הלכות גזילה ואבידה

יש בכללן שבע מצוות--שתי מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לגזול; (ב) שלא לעשוק; (ג) שלא לחמוד; (ד) שלא להתאוות; (ה) להשיב את הגזילה; (ו) שלא יתעלם מן האבידה; (ז) להשיב האבידה.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק א

א,א  כל הגוזל את חברו שווה פרוטה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).  ואין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב ניתקו לעשה:  שאם גזל, חייב להחזיר--שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה,כג), זו מצות עשה.  ואפילו שרף הגזילה--אינו לוקה, שהרי הוא חייב לשלם דמיה, וכל לאו שניתן לתשלומין, אין לוקין עליו.  [ב] ואסור לגזול כל שהוא, דין תורה.  אפילו גוי עובד עבודה זרה, אסור לגוזלו או לעושקו; ואם גזלו או עשקו, יחזיר.

א,ב  [ג] איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחוזקה:  כגון שחטף מיטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה--הוא הגוזל, כעניין שנאמר "ויגזול את החנית מיד המצרי" (שמואל ב כג,כא; דברי הימים א יא,כג).

א,ג  [ד] איזה הוא עושק--זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחוזקה ולא החזירו:  כגון שהיה לו ביד חברו הלוואה או פיקדון או שכירות, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה; ועל זה נאמר "לא תעשוק את ריעך" (ויקרא יט,יג).

א,ד  [ה] כל הגוזל--חייב להחזיר הגזילה עצמה, שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה,כג).  ואם אבדה או נשתנת, משלם דמיה:  בין שהודה מפי עצמו, בין שבאו עליו עדים שגזל--הרי זה חייב לשלם הקרן בלבד.  אפילו גזל קורה, ובנה אותה בבירה, הואיל ולא נשתנת, דין תורה הוא שיהרוס את כל הבניין ויחזיר קורה לבעליה; אבל תיקנו חכמים מפני תקנת השבים, שיהיה נותן את דמיה ולא יפסיד הבניין.  וכן כל כיוצא בזה.

א,ה  אפילו גזל קורה, ועשה אותה בסוכת החג, ובא בעל הקורה לתבוע בתוך ימי החג--נותן לו את דמיה.  אבל אחר החג, הואיל ולא נשתנת ולא בנאה בטיט, מחזיר את הקורה עצמה.

א,ו  הגוזל פחות משווה פרוטה--אף על פי שעבר, אינו בתורת השב גזילה.  גזל שלוש אגודות שוות שלוש פרוטות, והוזלו והרי שלושתן שוות שתי פרוטות, והחזיר לו שתיים--חייב להחזיר השלישית, הואיל ובתחילה הייתה שווה פרוטה.  גזל שתיים שוות פרוטה, והחזיר אחת--גזילה יש כאן, מצות השב גזילה אין כאן.

א,ז  הגוזל את חברו ביישוב, והחזיר לו גזילתו במדבר--הרשות ביד הנגזל:  אם רצה, נוטל.  ואם לאו--אומר לו איני נוטל אלא ביישוב, שמא תיאנס ממני כאן; והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו, עד שיחזירנה לו ביישוב.  וכן בדמי הגזילה.

א,ח  הגוזל את חברו, והבליע לו בחשבון--יצא.  ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות--יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו, ומניין שלא מדעת פוטר.  ואם החזיר לכיס שאין בו כלום--לא יצא וחייב באחריות הגזילה, עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני.

א,ט  כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו--אף על פי שנתן לו דמים רבים--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תחמוד" (שמות כ,יג; דברים ה,יז).  ואין לוקין על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.  ואינו עובר בלאו זה, עד שייקח החפץ שחמד, כעניין שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך" (דברים ז,כה), חימוד שיש בו מעשה.

א,י  כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו--כיון שחשב בליבו היאך יקנה ממנו דבר זה, ונפתה ליבו בדבר--עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תתאווה" (דברים ה,יז); ואין תאווה אלא בלב בלבד.

א,יא  התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל:  שאם לא רצו הבעלים למכור, אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר בריעים--יבוא לידי גזל, שנאמר "וחמדו בתים וגזלו" (ראה מיכה ב,ב).  ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול, יבוא לידי שפיכות דמים.  צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.

א,יב  הא למדת שהמתאווה עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין; לכך נאמר "לא תחמוד" (שמות כ,יג; דברים ה,יז), "ולא תתאווה" (דברים ה,יז).  ואם גזל, עבר בשלושה לאוין.

א,יג  כל הגוזל את חברו שווה פרוטה--כאילו נטל נשמתו ממנו, שנאמר "כן--אורחות, כל בוצע בצע; את נפש בעליו, ייקח" (משלי א,יט).  ואף על פי כן, אם לא הייתה הגזילה קיימת, ורצה הגזלן לעשות תשובה, ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה--תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו, אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים.  וכל המקבל ממנו דמי הגזילה, אין רוח חכמים נוחה הימנו.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ב

ב,א  הגזילה שלא נשתנת, אלא הרי היא כמות שהייתה--אף על פי שנתייאשו הבעלים ממנה, ואף על פי שמת הגזלן והרי היא ביד בניו--הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה; ואם נשתנת ביד הגזלן--אף על פי שעדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה--קנה אותה בשינוי, ומשלם דמיה כשעת הגזילה.

ב,ב  ודין זה דין תורה הוא, שנאמר "והשיב את הגזילה אשר גזל" (ויקרא ה,כג).  מפי השמועה למדו--אם היא כשגזלה, משלם אותה; ואם נשתנת בידו, משלם דמיה.

ב,ג  נתייאשו הבעלים ממנה, ולא נשתנת--קנה הגזלן כל השבח שהשביחה אחר ייאוש, ואינו משלם אלא כשעת הגזילה; ודבר זה מדבריהם, מפני תקנת השבים.  וכשמחזיר הגזילה, שמין לו השבח ונוטל מן הנגזל.

ב,ד  [ג] מכרה הגזלן או נתנה במתנה--אף על פי שלא נשתנת הגזילה, אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח.  הואיל ונתייאשו הבעלים, בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה--קנה אותה הלוקח בייאוש ושינוי רשות.

ב,ה  [ד] הגוזל והשביח, ומכר או הוריש לפני ייאוש--מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר, וקנה לוקח או יורש את השבח, ונוטל דמי השבח מנגזל ומחזיר הגזילה, וחוזר הנגזל ונוטל דמי השבח מן הגזלן:  שהרי לא נתייאש.

ב,ו  וכן אם השביח הלוקח או היורש, נוטל השבח מן הנגזל.  [ה] מכר הגזלן לגוי--אף על פי שהשביח הגוי, חוזרת לבעליה.  מכרה הגוי לישראל אחר שהשביחה--הואיל והגזלן ישראל וזה שהיא בידו ישראל, קנה השבח; ואם תפס הנגזל, אין מוציאין מידו.

ב,ז  [ו] כבר ביארנו שהגזילה שהשביחה אחר ייאוש או אחר שנשתנת--השבח של גזלן מפני תקנת השבים, אף על פי שהשביחה מאליה.  כיצד:  גזל פרה ונתעברה אצלו, בין שילדה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא ילדה, גזל רחל ונטענה אצלו, בין שגזזה קודם שתבעו בדין בין שעדיין לא גזזה--הואיל ונתייאשו הבעלים, משלם כשעת הגזילה.  ואם ילדה וגזזה, הגיזות והוולדות של גזלן; ואם עדיין לא ילדה ולא גזזה--שמין לו, ונוטל השבח מן הנגזל, ומחזיר הבהמה עצמה.

ב,ח  [ז] גזל פרה מעוברת, ונתייאשו הבעלים ואחר כך ילדה, רחל טעונה, ונתייאשו הבעלים ואחר כך גזזה--משלם דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל העומדת ליגזז.  ואם לפני ייאוש או קודם שנשתנת ילדה או גזזה--הרי הגיזות והוולדות של בעלים, ואף על פי שנתעברה או נטענה ביד הגזלן, הואיל ולא נתייאשו הבעלים ולא נשתנת הגזילה, ברשות בעליה היא עדיין אף על פי שהגזלן חייב באונסיה.

ב,ט  [ח] גנב או גזל, והקדיש וטבח אחר שנתייאשו הבעלים--הרי היא ברשות הגזלן משעה שהקדישה בלבד, כדי שלא יהא חוטא נשכר; וכל ולדותיה וגיזותיה משעת גניבה עד שעת הקדש, של בעלים.

ב,י  [ט] במה דברים אמורים, בשבח הבא מאליו, כגון גיזות וולדות.  אבל אם הייתה כחושה ופיטמה--אפילו לפני ייאוש, נוטל מן הנגזל שבח הפיטום.  וכן כל כיוצא בזה משבח שיש בו הוצאה.

ב,יא  [י] שינוי החוזר לברייתו, אינו שינוי.  כיצד:  הגוזל עצים ודבק אותן במסמרים, ועשה מהן תיבה--אינו שינוי:  שהרי אפשר לפרק אותן, והן חוזרין לוחות כשהיו.  [יא] גזל עפר, ועשהו לבינה--לא קנה:  שאם ידוק הלבינה, תחזור עפר כשהייתה.  גזל לשון של מתכת, ועשהו מטבע--לא קנה:  שאם יתיך המטבע, יחזור לשון כשהייתה.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,יב  אבל הגוזל עצים ושפן וקצצן, או חפר בהן ועשאן כלים, או שגזל צמר וצבעו, או ניפצו וליבנו, או שגזל טווי ועשהו בגדים, או שגזל לבינה ועשאה עפר, או אבנים וסיתתן, או מעות והתיכן--הרי זה שינוי בידו:  שאם יעשה אותן מעות אחרות, פנים חדשות הן.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,יג  הגוזל מעות ישנות, ושפן וחידשן--לא קנה:  שהרי מתיישנין, וחוזרין כשהיו.  גזל מעות חדשים, ויישנם--קנה:  שאם יחדש אותן, פנים חדשות הן.  גזל דקל מחובר, וקצצו--לא קנה, אפילו כרתו חוליות חוליות.  עשהו קורות, קנה.  [יד] גזל קורות גדולות, ועשאן קטנות--לא קנה; קצצן לוחות, עד שנשתנה שמם--קנה.  גזל לולב, והפריד עליו--קנה העלים.  גזל עלים, ועשאן הופיה--קנה.

ב,יד  גזל טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור--הרי זה שינוי בידו, וקנהו; ומשלם כשעת הגזילה, ואף על פי שלא נתייאשו הבעלים.

ב,טו  גזל כלי ושיברו--אין שמין לו הפחת, אלא משלם דמיו; והכלי השבור של גזלן.  ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור--נוטלין, ומשלם הפחת:  שזו תקנה היא לבעלים; ואם לא רצו בה, הרשות בידן.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,טז  גזילה שלא נשתנת, והוקרה--אף על פי שנתייאשו ממנה הבעלים--הרי זו חוזרת לבעליה, ואין לגזלן בה כלום:  שלא תיקנו לגזלן את השבח אחר ייאוש, אלא כגון שבח גיזות וולדות; אבל שבח היוקר--אם הייתה הגזילה קיימת, חוזרת בעיניה ואינו זוכה בו.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ג

ג,א  הגוזל חבית של יין מחברו, והרי היא שווה דינר בשעת הגזילה, והוקרה אצלו ועמדה בארבעה--אם שיבר את החבית או שתה אותה או מכרה או נתנה במתנה, אחר שהוקרה--משלם ארבעה, כשעת הוצאה מן העולם:  שאילו הניחה, הייתה חוזרת בעצמה.  נשברה מאליה או אבדה--משלם דינר, כשעת הגזילה.

ג,ב  הייתה שווה בשעת הגזילה ארבעה, ובשעת הוצאה מן העולם דינר--משלם ארבעה, כשעת הגזילה, בין ששיבר אותה או שתאה, בין שנשברה או אבדה מאליה.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ג  הגוזל חותל שיש בו חמישים תמרים, וכשיימכר החותל כולו כאחת יימכר בתשעה, וכשיימכר אחת אחת יימכר בעשרה--אינו משלם אלא תשעה, ואין הנגזל יכול לומר לו אני אחת אחת הייתי מוכר.  וכן הדין במזיק, וכן כל כיוצא בזה בנכסי הדיוט; אבל בהקדש, אינו כן אלא משלם עשרה.

ג,ד  גזל בהמה והזקינה, או כחשה כחש שאינו יכול לחזור, גזל עבדים והזקינו, או כחשו כחש שאינו יכול לחזור, כגון חולאים שאין להם רפואת תעלה, או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך, או שגזל פירות והרקיבו כולן, או יין והחמיץ--הרי זה כמי שגזל כלי ושיברו, ומשלם כשעת הגזילה.

ג,ה  אבל אם גזל בהמה ועבדים, וכחשו כחש שאפשר לחזור, או שגזל מטבע ונפסל במדינה זו, והרי הוא יוצא במדינה אחרת, או שגזל פירות והרקיבו מקצתן, או תרומה ונטמאת, או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, או בהמה ונעברה בה עבירה, או נפסלה מליקרב, או שהייתה יוצאה להיסקל--אומר לו הרי שלך לפניך, ומחזיר אותה בעצמה.

ג,ו  [ה] במה דברים אמורים, בשהחזיר הגזילה.  אבל אם נשרפה הגזילה, או אבדה אחר שנאסרה בהנאה--חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזילה.  לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה, ונשבע--חייב לשלם קרן וחומש ואשם.

ג,ז  [ו] הגוזל בהמה ונשא עליה משא, או רכב עליה, או חרש בה או דש בה וכיוצא בזה, והחזירה לבעליה--אף על פי שעבר בלא תעשה, אינו חייב לשלם כלום:  שהרי לא הפסידה, ולא הכחישה.  ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשות מעשים אלו, פעם אחר פעם--קונסין אותו, ואפילו בחוצה לארץ, ושמין השכר או השבח שהשביח בבהמה, ומשלם לנגזל.

ג,ח  [ז] התוקף עבדו של חברו, ועשה בו מלאכה, ולא ביטלו ממלאכה אחרת--פטור, שנוח לו לאדם שלא יבטל עבדו; ואם ביטלו ממלאכה אחרת, משלם לו כפועל.

ג,ט  [ח] התוקף ספינתו של חברו, ועשה בה מלאכה--אם אינה עשויה לשכר--שמין כמה פחתה, ומשלם.  ואם היא עשויה לשכר--אם ירד לה בתורת שכירות, הואיל וירד שלא ברשות--אם רצה הבעל ליטול שכרה, נוטל; רצה ליטול פחתה, נוטל.  ואם ירד לה בתורת גזל, נותן הפחת.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,י  [ט] הדר בחצר חברו שלא מדעתו--אם אותה חצר אינה עשויה לשכר--אינו צריך להעלות לו שכר, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו:  שזה נהנה, וזה לא חסר.  ואם החצר עשויה לשכר--אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר:  שהרי חיסרו ממון.

ג,יא  [י] מי שהיה לו צמר וסמנין שרויין, ובא אחד וצבע הצמר בסמנין שלא מדעת חברו--משלם לו דמי מה שהפסיד בצמר, ואינו מחשב לו שבח סמנין שעל גבי הצמר.  ואם תפס הניזק דמי מה שחיסרו מן הסמנין, אין מוציאין מידו.

ג,יב  [יא] השולח יד בפיקדון--בין ששלח יד בעצמו, או על יד בנו ועבדו ושלוחו--הרי זה גזלן, ונתחייב באונסיו, ונעשת הגזילה ברשותו, כדין כל הגזלנים.

ג,יג  חשב לשלוח יד בפיקדון--אינו חייב באחריותו, עד שישלח יד.  ומששלח יד, נתחייב בו:  אף על פי שלא חיסר ממנו כלום, אלא נטל הפיקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד--הרי זה חייב, ששליחות יד אינה צריכה חיסרון.

ג,יד  [יב] הגביה את החבית ליטול ממנה רביעית--נתחייב באונסיה, אף על פי שלא נטל.  אבל אם הגביה את הכיס ליטול ממנו דינר, וכיוצא בכיס מדברים שאינן גוף אחד--הרי זה ספק אם נתחייב בכל הכיס, או לא נתחייב אלא בדינר בלבד.

ג,טו  [יג] היו פירות מופקדין אצלו, ונטל מקצתן--אינו חייב אלא באחריות הפירות שנטל; ושאר הפיקדון המונח במקומו, הרי הוא ברשות בעליו.  ואם נפסד השאר מחמת זה שנטל, חייב בכול.

ג,טז  כיצד:  הטה את החבית במקומה, ונטל ממנה רביעית או יתר--אם נשברה אחר שנטל, והיא במקומה--אינו חייב אלא במה שנטל, שהרי לא הגביה החבית; ואם החמיצה, משלם את דמי כולה כשעת הגזילה.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,יז  [יד] הכופר בפיקדון בבית דין--אם היה ברשותו בעת שכפר--נעשה עליו גזלן, וחייב באונסיו.

ג,יח  [טו] השואל שלא מדעת הבעלים, הרי זה גזלן.  היה כלי ביד בנו של בעל הבית, או ביד עבדו, ולקחו אחד מהן ונשתמש בו--הרי זה שואל שלא מדעת, ונעשה ברשותו, ונתחייב באונסיו, עד שיחזירנו לבעלים; לפיכך אם החזירו לקטן שהיה בידו, או לעבד, ואבד מהן או נשבר--חייב לשלם.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,יט  [טז] החוטף משכון מיד הלווה שלא ברשות בית דין--הרי זה גזלן, אף על פי שהוא חייב לו.  ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חברו ומישכנו--שהוא גזלן, שנאמר "בחוץ, תעמוד" (דברים כד,יא).
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ד

ד,א  קנס קנסו חכמים לגזלנין, שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון, ונוטל מן הגזלן:  והוא, שיהיה זה מוחזק שגזלו בשני עדים.

ד,ב  כיצד:  הרי שנכנס לתוך בית חברו למשכנו בפני עדים, ולא היה תחת כנפיו כלום, ויצא וכלים מוטלין לו תחת כנפיו, ולא ידעו העדים מה הן.  בעל הבית אומר כך וכך גזלתני--בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי כלום, בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שאמרו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי, בין שאמר נטלתי כלי זה ובעל הבית טוען שנטל זה וכלי אחר--הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל כל מה שיטעון.

ד,ג  במה דברים אמורים, בשטען דברים שהוא אמוד בהן, או שהוא אמוד שמפקידין אצלו אותן הדברים שטען, וטען בדברים שאפשר שיינטלו תחת הכנפיים כמו שהעידו העדים.

ד,ד  ראוהו עדים שנכנס למשכן את חברו, ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום, ובעל הבית טוען ואומר כך וכך נטל--אפילו אמר מעולם לא נכנסתי, שהרי מכחיש את העדים--הרי זה פטור:  שאם אמר נכנסתי ולא נטלתי, נשבע שבועת היסת שלא נטל כלום והולך--שאפשר שייכנס לגזול, ולא גזל.

ד,ה  היה עד אחד מעידו שנכנס ונטל כלים תחת כנפיו, ואינו יודע מה הן, והוא אומר לא גזלתי כלום, או שאמר בחובי נטלתי--הואיל ואין העד יודע מה היה תחת כנפיו, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל:  שאינו מוחזק בגזלנות, אלא בשני עדים.

ד,ו  כשם שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן--כך שומר של בעל הבית, אפילו אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך, ומשלם הגזלן.

ד,ז  היה שם שכירו או לקיטו של בעל הבית, אינן נשבעין ונוטלין.  ואין הנגזל יכול לישבע, שהרי לא היה בביתו בשעה שנגזל; ואין העדים יודעים מה נטל תחת כנפיו, כדי לחייב הגזלן להחזיר.  ואין משביעין את הגזלן, מפני שהוא חשוד על השבועה.

ד,ח  וכיצד עושים בדין זה--מחרים בעל הבית חרם סתם על מי שנטל מביתו כלום, ואינו מודה בבית דין.  ואפילו הודה הגזלן שגזל מקצת--מחזיר המקצת שהודה בה בלבד, שהרי אין בעל הבית טוענו טענת ודאי.

ד,ט  הגוזל אחד מחמישה, ואינו יודע מי הוא הנגזל, וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר, לי גזלת--אף על פי שאין שם עדים שגזל--הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו, ומשלם גזילה לכל אחד ואחד.  אף דבר זה, קנס הוא שקנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל; אבל דין תורה, אינו חייב לשלם מספק.

ד,י  אמר לשניים גזלתי אחד מכם, או אביו של אחד מכם, ואיני יודע איזה הוא--אם בא לצאת ידי שמיים, חייב לשלם גזילה לכל אחד ואחד.  אבל בדין, אינו נותן אלא גזילה אחת, והן חולקין אותה ביניהן:  שהרי אין אחד מהן יודע שנגזל, אלא זה בא והודיעם; ולא קנסו חכמים בדבר זה, מפני שאין לו תובע.

ד,יא  הטוען את חברו, ואמר לו גזלתני מאה--אם אמר לא גזלתי, נשבע שבועת היסת כדין כל נתבע.  ואם הודה שגזלו חמישים, משלם חמישים; ונשבע שבועת התורה על השאר כדין כל מודה במקצת, שהרי לא הוחזק גזלן בעדים.

ד,יב  וכן הטוען את חברו שנכנס לביתו וגזלו כלים, והוא אומר דרך משכון לקחתים בחוב שיש לי אצלך, ובעל הבית אומר אין לך בידי כלום--אף על פי שהודה שמישכנו שלא ברשות, הואיל ואין שם עדים שמעידים שגזל, הרי זה נשבע וגובה חובו מן המשכון, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; והואיל והוא נשבע ונוטל, הרי זה נשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען.

ד,יג  [יב] ראוהו עדים שנכנס לתוך ביתו של חברו שלא בפני בעל הבית, ונטל משם כלים:  אף על פי שהוציאן מגולין, ואף על פי שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו--אם טען ואמר דרך גזל לקחן, והלה אומר ברשותך באתי ואתה מכרתם לי, או נתתם לי, או בחוב שיש לי אצלך תפסתים--אינו נאמן:  שכל הנכנס לבית חברו שלא בפניו, ונטל כלים משם והוציאן בפני עדים--הרי זה בחזקת גזלן.  לפיכך מחזיר הכלים לבעל הבית; ואין כאן שבועה, שהרי העדים ראו מה גזל.  ואחר שיחזיר, חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטעון, והדין ביניהן.

ד,יד  [יג] וכן אם היה שם עד אחד בלבד, ובעל הבית טוען שגזול הוא כלי זה בידו, והלה אומר לקוח הוא בידי, או בחובי גביתיו, או שלי היה ופיקדון הוא אצלך--הרי זה חייב להחזיר הכלי לבעליו, בלא שבועה:  שאילו היו שם שני עדים, היה חייב לשלם.  ועכשיו שאין שם אלא עד אחד, חייב שבועה, ואינו יכול לישבע, שהרי אינו מכחיש את העד; וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, משלם.

ד,טו  לפיכך אם כפר, ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום--הואיל ואין שם אלא עד אחד, והוא מכחישו--הרי זה נשבע שבועת התורה שלא לקח מביתו כלום, ונפטר.

ד,טז  [יד] מעשה באחד שחטף לשון של כסף מיד חברו בפני עד אחד, ובא החוטף ואמר חטפתי, ושלי חטפתי; וחייבו אותו חכמים להחזיר--מפני שהוא מחוייב שבועה בעד זה ואינו יכול לישבע, שהרי הודה כמו שאמר העד.  ואילו לא היה שם עד כלל, היה נשבע שבועת היסת ששלו חטף; ואילו הכחיש העד ואמר מעולם לא חטפתי, היה נשבע שבועת התורה שלא חטף.  וכדין זה דנין בכל כיוצא בזה, בכל מקום.

ד,יז  [טו] חטף ממנו זהובים בפני עד אחד, והוא אומר שלי חטפתי ועשרים היו--אף על פי שאין העד יודע כמה חטף, הרי זה משלם העשרים:  שהרי ידע בוודאי שזהובים חטף.  ואילו היו שניים, היה חייב לשלם; ונמצא בעד אחד מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, כמו שביארנו.

ד,יח  [טז] אמר החוטף עשרים חטפתי, ועשרים שלי הן, והנגזל אומר מאה חטף--הואיל ואין העד יודע מניינן, הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן; ונשבע שבועת התורה על השאר, שהרי נתחייב במקצת.  ודעתי נוטה בזה שיישבע היסת, שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי.

ד,יט  [יז] נכנס לביתו של חברו שלא בפניו, ונטל משם כלים בפני עד אחד, ואין העד יודע כמה נטל--הרי בעל הבית אומר עשרים כלים היו בביתי, והגוזל אומר לא נטלתי אלא עשרה והם שלי--חייב להחזיר העשרה, מפני שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע; ואינו נשבע על השאר אפילו שבועת היסת, מפני שאינו יכול לטעון על הגזלן טענת ודאי.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ה

ה,א  אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן, ואסור לסעדו על שינוייו כדי שיקנהו:  שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן--מחזק ידי עוברי עבירה, ועובר על "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).

ה,ב  אסור ליהנות בדבר הגזול, ואפילו לאחר ייאוש:  והוא, שיידע בוודאי שדבר זה הוא הגזילה עצמה.  כיצד:  ידע בוודאי שבהמה זו גזולה, אסור לרכוב עליה או לחרוש בה.  [ג] גזל בית או שדה--אסור לעבור בתוכה, או להיכנס לה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים; ואם דר בתוכה--חייב להעלות שכר לבעלים, כדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו.  גזל דקלים, ועשה מהן גשר--אסור לעבור עליו.  וכן כל כיוצא בזה.

ה,ג  [ד] מי שעבר, ואכל הגזילה אחר ייאוש--פטור מלשלם.  ואם אכל קודם ייאוש, ורצו הבעלים לגבות מן האוכל--גובין, שעדיין ברשותן היא; ואם רצו, גובין מן הגזלן.

ה,ד  [ה] הגוזל ומת, בין שהאכיל את הגזילה לבנים אחר ייאוש, בין שלא האכילם אלא מכרה או איבדה--אם הניח קרקע, חייבין לשלם; אבל מן המיטלטלין, אינן חייבין לשלם--שדמי הגזילה חוב הן על הגזלן, ואין המיטלטלין משתעבדין לבעל חוב.

ה,ה  [ו] כבר תיקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המיטלטלין, ואפילו במלווה על פה; לפיכך חייבין לשלם בין אכלו בין לא אכלו, בין נתייאשו הבעלים בין לא נתייאשו, בין מן הקרקע בין מן המיטלטלין שהניח.

ה,ו  [ז] דין הלוקח מיטלטלין מן הגזלן, כלוקח מן הגנב:  אם גזלן מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק.  ואם אינו מפורסם, עשו בו תקנת השוק, ונותן הנגזל ללוקח דמים שנתן, ולוקח גזילתו; וחוזר ותובע הגזלן בדמי הגזילה.  ואם כבר נתייאשו הבעלים--קנה לוקח עצמה של גזילה, ואינו מחזירה.

ה,ז  [ח] אסור ליהנות מן הגזלן; ואם היה מועט שלו--אף על פי שרוב ממונו גזול, מותר ליהנות ממנו עד שייוודע בוודאי שדבר זה גזול בידו.

ה,ח  [ט] בני אדם שחזקתן גזלנין, וחזקת כל ממונן מן הגזל מפני שמלאכתן גזלנות, כגון המוכסין והליסטין--אסור ליהנות מהן, שחזקת מאכל זה שהוא גזול; ואין מצרפין דינרים מן התיבה שלהן, שהכול בחזקת גזילה.

ה,ט  [י] נטלו מוכסין כסותו, והחזירו לו כסות אחרת, נטלו חמורו, והחזירו לו חמור אחר--הרי אלו שלו:  מפני שזו כמכירה היא; וחזקתן שנתייאשו הבעלים מהן, ואינו יודע בוודאי שזו גזילה.  ואם היה ותיק ומחמיר על עצמו, מחזירן לבעלים הראשונים.

ה,י  [יא] במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס, בזמן שהמוכס גוי, או מוכס העומד מאליו, או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה.  אבל מכס שפסקו המלך, ואמר שיילקח שליש או רביע או דבר קצוב, והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך, ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך--אינו בחזקת גזלן, לפי שדין המלך דין הוא.  ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח מן המוכס זה, מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי, בין שהיה מלך ישראל.

ה,יא  [יב] וכן מלך שהשים מס על בני העיר, או על כל איש ואיש, דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב, או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה יילקחו כל נכסיו לבית המלך, או כל מי שיימצא בשדה בשעת הגורן הוא ייתן המס שעליה בין שהיה הוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה, וכל כיוצא בדברים אלו--אינו גוזל, וישראל שגבה אותן למלך אינו בחזקת גזלן, והרי הוא כשר:  והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום, ולא ייקח לעצמו כלום.

ה,יב  [יג] וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה, ולקח שדהו או חצרו--אינה גזל, ומותר ליהנות בה.  והלוקח אותה מן המלך--הרי היא שלו, ואין הבעלים מוציאין אותה מידו:  שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם, והרי המלך הפקיע שיעבודן; ונעשת חצר זו או שדה זו כהפקר, וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה.

ה,יג  אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס, שלא כדינין שחקק--הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו.  [יד] כללו של דבר:  כל דין שיחקוק אותו המלך לכול, ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו--אינו גזל; וכל שייקח מאיש זה בלבד, שלא כדת הידועה לכול אלא חמס את זה--הרי זה גזל.

ה,יד  לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות, ממכרן ממכר.  אבל מס שעל כל איש ואיש, אינו גובה אלא מן האדם עצמו; ואם מכרו השדה במס שעל האיש--הרי זה אינו ממכר, אלא אם כן היה דין המלך כך.

ה,טו  מלך שהיו דיניו שכל מי שלא ייתן המס שעל השדה, תהיה השדה לנותן המס, וברח בעל השדה מפני המס, ובא זה ונתן מס שעליה למלך ואכל פירותיה--אין זה גזל, אלא אוכל פירות ונותן המס עד שיחזרו הבעלים:  שדין המלך דין הוא, כמו שאמרנו.

ה,טז  וכן מלך שגזר שכל מי שייתן מס הקצוב על האיש, ישתעבד בזה שלא נתן, ובא ישראל ונתן המס שעל ישראל זה העני--הרי זה עובד בו יתר מדיי, שדין המלך דין; אבל אינו עובד בו כעבד.

ה,יז  מלך שכרת אילנות של בעלי בתים, ועשה מהן גשר--מותר לעבור עליו; וכן אם הרס בתים, ועשה אותן דרך או חומה--מותר ליהנות בה.  וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך דין.

ה,יח  במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים.  אבל אם אין מטבעו יוצא, הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין, שאין דיניהן דין; וכן מלך זה וכל עבדיו, כגזלן לכל דבר.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ו

ו,א  קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהן ששטפם הנהר--אם נתייאשו הבעלים מהן--הרי אלו מותרין, והן של מצילן.  ואם אינו יודע אם נתייאשו, או לא נתייאשו--חייב להחזיר; ואין צריך לומר, אם היו הבעלים מרדפין אחריהן.

ו,ב  לפיכך המציל מיד הנהר, ומזוטו של ים, ומשלוליתו של נהר, ומן הגיס, ומן הדליקה, ומן הארי, ומן הדוב, ומן הנמר, ומן הברדלס--אם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו; ואם לא ידע, יחזיר.

ו,ג  המציל מיד ליסטיס ישראל--הרי אלו שלו, מפני שסתם הדבר שנתייאשו הבעלים; ואם ידע שלא נתייאשו, חייב להחזיר.  אבל המציל מיד ליסטיס גוי או מוכס גוי--חייב להחזיר, שסתם הדבר שלא נתייאשו הבעלים; ואם ידע בוודאי שנתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו.

ו,ד  ומפני מה סתם ליסטיס ישראל שנתייאשו הבעלים, וסתם גוי שלא נתייאשו--מפני שהבעלים יודעים שהגויים מחזירין מיד הגזלן, אף על פי שאין שם עדים שגזל, אלא בראיות רעועות, ובאומדן דעתן.

ו,ה  [ד] שחליים הצומחים בתוך הפשתן--המלקט אותן כשהן לחין--אין בהן משום גזל, מפני שהן מפסידין הפשתן על בעל השדה; ואם יבשו--אסורין משום גזל, שכבר הפסידו מה שהפסידו.  ואם היו על הגבול--אסורין, אפילו כשהן לחין.

ו,ו  [ה] כבר ביארנו בנזקי ממון שהמוציא תבנו וקשו לרשות הרבים, אין בהם משום גזל; אבל המוציא את הגלל לרשות הרבים, בין בשעת הוצאת זבלים בין שלא בשעת הוצאת זבלים--חייבין עליהם משום גזל.

ו,ז  [ו] מי שנתחלפו לו כליו בכלים אחרים בבית האבל או בבית המשתה--הרי זה לא ישתמש בהן, עד שיבוא הלה וייטול את שלו.  נתחלפו לו בבית האומן--אם אשתו ובניו של אומן נתנו לו, או שנתן לו האומן ואמר לו טול כליך--הרי זה לא ישתמש בהן, עד שיבוא הלה וייטול את שלו.

ו,ח  אמר לו האומן טול כלי זה--הרי זה ישתמש בו, עד שיבוא הלה ויחזיר את שלו:  שמא כלייו של אומן הוא, או בעל הכלי ציווה את האומן למוכרו לו.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,ט  [ז] דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל; והעובר עליהן, הרי זה גזלן מדבריהם:  כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביה.

ו,י  מפריחי יונים כיצד:  לא יפריח אדם יונים בתוך היישוב, שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין, מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר, או נקבה ותביא זכר.  ולא יונים בלבד, אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה--הרי זה גזלן מדבריהם.

ו,יא  [ח] וכן אסרו חכמים לצוד יונים בתוך היישוב, מפני שהן של אחרים.  ואין פורסין נשבין ליונים, אלא אם כן הרחיק מן היישוב ארבעה מילין; ואם היה יישוב כרמים, אפילו מאה מיל לא יפרוס, שהיונים של בעלי כרמים הם.  וכן לא יפרוס בתוך השובכין, אף על פי שהן שלו או של גוי או של הפקר, ואף על פי שהרחיק מן היישוב מאה מיל, מפני שהיונים באות ליישוב השובכין.

ו,יב  [ט] מרחיקין את השובך מן העיר חמישים אמה.  ולא יעשה אדם שובך בתוך שדהו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח, כדי שלא יימשכו הגוזלות, ויפסידו בשדות ויאכלו משל אחרים.  ואם לקחו מאחר--אפילו היה בינו ובין תחילת שדה חברו בית רובע בלבד, הרי הוא בחזקתו ואין מחייבין אותו להרחיק.

ו,יג  [י] המשחקין בקוביה כיצד:  אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו השחוק, ייקח ממנו כך וכך--הרי זה גזל מדבריהם.  אף על פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל, הרי זה גזל.

ו,יד  וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי, שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר, ייקח מחברו כך וכך, וכל כיוצא בדברים אלו--הכול אסור, וגזל מדבריהם.  [יא] והמשחק בקוביה עם הגוי--אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטילים:  שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי תורה, וביישובו של עולם.

ו,טו  [יב] מצודות חיה ועופות ודגים, שנפלו מיני החיה לתוך המצודה, ובא אחר ונטלן--הרי זה גזל מדבריהם, מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן.  [יג] נהר המושך ומעיינות הנובעין, הרי הן של כל אדם.

ו,טז  עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה, ובא עני אחר ונטלן מעל הארץ--הרי זה גזל מדבריהם, מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן; ואם היה העני מקבץ בידו בראש הזית, ומשליך לארץ--הרי זה גזל גמור, שהרי הגיעו ליד הזוכה בהן.

ו,יז  [יד] הדבורים אינן ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים, ואף על פי כן יש בהן קניין מדבריהם; והגוזל נחיל דבורים, או שמנעו מבעליו אם בא לרשותו--הרי זה גזל מדבריהם.

ו,יח  לפיכך מי שיצא נחיל של דבורים מרשותו, ושכן ברשות חברו--יש לבעל הנחיל להלך בתוך שדה חברו, עד שייטול את נחילו.  ואם הזיק, משלם מה שהזיק; אבל לא יקוץ את הסוכה, על מנת ליתן דמים.

ו,יט  [טו] נאמנת אישה או קטן לומר, מכאן יצא נחיל זה:  והוא, שיהיו משיחין לפי תומן, ויהיו הבעלים מרדפין אחר הנחיל, ושואלים היכן חנה:  אף על פי שאין אישה או קטן בני עדות, הואיל וקניין דבורים מדבריהם, האמינו אותם בו.

ו,כ  [טז] כל מי שיש בידו גזל של דבריהם, אינו יוצא מידו בדיינין.  וכן אם כפר בו ונשבע, אינו מוסיף חומש כמו שמוסיף על הגזל הגמור.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ז

ז,א  כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי, וכפר בו ונשבע על שקר--הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו, והוספת חומש; וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזילות.

ז,ב  אחד הגוזל, או העושק, או הגונב, או שהלווהו, או שהפקיד אצלו, או מצא אבידה וכיחש בה, או שהייתה ביניהן שותפות ונשאר לו אצלו ממון, או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו.  כללו של דבר:  כל שאילו הודה חייב לשלם בדין, וכפר ונשבע--משלם קרן וחומש, שנאמר "וכיחש בעמיתו בפיקדון . . ." (ויקרא ה,כא).

ז,ג  במה דברים אמורים, בשהיה חייב לשלם מחמת עצמו; אבל אם היה חייב לשלם מחמת אביו, אינו משלם חומש.  כיצד:  כגון שגזל אביו או גנב או שהיה חייב לאחרים, והבן יודע, וכפר הבן ונשבע, ואחר כך הודה--משלם הקרן בלבד:  שנאמר "אשר גזל" (ויקרא ה,כג)--על גזלו הוא מוסיף חומש, ואינו מוסיף חומש על גזל אביו.

ז,ד  במה דברים אמורים, בשאין הגזילה קיימת; אבל אם גזל אביו ומת, והרי הגזילה קיימת, וכפר היורש ונשבע, ואחר כך הודה--משלם קרן וחומש.

ז,ה  גזל האב ונשבע והודה, ואחר כך מת--הרי היורש משלם קרן וחומש; [ו] גזל ונשבע ומת, והודה היורש--משלם הקרן בלבד.  ובין כך ובין כך, היורש פטור מן האשם.

ז,ו  [ז] הנשבע לגוי--משלם את הקרן, ואינו חייב בחומש:  שנאמר "וכיחש בעמיתו" (ויקרא ה,כא).  וכן הגוזל פחות משווה פרוטה, וכפר ונשבע--אינו חייב בחומש, שאין פחות משווה פרוטה ממון.

ז,ז  כמה הוא החומש, אחד מארבעה בקרן:  שאם גזל שווה ארבעה ונשבע, משלם חמישה; ואם הייתה הגזילה קיימת, מחזיר אותה ונותן דמי רביע שלה.

ז,ח  אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש, עד שיודה מעצמו; אבל אם באו עדים, והוא עומד בכפירתו--משלם הקרן בלבד על פי עדים, ואינו משלם את החומש:  שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים, ואינו מביא אותן אלא על פי עצמו.

ז,ט  הגוזל את חברו--אף על פי שכפר בו, הואיל ולא נשבע, אם חזר והודה, אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו:  אלא יהי ביד הגזלן, עד שיבואו הבעלים וייטלו שלהן.

ז,י  אבל אם נשבע על שווה פרוטה ומעלה--חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם, אפילו הם באיי הים, מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע, ואינן באין עוד לתובעו.

ז,יא  [י] אפילו החזיר הגזילה כולה חוץ משווה פרוטה, חייב להוליכה אחר הנגזל; ולא ייתן לא לבנו של נגזל, ולא לשלוחו, אלא אם כן עשה הנגזל השליח בעדים.  ואם הביא את הגזילה ואת החומש לבית דין שבעירו--הרי זה מביא אשמו, ומתכפר לו; ובית דין מיטפלין בה, עד שתגיע לבעלה.  וכן נותן הוא לשלוח בית דין.  וכל הנותן הגזל וכיוצא בו לבית דין, יצא.

ז,יב  [יא] נתן לו את הקרן, ולא נתן לו את החומש, או שמחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש, או שמחל לו על זה ועל זה, חוץ מפחות משווה פרוטה בקרן--אינו צריך להוליך אחריו, אלא יבוא הנגזל וייטול את השאר.  ואף על פי שהגזילה עצמה קיימת, אין חוששין שמא תתייקר ונמצא הנשאר שווה פרוטה.

ז,יג  אבל אם נתן לו את החומש, ולא נתן לו את הקרן, או שמחל לו על החומש, ולא מחל לו על הקרן, או שמחל לו על זה ועל זה, חוץ משווה פרוטה בקרן--חייב להוליכו אחריו, או ייתן לבית דין שבעירו כמו שביארנו.

ז,יד  [יב] המחזיר את הקרן לבעלים, וכפר פעם שנייה בחומש ונשבע עליו--נעשה החומש כקרן לכל דבר, ומשלם עליו חומש אחר:  שנאמר "וחמישיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה,כד)--מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש, עד שיתמעט החומש שיכפור בו ויישבע עליו משווה פרוטה.

ז,טו  [יג] מי שהיה אצלו פיקדון, וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה שהוא אצלו, וחזר וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה שהוא אצלו--משלם חומש לכל שבועה ושבועה עם הקרן האחד:  שנאמר "וחמישיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה,כד), מלמד שהוא משלם כמה חומשין על קרן אחד.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ח

ח,א  הגוזל את חברו, ומת הנגזל--יחזיר הגזילה ליורשים; ואם אבדה או נשתנת, נותן להם דמיה.  ואם נשבע לו, ואחר כך מת--נותן הקרן והחומש ליורשין.

ח,ב  הגוזל את אביו ונשבע לו, ומת האב--אם אין הגזילה קיימת או נשתנת, עושה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש; ואם הגזילה קיימת, חייב להוציא הגזילה עצמה מתחת ידו.  לפיכך נותן את הגזילה ואת החומש לאחיו, ועושה עימהן חשבון.

ח,ג  אם אין לו אחין, שנמצא זה הגזלן לבדו הוא היורש--מוציא הגזילה מתחת ידו לבניו; ואם אין בנים לזה הבן הגזלן--נותנה לבעל חובו, או בהלוואתו, או לצדקה.  הואיל ויצאת הגזילה עצמה מתחת ידו--נפטר, אף על פי שנתנה מתנה או פרעה בחובו:  והוא, שיודיעם ויאמר זה גזל אבא.

ח,ד  וכן הגוזל את הגר ונשבע לו, וחזר והודה לו, וזקף עליו הכול מלווה, ואחר כך מת הגר--אף על פי שזכה בגזילה, חייב להוציאה מתחת ידו.  [ה] במה דברים אמורים, בשהודה בינתיים.  אבל אם גזל את הגר שאין לו יורשים, ונשבע לו, ומת הגר--הרי זה חייב לשלם הקרן והחומש לכוהנים של אותו משמר, ומביא אשמו; ואחר כך יתכפר לו.

ח,ה  [ו] מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "ואם אין לאיש גואל" (במדבר ה,ח)--בגר שמת ואין לו יורשים, הכתוב מדבר.  ואשם זה האמור כאן, הוא הגזל או דמי הגזילה.

ח,ו  לפיכך המחזיר גזל הגר בלילה, לא יצא, שהרי אשם קראו הכתוב, ואין מקריבין בלילה.  ואין הכוהנים חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר, כדרך שאין חולקין בשר אשם זה כנגד בשר אשם אחר.

ח,ז  כל גזל הגר שאין בו שווה פרוטה לכל כוהן וכוהן מאנשי משמר, לא יצא המחזירו ידי השבה--שנאמר "המושב לה', לכוהן" (במדבר ה,ח), עד שתהיה השבה לכל כוהן.

ח,ח  ולמה נאמר בגזל הגר "איש" (במדבר ה,ח)--שהאיש אתה צריך לחקור ולחזר עליו, אם יש לו יורשים או אם אין לו; אבל אם היה הגר קטן--אי אתה צריך לחזר עליו, אלא חזקתו שאין לו יורשים.

ח,ט  [ח] הכוהנים בגזל הגר, כמקבלי מתנות הן.  לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשים, ועבר עליו הפסח--חייב ליתן לכוהנים את דמיו, כשעת הגזילה:  שאם ייתננו להן עכשיו, אינה מתנה--שהרי הוא אסור בהניה.  ואילו היה הגר קיים, היה אומר לו הרי שלך לפניך כמו שביארנו.

ח,י  [ט] כוהן שגזל גר שאין לו יורשים, ונשבע לו, ומת הגר--לא זכה זה בגזילה שתחת ידו, אלא יוציא מתחת ידו לכל אחיו הכוהנים בני המשמרה.

ח,יא  [י] הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת הגר, והפריש אשמו וגזילתו להעלותן לכוהנים, ומת הגזלן קודם כפרה--הרי בני הגזלן יורשים את כסף הגזילה או הגזילה עצמה; והאשם ירעה עד שייפול בו מום, כמו שביארנו במקומו.

ח,יב  [יא] נתן הגזלן את הכסף לאנשי משמר, ומת קודם כפרה--אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכוהנים, שנאמר "איש אשר ייתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה,י); ואפילו היה הגזלן קטן, שאין מתנתו מתנה--אין יורשיו מוציאין מיד הכוהנים.

ח,יג  [יב] נתן את הכסף לאחת מן המשמרות, ואת האשם למשמרה זו שהיא שבתה--יחזור הכסף אצל האשם, לאנשי המשמרה הקבועה:  שהמשמרה שלקחה כסף בלא שבתה לא זכת, ומוציאין מידה.

ח,יד  [יג] אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים, או לכוהנים אם היה גזל גר שאין לו יורשים.  נתן את הקרן, והקריב אשמו--נתכפר לו, ואין החומש מעכב הכפרה; וחייב ליתן את החומש אחר כפרה.

ח,טו  [יד] העבדים והשטרות והקרקעות, אין בהן תוספת חומש:  שנאמר "וכיחש בעמיתו בפיקדון" (ויקרא ה,כא), כל האמור בעניין מיטלטלין הוא וגופן ממון--יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן ממון.  וכן אם היו גזל גר שאין לו יורשין, אינן חוזרים לכוהנים.

ח,טז  וכן הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם, אלא ברשות בעליה קיימת; ואפילו נמכרה לאלף, זה אחר זה ונתייאשו הבעלים--הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים.  וכל מי שיצאה מתחת ידו חוזר על זה שמכרה לו, וחוזר המוכר השני על המוכר הראשון, עד שיחזור הלוקח מן הגזלן על הגזלן, וייטול ממנו כמו שיתבאר.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק ט

ט,א  הגוזל קרקע מחברו והפסידה, כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, או שקצץ את האילנות, ושיחת המעיינות, והרס הבניין--חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזילה, או ישלם דמי מה שהפסיד.

ט,ב  אבל אם נשחתה מאליה, כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמיים--אומר לו הרי שלך לפניך:  שהקרקע בחזקת בעליה קיימת; ואין אחריות הפסדה עליו, אלא אם כן הפסיד בידו--מה שאין הדין כן במיטלטלין או בעבדים, כמו שביארנו.

ט,ג  [ב] גזל שדה, ונגזלה ממנו, ונטלוה מציקים בכוח המלך--אם מכת מדינה היא, כגון שלקח המלך שדות או בתים של כל אנשי המדינה--אומר לו הרי שלך לפניך; ואם מחמת הגזלן נלקחה, חייב להעמיד לו שדה אחרת.

ט,ד  [ג] אנס המלך את הגזלן, ואמר לו הראה לנו כל מה שיש לך, והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו, ונטלה המלך--חייב להעמיד לו שדה אחרת כמותה, או נותן דמיה.

ט,ה  [ד] גזל שדה, והפסידה בידו--כשבעל השדה גובה את דמי מה שהפסיד הגזלן, גובה אותן מנכסים בני חורין:  מפני שהוא כמלווה על פה; ואם עמד הגזלן בדין, ונתחייב לשלם, ואחר כך מכר--גובה מנכסים משועבדין.

ט,ו  [ה] גזל שדה, ואכל פירותיה--משלם כל הפירות שאכל מנכסים בני חורין.  גזל, והשביח--שמין לו, וידו על התחתונה:  אם השבח יתר על ההוצאה, נוטל ההוצאה בלבד מן הנגזל; ואם ההוצאה יתרה על השבח, אין לו מן ההוצאה אלא שיעור השבח.

ט,ז  [ו] גזל שדה ומכרה, והשביחה הלוקח--אם השבח יתר על ההוצאה--נוטל ההוצאה מבעל השדה, ונוטל הקרן עם שאר השבח מן הגזלן:  [ז] הקרן מנכסים משועבדים, ושאר השבח מבני חורין.  ואם הכיר בה שהיא גזולה כשלקחה--אינו נוטל מן הגזלן אלא הקרן בלבד, ומפסיד שאר השבח היתר על ההוצאה.

ט,ח  הייתה ההוצאה יתרה על השבח--בין שהכיר בה שהיא גזולה, בין שלא הכיר בה--אין לו מן ההוצאה אלא שיעור השבח:  נוטלו מבעל השדה; ונוטל הקרן מן הגזלן, מנכסים משועבדין.

ט,ט  [ח] הגוזל שדה ומכרה, ואכל הלוקח פירותיה--מחשבין עליו כל הפירות שאכל, ומשלם לבעל השדה; וחוזר וגובה אותן מן הגזלן, מנכסים בני חורין.  ואם הכיר בה שהיא גזולה--אין לו פירות, ואינו גובה מן הגזלן אלא הקרן בלבד.

ט,י  [ט] המוכר שדה שאינה שלו--אין ממכרו ממכר, ולא קנה לוקח כלום כמו שביארנו.  חזר הגזלן אחר שמכרה, ולקחה מבעליה--נתקיימה ביד הלוקח מן הגזלן.  ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהייתה גזולה בידו--כיון שחזר ולקחה, נתקיימה ביד זה שקיבל המתנה:  שמפני זה טרח הגזלן, עד שקניה כדי לעמוד בנאמנותו.

ט,יא  [י] לפיכך אם תבע הלוקח את הגזלן מפני שמכר לו שדה שאינה שלו, ונתחייב לשלם, והתחילו בית דין להכריז על נכסי הגזלן כדי להגבות מהן ללוקח, ואחר שהתחילו ההכרזות לקחה הגזלן מן הבעלים--לא נתקיימה ביד הלוקח:  שמאחר שהכריזו על נכסיו, נתגלה שאינו נאמן, ולא לקחה מן הבעלים, כדי להעמידה ביד הלוקח.

ט,יב  [יא] לקחה הגזלן מן הבעלים, אחר שמכרה כשהיא גזולה, וחזר ומכרה לאחר, או נתנה במתנה, או הורישה--הרי גילה דעתו שאינו רוצה להעמידה ביד זה שלקחה ממנו כשהייתה גזולה.

ט,יג  וכן אם נפלה לגזלן בירושה, לא נתקיימה ביד הלוקח.

ט,יד  [יב] גבה אותה הגזלן בחובו--אם יש לנגזל קרקע אחרת, ואמר לו הגזלן זו אני גובה בחובי--הרי זה נתכוון להעמידה ביד הלוקח; ואם אין לנגזל קרקע אלא זו, לגבות חובו הוא שנתכוון.

ט,טו  [יג] נתנוה הבעלים לגזלן מתנה, קנה אותה הלוקח:  שאילו לא טרח לבעלים, לא היו נותנים לו מתנה, ומפני זה טרח, כדי שיזכה בה בדין ויעמוד בנאמנותו ותתקיים ביד הלוקח.

ט,טז  [יד] הגוזל שדה, ואחר שגזלה והוחזק גזלן עליה חזר ולקחה מבעלים הראשונים, וטען הנגזל ואמר אנוס הייתי בשעה שמכרתי לו, ושלא לדעתי מכרתי מחמת גזלנותו--לא זכה הגזלן, אף על פי שיש לו עדים שלקחה בפניהם; ותחזור השדה לבעליה, ומחזירין לגזלן הדמים שנתן.

ט,יז  [טו] במה דברים אמורים, בשהעידו העדים שמנה בפניהם את המעות.  אבל אם העידו שבעל הקרקע מכר לגזלן, והודה לו בפניהם שנתן לו דמים כך וכך, והנגזל טוען שלא נתן לו כלום, ומחמת יראה הודה לו--אין לגזלן כלום, אלא מוציאין ממנו השדה בלא דמים, מפני שלא הודה לו אלא מן הפחד כשטען, הואיל והוחזק גזלן עליה.

ט,יח  [טז] אין בעל השדה צריך לעשות מודעה על מכר זה:  הואיל והוחזק זה גזלן על שדה זו ואין ראיתו בה ראיה, אינו צריך למסור מודעה.  ואין דין גזלן, כדין האונס חברו ותלה אותו עד שימכור לו:  שזה האונס אינו רוצה לגזול, ולא גזלו עדיין כלום; לפיכך אם לא מסר המוכר האנוס מודעה, ממכרו קיים.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק י

י,א  גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל, וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב על בעל השדה, או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראלי, או מחמת שהפסיד ממונו, ואחר שתקף על השדה מכרה לישראל אחר--אין הבעלים יכולין להוציא מיד הלוקח.

י,ב  במה דברים אמורים, בשהודו הבעלים שאמת טען הגוי המוכר, או יעידו עדי ישראל שאמת טען הגוי.  וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיכול לכוף את הגוי שמכר לדין, ולא תבעו הבעלים את הגוי--אינן יכולין להוציא מיד הלוקח מן הגוי, אף על פי שאינן מודין לגוי ואף על פי שאין שם עדים שאמת טען הגוי:  שהרי הלוקח אומר לבעלים, אם גזלן הוא הגוי, למה לא תבעתם אותו בדיניהם.

י,ג  הגויים המציקים לישראל ומבקשים להרוג אותו עד שיפדה עצמו מיד הגוי בשדהו או בביתו, וייתננה למציק ואחר כך יניחנו:  כשירצה המציק למכור אותה הקרקע--אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק, הן קודמין לכל אדם.  ואם אין ביד הבעלים ליקח, או ששהת הקרקע ביד המציק שנים עשר חודש--כל הקודם ולקח מן המציק, זכה:  ובלבד שייתן לבעלים הראשונים רביע הקרקע, או שליש המעות, מפני שזה המציק מוכר בזול; הואיל וקרקע שאינה שלו הוא מוכר--הרי זה מוכר בפחות רביע או קרוב לו, וזה הרביע של בעלים, שהרי מחמת שהיא שלהן מוכר בזול.

י,ד  לפיכך הלוקח מן המציק בשלושים--נותן לבעלים עשרה, או נותן להם רביע הקרקע, ואחר כך יקנה הכול.  ואם לא נתן, הרי רביע הקרקע כגזל בידו.

י,ה  [ד] היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות, ונטעה--אם הייתה שדה העשויה ליטע--אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה, ונוטל מבעל השדה; ואם אינה עשויה ליטע--שמין לו, וידו על התחתונה.

י,ו  [ה] אמר לו בעל השדה, עקור אילנך ולך--שומעין לו.  אמר הנוטע הריני עוקר אילני--אין שומעין לו, מפני שמכחיש את הקרקע.

י,ז  [ו] החצרות--הרי הן ראויות לבניין, ולהוסיף בהן בתים ועלייות; לפיכך הורו הגאונים, שהבונה בחצר חברו שלא מדעתו--הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע, ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבניין זה לבנותו:  והוא, שיבנה בניין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום.

י,ח  [ז] היורד לשדה חברו ברשות--אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע--שמין לו, וידו על העליונה:  שאם הייתה ההוצאה יתרה על השבח, נוטל ההוצאה; ואם השבח יתר על ההוצאה, נוטל השבח.  ובעל בנכסי אשתו, והשותף בשדה שיש לו חלק בה--כיורד ברשות הן, ושמין להם וידם על העליונה.

י,ט  [ח] היורד לשדה חברו שלא ברשות, ונטע או בנה, ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבניין או ששמר הנטיעות, וכיוצא באלו הדברים שמראין שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר--שמין לו, וידו על העליונה.

י,י  [ט] היורד לתוך חורבתו של חברו, ובנאה שלא ברשות--שמין לו, וידו על התחתונה.  ואם אמר בעל הבניין, עציי ואבניי אני נוטל--בבית, שומעין לו; בשדה, אין שומעין לו, מפני שמכחיש את הקרקע.  אמר לו בעל הקרקע, טול מה שבנית--שומעין לו.

י,יא  [י] כל מי ששמין לו--בין שהייתה ידו על העליונה, בין שהייתה ידו על התחתונה--אינו נוטל כלום, עד שיישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא.  ואם אמר יבואו הדיינים, ויעשו שומת ההוצאה, והרי היא גלויה לעיניהם, וישערו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנין בפחות שבשערים--שומעין לו, ונוטל בלא שבועה.  וכן זה שנוטל השבח בלבד, והייתה ידו על העליונה--אינו צריך שבועה.

י,יב  [יא] כל ששמין לו ונוטל, שטען בעל השדה ואמר נתתי, והיורד לשדה אומר לא נטלתי--היורד נאמן, ונשבע שלא נתן לו כלום ונוטל:  שהרי אומרין לבעל השדה, עדיין לא שמו לך ולא ידעת כמה אתה חייב ליתן, היאך נתת.

י,יג  אבל אם שמו לו ואמרו לבעל השדה תן לו, ואמר נתתי, אף על פי שעדיין לא נשבע היורד--הרי בעל השדה נאמן, ויישבע שבועת היסת שנתן וייפטר:  שהקרקע בחזקת בעליה.

י,יד  [יב] בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו, ואחר כך גירשה--אם היה הבעל עצמו אריס--נסתלק בעל, נסתלקו אריסין:  שלא ירדו לה אלא על דעת הבעל; ושמין להם, וידם על התחתונה.  ואם אין הבעל אריס--על דעת הקרקע ירדו, ושמין להם כעריס.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק יא

יא,א  השב אבידה לישראל--מצות עשה, שנאמר "השב תשיבם, לאחיך" (דברים כב,א).  והרואה אבידת ישראל, ונתעלם ממנה והניחה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תראה את שור אחיך . . ." (שם); וביטל מצות עשה.  ואם השיבה, קיים מצות עשה.

יא,ב  לקח את האבידה, ולא השיבה--ביטל מצות עשה, ועבר על שני לאוין:  על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג), ועל "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).

יא,ג  אפילו היה בעל האבידה רשע, ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו--מצוה להשיב אבידתו.  אבל אוכל נבילה להכעיס, הרי הוא מין; והמינין מישראל, והאפיקורוסים, ועובדי עבודה זרה, ומחללי שבת בפרהסיה--אסור להחזיר להן אבידה, כגוי.

יא,ד  [ג] אבידת הגוי--מותרת, שנאמר "אבידת אחיך" (דברים כב,ג).  והמחזירה--הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם.  ואם החזירה לקדש את השם, כדי שיפארו את ישראל ויידעו שהם בעלי אמונה--הרי זה משובח.  ובמקום שיש חילול השם--אבידתו אסורה, וחייב להחזירה.  ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל, מפני דרכי שלום.

יא,ה  [ד] טעות הגוי, כאבידתו ומותרת:  והוא, שטעה מעצמו; אבל להטעותו, אסור.  [ה] כיצד:  כגון שעשה הגוי חשבון וטעה.  וצריך שיאמר לו ישראל, ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר אני נותן לך.  כגון זה מותר--שמא יתכוון הגוי לבודקו, ונמצא שם שמיים מתחלל.

יא,ו  עיר שישראל וגויים דרין בה, ומחצה גויים ומחצה ישראל, ומצא בה אבידה--נוטל ומכריז; ואם בא ישראל ונתן סימניה, חייב להחזיר.

יא,ז  היה רוב העיר גויים--אם מצא במקום מן העיר שרוב המצויים שם ישראל, חייב להכריז.  אבל אם מצא בסרטיה ופלטיה גדולים בבתי כנסייות ובבתי מדרשות שהגויים מצויין שם תמיד, ובכל מקום שהרבים מצויין שם--הרי המציאה שלו:  ואפילו בא ישראל ונתן סימניה--שהרי נתייאש ממנה כשנפלה, מפני שהוא אומר גוי מצאה.

יא,ח  אף על פי שהיא שלו--הרוצה לילך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה לישראל, כשייתן את סימניה.

יא,ט  [ח] מצא בעיר זו שרובה גויים חבית של יין--יינה אסור בהניה, וקנקנה מותר משום אבידה; ואם בא ישראל ונתן סימניה, מותרת בשתייה לזה שמצאה.

יא,י  [ט] עוף שחטף בשר והשליכו בחצר אחרת--אף על פי שרוב העיר ישראל--הרי זה מותר משום אבידה, שהרי נתייאשו הבעלים ממנו.

יא,יא  [י] המוצא אבידה בזוטו של ים, ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק--אף על פי שיש בה סימן, הרי זו של מוצאה:  שנאמר "אשר תאבד ממנו, ומצאתה" (דברים כב,ג), מי שאבודה ממנו ומצואה אצל כל אדם; יצאת זו שאבודה ממנו ומכל אדם, שזה ודאי נתייאש ממנה.

יא,יב  [יא] המאבד ממונו לדעת, אין נזקקין לו.  כיצד:  הניח פרתו ברפת שאין לה פתח ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, וכל כיוצא בזה--הרי זה איבד ממונו לדעתו.  ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר--שנאמר "אשר תאבד" (דברים כב,ג), פרט למאבד לדעתו.

יא,יג  [יב] אבידה שאין בה שווה פרוטה--אינו חייב להיטפל בה, ולא להחזירה.  [יג] מצא שק או קופה--אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב להיטפל בהן; ואומד את דעתו:  אילו היו שלו--אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו, אפילו היו שלו--כך בשל חברו, אינו חייב להחזיר.

יא,יד  היה דרכו להחזיר כלים כאלו בשדה, ואין דרכו להחזירן בעיר, ומצאן בעיר--אינו חייב להחזיר; מצאן בשדה--חייב להחזירן, עד שיגיעו לרשות הבעלים, ואף על פי שהרי נכנס בהן לעיר, ואין דרכו בכך.  [יד] וכן אם מצא בהמה והכישה--נתחייב להיטפל בה ולהחזירה, אף על פי שאינה לפי כבודו:  שהרי התחיל במצוה.

יא,טו  החזירה וברחה, אפילו מאה פעמים--חייב להחזיר:  שנאמר "השב תשיבם" (דברים כב,א)--"השב", אפילו מאה פעמים משמעו.  לעולם הוא חייב להיטפל בה, עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר; אבל אם החזירה למקום שאין משתמר, כגון גינה וחורבה, ואבדה משם--חייב באחריותה.

יא,טז  [טו] החזיר את האבידה בשחרית למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם בשחרית--אינו חייב להיטפל בה, שהרי הבעלים רואין אותה, אף על פי שהוא מקום שאינו משתמר.  במה דברים אמורים, בדבר שאין בו רוח חיים; אבל בבעלי חיים--לעולם חייב להיטפל בה עד שיכניסנה לרשות הבעלים המשתמרת, ואינו צריך דעת בעלים.

יא,יז  [טז] ראה בהמה שברחה מן הדיר, והחזירה למקומה--הרי קיים המצוה, ואינו צריך דעת הבעלים.

יא,יח  [יז] ההולך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין--מחזיר את האבידה בכל מקום, ואף על פי שאינה לפי כבודו.

יא,יט  [יח] כוהן שראה האבידה בבית הקברות--אינו מיטמא להחזירה, שבעת שמקיים מצות עשה של השב אבידה, מבטל עשה של "קדושים יהיו" (ויקרא כא,ו), ועובר על לא תעשה של "לא ייטמא, בעל בעמיו" (ויקרא כא,ד); ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

יא,כ  [יט] ראה את האבידה, ואמר לו אביו אל תחזירנה--יחזיר, ולא יקבל ממנו:  שאם קיבל מאביו, נמצא בעת שמקיים מצות עשה של "כבד את אביך" (שמות כ,יא; דברים ה,טו), ביטל עשה של "השב תשיבם" (דברים כב,א), ועבר על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג).

יא,כא  [כ] הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חברו, או להשחית שדהו--חייב לגדור בפניהם ולמונעם:  שנאמר "לכל אבידת אחיך" (דברים כב,ג), לרבות אבידת קרקעו.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק יב

יב,א  מי שאבדה לו אבידה, ופגע באבידתו ואבידת חברו--אם יכול להחזיר שתיהן, חייב להחזיר.  ואם אינו יכול להחזיר אלא אחת מהן--אבידתו קודמת, ואפילו לאבידת אביו או רבו:  שלו קודם לכל אדם.

יב,ב  פגע באבידת רבו עם אבידת אביו--אם היה אביו שקול כנגד רבו, של אביו קודמת; ואם לאו, של רבו קודמת:  והוא שיהיה רבו מובהק, שרוב חכמתו של תורה ממנו.

יב,ג  הניח אבידתו, והחזיר אבידת חברו--אין לו אלא שכרו הראוי לו.  כיצד:  שטף נהר חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו מאתיים--הניח את שלו, והציל את של חברו--אין לו אלא שכרו הראוי לו.  ואם אמר לו אציל את שלך, ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה בפני בית דין--חייב ליתן לו דמי שלו.  ואף על פי שעלה חמור שלו מאליו, הואיל ולא נתעסק בו, זכה במה שהתנה עימו.  [ד] ירד להציל, ולא הציל--אין לו אלא שכרו הראוי לו.

יב,ד  וכן אם היה עוסק במלאכה, ובטל ממלאכתו ששווה דינר, והחזיר אבידה ששווה מאה דינרין--לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי, אלא נותן לו שכרו כפועל בטיל שיבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה.  ואם התנה עם הבעלים, או בפני בית דין שייטול מה שהפסיד, והרשוהו--הרי זה נוטל.  ואם אין שם בית דין ולא בעלים, שלו קודם.

יב,ה  וכן שניים שהיו באים בדרך, זה בחבית של יין וזה בכד של דבש, ונסדקה הכד של דבש, וקודם שיישפך הדבש לארץ, שפך זה את יינו והציל את הדבש לתוך החבית--אין לו אלא שכרו הראוי לו; ואם אמר אציל את שלך, ואתה נותן לי דמי שלי, או שהתנה בפני בית דין--הרי זה חייב ליתן לו.  ואם נשפך הדבש לארץ, הרי זה הפקר; וכל המציל, לעצמו מציל.

יב,ו  היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים, ונסדקה כד הדבש, ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקניי עד שתיתן לי חצייו או שלישו או כך וכך דינרין, וקיבל עליו בעל הדבש ואמר לו הין--הרי זה ציחק בו, ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו:  שהרי לא הפסידו כלום.

יב,ז  וכן מי שברח מבית האסורים, והייתה מעבורת לפניו, ואמר לו העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו--אין לו אלא שכרו הראוי לו.  ואם היה צייד, ואמר לו בטל מצודתך והעבירני--נותן לו מה שהתנה עימו.  וכן כל כיוצא בזה.

יב,ח  שיירה שהייתה מהלכת במדבר, ועמד עליה גיס וטרפה--אם אינן יכולין להציל מידם, ועמד אחד מהן והציל--הציל לעצמו; ואם יכולין הן להציל מידם, וקדם אחד מהן והציל--אף על פי שאמר לעצמי אני מציל, הציל לאמצע.

יב,ט  היו יכולין להציל על ידי הדוחק--כל המציל, מציל לאמצע, אלא אם כן אמר לעצמי אני מציל, הרי זה מציל לעצמו:  שכיון ששמעוהו אומר לעצמי אני מציל, היה להן לדחוק עצמן ולהציל; וכיון שישבו ולא הצילו, הרי נתייאשו מן הכול.

יב,י  היו שני שותפין, והציל אחד מהן--הציל לאמצע; ואם אמר לעצמי אני מציל--הרי זה חלק מחברו, והציל לעצמו.  וכן השוכר את הפועל להציל--כל שיציל, הרי הוא למשכיר; ואם אמר לעצמי אני מציל, הרי חזר מן השכירות, וכל שיציל אחר שאמר כן, הרי הוא שלו.

יב,יא  שיירה שחנתה במדבר, ועמד עליה גיס לטורפה, ופסקו עם הגיס ממון, ונתנו לו--מחשבין לפי ממונם, ואין מחשבין לפי נפשות.  ואם שכרו תייר לפניהם להודיעם הדרך, מחשבין שכרו לפי ממון ולפי נפשות.  ולא ישנו ממנהג החמרים.

יב,יב  רשאין החמרים להתנות ביניהן, כל מי שתאבד ממנו חמור מבני השיירה, מעמידין לו חמור אחרת; ואם פשע בה ואבדה, אין חייבין להעמיד לו.

יב,יג  אבדה חמורו, ואמר תנו לי דמיה ואיני רוצה ליקח חמור, והריני שומר עימכם--אין שומעין לו, אלא מעמידין לו חמור אחרת כדי שיזרז עצמו וישמור בהמתו.  ואפילו הייתה לו בהמה אחרת בשיירה, אינו דומה שומר אחת לשומר שתיים.

יב,יד  ספינה שהייתה מהלכת בים, ועמד עליה נחשול לטובעה, והקלו ממשאה--מחשבין לפי משאוי, ואין מחשבין לפי ממון.  ואל ישנו ממנהג הספנים.

יב,טו  רשאין הספנים להתנות ביניהן, כל מי שתאבד לו ספינה, מעמידים לו ספינה אחרת; פשע בה ואבדה, או שפירש למקום שאין הספינות הולכות בו באותו הזמן--אין חייבין להעמיד לו.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק יג

יג,א  המוצא אבידה שהוא חייב להחזירה--חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר, מי שאבד לו מין פלוני, יבוא וייתן סימנין, וייטול.  אפילו הייתה שווה פרוטה בעת המציאה, והוזלה--חייב להכריז עליה.  ואבן גבוהה הייתה חוץ לירושלים, שעליה היו מכריזין.

יג,ב  כיצד מכריז:  אם מצא מעות, מכריז מי שאבד לו מטבע--וכן מכריז מי שאבד לו כסות, או בהמה, או שטרות--יבוא וייתן סימנים, וייטול.  ואינו חושש מפני שהודיע מין האבידה, לפי שאינו מחזירה עד שייתן סימנים מובהקין.

יג,ג  בא בעל האבידה, ונתן סימנים שאינן מובהקין--אין מחזירין לו:  עד שיאמר סימנים מובהקין.  והרמאי--אף על פי שאמר סימנים מובהקין--אין מחזירין לו, עד שיביא עדים שהיא שלו.  אמרו חכמים "והיה עימך עד דרוש אחיך" (דברים כב,ב)--עד שתחקור אחר אחיך, אם רמאי הוא אם לאו.

יג,ד  בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה, ובא ונתן סימניה--מחזירין אותה לו, אלא אם כן הוחזק רמאי.  משרבו הרמאין, התקינו בית דין שיהו אומרין לו, הבא עדים שאין אתה רמאי, וטול.

יג,ה  הסימנים המובהקין--סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום, דין תורה.  והמידה או המשקל או המניין או מקום האבידה, סימנין מובהקין הן.

יג,ו  באו שניים, זה נתן סימני האבידה, וזה נתן סימניה כמו שנתן האחר--לא ייתן לא לזה ולא לזה; אלא תהיה מונחת עד שיודה האחד לחברו, או יעשו פשרה ביניהן.

יג,ז  נתן האחד את הסימנים, והשני הביא עדים--ייתן לבעל העדים; זה נתן סימנים, וזה נתן סימנים ועד אחד--הרי העד האחד כמי שאינו, ויניח.

יג,ח  [ז] מצא שמלה וכיוצא בה, וזה הביא עדי אריגה שארגו אותה לו, וזה הביא עדים שנפלה ממנו--ייתן לעדי נפילה.  זה נתן מידת אורכה, וזה נתן מידת רוחבה--ייתן למי שנתן מידת אורכה:  שאפשר שישער הרמאי מידת רוחבה, כשהיה בעליה מתכסה בה.  זה נתן מידת אורכה ורוחבה, וזה כיוון משקלותיה--ייתן למי שכיוון משקלה.

יג,ט  זה נתן מידת אורכה ורוחבה, וזה נתן מידת האמריות שבה--ייתן למי שנתן מידת אורכה ורוחבה.

יג,י  [ח] בראשונה, כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה שלושה רגלים:  רגל ראשון אומר ראשון, שני אומר שני, שלישי מכריז סתם--כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי.  ואחר רגל האחרון בשבעת ימים מכריז פעם רביעית, כדי שילך השומע לביתו בשלושה ימים וימשש את כליו, ויחזור בשלושת הימים, וימצא זה המכריז מכריז בשביעי.

יג,יא  [ט] משחרב בית המקדש, התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסייות ובבתי מדרשות; משרבו האנסין ואמרו המציאה של מלך היא, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודייו.

יג,יב  [י] הכריז או הודיע, ולא באו הבעלים--תהיה המציאה מונחת אצלו, עד שיבוא אלייהו.  וכל זמן שהאבידה אצלו--אם נגנבה או אבדה, חייב באחריותה; ואם נאנסה, פטור:  ששומר אבידה כשומר שכר הוא, מפני שהוא עוסק במצוה, ונפטר מכמה מצוות עשה, כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.

יג,יג  [יא] וצריך לבקר את האבידה, ולבודקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה--שנאמר "והשבותו לו" (דברים כב,ב), ראה היאך תשיבנו לו.  כיצד:  מצא כסות של צמר, מנערה אחת לשלושים יום; ולא ינערנה במקל, ולא בשני בני אדם.  ושוטחה על גבי מיטה לצורכה בלבד, אבל לא לצורכה ולצורכו.  נזדמנו לו אורחים--לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצורכה, שמא תיגנב.

יג,יד  [יב] מצא כלי עץ, משתמש בהן כדי שלא ירקבו.  כלי נחושת, משתמש בהן בחמין; אבל לא על ידי האור, מפני שמשחיקן.  כלי כסף, משתמש בהן בצונן; אבל לא בחמין, מפני שמשחירן.  מצא מגרפות וקורדומות, ישתמש בהן ברך; אבל לא בקשה, מפני שמפחיתן.  מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן, הרי זה לא ייגע בהן עד שיבוא אלייהו.  וכדרך שאמרו באבידה, כך אמרו בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים.

יג,טו  [יג] מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלושים יום; ואם אינו יודע לקרות, גוללן כל שלושים יום.  ולעולם לא ילמוד בהן לכתחילה.  ולא יקרא פרשה, וישנה; ולא יקרא פרשה, ויתרגם.  ולא יפתח בו יתר משלושה דפין.  ולא יהיו שניים קוראין בשני עניינות, שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר; אבל קוראין הן בעניין אחד.  ולא יקראו שלושה בכרך אחד, ואפילו בעניין אחד.  [יד] מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו:  שדבר מצוי הוא ביד הכול, ואין עשויין אלא למצותן בלבד.

יג,טז  [טו] מצא דבר שיש בו רוח חיים, שהרי צריך להאכילו--אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור--מיטפל בהן שנים עשר חודש מיום המציאה, ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן; ואם היה שכרן יתר, הרי היתר לבעלים.  וכן התרנגולין--מוכר ביציהן, ומאכילן כל שנים עשר חודש; מכאן ואילך, שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות, כדין כל השם בהמה מחברו.

יג,יז  [טז] מצא עגלים וסייחין של רעי, מיטפל בהן שלושה חודשים; ושל בריאה, שלושים יום.  אווזים ותרנגולין גדולים, מיטפל בהן שלושים יום.  מצא קטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מיטפל בהן שלושה ימים; מכאן ואילך, מוכרן בבית דין.  וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן, מוכרן בבית דין.

יג,יח  [יז] מה יעשה בדמים--יינתנו למוצא, ויש לו רשות להשתמש בהן; לפיכך אם נאנסו, כגון שטרפן גיס או טבעו בים--חייב לשלם, ואף על פי שלא נשתמש בהן:  שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן, הרי הן אצלו כשאלה.

יג,יט  [יח] במה דברים אמורים, בדמי האבידה הואיל וניטפל בה; אבל מעות אבידה, לא ישתמש בהן.  לפיכך אם אבדו באונס פטור, שהרי הוא שומר שכר כמו שביארנו.

יג,כ  [יט] כל אותן הימים שמיטפל באבידה קודם שימכרנה בבית דין--אם האכילן משלו, נוטל מן הבעלים; וייראה לי שהוא נוטל בלא שבועה, מפני תיקון העולם.

יג,כא  [כ] המוצא מציאה לא יישבע, מפני תיקון העולם:  שאם אתה אומר יישבע, יניח המציאה והולך כדי שלא יישבע.  אפילו מצא כיס, וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו, ואי אפשר שיימצא האחד אלא אם נמצא האחר הקשור עימו--הרי זה לא יישבע.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק יד

יד,א  השמלה בכלל "כל אבידת אחיך" (דברים כב,ג) הייתה, וכן השור והשה והחמור.  ולמה פרט הכתוב חמור, להחזירו בסימני מרדעת; אף על פי שהסימן בדבר הטפל לו, יחזיר.  ולמה פרט שור ושה--להחזיר אפילו גיזות השה, או גז זנב השור אף על פי שהוא דבר מועט.

יד,ב  ולמה פרט השמלה, ללמוד ממנה:  מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין, וחזקתה שיש לה תובעין, וחייב להחזיר; אף כל דבר שיש לו סימנים--הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין, וחייב להחזיר.  אבל דבר שאין לו תובעין, אלא נתייאשו ממנו הבעלים--הרי הוא של מוצאו, אף על פי שיש בו סימנים.

יד,ג  [ב] זה הכלל באבידה:  כל דבר שאין בו סימן--כיון שאבד וידעו בו הבעלים שאבד, הרי זה בחזקת שנתייאשו ממנו בעליו, כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד, שהרי אינן יכולים ליתן סימן להחזירו להן; ולפיכך הרי הוא לזה שמצאו.

יד,ד  [ג] וכל דבר שיש בו סימן, כגון שמלה ובהמה--הרי זה בחזקת שלא נתייאשו ממנו בעליו:  שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו, ויחזור להן.  לפיכך המוצא אותו חייב להכריז, אלא אם כן ידע שנתייאשו הבעלים:  כגון ששמע אותם אומרים ויי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אלו, שמראין שנתייאשו--הרי אותה האבידה של מוצאה.

יד,ה  [ד] וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גויים--הרי זה בחזקת שנתייאשו ממנו בעליו משעה שנפל; ולפיכך הרי הוא של מוצאו, אף על פי שלא שמע הבעלים שנתייאשו ממנו.

יד,ו  [ה] ייאוש שלא מדעת, אפילו בדבר שאין בו סימן--אינו ייאוש.  כיצד:  נפל ממנו דינר, ולא ידע בו שנפל--אף על פי שכשיידע בו שנפל, יתייאש--הרי זה אינו ייאוש עתה:  עד שיידעו הבעלים שנפל.  אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני, או שמא במגדל הוא מונח, או שמא טעיתי בחשבון, וכיוצא בדברים אלו--אין זה ייאוש.

יד,ז  [ו] הרואה חברו שנפל ממנו דינר על הארץ, ולא ידע בו, ונטל הדינר קודם ייאוש--עובר על עשה ועל שני לאוין, כמו שביארנו.  ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתייאש--זו מתנה היא, וכבר עבר על האיסורים.

יד,ח  [ז] נטל הדינר לפני ייאוש על מנת להחזירו, ולאחר ייאוש נתכוון לגזול אותו--עובר משום "השב תשיבם" (דברים כב,א).  המתין לו, ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל, שהרי נתייאשו כמו שביארנו, ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ--אינו עובר אלא משום "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג).  וכן כל כיוצא בזה.

יד,ט  [ח] ראה סלע או מטבע שנפל אפילו משלושה בני אדם, ואף על פי שאין בו שווה פרוטה לכל אחד ואחד--חייב להחזיר:  שמא שותפין הן, ומחל אחד מהן חלקו לחברו; ונמצאת אבידתו של זה שווה פרוטה.

יד,י  [ט] ראה חברו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר, ונתעלם ממנו--הרי זה כנופל לים או לנהר, והרי הוא של מוצאו:  שהרי נתייאש ממנו, מפני שאין בו סימן.  ואפילו ראה אותו הביא כברה לחפש אחריו, בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצאו מה שנפל לאחרים; כך הוא זה מחפש, לא מפני שלא נתייאש.

יד,יא  [י] המוצא סלע בשוק, מצאו חברו ואמר לו שלי היא וחדשה היא ושל מדינה פלונית היא ושל מלך פלוני היא, אפילו אמר שמי כתוב עליה--לא אמר כלום, ואינו חייב להחזיר:  שאין סימני המטבע סימן, מפני שחזקתו להוציאה; אומרין אנו שלו הייתה, והוציאה מידו ונפלה מיד אחר, והואיל ואין סימניה סימן שסומכין עליו, משעת נפילה נתייאש והרי היא של מוצאה.

יד,יב  [יא] המוצא דבר שאין בו סימן, בצד דבר שיש בו סימן--חייב להכריז.  בא בעל הסימן, ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו--זכה המוצא בדבר שאין בו סימן.

יד,יג  [יב] המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שווה--אם כלים חדשים הן, הרי הם שלו:  שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים, שאין לו סימן ואין הבעלים מכירים אותן--שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו, או של אחר.

יד,יד  ואם היו כלים ישנים שטבעתן העין, חייב להכריז:  שאם יבוא תלמיד חכמים ויאמר אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לי בו טביעות עין--חייב להראותו לו; אם הכירו ואמר שלי הוא, מחזירין לו.

יד,טו  [יג] במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל--אלא בדברי שלום, או במסכתא, או במיטה, או בבית שהוא מתארח בו.

יד,טז  כיצד:  היה עוסק במסכת נידה ואמר במקוות אני שונה, כדי שלא ישאלו אותו שאלות בעניין נידה, או שישן במיטה זו ואמר בזו אני ישן, שמא יימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח, כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחברו והוסיף וגרע, כדי לחבבן זה לזה--הרי זה מותר; אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו, אין מחזירין לו את האבידה בטביעות עין.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק טו

טו,א  כל המוצא אבידה--בין שיש בה סימן, בין שאין בה סימן--אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה:  שמא בעליה הניחוה שם, עד שיחזרו לה; ואם יבוא ליטול אותה, והיה דבר שאין בו סימן--הרי איבד ממון חברו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו.  ואם היה דבר שיש בו סימן--הרי זה הטריחן לרדוף אחריה, וליתן סימניה.  ולפיכך אסור לו שייגע בה, עד שימצא אותה דרך נפילה.

טו,ב  אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח--הרי זה לא ייגע בו; ואם עבר ונטלו, אסור לו להחזירו לשם.  ואם היה דבר שאין בו סימן--זכה בו, ואינו חייב להחזירו.  [ב] וכל דבר שיש בו סימן--בין דרך הנחה בין דרך נפילה, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים--חייב להכריז.

טו,ג  כיצד דרך הנחה:  כגון שמצא חמור או פרה רועים בדרך ביום, או שמצא כלי מכוסה באשפה--הרי זה לא ייגע בהן, שנאמר "נידחים" (דברים כב,א).  אבל אם מצא חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים, או כלי מגולה באשפה--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

טו,ד  [ג] ראה חמור או פרה רועים כדרכן בלילה, הרי זו אבידה.  בפנות היום ובנשף--אם ראה אותן שלושה ימים זה אחר זה--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

טו,ה  ראה פרה רצה בדרך--אם פניה כלפי העיר, אין זו אבידה; כלפי השדה, הרי זו אבידה.  [ד] מצאה רועה בין הכרמים--חייב להחזיר, משום אבידת הקרקע.  לפיכך אם היו הכרמים של גוי--אינה אבידה, ואינו חייב להחזיר; ואם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה, מפני שהפסידה הכרם--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

טו,ו  [ה] מצא פרה ברשות הרבים--אם עומדת חוץ לתחום, חייב להחזיר.  הייתה רועה בעשבים, או שהייתה ברפת שאינה משמרת ואינה מאבדת--לא ייגע בה, שאין זו אבידה.

טו,ז  מצא קורדום או טלית בצד הגדר, הרי זה לא ייגע בהן; מצאן בסרטיה--הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.  וכן כל כיוצא בזה.

טו,ח  [ו] מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן, ומדדין אחר הגדר, או אחר הגפה, או בשבילין שבשדות--הרי זה לא ייגע בהן, שמא בעליהן הניחום שם.  ואם נטלן, הרי אלו שלו; ואם היו קשורין קשר שהוא סימן, חייב להכריז.  וכן אם מצאן קבועים במקומן--חייב להכריז, שהמקום סימן.

טו,ט  [ז] מצא באשפה כלי מכוסה, הרי זה לא ייגע בו כמו שביארנו.  ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא, ונמלך עליה לפנותה--אף על פי שמצאו מכוסה, נוטל ומכריז.  וכן אם היו כלים קטנים, כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן--אפילו היו מכוסין באשפה הקבועה, נוטל ומכריז.

טו,י  [ח] מצא פירות מפוזרין--דרך הנחה, לא ייגע בהן; דרך נפילה, הרי הן שלו.  וכן אם מצא כריכות קטנות של שיבולים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה, וכיכרות של נחתום, ומחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן--הרי אלו שלו, מפני שאין בהן סימן.  ואם יש בהן סימן, נוטל ומכריז:  שסימן העשוי לידרס, הרי הוא סימן.

טו,יא  [ט] אבל אם מצא כיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן--חייב להכריז:  שכל אלו יש להם סימנין מובהקין.  ואם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן--הרי אלו שלו, ואף על פי שהם רשומין, שכל הכדין כך הן רשומות, ונמצאו אלו הכדין ככיכרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם.

טו,יב  [י] מצא כריכות ברשות היחיד--אם דרך נפילה, הרי אלו שלו; ואם דרך הנחה, חייב להכריז, שאף על פי שאין להם סימן, המקום סימן אף על פי שאינו סימן מובהק.  מצא אלומות, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים--נוטל ומכריז.

טו,יג  [יא] מצא עיגול ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות, חתיכה של בשר שהיא משונה בחתיכתה, דג נשוך, וכל כיוצא באלו--הואיל ויש בהן שינוי--חייב להכריז, שלא עשאום בעליהן אלא לסימן.

טו,יד  [יב] מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות--אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות--הרי אלו שלו, מפני שאין הבעלים מיטפלים באסיפתן.  היו מפוזרין בפחות מארבע אמות--לא ייגע בהן, שמא הבעלים הניחום שם.  היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קביים בשמונה אמות, או שהיה הקב משניים שלושה מינין, כגון שומשמין תמרים ורימונים--כל אלו ספק:  לפיכך לא ייקח; ואם לקח, אינו חייב להכריז.

טו,טו  [יג] המוצא ציבורי פירות, או פירות בכלי, או כלי כמות שהוא--חייב להכריז; מצא כלי, ולפניו פירות--הרי אלו שלו, הפירות והכלי:  שאני אומר הפירות של אחד, והכלי של אחר; והרי אין בו סימן.  ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד, חייב להכריז.

טו,טז  [יד] כיצד:  היו אחורי הכלי לפני הפירות, הרי אלו שלו; היו פני הכלי לפני הפירות, חוששין שמא מן הכלי נשפכו.  ואם היו לכלי אוגנים--אף על פי שפניו כלפי הפירות, הרי אלו שלו, שאילו נשפכו מן הכלי, היה נשאר מהן בתוכו מפני האוגנים.  היו מקצת הפירות בכלי, ומקצתן בארץ--חייב להכריז.

טו,יז  [טו] המוצא קציצות בדרך, ואפילו בצד שדה קציצות--הרי אלו שלו.  וכן תאנה שהיא נוטה לדרך, ונמצאו תאנים תחתיה--מותרות משום גזל, שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת; ופטורות משום מעשר.  אבל זיתים וחרובין וכיוצא בהן, אסורין.

טו,יח  [טז] תמרים שמשיר אותן הרוח--מותרות, שהבעלים מחלו אותן לכל אדם; וזו היא חזקתן.  ואם היו של יתומים, שאינן בני מחילה--אסורין; וכן אם הקפיד בעל השדה, והקיף מקום האילנות, או תיקן המקום שייפלו בו הנובלות עד שילקט אותן--הרי אלו אסורות, שהרי גילה דעתו שלא מחל.

טו,יט  [יז] חתול רע שהורג את הקטנים, אסור לקיימו; ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה, אף על פי שעורו מועיל; אלא כל המוצאו--זכה בו, והורגו והעור שלו.

טו,כ  [יח] גוזל הנמצא קרוב לשובך--בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ לחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו, שאין הגוזל מדדה יתר על חמישים אמה.  נמצא בין שני שובכות, הרי הוא של קרוב; מחצה למחצה, יחלוקו.

טו,כא  במה דברים אמורים, בשהיו יוני שני השובכות שווים במניינן; אבל אם היו יוני האחד רבים--הלך אחר הרוב, אף על פי שהוא רחוק.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק טז

טז,א  המוצא מחטים וצינורות ומסמרים וכיוצא בהן--אם מצאן אחת אחת, הרי אלו שלו; מצא שניים שניים או יתר--חייב להכריז, שהמניין סימן.

טז,ב  וכן המוצא מעות מפוזרים, הרי אלו שלו; אפילו היו מקצת מטבע זה על גבי זה, הרי הן כמפוזרין.  אבל אם מצא ציבור מעות, חייב להכריז.

טז,ג  מצא שלושה מטבעות זה על גבי מטבע זה, והן עשויין כמגדל, או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן, ואחד על גביהן, או שהיו מקצת זה על מקצת זה, כדי שאם יכניס קיסם ביניהן יינטלו בבת אחת--חייב להכריז.  היו עשויין כשיר, או כשורה, או כחצובה, או כסולם--הרי זה ספק, ולא ייטול.

טז,ד  [ג] המוצא מעות בכיס, או כיס כמות שהוא--חייב להכריז.  מצא כיס, ולפניו מעות מפוזרים--הרי אלו שלו; ואם מראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד, ומן הכיס נפלו--חייב להכריז.

טז,ה  [ד] המוצא מעות בחנות--אם היו בין תיבה לחנווני, הרי הן של בעל החנות; ואם מצאן על התיבה, ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ--הרי הן של מוצאן.  ולמה לא תקנה החנות לבעל החנות:  לפי שאינה חצר המשתמרת; ואף על פי שבעל החנות בתוכה, צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר.

טז,ו  [ה] מצא מעות בחנות השולחני--בין כיסא לשולחני, הרי אלו של שולחני.  מצאן על הכיסא לפני השולחני--אפילו היו צרורין ומונחין על השולחן, הרי אלו של מוצאן:  והוא, שיהיו רוב גויים כמו שביארנו.  אבל אם היו רוב ישראל, חייב להכריז:  מפני שהן צרורים, יש להם סימן.

טז,ז  [ו] הלוקח פירות מחברו, או ששלח לו חברו פירות, ומצא בתוכן מעות צרורות--נוטל ומכריז.  מצאן מפוזרות, הרי אלו שלו.  במה דברים אמורים, בשהיו הפירות מן התגר, או מבעל הבית שלקחן מן התגר; אבל אם בעל הבית דש הפירות בעצמו, או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנעניים--הרי זה חייב להחזיר.

טז,ח  [ז] המוצא מטמון בגל, או בכותל ישן--הרי אלו שלו, שאני אומר של גויים הקדמוניים הן:  והוא, שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות; אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר--הרי זה לא ייגע בהן, שמא מונחים הם שם.

טז,ט  [ח] והואיל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן, אף על פי שהוא של אמוריים, ותהיה מציאה זו לבעל החצר:  מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם; ולפיכך הוא של מוצאו.

טז,י  ומה אבידה של אדם אמרה תורה "אשר תאבד ממנו, ומצאתה" (דברים כב,ג)--מי שאבודה ממנו, ומצויה אצל כל אדם; יצאת זו שנפלה לים, שאבודה ממנו ומכל אדם:  קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם, והוא אבוד ממנו ומכל אדם; לפיכך הוא של מוצאו.

טז,יא  [ט] מצא מטמון בכותל חדש--אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית, הרי הוא שלו; ואם מוכיח שהוא לאחד מן השוק, הרי הוא של מוצאו.  כיצד:  הסכין, הרי הניצב שלו מוכיח; והכיס, פיו מוכיח.  ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן, חולקין.

טז,יב  [י] היו בתוך הכותל מעות או לשונות של זהב, שאין שם מוכיח--מחצייו ולחוץ, של מוצא; מחצייו ולפנים, של בעל הבית.  [יא] וייראה לי שאין הדברים אמורים, אלא בשטען בעל הבית שהמטמון שלו, או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן; אבל אם הודה שהן מציאה, הרי הן של מוצאן.  לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים, הרי הן של שוכר האחרון; ואם השכירו לשלושה גויים כאחת, הרי עשאהו פונדק, וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית, הרי הוא של מוצאן:  מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן, שהרי עשאהו פונדק.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק יז

יז,א  כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה--אינו זוכה בה, עד שתגיע לידו או לרשותו; אבל אם ראה את המציאה, אפילו נפל לו עליה, ובא אחר, והחזיק בה--זה שהחזיק בה, זכה בה.

יז,ב  היה רוכב על גבי בהמה, וראה את המציאה, ואמר לחברו זכה לי בה--כיון שהגביהה לו--קנה הרוכב, ואף על פי שלא הגיעה לידו.  ואם אמר לו תנה לי, ונטלה ואמר אני זכיתי בה--זכה בה הנוטל; ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום.

יז,ג  המגביה מציאה לחברו--קנה חברו, ואף על פי שלא אמר לו כלום.  הגביהו המציאה שניים, קנו שניהם.  [ד] הגביהה לו חירש או שוטה או קטן--לא קנה הפיקח, לפי שאין להן דעת.  הגביהה חירש ופיקח כאחד--מתוך שלא קנה פיקח, לא קנה חירש; היו שניהם חירשים, קנו שניהם:  תיקנו להם חכמים שיקנו, כדי שלא יבואו להינצות.

יז,ד  [ה] שניים שראו גמל או חמור של מציאה, וקדמו שניהם והנהיגוהו, או משכוהו, או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך--קנו שניהם.  במה דברים אמורים, בחמור.  אבל בגמל--אם היה אחד מנהיג ואחד מושך--המושך קנה, אבל לא המנהיג.

יז,ה  [ו] בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה--לא קנה, עד שימשוך או ינהיג; וכן בנכסי הגר.  אבל קנה המוסרה לבדה.  [ז] היה אחד רוכב, ואחד אוחז במוסרה--הרוכב קנה הבהמה, והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד; וזה שאחז המוסרה, קנה ממנה מה שאחז בידו.  ושאר המוסרה, לא קנהו אחד מהן.

יז,ו  [ח] חצרו של אדם קונה לו, שלא מדעתו; ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר.  במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת.  אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן--אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, זכה בה; ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי--כל הקודם זכה.

יז,ז  וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן, הרי אלו קונים לו; ואם הגיעה המציאה לתוך ארבע אמות שלו, זכה בה.  [ט] חכמים תיקנו דבר זה, כדי שלא יינצו המוצאין זה עם זה.  במה דברים אמורים, בסימטה או בצידי רשות הרבים, שאין הרבים דוחקין בהן, או בשדה שאין לה בעלים.  אבל העומד ברשות הרבים, או בתוך שדה חברו--אין ארבע אמות קונות לו, ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו.

יז,ח  [י] קטנה--יש לה חצר, ויש לה ארבע אמות; וקטן--אין לו חצר, ואין לו ארבע אמות.  מפני שחצר של קטנה, מידה למדנוה:  שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה, כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה; וכשם שיש לה חצר לעניין הגט, כך יש לה לעניין מציאה.  וארבע אמות של אדם, כחצרו לעניין מציאה; אבל האיש, למדנו שחצרו קונה לו משלוחו:  כדרך שקונה לו שלוחו, כך תקנה לו חצרו.  והקטן--הואיל ואינו עושה שליח, כך אין חצרו ולא ארבע אמות שלו קונין לו:  עד שתגיע מציאה לידו.

יז,ט  [יא] מי שראה אחרים רצים אחר המציאה, והרי היא צבי שבור או גוזלות שלא פרחו--אם היה עומד בצד שדהו שהן בתוכה, ואילו היה רץ היה מגיען, ואמר זכתה לי שדי--זכתה לו שדהו.  ואם אינו יכול להגיען--הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים, ולא אמר כלום; אלא כל הקודם בהן, זכה.

יז,י  ואם במתנה ניתנו לו--הואיל ואחר הקנה אותן לו והרי הן מתגלגלין בתוך שדהו, קנתה לו שדהו; ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין, לא קנתה לו שדהו.

יז,יא  [יב] מציאת חירש שוטה וקטן--יש בה גזל, מפני דרכי שלום.  לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידן, אינה יוצאה בדיינים; ואם כפר בה ונשבע, אינו חייב בחומש.

יז,יב  [יג] מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו, אף על פי שהן גדולים, ומציאת בתו הנערה, אף על פי שאינה סומכת על שולחנו ואפילו הייתה מכורה אמה, ומציאת עבדו ושפחתו הכנעניים, ומציאת אשתו--הרי אלו שלו.

יז,יג  אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו, אף על פי שהוא קטן, ומציאת עבדו ושפחתו העבריים, ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת--כל אלו המציאות אינן שלו.
 

הלכות גזילה ואבידה פרק יח

יח,א  המוצא שטר חוב--אף על פי שלא פירש בו אחריות נכסים, ואף על פי שהחייב מודה, ואף על פי שהוא מקויים--הרי זה לא יחזיר:  שמא פרעו, וקנוניה הם עושים, כדי לטרוף בו לקוחות שלא כדין, ולפיכך הודה לו--שהרי יש לו לטרוף בשטר שלא פירש בו אחריות, שהאחריות שלא נתפרשה טעות סופר הוא, בין בשטרי הלוואה, בין בשטרי מקח וממכר.  לפיכך אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות--אם היה החייב מודה, יחזיר; ואם לאו--לא יחזיר, שמא פרעו.  [ב] וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום, והיה מקויים והחייב מודה--יחזיר; ואם אינו מקויים--לא יחזיר, שמא כתב ללוות ועדיין לא לווה.

יח,ב  [ג] מצא שטר בחמת או בכלי עץ וכיוצא בהן, הרי זה יחזיר למי שנתן סימן.  מצא שלושה שטרות כרוכין בכרך אחד, או מונחין זה על זה או אגודים אגד אחד--יחזיר למי שנתן סימן.

יח,ג  [ד] היה הלווה אחד, והמלווים שלושה--אם מקויימין הם, יחזיר ללווה; ואם אינן מקויימין, יחזיר למי שנתן סימן:  שמא המלווים נתנו שטריהן לסופר לקיימן, ונפלו מיד הדיין.

יח,ד  היה המלווה אחד, והלווים שלושה--יחזיר למלווה; ואם היו שלושתן בכתב ידי סופר אחד, יחזיר למי שנתן סימן:  שמא שלושתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב, ונפלו מיד הסופר.

יח,ה  מצא שטרות קרועין, ושטר חוב ביניהן--לא יחזיר.  ואם יש עימהן שובר, אפילו בלא עדים--ייתן שטר החוב ללווה:  שאילו לא היה פרוע, לא השליכו בין שטרות קרועים; והרי יש עימו כתב שהוא פרוע.

יח,ו  מצא גיטי נשים--בזמן שהבעל מודה, ייתן לאישה.  אין הבעל מודה--אם נתנה האישה סימן מובהק, יינתן לה; ואם לאו, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.  אמר הבעל מידי נפל, ונתן סימניו, והאישה אומרת מידי נפל, ונתנה סימניו--יינתן לה:  והוא שתיתן סימן מובהק, כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית--שאילו לא הגיע לידה, לא הייתה יודעת.

יח,ז  הוא אומר סימני החוט שקשר בו הגט, והיא אומרת סימני החוט--יינתן לה:  והוא שתאמר סימן מובהק, כגון מידת אורך החוט; אבל אם אמרה אדום או שחור הוא, אין זה סימן מובהק.  הוא אומר בחמת היה מונח, והיא אומרת בחמת היה מונח--יינתן לו, שאין זה סימן מובהק.

יח,ח  מצא גט שיחרור--בזמן שהרב מודה, יחזיר לעבד; אין הרב מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.  [ט] מצא שטר מתנה--אם מתנת בריא היא--אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה:  שמא כתב ליתן ולא נתן, ואחר שכתב שטר זה מכר שדה זו או נתנה במתנה לאחר וחזר בו; וזה שמודה לזה, כדי לעשות קנוניה על האחרון שנתן לו או שמכר לו.

יח,ט  ואם מתנת שכיב מרע היא--אם הודה, ייתן; ואם לאו, לא ייתן:  ששכיב מרע שנתן לשניים זה אחר זה, האחרון קנה כמו שיתבאר.

יח,י  מת שכיב מרע שנתנה במתנה--אף על פי שהיורש מודה שמורישו נתנה, הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה:  שמא כתב ליתן, ולא נתן; ומכרה היורש או נתנה וחזר בו, והרי הוא רוצה לעשות קנוניה עם זה כדי להפקיע נכסי זה האחרון.

יח,יא  מצא שובר--בזמן שבעל השטר מודה שנשבר שטרו ופרעו או מחלו, ייתן לבעל השובר; אין שניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.  [יב] מצא כתובה--אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לאישה:  שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה, ואחר כך מכר הבעל נכסיו; והרי הוא רוצה לעשות קנוניה על הלקוחות.

יח,יב  [יג] מצא איגרות שום, ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי הטענות שכותבין הדיינין טענותיו של בעל דין זה ושל חברו, או שמצא שטרי בירורים והם השטרות שביררו בהן בעלי דינין את הדיינין שדנין להם וקיבלו עליהם שידונו להם פלוני ופלוני, או שמצא כל מעשה בית דין--הרי זה יחזיר.

יח,יג  כללו של דבר:  כל שטר שחוששין בו לפירעון--לא יחזיר, שמא נפרע החוב; ואם היה החייב מודה, ואפשר שהודה כדי לעשות קנוניה עד שיפסיד על הלוקח או מקבל המתנה שלקחו אחר זמן השטר, כדי שיטרפו מידם שלא כדין--הרי זה לא יחזיר, אף על פי ששניהם מודים.  וכל שטר שאין בו צד לחשש, לא לפירעון ולא לקנוניה--יחזיר לבעליו.

יח,יד  כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר--אם החזיר--הרי אלו כשרים וגובין בהן, ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן; והרי הם בחזקתן, ואין חוששין להם.