מגופת החבית שניקבה, שיעורה כדי שתיכנס מיצה שנייה של שיפון בנקב; וחצבים גדולים שניקבו, שיעורן כדי שתיכנס מיצה שנייה של קנה. פחות מכאן, טהורין. במה דברים אמורים, בזמן שנעשו ליין. אבל אם נעשו לשאר המשקין--אפילו ניקבו בכל שהן, נטמאו; ואין צמיד פתיל מועיל להם, עד שיסתום הנקב. ואף בזמן שנעשו ליין, לא אמרו אלא שניקבו שלא בידי אדם. אבל אם נעשו בידי אדם--אפילו כל שהן, טמאים; ואינן ניצולין, עד שייסתם הנקב.
כב,ז חבית שהיא מלאה משקין טהורין, ומניקית של חרס בתוכה, והחבית מוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוהל המת--החבית והמשקין טהורין. והמניקית טמאה--מפני שקצתה האחת, בתוך החבית המוקפת, והקצה השני פתוח לאוהל המת, ואינו סתום: אף על פי שהיא עקומה, אין העקום כסתום.
כב,ח חבית המוקפת צמיד פתיל שניקבה מצידה, וסתמו שמרים את הנקב--תציל. אגף חצי הנקב, וסתם חצייו--הרי זה ספק, אם הציל אם לא הציל. סתם את הנקב בזמורה, עד שימרח מן הצדדין; סתמו בשני קיסמים, עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה.
כב,ט וכן נסר שהוא נתון על פי התנור, ומירח מן הצדדין--הציל; היו שני נסרים, עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו. חיבר את שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן, או שליפף עליהן שוגמין--אינו צריך למרח מן האמצע.
כב,י במה מקיפין: בסיד ובגבסים, בזפת ובשעווה, בטיט ובצואה ובחמר ובחרסית, ובכל דבר המתמרח; ואין מקיפין לא בעבץ ולא בעופרת, מפני שהוא פתיל ואינו צמיד. ומקיפין בדבילה שמנה שלא הוכשרה, ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא ייטמא--שדבר טמא, אינו חוצץ.
כב,יא [ט] מגופת החבית שנתחלחלה--אף על פי שאינה נשמטת, אינה מצלת: שהרי נתרעע הצמיד. הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית, ומירח מן הצדדין--לא הציל, עד שימרח על כל הכדור ועל כל הפקעת מלמטן למעלן. וכן במטלית של בגד, שקשרה על פי הכלי; הייתה של נייר או של עור, וקשרה במשיחה--אם מירח מן הצדדין, הציל.
כב,יב [י] חמת של עור הדג או הנייר, שהלביש בהן את החבית, וצררה מלמטה--הרי זו מצלת; ואם לא צררה--אף על פי שמירח מן הצדדין, לא הציל.
כב,יג [יא] חבית זפותה, שנתקלף החרס מלמעלה, והזפת שלה עומד, ונתן כסוי על הזפת, ודחקו עד שדבק בזפת, ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית--הרי זה מציל; וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין, שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי כמו זר--הואיל והכול דבוקין, הרי זה מציל.
כג,א כל הכלים המצילין בצמיד פתיל, מצילין על כל מה שבתוכן--בין אוכלין, בין משקין, בין בגדים וכלי שטף; זה הוא, דין תורה. אבל מדברי סופרים שכלי חרס המוקף צמיד פתיל, אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס אחרים שיהיו בתוכו; אבל אם היה בתוך כלי חרס המוקף כלי שטף, או בגדים--הרי אלו טמאים.
כג,ב ומפני מה אמרו שלא יציל על הכול, כשאר כלים המצילין: מפני ששאר הכלים המצילין, אינן מקבלין טומאה כלל, וכלי חרס מקבל טומאה, וכלי טמא אינו חוצץ; וכל כלי עמי הארץ בחזקת טומאה, כמו שיתבאר.
כג,ג ולמה לא אמרו כלי חרס של עמי הארץ, לא יציל על הכול, ושל חבר יציל על הכול, שהרי הוא טהור: מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו, ויאמר הואיל וכלי חרס מציל על הכול, אחד אני ואחד החבר; ולפיכך השוו, וגזרו שלא יציל על הכול.
כג,ד ולמה אמרו מציל, על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס: מפני שאלו השלושה טמאים הן על גב עם הארץ--בין קודם שיהיו באוהל המת, בין אחר שיהיו שם תחת צמיד פתיל. ולעולם לא ישאל החבר מעם הארץ, לא אוכלין ולא משקין ולא כלי חרס אלא על דעת שהן טמאין--שהרי אין להן טהרה לעולם, ולא יבוא בהן לידי תקלה.
כג,ה אבל כלי שטף--שואל אותם החבר מעם הארץ, ומטבילן מפני מגע עם הארץ, ומעריב שמשן, ומשתמש בהן בטהרות. לפיכך חשו חכמים, שמא ישאל ממנו כלי שטף, שכבר היה תחת צמיד פתיל בכלי חרס שלו, שהרי עם הארץ הזה מדמה שניצול, והרי הוא טמא טומאת שבעה; ויטבילו החבר, ויעריב שמשו, וישתמש בו בטהרות, ויבוא לידי תקלה. ומפני זה, גזרו שלא יציל כלי חרס על כלי שטף שבתוכו.
כג,ו [ג] כלי חרס שמשתמשין בהן באפר הפרה, או בקודשים--עמי הארץ נאמנים על טהרתם, מפני שהן נזהרים בהן הרבה; ולפיכך יצילו על הכול בצמיד פתיל, אף על פי שהן של חרס.
כג,ז [ב] אדם שהיה נתון בתוך החבית, ומוקפת צמיד פתיל--טהור; ואפילו עשיה גולל לקבר. וייראה לי שזה שלא גזרו על האדם שהוא תחת צמיד פתיל בכלי חרס, מפני שהוא דבר שאינו מצוי; וכל דבר שאינו מצוי ברוב העיתים, לא גזרו בו.
כג,ח [ד] ארובה שבין בית לעלייה, וטומאה בבית, וקדירה נתונה על פי ארובה, ונקובה בכונס משקה--הקדירה טמאה, והעלייה טהורה. הייתה שלמה--כל שבעלייה מאוכלין ומשקין וכלי חרס, טהור; אבל האדם וכלי שטף שבעלייה, טמאים: שאין כלי חרס חוצץ, אלא על האוכלין ועל המשקין וכלי חרס; וכל שבעלייה זו הטהורה, כאילו הוא תחת צמיד פתיל בכלי חרס. וטימאו את האדם שבעלייה זו, מפני שהוא דבר המצוי.
כג,ט לפיכך אם היה בעלייה זו כלי מתכות וכיוצא בו מלא משקין--הכלי טמא טומאת שבעה, והמשקין טהורין. היה בה אישה לשה בעריבה של עץ--האישה והעריבה טמאין טומאת שבעה, והבצק טהור כל זמן שהיא עוסקת בו; פירשה, וחזרה ונגעה בו--טימאתו. וכן אם פינה הבצק או המשקין לכלי אחר, מכלי שטף שבעלייה--נטמאו במגע הכלי האחר.
כג,י היה על פי ארובה זו שאר כלים המצילין בצמיד פתיל, שאינן מקבלין טומאה כמו שביארנו, ולפיכך אין מגע עם הארץ מטמא אותן, או שהיה כלי חרס הטהור לפרה אדומה או לקודש, שהכול נאמנין על טהרתן--הרי זה מציל על כל מה שבעלייה.
כג,יא היה אוהל נטוי בעלייה, ומקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעלייה--הרי זה מציל, ואף על פי שאין גגו על הארובה: שהאוהל מציל בכיסוי, כמו שביארנו.
כד,א בית שחלקו בקנקנים טהורות מן הארץ עד הקורות, וטומאה בחצייו האחר--אם היה פי הקנקנים כלפי הטהרה, הרי אלו מצילות; ואם היו כלפי הטומאה, אינן מצילות. טחן בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ--רואין: אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, מציל; ואם לאו--אינו מציל, והרי הכול אוהל אחד.
כד,ב בית שחלקו בנסרים או ביריעות--אם חלקו מן הצדדין, או מכלפי הקורות, והייתה הטומאה בבית--כלים שבין המחיצה ובין הכותל או שבין המחיצה ובין הקורות, טהורין.
כד,ג הייתה הטומאה בין המחיצה לכותל, או בין מחיצה לקורות--כלים שבבית טמאין: שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא, כעניין שביארנו באוהל שבתוך הבית.
כד,ד היו הכלים בתוך עובי המחיצה עצמה--בין שהייתה הטומאה לפנים מן המחיצה, או שהייתה בתוך הבית--אם היה מקום הכלים טפח על טפח, טמאין; ואם לאו, טהורין. וכבר ביארנו כיצד דין הבית, אם חלקו מכלפי ארצו.
כד,ה [ג] בית שהוא מלא תבן, ואין בינו לבין הקורות פותח טפח, טומאה בפנים, בין בתוך התבן בין שהייתה בין תבן לקורות--כל הכלים שכנגד יציאת הטומאה במלואו של פתח, טמאין. הייתה טומאה חוץ לתבן במלואו של פתח--כלים שבפנים--אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח, טהורין; ואם לאו, טמאין. ואם יש בין תבן לקורות פותח טפח--בין כך ובין כך, טמאין: שאין התבן חוצץ, מפני שסתם תבן דעתו לפנותו.
כד,ו [ד] כותל שבין שני בתים, וטומאה בתוך הכותל--בית הקרוב לטומאה טמא, והקרוב לטהרה טהור; הייתה מחצה למחצה, שניהן טמאין. הייתה טומאה באחד משני הבתים, והכלים בתוך הכותל--מחצייו וכלפי טומאה טמאין, מחצייו וכלפי טהרה טהורין; מחצה למחצה, הרי הן טמאין.
כד,ז וכן מעזיבה שבין הבית והעלייה, והטומאה בתוך המעזיבה--מחצייה ולמטן, הבית טמא והעלייה טהורה; מחצייה ולמעלה, העלייה טמאה והבית טהור; מחצה למחצה, שניהן טמאין. הייתה טומאה באחד מהן, וכלים בתוך המעזיבה--מחצייה וכלפי טומאה טמאין, מחצייה וכלפי טהרה טהורין; מחצה למחצה, הרי הן טמאין.
כד,ח הייתה המעזיבה לאוויר, וטומאה בתוכה--מחצייה ולמטה--הבית טמא; והעומד מלמעלה--אפילו כנגד הטומאה--טהור, שהרי פשטה הטומאה בכל הבית. הייתה הטומאה מחצייה ולמעלה--הבית טהור, והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא. מחצה למחצה--הבית טמא, והעומד מלמטלה כנגד הטומאה טמא: שהרי אי אפשר לצמצם.
כד,ט [ה] וכן כותל המשמש את הבית, יידון מחצה למחצה. כיצד: כותל שהוא לאוויר, וגג הבית סמוך לכותל, ואינו מורכב על הכותל, וטומאה רצוצה בתוך הכותל--הייתה מחצייו ולפנים, הבית טמא; והעומד מלמעלן על ראש הכותל טהור, כעומד על גג הבית.
כד,י הייתה מחצייו ולחוץ, הבית טהור; והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא, שהרי לא פשטה טומאה בתוך הבית. הייתה הטומאה מחצה למחצה, הבית טמא; והעומד מלמעלה טהור, שהרי פשטה טומאה בבית.
כד,יא נטל מהכותל מבפנים, או שהוסיף בכותל מבחוץ, עד שנמצאת הטומאה מחצי כותל ולפנים--הבית טמא; נטל מבחוץ, או שהוסיף בעובי הכותל מבפנים, עד שנמצאת הטומאה מחצי כותל ולחוץ--הבית טהור. הייתה הטומאה נתונה על גבי הכותל, אפילו מחצייו ולפנים--הבית טהור.
כד,יב [ו] בית המשמש את הכותל, יידון כקליפת השום. כיצד: החופר שני כוכין או שתי מערות זו בצד זו, עד שנמצאו שני בתים חפורין בקרקע, ונעשה ביניהן כותל המבדיל בין שניהן, והייתה טומאה בבתים, וכלים בכותל--אם יש עליהן כקליפת השום, טהורין. הייתה טומאה בכותל זה, וכלים בבתים--אם יש עליהן כקליפת השום, טהורין.
כד,יג הנה למדת שכותל בניין, נידון מחצה למחצה; וכותל הסלע או שנעשה מגוש הארץ כשיחפור מכאן ומכאן, נידון כקליפת השום. [ז] כותל שחצי עובייו בניין וחצייו סלע, נידון מחצה למחצה.
כד,יד [ח] טומאה שהייתה בין קורות הבית--אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום, הבית טהור; ורואין את הטומאה כאילו היא רצוצה בארץ, ומטמאה כנגדה בלבד. ואם יש במקומה טפח על טפח, הכול טמא; וכן אם הייתה נראית בתוך הבית--בין כך ובין כך, הבית טמא.
כד,טו שני פתחים זה על גבי זה, וטומאה בכותל שביניהן--אם נראית שהיא לתוך אחד מהן, הוא טמא וחברו טהור; ואם לאו, נידונין מחצה למחצה.
כה,א עמוד שהוא עומד בתוך הבית, וטומאה רצוצה תחתיו--טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואינו מיטמא אלא כנגד הטומאה בלבד. ואם היה פרח יוצא מעמוד זה, וכלים תחת הפרח--הכלים טהורים, שאינו מיטמא אלא כנגד הטומאה בלבד. [ב] ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח--הרי הוא כקבר סתום, ומטמא מכל סביביו; והבית כולו טמא, שהרי האהיל על הקבר.
כה,ב [ג] טומאה שהיא בתוך הכותל, ומקומה טפח על טפח על רום טפח--כל העלייות הבנויות על כותל זה, אפילו עשר--טמאות: שהרי הכותל כולו קבר סתום עד סופו; והוא כותל כל העלייות, וכל עלייה מהן מאהלת על הקבר. בנה בית בצד הכותל מכאן, ובית מכאן, ובנה עלייה על גבי שני הבתים, עד שנמצא ראש הכותל הטמא הוא באמצע קרקע העלייה--הרי העלייה טמאה, שהרי האהילה על הקבר. והעלייה השנייה, הבנויה על גבה--טהורה: מפני שהן זו על גב זו, ואין הכותל הטמא כותלה.
כה,ג [ד] חור גדול שבעובי הכתלים שדרך בני אדם לעשות אותו לתשמיש, והוא הנקרא פרדסק, שהייתה טומאה מונחת בתוכו, ויש עליו דלתות סגורות--הבית טהור. הייתה הטומאה רצוצה בקרקעו, או בכתליו, או בגגו--רואין את כל החור כולו כאילו הוא אטום, ורואין מקום הטומאה: אם הוא בחצי עובי הכותל שלפנים, הבית טמא; ואם הייתה הטומאה מחצי כותל ולחוץ, הבית טהור; מחצה למחצה, הבית טמא.
כה,ד [ה] שני פרדסקין זה בצד זה, או זה על גב זה, וטומאה מונחת באחד מהן, ונפתח--הוא והבית טמא, וחברו טהור; הייתה טומאה רצוצה בתוך הבניין--רואין את הפרדסקין כאילו הן אטומין, ויידון מחצה למחצה.
כה,ה [ו] כזית מן המת מודבק באסקופת הבית מבחוץ, הבית טהור; היה רצוץ תחת האסקופה, יידון מחצה למחצה. היה מודבק למשקוף, הבית טמא.
כה,ו [ז] כלב שאכל בשר המת, ומת בתוך שלושה ימים, והרי הוא מוטל על האסקופה--רואין חלל הטומאה מגופו: אם הוא מכנגד המשקוף ולפנים, הבית טמא; ומכנגד המשקוף ולחוץ, הבית טהור.
כה,ז [ח] האישה שמת עוברה בתוך מעיה--אם נעשה ראש הנפל כפיקה של שתי--כיון שנפתח הרחם, עד שנראה הראש, נטמא הבית מפני העובר, אף על פי שעדיין לא יצא.
כה,ח [ט] האישה שהיא מקשה לילד, ויצאת מבית לבית, והפילה נפל מת בבית השני--הרי הבית הראשון טמא בספק: שמא כשהייתה בו, יצא ראשו של נפל זה. במה דברים אמורים, בשלא היה ראש הנפל כפיקה של שתי. אבל אם העגיל ראש כפיקה, הבית הראשון טהור--שאילו נפתח רחמה שם, לא הייתה יכולה להלך על רגליה; לפיכך אם הייתה ניטלת באגפיים, והוציאוה מבית לבית--הבית הראשון טמא בספק, אף על פי שהעגיל ראש כפיקה של שתי.
כה,ט [י] האישה שהפילה שליה, הבית טמא ודאי: חזקה היא, שאין שליה בלא ולד.
כה,י [יא] מי שילדה שני ילדים, אחד חי ואחד מת--אם המת יצא ראשון, החי טהור: שהרי לא נגע בו, משיצא לאוויר העולם. ואם החי יצא ראשון, הרי הוא טמא: שהרי אי אפשר שלא ייגע בו המת משיצא לאוויר העולם--מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן, שאין בו רוח כדי להעמיד עצמו.
כה,יא [יב] האישה שילדה ולד מת, אפילו נפל קטן כמו שביארנו--הרי היא טמאה טומאת שבעה. מת עוברה בתוך מעיה, ופשטה החיה את ידה ונגעה בו--החיה טמאה שבעה, והאישה טהורה עד שיצא הוולד; וטומאת החיה מדבריהם--גזירה, שמא תיגע בו משיצא לפרוזדוד. אבל מן התורה, אין מגע בית הסתרים מגע: הואיל והוא בתוך המעיים, הנוגע בו טהור.
כה,יב וכן הבולע טבעת טמאה, וחזר ובלע אחריה טבעת טהורה--אף על פי שנגעו זו בזו בוודאי בתוך מעיו, אינו מגע; והטמאה בטומאתה, והטהורה בטהרתה.