הלכות כלי המקדש והעובדים בו

יש בכללן ארבע עשרה מצוות--שש מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) לעשות שמן המשחה; (ב) שלא לעשות כמוהו; (ג) שלא לסוך ממנו; (ד) שלא לעשות כמתכונת הקטורת; (ה) שלא להקטיר על מזבח הזהב חוץ מן הקטורת; (ו) לשאת הארון על הכתף; (ז) שלא יסורו הבדים ממנו; (ח) שיעבוד הלוי במקדש; (ט) שלא יעשה אחד במלאכת חברו במקדש; (י) לקדש הכוהן לעבודה; (יא) שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים; (יב) ללבוש בגדי כהונה לעבודה; (יג) שלא ייקרע המעיל; (יד) שלא ייזח החושן מעל האיפוד.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות כלי המקדש פרק א

א,א  מצות עשה לעשות שמן המשחה, שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו--שנאמר "ועשית אותו, שמן משחת קודש . . ." (שמות ל,כה).  [ב] וככה עשהו משה רבנו במדבר--לקח מן המור והקינמון והקידה, מכל אחד משלושתן חמש מאות שקל בשקל הקודש; ומקנה הבושם חמישים ומאתיים:  וזה שנאמר בתורה "וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים" (שמות ל,כג)--ששוקלים אותו בשני פעמים, חמישים ומאתיים בכל פעם.

א,ב  ושחק כל אחד ואחד לבדו, ועירב הכול, ושרה אותן במים זכין ומתוקין, עד שיצא כל כוחן במים; ונתן על המים שמן זית הין--והוא שנים עשר לוג, כל לוג ארבע רביעייות; ובישל הכול על האש, עד שאבדו המים ונשאר השמן.  והניחו בכלי לדורות.

א,ג  המור--הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, הידוע לכול שמתבשמין בו בני האדם בכל מקום.  והקינמון--הוא העץ הבא מאיי הודו, שריחו טוב ומתגמרים בו בני האדם.  והקידה, היא הקושט.  וקנה בושם--הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו, וריחן טוב והם ממיני בשמים שנותנין אותם הרופאים בצורי.

א,ד  העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה, ולא הוסיף ולא גרע--במזיד, חייב כרת; ובשוגג, מביא חטאת קבועה:  שנאמר "אשר ירקח כמוהו" (שמות ל,לג).  והוא, שיעשה אותו להימשח בו; אבל אם עשהו להתלמד, או ליתנו לאחרים--פטור.

א,ה  הסך משמן המשחה כזית--במזיד, חייב כרת; ובשוגג, מביא חטאת קבועה:  שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר--ונכרת, מעמיו" (שמות ל,לג).  ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה--שנאמר "ממנו", מזה שנאמר בו "שמן משחת קודש יהיה זה, לי" (שמות ל,לא); ומעולם לא נעשה שמן אחר, חוץ ממה שעשה משה.

א,ו  אחד הסך את עצמו, ואחד הסך את אחרים--שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר" (שמות ל,לג).  הסך כלים, ובהמה, וגויים שהם כבהמה, או שסך מתים בו--פטור, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב).

א,ז  אין מושחין ממנו לדורות אלא כוהנים גדולים, ומשוח מלחמה, ומלכי בית דויד בלבד; אפילו כוהן בן כוהן--מושחין אותו, שנאמר "והכוהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" (ויקרא כא,י).  [ח] בבית שני, שלא היה שם שמן המשחה--היה כוהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד, שהיה לובש בגדי כהונה גדולה.

א,ח  [ט] כיצד מושחין את הכוהן:  צק את השמן על ראשו, וסך ממנו על גבי עיניו כמין כי יווני כזה C--שנאמר "וייצוק משמן המשחה, על ראש אהרון; וימשח אותו, לקדשו" (ויקרא ח,יב).  ומלכי בית דויד, מושחין אותן כמין נזר על ראשו.  ולא ימשח במקומות אחרות, ולא ירבה בשמן.

א,ט  [י] הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כוהן גדול שכבר נמשחו, פטור--שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר" (שמות ל,לג), ואין אלו זרים אצלו; אבל הסך ממנו אפילו למלך וכוהן גדול, חייב--שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב), כל אדם במשמע.  וכוהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו, וסך במעיו--חייב כרת:  והוא, שיסוך ממנו בכזית.

א,י  [יא] אין מושחין את המלך, אלא על גבי מעיין; ואין מושחין מלך בן מלך--שהמלכות ירושה למלך לעולם, שנאמר "הוא ובניו, בקרב ישראל" (דברים יז,כ).  ואם הייתה שם מחלוקת--מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, ולהודיע לכול שזה הוא המלך לבדו:  כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדונייהו, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו.  וזה שמשח אלישע ליהוא--לא בשמן המשחה משחו, אלא בשמן אפרסמון; ודבר זה, מסורת ביד חכמים.

א,יא  [יב] כל כלי המקדש שעשה משה במדבר--לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה, שנאמר "וימשחם, ויקדש אותם" (במדבר ז,א); ודבר זה אינו נוהג לדורות.  אלא הכלים כולן--כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן, נתקדשו:  שנאמר "אשר ישרתו בם בקודש" (במדבר ד,יב), בשירות הם מתקדשין.

א,יב  [יג] הכפות והקערות שמקבלין בהן המנחות, וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם, ושאר כלי השרת כולן--של כסף ושל זהב היו; ומותר לעשותן של שאר מתכות, כמו שביארנו.  וכולן מתקדשין במלאכתן; ואם נשברו--מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.

א,יג  [יד] כלי הקודש שניקבו או שנסדקו--אין סותמין אותן, אלא מתיכין אותן ועושין אותן חדשים.  [טו] סכין שנשמט מן הניצב, או שנפגם--אין מחזירין אותו, ולא משחיזין אותו; אלא גונזין אותו בצד ההיכל בין הקודש והאולם לדרום, ועושין אחרים:  שאין ענייות, במקום עשירות.

א,יד  [טז] שתי מידות של יבש היו במקדש--עישרון, וחצי עישרון:  העישרון למנחות, וחצי העישרון לחלוק בו מנחת כוהן גדול שבכל יום.

א,טו  [יז] ושבע מידות של לח היו שם--הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית.  ולמה היו חצי ההין ורביעית ההין ושלישית ההין, למדידת הנסכים של זבחים; ולוג, למדידת שמן המנחות; וחצי לוג, למדידת שמן לכל נר מנרות המנורה; ורביעית, לחלק בה השמן לחביתין.  [יח] ואין לנו דבר למדוד בו הין; ולמה היה שם--הואיל והיה במקדש בימי משה, שמדד בו שמן לשמן המשחה.

א,טז  ובחצי לוג שהיה במקדש, היו מודדין מים למי סוטה ושמן לתודה; וברביעית שהייתה שם, היו מודדין שמן לחם נזיר ומים לטהרת מצורע.  ולא מפני מעשים אלו נתקדשו, אלא מפני המלאכות של מקדש שאמרנו.

א,יז  [יט] כל המידות האלו--קודש, ומכלי השרת; אלא שמידות הלח, נמשחו מבפנים ומבחוץ, וכלי היבש, לא נמשחו אלא מבפנים.  לפיכך בירוצי מידות הלח, קודש; ובירוצי מידות היבש, חול.
 

הלכות כלי המקדש פרק ב

ב,א  הקטורת נעשית בכל שנה ושנה; ועשייתה מצות עשה, שנאמר "ואתה קח לך סמים . . ." (ראה שמות ל,כג; שמות ל,לד).  ונתפרשו בתורה ארבעה מסמניה--והן, "נטף ושחלת וחלבנה . . . ולבונה" (שמות ל,לד); ושאר סמניה, הלכה למשה מסיניי.  [ב] ואחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיניי, והם שעושין אותן במשקל מכוון; ומוסיפין עימהן בלא משקל מלח סדומית וכיפת הירדן, ועשב אחד שמעלה העשן, ולא היו יודעים אותו אלא אנשים ידועים, והוא היה הלכה בידם איש מפי איש.

ב,ב  [ג] וזה הוא משקל אחד עשר סמניה:  נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, מכל אחד משקל שבעים מנה; והמנה, מאה דינרין.  ומור וקציעה ושיבולת נרד וכרכום, מכל אחד שישה עשר מנה; קושט, שנים עשר מנה; קינמון, תשע מנים; קילופה, שלוש מנים.  משקל הכול, שלוש מאות ושמונה ושישים מנה.

ב,ג  שוחקין הכול הדק; ומוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית, וכיפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא.  ומקטיר ממנה בכל יום על מזבח הזהב, מנה--שלוש מאות חמישה ושישים יום, כנגד ימות החמה.  והשלוש מנים הנשארות--שוחק אותם ערב יום הכיפורים, דקה מן הדקה, עד שמוציא ממנה מלוא חופניו, להקטיר ביום הכיפורים.  והנשאר, הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים.

ב,ד  נטף האמור בתורה, הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצורי; והשחלת, היא הציפורן שנותנין בני אדם במוגמרות; והחלבנה, כמו דבש שחור, וריחו קשה, והוא שרף אילנות בערי יוון.  וזה הוא שמות הסמנים בלשון ערבי--עוד בלסאן, ואצ'פאר טיב, ומיעה, ולבאן, ומסך, וקציעה, וסנבל אלנארדין, וזעפראן, וקסט, ועוד, וקשר סליכ'ה, וענבר.

ב,ה  כיצד מפטמין את הקטורת:  מביא תשעת קבין בורית כרשינה, ושף בה את הציפורן; ואחר כך שורה את הציפורן, באחד ועשרים קב של יין חזק ביותר; ואחר כך שוחק כל אחד ואחד מן הסמנים בפני עצמו הדק, וכשהוא שוחק אומר, היטב הדק הדק היטב, כל זמן ששוחק; ומערב הכול.  [ו] וכל מעשיה בקודש בתוך העזרה, ומשל הקדש; והמפטם את הקטורת מן החולין, פסולה.

ב,ו  [ז] פעמיים בשנה היו מחזירין אותה למכתשת.  בימות החמה, היו מפזרים אותה כדי שלא תתעפש; ובימות הגשמים, צוברין אותה כדי שלא יפוג ריחה.  [ח] נתן לתוכה דבש כל שהוא, פסלה; חיסר אחד מסמניה--חייב מיתה, שהרי נעשית קטורת זרה.  פיטמה מעט מעט במתכונתה, כשרה--אפילו פיטם פרס בשחרית, ופרס בין הערביים.

ב,ז  [ט] העושה קטורת מן אחד עשר סמנין אלו, לפי משקלות אלו, כדי להריח בה, ואף על פי שלא הריח--חייב כרת על עשייתה, אם עשה במזיד; ובשוגג, מביא חטאת קבועה:  אף על פי שלא עשה המשקל כולו, אלא חצייו או שלישו, הואיל ועשה לפי משקלות אלו, חייב--שנאמר "במתכונתה, לא תעשו לכם . . . איש אשר יעשה כמוה, להריח בה--ונכרת, מעמיו" (שמות ל,לז-לח).

ב,ח  [י] עשה להתלמד בה, או למוסרה לציבור--פטור; הריח בה, ולא עשיה--אינו חייב כרת, אלא דינו כדין כל הנהנה מן הקודש:  לא חייבה תורה כרת, אלא לעושה במתכונתה להריח בה.

ב,ט  [יא] מזבח הזהב שבהיכל--עליו מקטירין הקטורת בכל יום, ואין מקריבין עליו דבר אחר; ואם הקטיר עליו קטורת אחרת שאינה כזו, או שהקטיר עליו קטורת כזו שהתנדב אותה יחיד או רבים, או הקריב עליו קרבן, או הסיך נסך--לוקה, שנאמר "לא תעלו עליו קטורת זרה, ועולה ומנחה . . ." (שמות ל,ט).

ב,י  [יב] בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה, ולא על העגלות; ולפי ששכח דויד ונשאו על העגלות, נפרץ פרץ בעוזא.  אלא מצוה לנוטלו על הכתף, שנאמר "כי עבודת הקודש עליהם, בכתף יישאו" (במדבר ז,ט).

ב,יא  [יג] כשנושאין אותו על הכתף, נושאין פנים כנגד פנים, ואחוריהם לחוץ, ופניהם לפנים.  ונזהרין, שלא יישמטו הבדים מן הטבעות:  שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות--לוקה, שנאמר "בטבעות, הארון, יהיו, הבדים:  לא יסורו, ממנו" (שמות כה,טו).
 

הלכות כלי המקדש פרק ג

ג,א  זרע לוי כולו--מובדל לעבודת המקדש, שנאמר "בעת ההיא, הבדיל ה' את שבט הלוי" (דברים י,ח); ומצות עשה להיות הלויים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש, בין רצו בין שלא רצו--שנאמר "ועבד הלוי הוא, את עבודת אוהל מועד" (במדבר יח,כג).  ובן לוי שקיבל עליו כל מצוות לוייה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו--עד שיקבל את כולן.

ג,ב  עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו; ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר "ושירת, בשם ה' אלוהיו--ככל אחיו, הלויים" (דברים יח,ז)--איזה הוא שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה.

ג,ג  ומתיי אומרין השירה:  על כל עולות הציבור החובה, ועל שלמי עצרת--בעת ניסוך היין; אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ המזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן--אין אומרין עליהן שירה.

ג,ד  [ג] לוי האונן, מותר לעבוד ולשורר.  ואין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן בכל יום, לומר שירה על הקרבן; ומוסיפין עד לעולם.  ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי--שעיקר השירה שהיא עבודתם, בפה.

ג,ה  ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר--מהן לויים ומהן ישראליים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס; ואין אלו המשוררים על פי הכלים, עולין למניין השנים עשר.

ג,ו  [ד] ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכינורות וחצוצרות והצלצל.  ואין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על שישה; ואין פוחתין משני חלילים, ולא מוסיפין על שנים עשר; ואין פוחתין משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים; ואין פוחתין מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם; והצלצל, אחד בלבד.

ג,ז  [ה] בימי המועדות כולם, ובראשי חודשים, היו הכוהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלויים אומרין שירה--שנאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם, ובראשי חודשיכם--ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י,י).

ג,ח  החצוצרות הייתה נעשית מן העשת של כסף:  עשה אותה מן הגרוטאות של כסף, כשרה; משאר מיני מתכות, פסולה.  והחלילין שהיו מנגנין בהן--היה אבוב שלהן של קנה, מפני שקולו ערב; ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחלק יפה.

ג,ט  [ו] בשנים עשר יום בשנה, החליל מכה לפני המזבח--בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב הראשון של עצרת, ובשמונת ימי החג.  וחליל זה דוחה שבת, מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה הוא, ודוחה את השבת.

ג,י  [ז] אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו, עד שילמדוהו חמש שנים תחילה:  שנאמר "זאת, אשר ללויים:  מבן חמש ועשרים שנה" (במדבר ח,כד), וכתוב אחד אומר "מבן שלושים שנה" (במדבר ד,ג; ועוד שש פעמים בהמשך הפרק)--הא כיצד, חמש לתלמוד.  ואינו נכנס לעבודה, עד שיגדיל ויהיה איש--שנאמר "איש איש על עבודתו" (במדבר ד,יט; במדבר ד,מט).

ג,יא  [ח] זה שנאמר בתורה בלויים "ומבן חמישים שנה, ישוב מצבא העבודה" (במדבר ח,כה)--אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינה מצוה הנוהגת לדורות.  אבל לדורות, אין הלוי נפסל בשנים; ולא במומין אלא בקול--כשיתקלקל קולו מרוב הזקנה, ייפסל לעבודתו במקדש.  וייראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים.

ג,יב  [ט] שמואל הרואה ודויד המלך, חילקו הלויים לעשרים וארבע משמרות; ועובד משמר בכל שבת.  וכל אנשי המשמר, מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות; וכל יום מימי השבת, עובדים בו אנשים ידועים.  וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן, איש איש על עבודתו.

ג,יג  וכל הלויים מוזהרין על עבודת המזבח, שנאמר "אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו, ולא ימותו" (במדבר יח,ג)--לא יקרבו לעבודה, אבל ליגע מותרין.  [י] וכשם שהלויים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכוהנים--כך הכוהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלויים, שנאמר "גם הם גם אתם" (שם).  וכן הלויים עצמם מוזהרין, שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסייע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר--שנאמר "איש איש על עבודתו, ועל משאו" (במדבר ד,מט).

ג,יד  [יא] לויים שעבדו עבודת הכוהנים, או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו--חייבין מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימותו" (במדבר יח,ג); אבל כוהן שעבד עבודת לוי--אינו במיתה, אלא בלא תעשה.
 

הלכות כלי המקדש פרק ד

ד,א  הכוהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות, שנאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים" (דברי הימים א כג,יג); ומצות עשה היא להבדיל הכוהנים, ולקדשם ולהכינם לקרבן--שנאמר "וקידשתו--כי את לחם אלוהיך, הוא מקריב" (ויקרא כא,ח).  [ב] וצריך כל אדם מישראל לנהוג בו כבוד הרבה, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

ד,ב  [ג] משה רבנו חילק הכוהנים לשמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר; וכן היו עד שמואל הנביא.  ובימי שמואל, חילקם הוא ודויד המלך לארבעה ועשרים משמר; ועל כל משמר ומשמר ראש אחד ממונה.  ועולין לירושלים לעבודה, משמר בכל שבת.  ומיום השבת ליום השבת, הן מתחלפין--משמר יוצא והאחר שהוא אחריו נכנס, עד שייגמרו; וחוזרין חלילה.

ד,ג  [ד] ומצות עשה, להיות כל המשמרות שווים ברגלים; וכל שיבוא מן הכוהנים ברגל ורצה לעבוד--עובד וחולק עימהם, ואין אומרין לו לך עד שיגיע משמרך:  שנאמר "וכי יבוא הלוי מאחד שעריך" (דברים יח,ו).

ד,ד  [ה] במה דברים אמורים, בקרבנות הרגלים, ובחילוק לחם הפנים, ובחילוק שתי הלחם של עצרת.  אבל נדרים ונדבות ותמידין, אין מקריבין אותן ואפילו ברגל אלא משמר שזמנו קבוע--שנאמר "חלק כחלק, יאכלו, לבד ממכריו, על האבות" (דברים יח,ח):  כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הציבור, ואינן חלק כחלק בשאר הדברים, שכבר חילקו אותן האבות, וקבעו אותן כל משמר ומשמר בשבתו.  [ו] וכן עבודת לחם הפנים, במשמר שזמנו קבוע; אבל עבודת שתי הלחם, בכל המשמרות.

ד,ה  ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים--שנאמר "מאחד שעריך, מכל ישראל" (דברים יח,ו), בשעה שכל ישראל באין בשער אחד.  ומניין שאינו מדבר אלא בכוהנים--שנאמר "חלק כחלק, יאכלו" (דברים יח,ח), ואין שם מתנות להיאכל אלא לכוהנים בלבד.

ד,ו  [ז] וכן כוהן שהיה לו קרבן--הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה, שנאמר "ובא בכל אוות נפשו . . . ושירת" (דברים יח,ו-ז):  ואפילו חטאתו ואשמו, הוא מקריב ומכפר על ידי עצמו; והעור של קרבנו, שלו.  ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כוהן שירצה להקריבו, נותן; ועור הקרבן ועבודתו, לאותו הכוהן בלבד שנתן לו.

ד,ז  [ח] היה הכוהן בעל הקרבן בעל מום--נותן קרבנו לאנשי משמר, והעור שלהם.  היה זקן או חולה, שיכול לעבוד על ידי הדוחק--נותן קרבנו לכל כוהן שירצה, והעור והעבודה לאנשי משמר; ואם אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן נאכל לאנשי משמר.

ד,ח  [ט] היה טמא בקרבנות הציבור, וכל הכוהנים טמאים--נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר; ועורו ועבודתו, לאנשי משמר הטמאים.

ד,ט  [י] היה הקרבן של כוהן גדול, והיה אונן--נותנו לכל כוהן שירצה, ועורו ועבודתו לאנשי משמר:  כיון שכוהן גדול האונן ראוי לעבודה, כמו שיתבאר--הרי זה עושה שליח לקרבנו.

ד,י  [יא] כל ראש משמר ומשמר, מחלק משמרו לבתי אבות, עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מימות השבת, והאחר ביום של אחריו, והאחר ביום של אחריו.  וכל בית אב ואב, ראש אחד ממונה עליו.

ד,יא  [יב] וממנין כוהן גדול, הוא ראש לכל הכוהנים; ומושחין אותו בשמן המשחה, ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה--שנאמר "והכוהן הגדול מאחיו . . ." (ויקרא כא,י).  ואם אין שם שמן המשחה--מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד, שנאמר "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה, ומילא את ידו, ללבוש, את הבגדים" (שם):  כשם שמתרבה בשמן המשחה, כך מתרבה בבגדים.

ד,יב  [יג] כיצד מרבין אותו בבגדים:  לובש שמונה בגדים ופושטן, וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים, יום אחר יום--שנאמר "שבעת ימים, ילבשם הכוהן תחתיו--מבניו" (שמות כט,ל); וכשם שריבוי בגדים שבעה--כך משיחה בשמן שבעה, יום אחר יום.  ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה, או קודם שיימשח כל שבעה--עבודתו כשרה:  הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת, נעשה כוהן גדול לכל דבר.

ד,יג  [יד] אין בין כוהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים, אלא פר שמביא כוהן המשיח, אם שגג באחת מן המצוות שחייב עליהן חטאת, שנאמר "אם הכוהן המשיח יחטא, לאשמת העם" (ויקרא ד,ג); אבל לשאר הדברים, שווים הם.

ד,יד  [טו] אין מעמידין כוהן גדול, אלא בית דין של שבעים ואחד.  ואין מושחין אותו אלא ביום, שנאמר "ביום הימשח אותו" (ויקרא ו,יג); וכן אם נתרבה בבגדים בלבד, אין מרבין אותו אלא ביום.  ואין ממנין שני כוהנים גדולים כאחת.

ד,טו  [טז] וממנין כוהן אחר, יהיה לכוהן גדול כמו המשנה למלך; והוא הנקרא סגן, והוא הנקרא ממונה.  ויהיה עומד לימין כוהן גדול תמיד, וזה כבוד הוא לו.  וכל הכוהנים מתחת יד הסגן.

ד,טז  [יז] ועוד ממנין קתיקולין, להיותן לסגן כמו הסגן לכוהן גדול; ואין פחות משניים.  וממנין אמרכולין, אין פחות משבעה; ומפתחות העזרה בידם--רצה האחד לפתוח, אינו יכול עד שיתכנסו כל האמרכולין ויפתחו.

ד,יז  [יח] וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין, ואין פוחתין משלושה גזברין; והגזברין--הן שגובין כל ההקדשות, ופודין את הנפדה מהן, ומוציאין אותן לדברים הראויין להוצאה.

ד,יח  [יט] כוהן גדול המשוח קודם למרובה בגדים, ומרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קרי, והעובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום, ועובר מחמת מום קודם לכוהן משוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן, וסגן קודם לקתיקול, וקתיקול קודם לאמרכול, ואמרכול קודם לגזבר, וגזבר קודם לראש המשמר, וראש המשמר קודם לראש בית אב, וראש בית אב קודם לכוהן הדיוט משאר הכוהנים.  נמצאו הכוהנים תמיד שמונה מעלות, זו למעלה מזו.

ד,יט  [כ] כשימות המלך, או כוהן גדול, או אחד משאר הממונים--מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם בנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה:  שנאמר במלך "הוא ובניו, בקרב ישראל" (דברים יז,כ), מלמד שהמלכות ירושה; והוא הדין, לכל שררה שבקרב ישראל--שהזוכה לה, זוכה לעצמו ולזרעו.

ד,כ  [כא] משוח מלחמה--אין בנו מתמנה תחתיו לעולם, אלא הרי בנו כשאר הכוהנים:  אם נמשח למלחמה, נמשח; ואם לא נמשח, לא נמשח.  וכשכוהן משוח מלחמה משמש במקדש, משמש בארבעה כלים כשאר כוהנים.

ד,כא  מעלין משררה לשררה שהיא גדולה ממנה, ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה--שמעלין בקודש, ולא מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל:  אלא אם סרח.  [כב] וכוהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות--מלקין אותו בבית דין של שלושה, כשאר מחוייבי מלקות; וחוזר לגדולתו.
 

הלכות כלי המקדש פרק ה

ה,א  כוהן גדול--צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכוהנים בנואי, בכוח, בעושר, בחכמה, ובמראה:  אם אין לו ממון--כל הכוהנים נותנין לו משלהם כל אחד ואחד לפי עושרו, עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן.  [ב] ואין אחד מכל אלו מעכב, אלא כל זה למצוה; אבל אם נתרבה מכל מקום, נתרבה.

ה,ב  [ג] וחייב כוהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל עצמו עם שאר העם; ולא יראו אותו ערום, ולא בבית הכיסא, ולא במרחץ, ולא כשהוא מסתפר--שנאמר "הכוהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא,י), מלמד שנוהגין בו גדולה יתרה.  רצה הוא שירחצו אחרים עימו, הרשות בידו.

ה,ג  [ד] לא ייכנס לבית המשתה; ולא לסעודות של רבים, אפילו הם של מצוה.  אבל הולך הוא, אם רצה, לבית האבל.  וכשהוא הולך, אינו הולך בערבוביה עם שאר הכוהנים, אלא הכוהנים מסבבין אותו, וחולקין לו כבוד; והסגן ממצעו בינו לבין העם, והסגן ומשוח שעבר מימינו, וראש בית אב והאבילים וכל העם משמאלו.  ואומר לאבילים, תנוחמו; והן מכבדין אותו, כפי כוחן.

ה,ד  [ה] מת לו מת--אינו יוצא אחריו, ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש; וכל העם באים לנחמו לביתו.  והוא עומד בשורה, וסגן מימינו וראש בית אב משמאלו; ואומרים לו אנו כפרתך, והוא אומר להם תתברכו מן השמיים.  [ו] וכשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ; והוא מסב על הספסל.

ה,ה  ואינו קורע על מתו כשאר הכוהנים, שנאמר "ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י); ואם קרע, לוקה.  אבל קורע הוא מלמטה, כנגד רגליו.  ואינו מרבה פרע לעולם, שנאמר "את ראשו לא יפרע" (שם)--ואפילו בעת שלא ייכנס למקדש; אלא מספר מערב שבת לערב שבת.  ואינו מספר בתער אלא בזוג ראש שערה זו בעיקר זו, עד שייראה כאילו הוא צמח כאחד--שנאמר "ראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו; כסום יכסמו, את ראשיהם" (יחזקאל מד,כ).

ה,ו  [ז] ובית יהיה לו מוכן במקדש, והיא הנקראת לשכת כוהן גדול.  וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש, כל היום; ולא ייצא אלא לביתו בלבד, בלילה או שעה או שתיים ביום.  ויהיה ביתו בירושלים, ואינו זז משם.

ה,ז  [ח] וכוהן גדול דן, ודנין אותו, ומעידין עליו; ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בבית דין הגדול בלבד, שנאמר "כל הדבר הגדול יביאו אליך" (שמות יח,כב).  [ט] היה יודע עדות--אינו חייב להעידה, ואפילו בבית דין הגדול:  שזה אינו כבוד לו, שילך ויעיד.  ואם הייתה עדות למלך ישראל--הרי זה הולך לבית דין הגדול, ומעיד לו.

ה,ח  [י] וכבר ביארנו בספר חמישי שהוא אסור באלמנה, ומצווה על הבתולה.  ואינו נושא שתי נשים; ואם נשא שתיים, אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש אחת.  וחולץ, וחולצים לאשתו; ומייבמין את אשתו.  ואם גירש אישה, מותרת להינשא לשאר העם.

ה,ט  [יא] בזמן שכוהן גדול נכנס להיכל להשתחוות, שלושה אוחזין בו, אחד בימינו ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות של איפוד מאחוריו; וייכנס להיכל, וישתחווה.  וכיון שישמע הסגן קול רגליו של כוהן גדול שהוא יוצא, מגביה לו את הפרוכת; ואחר שיצא, ייכנסו אחיו הכוהנים וישתחוו וייצאו.

ה,י  [יב] בכל יום שירצה להקטיר הקטורת, מקטיר.  ונוטל חלק בראש בקודשי המקדש כולן.  כיצד:  כשירצה, אומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי; ואינו עובד בפיס, אלא כל עת שירצה להקריב, מקריב כל מה שירצה.  והרי הוא בקודשי הגבול, כשאר הכוהנים.

ה,יא  [יג] בזמן שרוצה כוהן גדול להקריב, היה עולה בכבש והסגן מימינו; הגיע למחצית הכבש, תפסו הסגן בימינו והעלהו, והושיט לו הכוהן שהוא מוליך את ראש העולה, האברים שבידו; וסומך עליהן, וזורקן לאש.  [יד] וכך היו מושיטין לו שאר האברים--כל אחד ואחד נותן אברים שבידו לראשון, והראשון נותן לכוהן גדול; והוא סומך, וזורק לאש.

ה,יב  ואם רצה לסמוך בלבד, ויהיה אחד זורק לאש--עושה.  ואין שם סמיכה על האברים אלא לכוהן גדול בלבד, מפני כבודו; אבל כל הסמיכות, על בעלי חיים הם.

ה,יג  [טו] כשיגדיל הכוהן, וייעשה איש--הרי הוא כשר לעבודה; אבל אחיו הכוהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש, עד שיהיה בן עשרים שנה.  ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחילה, אלא בשעה שהלויים אומרים שירה.

ה,יד  [טז] אין הכוהן עובד תחילה, וכן כוהן גדול אינו עובד תחילה--עד שיביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בידו:  שנאמר "זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה', ביום הימשח אותו" (ויקרא ו,יג).  ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה, וכן כוהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה--עבודתן כשרה.

ה,טו  [יז] כוהן שלא עבד עדיין מימיו, שמינו אותו כוהן גדול--הרי זה מביא עשירית האיפה, ועובדה בידו תחילה כשאר חינוך כל כוהן הדיוט; ואחר כך מקריב עשירית האיפה שנייה, שהיא חינוך כוהן גדול; ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית, שהיא חביתי כוהן גדול שמקריב בכל יום כמו שיתבאר:  ומעשה שלושתן, שווה הוא.
 

הלכות כלי המקדש פרק ו

ו,א  אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו; וקרבנות הציבור, הן קרבן של כל ישראל, ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדין בעזרה, בשעת קרבן.  לפיכך תיקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא, יהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות; והם הנקראים אנשי מעמד.

ו,ב  וחילקו אותם עשרים וארבעה מעמדות, כמניין משמרות כהונה ולוייה.  ועל כל מעמד ומעמד, אחד מהן ממונה על כולם; והוא הנקרא ראש המעמד.

ו,ג  [ב] בכל שבת ושבת, מתקבצין אנשי מעמד של אותה שבת:  מי שהיה מהן בירושלים או קרוב לה, נכנסין למקדש עם משמר כהונה ולוייה של אותה שבת; והרחוקים שבאותו מעמד, כיון שהגיע מעמד שלהן, הן מתקבצין לבית הכנסת שבמקומן.

ו,ד  [ג] ומה הן עושין אלו המתקבצין, בין בירושלים בין בבתי כנסייות:  מתענין בשני בשבת שלהן, ובשלישי וברביעי ובחמישי.  אבל בערב שבת, לא היו מתענין, מפני כבוד השבת; ובאחד בשבת, אינם מתענין, כדי שלא ייצאו מעונג שבת לצום.

ו,ה  [ד] ובכל יום ויום משבת שהיא מעמדן, מתפללין ארבע תפילות--שחרית ומנחה ונעילה; ועוד מוסיפין תפילה אחרת בין שחרית ומנחה, והיא יתרה להן.  ונושאין כפיהן הכוהנים במעמד, שלושה פעמים בכל יום--בשחרית, ובתפילה זו היתרה, ובנעילה.

ו,ו  וקוראין בספר תורה שלושה אנשים פעמיים בכל יום, בשחרית ובתפילה זו היתרה שמוסיפין; אבל במנחה לא היו קוראין בספר, אלא על פה כקוראין את שמע.  ולא היו מתקבצין לתפילת מנחה בערב שבת, מפני שהן טרודין לשבת.

ו,ז  [ה] וקיבוצן לכל תפילה מארבע תפילות אלו, ועמידתן שם לתפילה ולתחינה ולבקשה, ולקרות בתורה--נקרא מעמד.

ו,ח  [ו] ובמה היו קוראין:  במעשה בראשית--ביום הראשון, קוראין "בראשית" (בראשית א,א) ו"יהי רקיע" (בראשית א,ו); בשני, "יהי רקיע" ו"ייקוו המים" (בראשית א,ט); בשלישי, "ייקוו המים" ו"יהי מאורות" (בראשית א,יד); ברביעי, "יהי מאורות" ו"ישרצו המים" (בראשית א,כ); בחמישי, "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ" (בראשית א,כד); בשישי, "תוצא הארץ" ו"ויכולו" (בראשית ב,א).  [ז] פרשה גדולה קוראין אותה בשניים, וקטנה קורא אותה אחד; ושתי פרשייות שקוראין שחרית--הם שחוזרין וקוראין אותן בתפילה השנייה בספר, וחוזרין וקוראין אותן על פה במנחה.

ו,ט  [ח] שמונת ימי חנוכה--לא היו אנשי מעמד עושין מעמד, בשחרית.  וכל יום שיש בו קרבן מוסף--לא היה בו מעמד לא בתפילה שנייה שלהם ולא במנחה, אלא בשחרית ובנעילה בלבד.  וכל יום שהיה בו קרבן העצים--לא היה בו מעמד בנעילה, אלא בשחרית ובתפילה שנייה ובמנחה.

ו,י  [ט] ומה הוא קרבן העצים:  זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים, מקריבין עולות נדבה; וזה הוא קרבן העצים.  והיה להם כמו יום טוב, ואסורין בו בספד ובתענית ובעשיית מלאכה.

ו,יא  [י] אפילו יחיד שהתנדב עצים, או גזרים למערכה--אסור באותו היום בספד ובתענית ובעשיית מלאכה; ודבר זה מנהג.

ו,יב  [יא] אנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס, כל השבת שלהן; ובחמישי, מותרין מפני כבוד השבת.  ומפני מה אסרו עליהם לספר ולכבס--כדי שלא ייכנסו למעמדם כשהם מנוולין, אלא יספרו ויכבסו מקודם.
 

הלכות כלי המקדש פרק ז

ז,א  חמישה עשר ממונין היו במקדש, וכן ממנים לעולם על כל דבר מחמישה עשר דבר אלו ממונה אחד; ואלו הן:  (א) על הזמנים, (ב) על נעילת שערים, (ג) על השומרים, (ד) על המשוררים, (ה) על הצלצל עם שאר כלי שיר, (ו) על הפייסות, (ז) על הקינים, (ח) על החותמות, (ט) על הנסכים, (י) על החולים, (יא) על המים, (יב) על מעשה לחם הפנים, (יג) על מעשה הקטורת, (יד) על מעשה הפרוכות, (טו) על מעשה בגדי כהונה גדולה.

ז,ב  כל אחד ואחד מממונים אלו--תחת ידו אנשים הרבה, כדי להכין המלאכה שהוא ממונה עליה.  זה שעל הזמנים--הוא משמר את הזמנים, הוא ואנשיו:  כיון שיגיע עת הקרבן, מכריז הוא או אחד מאנשיו ברשותו ואומר, עמדו כוהנים לעבודה, ולויים לדוכן וישראל למעמד; וכיון שישמע קולו, יבוא כל אחד למלאכתו.

ז,ג  זה שעל נעילת השערים--על פיו נועלין, ועל פיו פותחין.  ואין התוקעין תוקעין בכל יום לפתיחת שערים, אלא ברשותו; ובכל יום תוקעין במקדש שלוש תקיעות לפתיחת שערים, תקיעה תרועה ותקיעה.

ז,ד  זה שעל השומרים--הוא איש הר הבית, שמסבב על הלויים בכל לילה; וכל מי שישן על משמרו--מלקה אותו במקלות, ושורף את כסותו.

ז,ה  זה שעל המשוררים--הוא בורר בכל יום המשוררים שעומדים על הדוכן לומר שירה בפה, ועל פיו תוקעין על הקרבנות.

ז,ו  אין פוחתין במקדש מאחת ועשרים תקיעה בכל יום--שלוש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערביים.  ויום שיש בו קרבן מוסף, מוסיפין תשע על קרבן מוסף; ואם חל ראש חודש או יום טוב להיות בשבת, או שחל ראש השנה להיות בשבת שיש שם שלושה מוספין--אין תוקעין לכל מוסף ומוסף בפני עצמו, אלא תוקעין תשע בלבד לכל המוספין.

ז,ז  [ו] בערב שבת--מוסיפין שש, שלוש להבטיל את העם מן המלאכה ושלוש להבדיל בין קודש לחול.  וברגל--מוסיפין שלוש לפתיחת שער התחתון, והוא שער עזרת נשים, ושלוש לפתיחת שער העליון, והוא שער ניקנור.  ולמה נקרא שמו שער העליון, לפי שהוא למעלה מעזרת נשים.

ז,ח  וכן תוקעין שלוש למילוי המים שמנסכין בחג, ואין תוקעין למילוי המים בשבת; ותוקעין שלוש על גבי המזבח בשעה שמנסכין המים.  וכל התוקעין שתוקעין על הקרבנות, מתחת יד זה שעל המשוררים וברשותו; וכל אלו התקיעות, בחצוצרות הן.

ז,ט  [ז] זה שעל הצלצל--הוא המעמיד כל המשוררים על פי כלי השיר שסועדין את הלויים, כמו שביארנו.

ז,י  [ח] זה שעל הפייסות--הוא מפיס בין הכוהנים בכל יום, עד שיהיה כל איש ואיש עושה מלאכתו שזכה בה בפיס; וארבעה פעמים היו מפיסין בכל יום.  ובהלכות תמידין, אבאר כיצד היו מפיסין.

ז,יא  [ט] הממונה שעל הקינים--הוא שפוסקין עימו שימכור הקינים לקרבנות, כך וכך בסלע.  וכל מי שהוא חייב תורים או בני יונה, יביא דמיהם למקדש, וזה הממונה, נותן הקינים לבעלי הקרבן; ועושה חשבון עם הגזברין, ונותנין לו.

ז,יב  משלושים יום לשלושים יום, פוסקין עימו השער.  ואם הוזלו הקינים, מספק כשער הזול; ואם הוקרו, מספק כמו שפסקו עימו:  שיד הקדש על העליונה.  וכל קן שנמצא פסול, או שנפסל קודם שיקרב--נותן אחר תחתיו.

ז,יג  [י] זה שעל החותמות--הוא שמקבל דמי הנסכים ממחוייבי נסכים, ונותן להן חותמות; וזה שעל הנסכים, הוא שמוכר הנסכים.  [יא] כיצד:  ארבעה חותמות היו במקדש--האחד כתוב עליו עגל, והשני כתוב עליו זכר, והשלישי כתוב עליו גדי, והרביעי כתוב עליו חוטא.

ז,יד  [יב] כל מי שיביא קרבנותיו למקדש--נותן דמי הנסכים לזה הממונה על החותמות, ונותן לו חותמות כמניין הקרבנות שלו.  ואם היה מצורע עשיר, נותן לו חותם אחד שכתוב עליו חוטא; והלה הולך בחותמות שבידו לזה הממונה על הנסכים, ונותן לו נסכים כמניין החותמות וכמו שכתוב בהן.

ז,טו  ולערב באים זה אצל זה; זה מוציא את החותמות, ומקבל כנגדן מעות.  אם הותירו המעות, הותירו להקדש; ואם פחתו המעות, ישלם זה שעל החותמות מביתו.

ז,טז  מי שאבד חותמו, ממתינין לו עד הערב:  אם מצאו במעות יתר כדי חותם שטוען, נותנין לו; ואם לאו, אין נותנין לו.  ושם כל היום כתוב על החותם, מפני הרמאים--שלא ישהה החותם אצלו, עד שיוקרו הנסכים.

ז,יז  [יג] משלושים יום לשלושים יום, פוסקין שער היין והסולת עם הממונה על הנסכים.  אם הוקרו נסכים, מספק להן כמו שפסקו עימו; ואם הוזלו, מספק להן כשער הזול.  והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו--הוא הנקרא מותר נסכים, ולוקחין בו עולות לקיץ המזבח.  ואין מקייצין את המזבח בעולות העוף, שאין בקרבנות הציבור עוף.

ז,יח  [יד] הכוהנים--מפני שהן עומדין על הרצפה תמיד, ואוכלין בשר הרבה, ואין עליהן בגדים בשעת העבודה אלא חלוק אחד--הם חולין במעיהן; לפיכך מעמידין ממונה אחד שיהיה מבקר אותן, ומרפא כל תחלואיהן, ועוסק בהן תמיד, הוא ואנשיו שתחת ידו.

ז,יט  [טו] וכן ממנין אחר להיות חופר בורות ושיחין, ומתקן הבורות של רבים--כדי שיהיו המים מצויין בירושלים לכל אדם מיושביה, ולכל עולי הרגלים.

ז,כ  ואחד ממונה על כל אומני לחם הפנים, והוא מתקן כל מלאכתו.  ואחד ממונה על כל אומני הקטורת, והוא מתקן מלאכתה.

ז,כא  [טז] זה שעל הפרוכות--ממונה על כל אורגי הפרוכות והרוקמין בהן, שיהיו מוכנות להיכל ולשערים.  ושתי פרוכות היו עושין בכל שנה ושנה, להבדיל בין הקודש וקודש הקודשים.  וחוטי הפרוכות כפולין שישה שישה:  וארבעה מינין היו בה, שש ותכלת וארגמן ותולעת שני; וכל אחד מהן כפול שישה, הרי עשרים וארבעה חוטין.  וטפח היה עובייה, ועל שבעים ושניים נירין הייתה נארגת; אורכה ארבעים, ורוחבה עשרים.

ז,כב  [יז] ושלוש עשרה פרוכות היו במקדש שני--שבע על שבעה שערי העזרה, ואחת על פתחו של אולם, ואחת על פתחו של היכל, ושתיים לדביר בינו ובין הקודש, ושתיים כנגדן בעלייה.

ז,כג  [יח] פרוכת שנטמאת בוולד הטומאה--מטבילין אותה בפנים, ומכניסין אותה מיד:  לפי שאינה צריכה הערב שמש.  ושנטמאת באב הטומאה--מטבילין אותה בחוץ, ושוטחין אותה בחיל:  מפני שהיא צריכה הערב שמש.  ואם הייתה חדשה, שוטחין אותה על גב האיצטבה--כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה.  [יט] וכל הכלים שהיו במקדש, היו להם שניים ושלישיים--שאם ייטמאו הראשונים, יביאו השניים תחתיהם.

ז,כד  [כ] זה הממונה על מעשה בגדי כהונה--עוסק בהכנת בגדי כוהנים הדיוטות, ובגדי כוהן גדול, ובאריגתן; ומתחת ידו נעשה הכול.  ולשכה הייתה לו במקדש.
 

הלכות כלי המקדש פרק ח

ח,א  בגדי כהונה, שלושה מינים--בגדי כוהן הדיוט, ובגדי זהב, ובגדי לבן.  בגדי כוהן הדיוט--הם ארבעה כלים, כותונת ומכנסיים ואבנט ומגבעת:  וארבעתן של פשתן, לבנים, וחוטן כפול שישה; והאבנט לבדו, רקום בצמר.

ח,ב  בגדי זהב--הן בגדי כוהן גדול, והם שמונה כלים:  הארבעה של כל כוהן, ומעיל ואיפוד וחושן וציץ.  ואבנטו של כוהן גדול--מעשה רוקם הוא, ואינו דומה במעשיו לאבנט כוהן הדיוט.  ומצנפת האמורה באהרון, היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכוהן גדול צונף בה כמו שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע; ולפיכך נקראת מגבעת.

ח,ג  בגדי לבן--הם ארבעה כלים שמשמש בהן כוהן גדול ביום הכיפורים, כותונת ומכנסיים ואבנט ומצנפת.  וארבעתן לבנים; וחוטן כפול שישה, ומן הפשתן לבדו הם.  ושתי כותונות אחרות היו לו לכוהן גדול ביום הכיפורים--אחת לובשה בשחר, ואחת בין הערביים.  ושתיהם בשלושים מנה משל הקדש.  ואם רצה להוסיף--מוסיף משלו, ומקדיש התוספת; ואחר כך עושה בה הכותונת.

ח,ד  בגדי כהונה--מצוותן שיהיו חדשים נאים ומשולשלים, כדרך בגדי הגדולים:  שנאמר "לכבוד, ולתפארת" (שמות כח,ב; שמות כח,מ).  היו מטושטשים, או מקורעים, או ארוכים יתר על מידתו, או קצרים פחות ממידתו, או שסילקן באבנט, ועבד--עבודתו פסולה; היו משוחקין, או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמידתו, ועבד--עבודתו כשרה.

ח,ה  כל בגד מבגדי כהונה שנעשה צואי--אין מלבנין אותו, ולא מכבסין אותו; אלא מניחו לפתילות, ולובש חדשים.  ובגדי כוהן גדול שבלו, גונזין אותן.  ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום, אינו עובד בהם פעם שנייה לעולם, אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם, שנאמר "והניחם, שם" (ויקרא טז,כג); והם אסורין בהניה.

ח,ו  מכנסי כוהנים הדיוטים שבלו, ואבנטיהם--היו עושין מהן פתילות, ומדליקין בהן במקדש בשמחת בית השאובה; וכותנות כוהנים הדיוטים שבלו, היו עושין מהן פתילות למנורה תמיד.

ח,ז  כל בגדי כוהנים, אינן באים אלא משל ציבור; ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה--מוסר אותו לציבור, ומותר.  וכן כל כלי השרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור, הרי הן כשרים; אף כל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו, כשרים--ובלבד, שימסרם לציבור.

ח,ח  בגדי כוהנים הדיוטות, היו עושין מהן מחלצות רבות.  ושישה ותשעים חלון היו במקדש להניח בהן הבגדים, ארבעה חלונות לכל משמר; ושם כל משמר כתוב על חלונותיו, וכולן סתומות.  וכשייכנסו אנשי משמר לעבודה בשבת שלהן, פותחין חלונותיהן כל ימי שבתן ונוטלין הכלים; וכשייצאו, מחזירין הבגדים לחלונותם וסותמין.

ח,ט  ולמה עשו ארבעה חלונות לכל משמר, לפי שלא היו הכלים מעורבבין--אלא כל המכנסיים בחלון אחד, וכתוב עליו מכנסיים; כל האבנטים בחלון אחד, וכתוב עליו אבנט; וכן המצנפות כולן בחלון אחד, והכותונות כולן בחלון אחד.  [י] כוהן גדול מניח בגדי זהב בלשכה שלו בלילה, או בעת שייצא מן המקדש.

ח,י  [יא] בגדי כהונה, מותר ליהנות בהן; לפיכך לובש אותן ביום עבודתו, אפילו שלא בשעת עבודה:  חוץ מן האבנט--מפני שהוא שעטנז, [יב] אסור לכוהן הדיוט ללובשו אלא בשעת העבודה.

ח,יא  אין הכוהנים לובשין לעבודה, אלא צמר ופשתים בלבד.  [יג] וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד, הוא הפשתים והוא הבוץ.  ותכלת האמורה בכל מקום, הוא הצמר הצבוע כעצם השמיים שהוא פתוך מן הכוחל; והארגמן, הוא הצמר הצבוע אדום; ותולעת שני, הוא הצמר הצבוע בתולעת.

ח,יב  [יד] כל מקום שנאמר בתורה שש או שש מושזר, צריך שיהיה החוט כפול שישה.  ומקום שנאמר בד--אם היה חוט אחד לבדו, כשר; ומצוה מן המובחר, שיהיה כפול שישה.  ומקום שנאמר בו מושזר בלבד, צריך שיהיה חוטן כפול שמונה.

ח,יג  [טו] כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם, הוא שתהיה הצורות הנעשות באריג נראין מצד אחד בפני האריג בלבד; ומעשה חושב--הוא שתהיה הצורה נראית משני צדדין, פנים ואחור.

ח,יד  [טז] וכיצד מעשה הבגדים:  הכותונת, בין של כוהן הדיוט בין של כוהן גדול--משובצת הייתה, שהיא בתים בתים באריגתה, כמו בית הכוסות, כדרך שעושין האורגין בבגדים הקשים.  ובית יד שלה נארג בפני עצמו, ומחברין אותו עם גוף הכותונת בתפירה.  [יז] אורך הכותונת, עד למעלה מן העקב.  ואורך בית יד שלה, עד פס ידו; ורוחבו, כרוחב היד.

ח,טו  [יח] המכנסיים, בין של כוהן גדול בין של כוהן הדיוט--הם ממותניים עד ירכיים:  שהוא למעלה מן הטבור קרוב מן הלב, עד סוף הירך שהיא הארכובה.  ושנצים יש להם; ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערווה, אלא מוקפין כמין כיס.

ח,טז  [יט] המצנפת של כוהן גדול, או הדיוט--אורכה שש עשרה אמה.  והאבנט--רוחבו כמו שלוש אצבעות, ואורכו שתיים ושלושים אמה; מקיפו ומחזירו, כרך על גבי כרך.  ובגדי כהונה כולן--אין עושין אותן מעשה מחט, אלא מעשה אורג, שנאמר "מעשה אורג" (שמות כח,לב; שמות לט,כב; שמות לט,כז).
 

הלכות כלי המקדש פרק ט

ט,א  כיצד מעשה הציץ:  עושה טס של זהב רוחב שתי אצבעות, ומקיף מאוזן לאוזן.  וכותב עליו שני שיטין, קודש לה'--קודש מלמטה, לה' מלמעלה.  ואם כתבו בשיטה אחת, כשר; ופעמים, כתבוהו שיטה אחת.  [ב] והאותייות בולטות לפניו--חופר את האותייות מאחריו, והוא מודבק על השעווה, עד שבולט.

ט,ב  והוא נקוב בשתי קצותיו; ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב, כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף.

ט,ג  המעיל כולו תכלת, וחוטיו כפולין שנים עשר; ופיו ארוג בתחילת אריגתו.  ואין לו בית יד, אלא נחלק כנפיים מן סוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים.  ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון בלבד.  והקורע פי המעיל--לוקה, שנאמר "לא ייקרע" (שמות כח,לב; שמות לט,כג); והוא הדין לכל בגדי כהונה, שהקורע אותם דרך השחתה לוקה.

ט,ד  ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני, כל מין משלושתן שזור שמונה, לפי שנאמר בשוליו "מושזר" (שמות לט,כד); נמצאו חוטי השוליים ארבעה ועשרים.  ועושה אותן כמין רימונים שלא פתחו פיהן, ותולה אותן במעיל.  ומביא שבעים ושניים זוגים, ובהם שבעים ושניים ענבולים--הכול זהב; ותולה בו שלושים ושישה בשולי כנף זה, ושלושים ושישה בשולי כנף זה; והזוג עם הענבול התלוי בו שניהם כאחד, נקרא פעמון.  עד שיהיו שוליו משני צדדיו, "פעמון ורימון פעמון ורימון" (שמות לט,כו).

ט,ה  הזהב שבאריגת האיפוד והחושן האמור בתורה, ככה הוא מעשהו--לוקח חוט אחד זהב טהור, ונותנו עם שישה חוטין של תכלת, וכופל השבעה חוטין כאחד; וכן הוא עושה חוט זהב עם שישה של ארגמן, וחוט אחד עם שישה של שני, וחוט אחד עם שישה של פשתים:  נמצאו ארבעה חוטי זהב, ונמצאו כל החוטים שמונה ועשרים, שנאמר "וירקעו את פחי הזהב . . . לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן, ובתוך תולעת השני ובתוך השש" (שמות לט,ג)--מלמד שחוט הזהב כפול בתוכן.

ט,ו  כיצד מעשה החושן:  אורג בגד מעשה חושב מן הזהב והתכלת והארגמן ותולעת השני והשש, על עשרים ושמונה חוטין כמו שביארנו--אורכו אמה ורוחבו זרת, וכופלו לשניים; נמצא זרת על זרת מרובע.  וקובע בו ארבעה טורים של אבן המפורשים בתורה--כל אבן מהן מרובע, ומשוקע בבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו.

ט,ז  ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם--ונמצא כותב על האודם ראובן, ועל ישפה בנימין; וכותב בתחילה למעלה מראובן אברהם יצחק ויעקוב, וכותב למטה מבנימין שבטי יה--כדי שיהיו כל האותייות מצויות שם.

ט,ח  ועושה על ארבע זווייות של חושן, ארבע טבעות זהב.  ונותן בשתי הטבעות של מעלה שהחושן נתלה בהן שתי עבותות זהב, והם הנקראים שרשות; ונותן בשתי טבעות של מטה שהן כנגד הדדים, שני פתילי תכלת.

ט,ט  האיפוד--רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, ואורכו מכנגד אצילי הידיים מאחוריו עד הרגליים.  ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן, שחוגרין אותו בהם; והם הנקראין חשב האיפוד.  והכול ארוג זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, על עשרים ושמונה חוטין--כמעשה החושן.

ט,י  ותופר עליו שתי כתפות, כדי שיהיו על כתפות הכוהן.  וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם מרובע, מושקע בבית של זהב; ומפתח על שתי האבנים שמות השבטים, שישה על אבן זו ושישה על אבן זו כתולדותם, וכותבין שם יוסף, יהוסף:  ונמצאו חמש ועשרים אות באבן זו, וחמש ועשרים אות באבן זו; וכך היו כותבין [איור הושמט כאן].  והאבן שכתוב בה ראובן, על כתפו הימנית; והאבן שכתוב בה שמעון, על כתפו השמאלית.

ט,יא  ועושה בכל כתף שתי טבעות--אחת מלמעלה בראש הכתף, ואחת מלמטה לכתף למעלה מן החשב; ונותן שתי עבותות זהב בשתי טבעות שלמעלה, והם הנקראים שרשרות.  וזו היא צורת האיפוד [איור הושמט כאן].

ט,יב  [י] ואחר כך מכניס קצות העבותות של חושן, בטבעות שלמעלה בכתפות האיפוד; ומכניס שני פתילי התכלת שבשולי החושן, בשתי הטבעות שלמעלה מחשב האיפוד.  ומורידין את השרשרות שבטבעות כתפות האיפוד, עד טבעות החושן העליונות--כדי שידבקו זה בזה, "ולא ייזח החושן, מעל האיפוד" (שמות כח,כח; שמות לט,כא).  וכל המזיח חושן מעל האיפוד, ומפרק חיבורן דרך קלקול--לוקה.

ט,יג  [יא] נמצא כשלובש האיפוד עם החושן--יהיה החושן על ליבו בשווה, והאיפוד מאחריו, וחשב האיפוד קשור על ליבו תחת החושן, ושתי כתפות האיפוד על שתי כתפיו; ושתי עבותות זהב יורדות מעל כתפו מכאן ושתי עבותות זהב מכאן, מכתפות האיפוד עד טבעות החושן; ושני חוטי תכלת מרוכסין מתחת אצילי ידיו, משתי טבעות החושן התחתונות עד שתי טבעות כתפות האיפוד התחתונות, שהם למעלה מן החשב.
 

הלכות כלי המקדש פרק י

י,א  כיצד סדר לבישת הבגדים:  לובש המכנסיים תחילה, וחוגר את המכנסיים למעלה מטבורו מעל מותניו; ואחר כך לובש הכותונת, ואחר כך חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו, ומקיפו כרך על כרך עד שגומר, וקושר.  [ב] ועל האבנט מפורש בקבלה, "ולא יחגרו, ביזע" (ראה יחזקאל מד,יח)--במקום שמזיעין; וכך קיבל יונתן בן עוזיאל מפי הנביאים, ותירגם על ליבהון ייסרון.  ואחר כך צונף במצנפת כמין כובע.

י,ב  [ג] כוהן גדול--אחר שחוגר באבנט, לובש המעיל, ועל המעיל האיפוד והחושן; וחוגר בחשב האיפוד על המעיל מתחת החושן, ולפיכך נקרא "מעיל האיפוד" (שמות כח,לא; שמות כט,ה; שמות לט,כב)--מעיל שחוגרו האיפוד.  ואחר כך צונף במצנפת, וקושר הציץ למעלה מן המצנפת; ושיערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ושם היה מניח תפילין בין ציץ למצנפת.

י,ג  [ד] מצות עשה לעשות בגדים אלו, ולהיות הכוהן עובד בהן--שנאמר "ועשית בגדי קודש . . ." (שמות כח,ב), "ואת בניו, תקריב; והלבשתם, כותונות" (שמות כט,ח).  וכוהן גדול ששימש בפחות משמונה בגדים אלו, או כוהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו--הוא הנקרא מחוסר בגדים, ועבודתו פסולה; וחייב מיתה בידי שמיים, כזר ששימש--שנאמר "וחגרת אותם אבנט . . . והייתה להם כהונה" (שמות כט,ט):  בזמן שבגדיהם עליהן, כהונתם עליהן; אין בגדיהם עליהן, אין כהונתם עליהן--אלא הרי הן כזרים, ונאמר "והזר הקרב, יומת" (במדבר א,נא; במדבר ג,י; במדבר ג,לח; במדבר יח,ז).

י,ד  [ה] כשם שמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך היתר בגדים:  כגון שלבש שתי כותונות או שני אבנטים, או כוהן הדיוט שלבש בגדי כוהן גדול ועבד--הרי זה מחלל העבודה, וחייב מיתה בידי שמיים.

י,ה  [ו] נאמר בבגדי כהונה "על בשרו . . . ולבשם" (ויקרא טז,ד; וראה ויקרא ו,ג), מלמד שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים; אפילו נימה אחת, או עפר, או כינה מתה--אם הייתה בין בשרו לבגד--הרי זו חציצה, ועבודתו פסולה.  לפיכך אין הכוהן יכול לעבוד בתפילין של יד, שהרי חוצצת; אבל של ראש, אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה, מניח.

י,ו  [ז] וצריך להיזהר בשעה שלובש, שלא יהיה אבק בין בגדו לבשרו, ולא כינה, ואף על פי שהיא בחיים; ושלא תיכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו, עד שיתרחק הבגד מעליו; ולא יכניס ידו תחת חלוקו לחוך, ולא ייצא שיערו מן הבגד, ולא יהיה בבגד נימה מדולדלת.  ואם היה שם אחד מכל אלו, עבודתו כשרה.

י,ז  [ח] כרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים, כגון שכרכו על אצבעו או על עקבו--אם היה בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, הרי זה חוצץ ופוסל; פחות מכאן, אינו חוצץ.  ואם היה צלצול קטן--הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו--הרי זה פוסל, ואף על פי שאין בו שלוש על שלוש.

י,ח  [ט] כוהן שלקה באצבעו--מותר לכרוך עליה גמי בשבת, או בגד שאין בו שלוש על שלוש, ועובד; ואם נתכוון להוציא דם, אסור.  והוא שלא יחוץ הגמי או הבגד בין בשרו לכלי, בשעת העבודה.

י,ט  [י] עשו בבית שני אורים ותומים, כדי להשלים שמונה בגדים--ואף על פי שלא היו נשאלין בהן.  ומפני מה לא היו שואלין בהן:  מפני שלא הייתה שם רוח הקודש; וכל כוהן שאינו מדבר ברוח הקודש, ואין שכינה שורה עליו--אין נשאלין בו.

י,י  [יא] וכיצד שואלין:  עומד הכוהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו, פניו לאחורי הכוהן.  ואומר השואל, אעלה או לא אעלה; ואינו שואל בקול רם, ולא מהרהר בליבו, אלא בקול נמוך, כמי שמתפלל בינו לבין עצמו.

י,יא  ומיד רוח הקודש לובשת את הכוהן, ומביט בחושן, ורואה בו במראה הנבואה, עלה או לא תעלה--באותייות שבולטות מן החושן כנגד פניו.  והכוהן משיבו ואומר לו עלה, או לא תעלה.

י,יב  אין שואלין על שני דברים כאחד; ואם שאל, משיבין על הראשון בלבד.  ואין נשאלין בהן להדיוט--אלא למלך, או לבית דין, או למי שצורך הציבור בו:  שנאמר "ולפני אלעזר הכוהן יעמוד . . ." (במדבר כז,כא), "הוא" (שם) זה המלך; "וכל בני ישראל" (שם), זה משוח מלחמה או מי שצורך הציבור בשאילתו; "וכל העדה" (שם), אלו בית דין הגדול.

י,יג  זה שאתה מוצא בדברי נביאים שכוהנים רבים היו חוגרין איפוד בד--לא היו כוהנים גדולים, שאין האיפוד של כוהן גדול בד.  אף הלויים היו חוגרין אותו--שהרי שמואל הנביא לוי היה, ונאמר בו "נער, חגור איפוד בד" (שמואל א ב,יח).  אלא איפוד זה--היו חוגרין אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כוהן גדול שמדבר על פי האיפוד והחושן ברוח הקודש.