מצות עשה אחת, והיא דין סדר נחלות. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
א,א סדר נחלות כך הוא: מי שמת--יירשוהו בניו, והם קודמין לכול; והזכרים קודמין לנקבות, [ב] בכל מקום--אין לנקבה עם הזכר, ירושה. אם אין לו בנים, יירשנו אביו; ואין האם יורשת את בניה, ודבר זה מפי הקבלה. [ג] וכל הקודם בנחלה, יוצאי ירכו קודמין.
א,ב לפיכך מי שמת, בין איש בין אישה--אם הניח בן, יורש הכול. לא נמצא לו בן בעולם, מעיינין על זרעו של בן: אם נמצא לבנו זרע, בין זכרים בין נקבות--אפילו בת בת בת בנו, עד סוף העולם--היא תירש את הכול. לא נמצא לו זרע בן, חוזרין אצל הבת.
א,ג הייתה לו בת, תירש את הכול. לא נמצאת לו בת בעולם, מעיינין על זרע הבת: אם נמצא לה זרע, בין זכרים בין נקבות, עד סוף העולם--הוא יורש הכול. לא נמצא לו זרע בת, חוזרת הירושה לאביו.
א,ד אם לא היה אביו קיים--מעיינין על זרע האב, שהן אחי המת: נמצא לו אח או זרע אח, יורש הכול. ואם לאו, חוזרין אצל האחות: נמצאת לו אחות או זרעה, יירשו הכול. ואם לא נמצא לו זרע אחים--הואיל ואין לאב זרע, תחזור הירושה לאבי האב.
א,ה לא היה אבי האב קיים--מעיינין על זרעו של אבי האב, שהן אחי אביו של מת; והזכרים קודמין לנקבות, וזרען של זכרים קודמין לנקבות, כמו שהיה הדין בזרעו של מת עצמו. לא נמצאו אחים לאביו, לא הם ולא זרען--תחזור הירושה לאבי אבי האב. ועל הדרך הזאת נחלה ממשמשת ועולה, עד ראובן.
א,ו נמצאת אומר הבן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת. והבת קודמת לאבי אביה, וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה. ואבי המת קודם לאחי המת, מפני שהן יוצאי ירכו. והאח קודם לאחות, וכל יוצאי ירכו של אח קודמין לאחות. ואחות קודמת לאבי אביה, וכל יוצאי ירכה קודמין לאבי אביה.
א,ז אבי האב קודם לאחי אביו של מת, ואחי אביו קודם לאחות אביו, וכל יוצאי ירכו של אחי אביו קודמין לאחות אביו, ואחות אביו קודמת לאבי אבי אביו של מת, וכן כל יוצאי ירכה של אחות אביו קודמין לאבי אבי אביו. ועל דרך זו הולך ועולה, עד ראש הדורות; לפיכך אין לך אדם מישראל שאין לו יורש.
א,ח [ד] מי שמת והניח בת ובת הבן--אפילו בת בת בת הבן עד סוף כמה דורות--היא קודמת ותירש הכול, ואין לבת כלום. והוא הדין לבת האח עם האחות, ולבת בן אחי אביו עם אחות אביו. וכן כל כיוצא בהן.
א,ט [ה] מי שהיו לו שני בנים, ומתו השני בנים בחייו, והניח הבן האחד שלושה בנים, והניח הבן השני בת אחת, ואחר כך מת הזקן--נמצאו שלושת בני בנו יורשין חצי הנחלה, ובת בנו יורשת החצי: שכל אחד מהן יורש חלק אביו. ועל דרך זו חולקין בני האחים, ובני אחי האב, עד ראש הדורות.
א,י [ו] משפחת האם אינה קרויה משפחה, ואין ירושה אלא למשפחת האב; לפיכך האחים מן האם, אין יורשין זה את זה, והאחין מן האב, יורשין זה את זה. ואחד אחיו שהוא מאביו בלבד, או אחיו שהוא מאביו ומאימו.
א,יא [ז] כל הקרובין בעבירה, יורשין ככשרים. כיצד: כגון שהיה לו בן ממזר, או אח ממזר--הרי אלו כשאר הבנים וכשאר האחים, לנחלה. אבל בנו מן השפחה, או מן הנוכרית--אינו בן לדבר מן הדברים, ואינו יורש כלל.
א,יב [ח] האישה אינה יורשת את בעלה כלל; והבעל יורש את כל נכסי אשתו, מדברי סופרים. והוא קודם לכול בירושתה, אף על פי שהיא אסורה עליו--כגון אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט. ואף על פי שהיא קטנה, ואף על פי שהבעל חירש--הוא יורש את אשתו.
א,יג [ט] כבר ביארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו, עד שתיכנס לרשותו, ושאין הפיקח יורש את החירשת שנשאה כשהיא חירשת, אפילו נתפקחה. ושם ביארנו שהוא יורש כל נכסי אשתו שבאו לרשותה והוחזקו, בין נכסים שהכניסה לו בנדוניתה בין נכסים שלא הכניסה לו. ומי שנתגרשה ספק גירושין, ומתה--אין הבעל יורשה.
א,יד [י] בעל שנשא קטנה שאינה צריכה מיאון--אינו יורשה, שהרי אין כאן שם אישות. וכן שוטה שנשא פיקחת, או פיקח שנשא שוטה--אינו יורשה, שהרי לא תיקנו חכמים להן נישואין.
א,טו [יא] בעל שמתה אשתו, ואחר כך מת אביה או אחיה או אחד מן המורישין אותה--אין הבעל יורש אותן, אלא יירש אותן זרעה, אם היה לה זרע; או תחזור הירושה למשפחת בית אביה: שאין הבעל יורש נכסים הראויין לבוא לאחר מכאן, אלא הנכסים שכבר באו לרשותה קודם שתמות.
א,טז [יב] וכן אין הבעל יורש את אשתו, והוא בקבר כשאר היורשין של משפחת האב. כיצד: בעל שמת, ואחר כך מתה אשתו--אין אומרין הואיל והבעל היה קודם לכל אדם בירושתה, כך יורשי הבעל יקדמו לשאר יורשי האישה; אלא יורשי האישה ממשפחת בית אביה, הם היורשים אותה, אם מתה אחר בעלה.
א,יז [יג] וכן אין הבן יורש את אימו בקברו, כדי להנחיל לאחיו מאביו. כיצד: מי שמת, ואחר כך מתה אימו--אין אומרין הואיל ואילו היה הבן קיים היה קודם, אף יורשין של בן קודמין ליורשיה של אישה זו, ונמצאו אחיו מאביו יורשין את אימו של זה, אחר מותו; אלא זרע בנה הוא שיירשנה, אם היה לו זרע. ואם אין לו זרע, תחזור נחלתה למשפחת בית אביה.
א,יח אבל אם מתה האם תחילה, ואחר כך מת הבן--אפילו היה קטן בן יומו, ולא כלו לו חודשיו--הואיל וחיה אחר אימו שעה אחת, ומת, הרי זה נוחל את אימו, ומנחיל אותה הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו.
ב,א הבכור נוטל פי שניים כאחד בנכסי אביו, שנאמר "לתת לו פי שניים" (דברים כא,יז). כיצד: הניח חמישה בנים, ואחד מהן בכור--הבכור נוטל שליש הממון, וכל אחד מן הארבעה הפשוטין נוטל שתות. הניח תשעה בנים--הרי האחד הבכור נוטל חומש, וכל אחד מן השמונה הפשוטים נוטל עישור. וכן על החלוקה הזאת חולקין לעולם.
ב,ב בכור שנולד לאחר מיתת אביו--אינו נוטל פי שניים, שנאמר "והיה, ביום הנחילו את בניו . . . כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,טז-יז). ואם יצאת פדחתו בחיי אביו--אף על פי שלא יצא כל ראשו לאוויר העולם אלא לאחר מיתת אביו, הרי זה נוטל פי שניים.
ב,ג בכור טומטום שנקרע ונמצא זכר, אינו נוטל פי שניים; וכן פשוט שנקרע ונמצא זכר, אינו ממעט בחלק בכורה: שנאמר "וילדו לו בנים" (דברים כא,טו), עד שיהיה בן משעת לידה.
ב,ד כיצד אינו ממעט בחלק בכורה: הרי שהיה לו בן בכור, ושני פשוטים, וזה הטומטום שנקרע ונמצא זכר--הבכור נוטל חצי הממון, וכאילו אין עימו אלא שני הפשוטים בלבד; והחצי הנשאר, חולקין אותו שני הפשוטין עם הנקרע בשווה.
ב,ה קטן בן יום אחד, ממעט בחלק בכורה; אבל לא העובר. ובן שנולד לאחר מיתת אביו, אינו ממעט בחלק בכורה.
ב,ו בן שנסתפק לנו אם הוא בכור או פשוט, כגון שנתערב עם אחר--אינו נוטל פי שניים. וכיצד עושין: אם הוכרו, ולבסוף נתערבו--כותבין הרשאה זה לזה, ונוטלין חלק בכורה עם אחיהם; ואם לא הוכרו, כגון שילדו במחבואה אחת--אין כותבין הרשאה, ואין כאן חלק בכורה.
ב,ז מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט, ומתו שניהם בחייו, והניחו בנים, הבכור הניח בת והפשוט הניח בן--הרי בן הפשוט יורש בנכסי הזקן שליש, שהוא חלק אביו, ובת הבכור יורשת שני שלישים, שהוא חלק אביה. וכן הדין בבני האחין, ובבני אחי האב, ובכל היורשין--אם היה אבי אחד מן היורשים בכור, נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו.
ב,ח אין הבכור נוטל פי שניים בנכסי האם. כיצד: בכור ופשוט שירשו את אימן--חולקין בשווה, בין שהיה בכור לנחלה בין שהיה פטר רחם.
ב,ט בכור הנחלה--הוא הנולד לאב ראשון, שנאמר "כי הוא ראשית אונו" (דברים כא,יז). ואין משגיחין על האם: אפילו ילדה כמה בנים, הואיל וזה ראשון לאביו, יירש פי שניים.
ב,י הבא אחר הנפלים--אף על פי שיצא ראש הנפל כשהוא חי, הבא אחריו בכור לנחלה; וכן בן תשעה שיצא ראשו מת, הבא אחריו בכור לנחלה. שזה שנאמר "ראשית אונו" (דברים כא,יז)--הוא שלא נולד לו קודם לזה, ולד שיצא חי לאוויר העולם. לפיכך בן תשעה שיצא רוב ראשו חי, הבא אחריו אינו בכור.
ב,יא יוצא דופן, והבא אחריו--שניהן אינן בכור: הראשון לפי שלא נולד, ונאמר "וילדו לו בנים" (דברים כא,טו); והשני, שהרי קדמו אחר. [יב] היו לו בנים בגיותו, ונתגייר--אין לו בכור לנחלה. אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן הגויה--הואיל ואינו קרוי בנו--הרי הבא לו אחריו מן הישראלית, בכור לנחלה ונוטל פי שניים.
ב,יב [יג] היה הבכור ממזר--נוטל פי שניים, שנאמר "כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,יז): זו ששנואה בנישואיה. ואין צריך לומר אם היה בן גרושה, או בן חלוצה.
ב,יג [יד] שלושה נאמנין על הבכור--חיה, ואימו, ואביו. חיה מיד--שאם אמרה זה יצא ראשון, נאמנת. ואימו כל שבעת ימי הלידה--נאמנת לומר, זה הוא הבכור. ואביו לעולם: אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל, זה הוא בני ובכורי--הוא נאמן; וכן אם אמר על המוחזק לנו שהוא בכורו, אינו בכור--נאמן.
ב,יד [טו] האב שנשתתק--בודקין אותו, כדרך שבודקין לגיטין: אם רמז או כתב שזה בנו בכורו, הרי זה נוטל פי שניים.
ב,טו [טז] העידו עדים שהן שמעו אביו של זה אומר דברים כך וכך, שהרי אותן הדברים ייוודע מכללן שזה בנו בכורו--הרי זה נוטל פי שניים: אף על פי שלא אמר האב בפירוש, זה בני בכורי.
ב,טז [יז] שמעו מן האב שאמר, זה בני בכור--אינו נוטל בעדות זו פי שניים, שמא בכור לאימו הוא, ולזה נתכוון האב: עד שיאמר בני בכורי.
ג,א אין הבכור נוטל פי שניים בנכסים הראויין לבוא לאחר מיתת אביו, אלא בנכסים המוחזקין לאביו שבאו לרשותו, שנאמר "בכול אשר יימצא, לו" (דברים כא,יז). כיצד: אחד ממורישי אביו שמת לאחר מיתת אביו, הבכור והפשוט יורשין כאחד; וכן אם הייתה לאביו מלווה, או הייתה לו ספינה בים--יורשין אותה הבכור והפשוט כאחד.
ג,ב הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת, או שהייתה רועה באפר וילדה--הבכור נוטל בה ובוולדה פי שניים. [ג] שחט אחד ממכרי אביו בהמה, ואחר כך מת אביו--נוטל פי שניים במתנות של אותה הבהמה.
ג,ג [ד] אין הבכור נוטל פי שניים, בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו, אלא מעלה אותו השבח בדמים, ונותן היתר לפשוט: והוא, שישתנו הנכסים--כגון כרמל שנעשה שיבולים, וכפנייות שנעשו תמרים. אבל אם שבחו מחמת עצמן, ולא נשתנו--כגון אילן קטן שגדל ונעשה עבה, וארץ שהעלת שרטון--הרי זה נוטל בשבח פי שניים; ואם מחמת הוצאה השביח, אינו נוטל.
ג,ד [ה] אין הבכור נוטל פי שניים במלווה, אף על פי שהוא בשטר, ואף על פי שגבו היתומים קרקע בחוב אביהם. היה לאב מלווה ביד הבכור--הרי זה ספק אם ייטול בה פי שניים, הואיל וישנה תחת ידו, או לא ייטול, הואיל ומחמת אביו יירשנה ועדיין לא באה לידו של אביו; לפיכך ייטול ממנה חצי חלק בכורה.
ג,ה [ו] בכור שמכר חלק בכורה קודם חלוקה--ממכרו קיים, מפני שיש לבכור חלק בכורה קודם חלוקה. לפיכך אם חלק עם אחיו במקצת נכסים, בין בקרקע בין במיטלטלין, ונטל חלק כפשוט--ויתר בכל הנכסים, ואינו נוטל בשארן אלא כפשוט.
ג,ו במה דברים אמורים, בשלא מיחה. אבל אם מיחה באחיו, ואמר בפני שניים, ענבים אלו שאני חולק עם אחיי בשווה, לא מפני שמחלתי בחלק בכורה--הרי זו מחאה, ולא ויתר בשאר נכסים. אפילו מיחה בענבים כשהן מחוברים, ובצרום וחלקום בשווה--לא ויתר בשאר נכסים. אבל אם דרכום, וחלק עימהן בשווה ביין, ולא מיחה בהן, משנעשה יין--ויתר בכל הנכסים. הא למה זה דומה: למי שמיחה בענבים, וחלק עימהם בשווה בזיתים--שהרי ויתר בכול. וכן כל כיוצא בזה.
ג,ז מי שייבם אשת אחיו, הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים. אבל הראויין לבוא לאחר מכאן, הרי הוא בהן ככל האחים, שהרי בכור קרא אותו הכתוב, שנאמר "והיה, הבכור אשר תלד--יקום, על שם אחיו המת; ולא יימחה שמו, מישראל" (דברים כה,ו).
ג,ח וכשם שאינו נוטל בראוי כבמוחזק--כך אינו נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביו, משעת מיתה עד שעת חלוקתו עם אחיו בנכסי אביו. ואפילו השביחו נכסים אחר שייבם, וקודם שיחלוקו--הרי הוא בשבח כאחד מן האחין, אף על פי שנוטל מן הנכסים אלו שני חלקים, חלקו וחלק אחיו שייבם אשתו, הואיל ומת האב בחיי כולן.
ג,ט [ח] כבר ביארנו בהלכות שכנים, שהבכור נוטל שני חלקים שלו כאחד במצר אחד. אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי אביו, נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל; ואם עלה גורלו בשני מקומות, נוטל בשני מקומות.
ג,י [ט] שומרת יבם שמתה--אפילו עשה בה אחד מן האחים מאמר--משפחת בית אביה יורשין נכסי מלוג וחצי נכסי צאן ברזל, ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל. ויורשי הבעל חייבין בקבורתה, הואיל והן יירשו כתובתה, כמו שביארנו במקומו.
ד,א האומר זה בני, או זה אחי, או זה אחי אבי, או שאר היורשין אותו--אף על פי שהודה באנשים שאינן מוחזקין שהן קרוביו--הרי זה נאמן, ויירשנו: בין שאמר כשהוא בריא, בין שאמר והוא שכיב מרע. אפילו נשתתק, וכתב בכתב ידו שזה יורש--בודקין אותו, כדרך שבודקין לגיטין.
ד,ב היינו מוחזקין בזה שהוא אחיו, או בן דודו, ואמר אינו אחי, ואינו בן דודי--אינו נאמן. אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני, ולא יירשנו. וייראה לי שאפילו היו לבן בנים--אף על פי שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לעניין ייחוס, ואין מחזיקין אותו ממזר על פיו--נאמן הוא לעניין ירושה, ולא יירשנו.
ד,ג האומר זה בני, וחזר ואמר עבדי הוא--אינו נאמן. אמר עבדי, וחזר ואמר בני--אף על פי שהוא משמשו כעבד, נאמן: שזה שאמר עבדי, כלומר הרי הוא לי כעבד. ואם היו קורין לו עבד בן מאה זוז וכיוצא בדברים אלו, שאין אומרין אותן בייחוד אלא לעבדים--הרי זה אינו נאמן.
ד,ד היה עובר על בית המכס, ואמר בני הוא זה, וחזר אחר כך ואמר עבדי--נאמן: שלא אמר בני, אלא להבריח מן המכס. אמר בבית המכס עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא--אינו נאמן.
ד,ה העבדים והשפחות--אין קורין להן אבא פלוני, ולא אימא פלונית, שלא יבוא מן הדבר תקלה, ונמצא זה הבן נפגם. לפיכך אם היו העבדים והשפחות חשובין ביותר, ויש להן קול, והרי כל הקהל מכירין אותן ואת בני אדוניהם, כגון עבדי הנשיא--הרי אלו מותרין לקרות להן אבא ואימא.
ד,ו מי שהייתה לו שפחה, והוליד ממנה בן, והיה נוהג בו מנהג בנים, או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אימו--אם תלמיד חכמים הוא, או אדם כשר שהוחזק בדקדוקי מצוות--הרי זה יירשנו. ואף על פי כן, אינו נושא בת ישראל, עד שיביא ראיה שנשתחררה אימו ואחר כך ילדה, שהרי הוחזקה שפחה בפנינו.
ד,ז ואם משאר הדיוטות הוא, ואין צריך לומר אם היה מן המפקירין עצמן לכך--הרי זה בחזקת עבד לכל דבר, ואחיו מאביו מוכרין אותו; ואם אין לאביו חוץ ממנו, אשת אביו מתייבמת. וזה הוא הדין שייראה לי שהוא הולך על עיקרי הקבלה. ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם, לעניין שלא ימכרו אותו אחיו בלבד; ויש מי שהורה שאפילו ליורשו, לא נחלק בישראל. ואין ראוי לסמוך על דבר זה.
ד,ח [ז] כל היורשין, יורשין בחזקה. כיצד: עדים שהעידו שזה מוחזק לנו שהוא בנו של פלוני, או אחיו--אף על פי שאינן עדי ייחוס, ולא ידעו אמיתת ייחוסין--הרי אלו יורשין בעדות זו.
ד,ט [ח] יעקוב שמת והניח ראובן ושמעון, ולא הוחזק לו בן אלא שניהם--תפס ראובן לוי מן השוק, ואמר גם זה אחינו הוא, ושמעון אומר, איני יודע--הרי שמעון נוטל חצי הממון; וראובן שליש, שהרי הודה שהם שלושה אחין; ולוי נוטל שתות.
ד,י מת לוי, יחזור השתות לראובן. נפלו ללוי נכסים מאחרים--יחלקו אותן ראובן ושמעון, שהרי ראובן מודה לשמעון שלוי זה אחיהן.
ד,יא השביח השתות מאליו, ואחר כך מת לוי--אם שבח המגיע לכתפיים הוא, כגון ענבים שהגיעו להיבצר--הרי השבח הזה כנכסים שנפלו לו מאחרים, ויחלקו בהן; ואם עדיין לא הגיעו להיבצר, הרי הן של ראובן לבדו.
ד,יב אמר שמעון אין לוי זה אחי, ונטל לוי בחלק ראובן כמו שביארנו, ואחר כך מת לוי--לא יירש ממנו שמעון כלום, אלא ראובן לבדו יירש השתות עם שאר הנכסים האחרים שהניח לוי. והוא הדין בכל היורשין שיודו מקצתן ביורשין אחרים, ולא יודו מקצתן.
ה,א זה הכלל ביורשין: כל שני יורשין שהאחד מהן יורש ודאי, והשני ספק--אין לספק כלום; ואם היו שניהם ספק, שמא זה הוא היורש או שמא זה הוא--שניהם חולקין בשווה.
ה,ב לפיכך מי שמת והניח בן וטומטום או אנדרוגינוס--הרי הבן יורש הכול, שהטומטום והאנדרוגינוס ספק. הניח בנות וטומטום ואנדרוגינוס--יורשות בשווה, והרי הוא כאחת מן הבנות.
ה,ג [ב] כבר ביארנו בהלכות אישות דין הבנות עם הבנים, במזונותיהן ובפרנסתן; ושם ביארנו שהמזונות מתנאי כתובה. ובזמן שהנכסים מרובין, אין לבנות אלא מזונותיהן והבנים יירשו הכול; ויתפרנסו הבנות בעישור נכסים, כדי שיינשאו בו לבעליהן. ובזמן שהנכסים מועטין, אין לבנים כלום אלא הכול למזון הבנות. לפיכך מי שמת והניח בנים ובנות וטומטום או אנדרוגינוס--בזמן שהנכסים מרובין--הבנים יורשין, ודוחין הטומטום אצל הבנות וניזון כמותן; ובזמן שהנכסים מועטין--הבנות דוחות את הטומטום אצל הבנים ואומרות לו, זכר אתה ואין לך עימנו מזונות.
ה,ד [ג] מי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, ונישאת וילדה בן, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון, או בן שבעה לאחרון--אין זה הבן יורש את אחד משניהם, מפני שהוא ספק. ואם מת הבן--שניהן יורשין אותו וחולקין בשווה, מפני ששניהם ספק: שמא זה אביו או זה אביו.
ה,ה [ד] יבמה שלא שהת שלושה חודשים, ונתייבמה בתוך שלושה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון, או בן שבעה לאחרון--זה הספק אומר שמא בן המת אני, ואירש נכסי אבי כולן, ואין אתה ראוי לייבם, שאין אימי בת ייבום; והיבם אומר, שמא בני אתה, ואימך ראויה לייבום, ואין לך בנכסי אחי כלום. הואיל וגם זה היבם ספק, שמא יבם הוא או אינו יבם--חולקין בשווה.
ה,ו וכן דין זה הספק עם בני היבם, בנכסי המת שנתייבמה אשתו--חולקין בשווה: הספק מחצה, ובני היבם הוודאיין מחצה.
ה,ז מת היבם אחר שחלק עם זה הספק, ובאו בני היבם הוודאיים לירש אביהם--אף על פי שיש לזה הספק לומר להם אם אחיכם אני, תנו לי חלק בירושה זו, ואם אין אני אחיכם, החזירו לי החצי שלקח אביכם--אין לזה הספק עימהן בנכסי אביהן כלום, ואינו מוציא מידן.
ה,ח [ה] ספק והיבם שבאו לחלוק בנכסי אבי היבם--הרי היבם יורש ודאי, וזה הספק אם הוא בן המת, יש לו חצי הממון ולזה היבם חצייו, ואם הוא בן היבם, אין לו כלום; לפיכך יירש היבם, ויידחה הספק.
ה,ט הניח היבם שני בנים ודאיין, ואחר כך מת אבי היבם--הרי הספק אומר אני בן המת, ויש לי מחצה ולשניכם מחצה, והשניים אומרים לו אתה אחינו ובן היבם אתה, ואין לך אלא שליש בנכסי הזקן: החצי שמודה להם בו נוטלין, והשליש שמודין הן בו לו נוטלו; והשתות הנשאר חולקין אותו בשווה, הוא נוטל חצייו ושניהם חצייו.
ה,י מת הספק--הרי היבם אומר שמא בני הוא, ואני אירשנו, ואבי היבם אומר, שמא בן בני המת הוא ואני אירשנו--חולקין בשווה.
ה,יא מת היבם--הרי הספק אומר בנו אני, ואירשנו, ואבי היבם אומר שמא בן בני האחר אתה וזה אחי אביך הוא, ואני אירשנו--חולקין בשווה.
ה,יב [ו] מי שנפל הבית עליו ועל אשתו, ואין ידוע אם האישה מתה תחילה, ונמצאו יורשי הבעל יורשין כל נכסיה, או הבעל מת תחילה, ונמצאו יורשי האישה יורשין כל נכסיה--כיצד דינם: מעמידין נכסי מלוג בחזקת יורשי האישה, והכתובה עיקר ותוספת בחזקת יורשי הבעל; וחולקין בנכסי צאן ברזל, יורשי האישה נוטלין חציין ויורשי הבעל חציין.
ה,יג אבל אם נפל הבית עליו ועל אימו--מעמידין את נכסי האם בחזקת יורשי האם, שהם יורשין ודאיין; אבל יורשי הבן ספק הם--שאם מת הבן תחילה, אין לאחיו מאביו בנכסי אימו כלום כמו שביארנו.
ה,יד [ז] נפל הבית עליו ועל בן בתו--אם האב מת תחילה--בן בתו יירשנו, ונמצאו הנכסים של יורשי הבן; ואם בן בתו מת תחילה--אין הבן יורש את אימו בקבר כמו שביארנו, ונמצאו הנכסים של יורשי האב. לפיכך יחלקו יורשי האב, עם יורשי בן הבת. וכן אם נשבה האב, ומת בן בתו במדינה, או שנשבה הבן, ומת אבי אימו במדינה--יחלקו יורשי האב, עם יורשי בן הבת.
ה,טו [ח] נפל הבית עליו ועל אביו או שאר מורישיו, והייתה עליו כתובת אישה ובעלי חוב--יורשי האב אומרין הבן מת תחילה, ולא הניח כלום ואבד החוב, ובעלי חובות אומרים האב מת תחילה, וזכה הבן בירושתו ויש לנו לגבות מחלקו--הרי הנכסים בחזקת היורשין; ועל האישה ובעלי חובות להביא ראיה, או ילכו להם בלא כלום.
ה,טז [ט] דין אלו שמתו תחת המפולת, או שטבעו בים, או שנפלו לאש, או שמתו ביום אחד, וזה במדינה זו והאחר במדינה אחרת--דין אחד הוא: שבכל אלו וכיוצא בהן, אין יודעין מי הוא שמת תחילה.
ו,א אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא: לפי שנאמר בפרשת נחלות "והייתה לבני ישראל, לחוקת משפט" (במדבר כז,יא)--לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה; בין שציווה והוא בריא בין שציווה והוא שכיב מרע, בין על פה בין בכתב--אינו מועיל.
ו,ב לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי, לא ייטול פי שניים, איש פלוני בני, לא יירש עם אחיו--לא אמר כלום; איש פלוני יירשני, במקום שיש לו בת, בתי תירשני, במקום שיש לו בן--לא אמר כלום. וכן כל כיוצא בזה.
ו,ג אבל אם היו לו יורשין רבים, כגון בנים רבים או בנות או אחים, ואמר כשהוא שכיב מרע, פלוני אחי יירשני מכלל אחיי, או בתי פלונית תירשני מכלל בנותיי--דבריו קיימין, בין שאמר על פה בין שאמר בכתב.
ו,ד אבל אם אמר פלוני בני יירשני לבדו--אם אמר על פה, דבריו קיימין; אבל אם כתב כל נכסיו לבנו--לא עשהו אלא אפיטרופוס, כמו שביארנו.
ו,ה [ג] אמר פלוני בני יירש חצי נכסי, ושאר בניי החצי--דבריו קיימין. אבל אם אמר על הבכור יירש כפשוט, או שאמר לא יירש פי שניים עם אחיו--לא אמר כלום, שנאמר "לא יוכל, לבכר את בן האהובה . . . כי את הבכור בן השנואה יכיר" (דברים כא,טז-יז). [ד] ואם היה בריא--אינו יכול להוסיף ולא לגרוע, לא לבכור ולא לאחד משאר היורשין.
ו,ו [ה] במה דברים אמורים, בשאמר בלשון ירושה; אבל אם נתן מתנה, דבריו קיימין. לפיכך המחלק נכסיו על פיו לבניו כשהוא שכיב מרע, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשווה להן את הבכור--דבריו קיימין; ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום.
ו,ז [ו] כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף, משום מתנה--אף על פי שהזכיר לשון ירושה, דבריו קיימין. כיצד: אמר תינתן שדה פלונית לפלוני בני ויירשנה, או שאמר יירש שדה פלונית ותינתן לו, או שאמר יירשנה ותינתן לו ויירשנה--הואיל ויש שם לשון מתנה--אף על פי שהזכיר לשון ירושה בתחילה ובסוף, דבריו קיימין.
ו,ח וכן אם היו שלוש שדות לשלושה יורשין, ואמר יירש פלוני שדה פלונית, ותינתן לפלוני שדה פלונית, ויירש פלוני שדה פלונית--קנו שלושתן: אף על פי שזה שאמר לו בלשון ירושה, אינו זה שנתן לו חלקו במתנה. והוא, שלא ישהה בין אמירה לאמירה כדי דיבור; אבל אם שהה, צריך שיהא לשון המתנה מעורב בשלושתן.
ו,ט [ז] כיצד יאמר: אם היה לשון המתנה באמצע--פלוני ופלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית ופלונית, שנתתים להן במתנה ויירשום. ואם היה לשון המתנה בתחילה--יאמר תינתן שדה פלונית ופלונית ופלונית לפלוני ופלוני ופלוני, ויירשום. ואם היה לשון המתנה בסוף--יאמר יירש פלוני ופלוני ופלוני שדה פלונית ופלונית ופלונית, שנתתים להן במתנה.
ו,י [ח] ירושת הבעל--אף על פי שהיא מדבריהם, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה; ואין התנאי מועיל בה אלא אם כן התנה עימה כשהיא ארוסה, כמו שביארנו בהלכות אישות.
ו,יא [ט] הגוי יורש את אביו, מן התורה; אבל שאר ירושותיהן, מניחין אותן לפי מנהגם. [י] והגר אינו יורש את אביו הגוי, אלא מדבריהם; תיקנו לו שיירש כשהיה, שמא יחזור למרדו. וייראה לי שהתנאי מועיל בירושה זו, הואיל ואין הגוי מחוייב לעמוד בתקנת חכמים. ואין הגוי יורש את אביו הגר, ולא גר יורש את הגר, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.
ו,יב [יא] כל הנותן נכסיו לאחרים, והניח את היורשין--אף על פי שאין היורשין נוהגין בו כשורה--אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להן. ומידת חסידות היא, שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בה הירושה מן היורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה, לאחיו שהוא חכם ונוהג כשורה.
ו,יג [יב] ישראל שנשתמד, יורש את קרוביו הישראליים כשהיה. ואם ראו בית דין לאבד את ממונו ולקונסו שלא יירש, כדי שלא לחזק ידי רשעים--הרשות בידן. ואם יש לו בנים בישראל, תינתן ירושת אביהן המשומד להן. וכן המנהג תמיד במערב.
ו,יד [יג] ציוו חכמים שלא ישנה אדם בן בין הבנים בחייו, אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה, כאחי יוסף עם יוסף.
ז,א אין היורשין נוחלין, עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן. אבל אם שמעו בו שמת, או שבאו גויים משיחין לפי תומן--אף על פי שמשיאין את אשתו על פיהם, ונוטלת כתובתה--אין היורשין נוחלין על פיהן.
ז,ב האישה שבאת ואמרה מת בעלי--אף על פי שהיא נאמנת, ותינשא ותיטול כתובתה--אין היורשין נכנסין לנחלה על פיה. אמרה מת בעלי, ונתייבמה--הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה: שנאמר "יקום, על שם אחיו המת" (דברים כה,ו), והרי קם.
ז,ג מי שטבע במים שאין להם סוף, ובאו עדים שטבע בפניהם, ואבד זכרו--אף על פי שאין משיאין את אשתו לכתחילה, הרי היורשין נוחלין על פיהם.
ז,ד וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים, או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת, או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היו לו סימנים מובהקין בגופו והכירו אותם--בכל אלו הדברים וכיוצא בהן--אם אבד זכרו אחר כך, יורדין לנחלה בעדות זו, אף על פי שאין משיאין את אשתו: שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו, אלא מפני איסור כרת. אבל לעניין ממון--אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה, והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו אחר כך ונשמע שמת--הרי אלו נוחלין על פיהן. וכזה מעשים בכל יום בכל בתי דינין, ולא שמענו במי שחולק בדבר זה.
ז,ה [ד] שבוי שנשבה, ושמעו בו שמת, וירדו יורשיו לנחלה, וחלקו אותה ביניהם--אין מוציאין אותה מידן. וכן הבורח מחמת סכנה. אבל היוצא לדעת, ששמעו בו שמת, וירדו יורשיו לנכסיו, וחלקום--מוציאין מידן, עד שיביאו ראיה שמת מורישן.
ז,ו [ה] שבוי שנשבה, ובורח מחמת סכנת נפשות--חייבין בית דין להתעסק בנכסיהן. כיצד עושין: כל המיטלטלין יהיו מופקדין ביד נאמן על פי בית דין, ומורידין לתוך הקרקעות קרובין הראויין לירושה כדי לעבוד את הקרקע ולהתעסק בה, עד שייוודע שמתו, או עד שיבואו. ולכשיבואו השבוי והבורח--שמין לאלו הקרובים שהורדו מה שעשו ומה שאכלו, כמנהג כל האריסין של אותה המדינה.
ז,ז ולמה לא יעמידו בית דין אפיטרופוס לעולם על הכול, בין במיטלטלים בין בקרקע, עד שיבואו הבעלים, או עד שייוודע בוודאי שמתו--לפי שאין בית דין חייבין להעמיד אפיטרופוס, לגדולים שהן בני דעת.
ז,ח [ו] נשבה השבוי, וברח המסוכן, והניח קמה לקצור, ענבים לבצור, תמרים לגדור, זיתים למסוק--בית דין יורדים לנכסיו ומעמידין להן אפיטרופוס, וקוצר ובוצר ומוסק וגודר ומוכר הפירות; ומניחין דמיהן עם שאר המיטלטלין בבית דין, ואחר כך מורידין הקרוב לנכסיו: שאם יירד תחילה--שמא יתלוש אלו הפירות שהן כתלושין, ויאכל אותן.
ז,ט והוא הדין בחצרות ופונדקיות וחנייות העשויות לשכר, ואינן צריכין עבודה ולא טורח, ואין אדם נותן אותן באריסות--אין מורידין להם יורש, שהרי גובה השכר ואוכל.
ז,י אלא כיצד עושין: בית דין מעמידין להן גבאי, ויהיה השכר מונח בבית דין, עד שתבוא ראיה שמת, או עד שיבוא וייטול שלו. [ז] ואין מורידין הקרוב לעולם אלא לשדות וגינות וכרמים וכיוצא בהן, שיהיה בהן כאריס, כדי שלא יפסדו, ונמצאו בורים ונשמים.
ז,יא [ח] מי שיצא לדעת והניח נכסיו, ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו--אין מורידין קרוב לנכסיו; ואם ירד, מסלקין אותו. ואין בית דין צריכין להיטפל בו ולהעמיד לו אפיטרופוס, לא לקרקע ולא למיטלטלין, שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו.
ז,יב וכיצד יהיה דין נכסי זה: המיטלטלין--ביד שהן תחת ידו עד שיבוא ויתבע, או עד שימות ויתבעו היורשין. [ט] והקרקעות--מי שהניחו שכן, אין לוקחין ממנו שכר, ושדה או כרם שהיה בהן אריס, יישארו כשהניחן עד שיבוא, ושדה או כרם שהניחם בורים, יישארו בורים: שהרי הוא ברצונו איבד ממונו; ואבידה לדעת, אין אנו מצווין להחזירה.
ז,יג [י] שמעו בו שמת--הרי בית דין מוציאין כל המיטלטלין, ומניחין אותן אצל נאמן על פיהן, ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים, ויהיה בהן כאריס, עד שתבוא ראיה ברורה שמת, או עד שיבוא.
ח,א כשמורידין הקרוב לנכסי השבוי או הבורח, או לנכסי היוצא לדעת ששמעו בו שמת--לא יורידו קטן, שמא יפסיד הנכסים. ואין מורידין קרוב לנכסי קטן--שמא יטעון ויאמר, זה חלקי המגיע לי בירושתי. ואפילו קרוב מחמת קרוב, אין מורידין.
ח,ב כיצד: היו שני אחים אחד גדול ואחד קטן, ונשבה הקטן או ברח--אין מורידין הגדול לתוך שדהו, מפני שהקטן אינו יכול למחות, ושמא יחזיק זה האח, ולאחר שנים יאמר, זה הוא חלקי שהגיע לי בירושתי, ומחמת ירושה באתי.
ח,ג ואפילו בן אחיו של זה הקטן הנשבה--אין מורידין אותו לנכסיו, שמא יאמר מחמת אבי ירשתי חלק זה.
ח,ד [ב] לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן, אפילו קרוב מחמת אחי האם שאינן ראויין לירש: הרחקה יתרה היא זו; ואפילו היה ביניהן שטר חלוקה--בין בבתים בין בשדות, לא יירד. ואפילו אמר כתבו עליי שטר אריסות, לא יירד--שמא יאבדו השטרות, ויארכו הימים, ויטעון ויאמר, שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישיו.
ח,ה מעשה באישה אחת שהיו לה שלוש בנות, ונשבת הזקנה היא ובת אחת, ומתה בת שנייה, והניחה בן קטן. ואמרו חכמים, אין מורידין זו הבת הנשארה לנכסים, שמא מתה הזקנה, ונמצאו שליש נכסים אלו לקטן, ואין מורידין קרוב לנכסי קטן.
ח,ו וכן אין מורידין לזה הקטן בנכסים--שמא עדיין הזקנה בחיים, ואין מורידין קטן לנכסי שבוי. אלא כיצד עושין: מתוך שצריך להעמיד אפיטרופוס לשליש של קטן, מעמידין אפיטרופוס על כל נכסי הזקנה.
ח,ז אחר זמן, שמעו שמתה הזקנה. אמרו חכמים, תרד הבת הנשארה לשליש הנכסים, שהוא חלק ירושתה, ויירד הקטן לשליש, שהוא חלקו מנכסי הזקנה, והשליש של בת השבויה, מעמידין לו אפיטרופוס מפני חלק הקטן: שמא מתה גם הבת השבויה, ויש לזה הקטן חצי השליש שלה. וכן כל כיוצא בזה.
ט,א האחין שעדיין לא חלקו ירושת אביהן, אלא כולן משתמשין ביחד במה שהניח להן אביהן--הרי הן כשותפין לכל דבר. וכן בשאר היורשין, הרי הן שותפין בנכסי מורישן; וכל שנשא ונתן כל אחד מהן בממון זה, השכר לאמצע.
ט,ב היו היורשין גדולים וקטנים, והשביחו הגדולים את הנכסים--השביחו לאמצע. אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, והרי אנו עושין ואוכלין--השבח של משביח: והוא שיהיה השבח, מחמת הוצאה שהוציא המשביח; אבל אם שבחו נכסים מחמת עצמן, השבח לאמצע.
ט,ג וכן אם הייתה אשתו של מת, היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה, והשביחה הנכסים--השבח לאמצע. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי, והריני עושה ואוכלת, והשביחה הנכסים מחמת הוצאה--הרי השבח שלה.
ט,ד מי שירש את אביו, והשביח הנכסים ונטע ובנה, ואחר כך נודע שיש לו אחין במדינה אחרת--אם קטנים הן, השבח לאמצע; ואם היו גדולים--הואיל ולא ידע שיש לו אחין, שמין לו כעריס. וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח--אין שמין לו כעריס, אלא השבח לאמצע: שהרי ירד שלא ברשות.
ט,ה אחד מן האחין שלקח מעות, ועשה בהן סחורה--אם היה תלמיד חכמים גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת, הרי השכר שלו: שאין זה מניח תורתו, ומתעסק לאחיו.
ט,ו אחד מן האחין שמינהו המלך גבאי או סופר שמכניס ומוציא בממון המלך, וכל כיוצא בזה מעבודת המלכים--אם מחמת האחין מינהו, כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה, ואמרו נעמיד בנו תחתיו, כדי לעשות חסד עם היתומים--הרי הפרס שייטול וכל השכר שישתכר בעבודה זו, לכל האחין, ואפילו היה נבון ביותר, וראוי למנותו. ואם מחמת עצמו מינוהו, הרי זה לעצמו.
ט,ז אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית, וקנה עבדים בשמו לבדו, והלווה לאחרים, והיה שטר החוב בשמו לבדו, ואמר מעות אלו שהלוויתי או שקניתי בהן עבדים, אלו שלי לבדי הן שנפלו לי מבית אבי אימי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי--עליו להביא ראיה שנפלה לו ירושה אחרת, או מצא מציאה, וזכה במתנה.
ט,ח וכן האישה שהייתה נושאה ונותנת בתוך הבית, והיו אונות שהן שטרי ממכר עבדים ושטרי חובות יוצאות על שמה, ואמרה שלי הן, שנפלו לי מבית אבותיי--עליה להביא ראיה שנפלה לה ירושה.
ט,ט וכן אלמנה שהייתה נושאה ונותנת בנכסי יתומים, והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה, ואמרה מירושה נפלו לי, או מציאה מצאתי, או מתנה ניתנה לי--עליה להביא ראיה. ואם יש לה נדוניה, ואמרה מנדוניתי לקחתי--נאמנת; אבל אם אין לה נדוניה, ולא הביאה ראיה--הרי הכול בחזקת היורשין.
ט,י [ח] במה דברים אמורים, באחים ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן. אבל אם היו חלוקין בעיסתן--שמא מעיסתו קמץ, ועל האחין להביא ראיה שהן משל אמצע. וכן אם מת זה הנושא ונותן בתוך הבית--על האחין להביא ראיה, ואף על פי שלא היו חלוקין בעיסתן.
ט,יא [ט] אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו--עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתיבה ומסירה, או שציווה לו בו כשהוא שכיב מרע; ואם לא הביא ראיה, הרי הוא לאמצע. [י] במה דברים אמורים, באחין, מפני שחזקתן שומטין זה מזה. אבל אחר שטען שנתן לו, או שקנהו מבעליו--גובה בו, ואינו צריך להביא ראיה.
ט,יב [יא] אחד מן האחין שנטל מאתיים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות--יכולין האחין לומר לו, אם אין אתה אצלנו, אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית: שאין הוצאת מזונות האחד לבדו, כהוצאת מזונותיו בין רבים.
ט,יג [יב] מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים--אין הגדולים מתפרנסים פרנסת הקטנים, ולא הקטנים ניזונים מזונות הגדולים, אלא חולקים בשווה. נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן--יישאו הקטנים כן מכלל הנכסים, ואחר כך יחלוקו.
ט,יד נשאו הגדולים בחיי אביהן, ואמרו הקטנים לאחר מיתת אביהן, הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם--אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן.
ט,טו [יג] השיא האב את בנו משל אב, ועשה לו משתה והייתה ההוצאה משל אב, ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב--כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב, חוזרת מן האמצע. אבל הוציא הבן במשתה משלו--אינה חוזרת, אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד.
ט,טז [יד] האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו--כשתחזור השושבינות לאותו הבן, הרי היא שלו. אבל אם שלחה האב בשם בניו סתם--כשתחזור, תחזור לאמצע. ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה, עד שישמחו עימו הבנים כולן, שהרי כולן שושבינין, שבשם כולן נשתלחה; לפיכך אם שמח עם מקצתן--מחזיר חלק זה ששמח עימו בלבד, והרי הוא לאמצע.
ט,יז [טו] גדול האחין שהיה לובש ומתכסה מלבושין נאים--אם יש לאחים הנאה ממנו, כדי שיהיו דבריו נשמעין--הרי זה לובש מתפוסת הבית.
י,א שני אחים שחלקו, ובא להן אח ממדינת הים, וכן שלושה אחין שחלקו, ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן--אפילו נטל זה קרקע וזה כספים--בטלה מחלוקת, וחוזרין וחולקין השאר בשווה.
י,ב מי שציווה בשעת מיתתו שייתנו לפלוני דקל או שדה מנכסיו, וחלקו האחין ולא נתנו לו כלום--הרי המחלוקת בטילה. וכיצד עושין--נותנין מה שציווה מורישן, ואחר כך חוזרין וחולקין כתחילה.
י,ג האחין שחלקו, שמין מה שעליהן. אבל מה שעל בניהן ובנותיהן, שקנו להן מתפוסת הבית--אין שמין; וכן מה שעל נשותיהן, שכבר זכו בהן לעצמן. במה דברים אמורים, בבגדי חול. אבל בבגדי שבת ומועד, שמין מה שעליהן.
י,ד מי שהניח יתומים, מקצתן גדולים ומקצתן קטנים, ורצו לחלוק בנכסי אביהן, כדי שייטלו הגדולים חלקן--מעמידין בית דין אפיטרופוס לקטנים, ובורר להן החלק היפה. ואם הגדילו--אינן יכולין למחות, שהרי על פי בית דין חלקו להם. ואם טעו בית דין בשומה, ופחתו שתות--יכולין למחות, וחוזרין וחולקין חלוקה אחרת אחר שהגדילו.
י,ה מי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים--צריך למנות אפיטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן, עד שיגדיל. ואם לא מינה--חייבין בית דין להעמיד להן אפיטרופוס, עד שיגדילו: שבית דין הוא אביהן של יתומים.
י,ו ציווה המוריש ואמר, יינתן חלק הקטן לקטן, ומה שירצה יעשה בו--הרשות בידו. וכן אם מינה המוריש אפיטרופוס על הקטנים, קטן או אישה או עבד--הרשות בידו.
י,ז אבל אין בית דין ממנין אפיטרופוס לא אישה, ולא עבד, ולא קטן; ולא עם הארץ, שהוא בחזקת חשוד על עבירות. אלא בודקין על אדם נאמן, ואיש חיל, ויודע להפך בזכות היתומים, וטוען טענותם, ויש לו כוח בעסקי העולם, כדי לשמור נכסיהן ולהרוויח שבחן; ומעמידין אותו על הקטנים, בין שהיה רחוק בין שהיה קרוב לקטן, אלא שאם היה קרוב, לא יירד לקרקעות.
י,ח [ז] בית דין שהעמידו אפיטרופוס, ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יתר מדבר שהוא אמוד בו--יש להן לחוש לו, שמא מנכסי יתומים הוא אוכל; ומסלקין אותו, ומעמידין אחר.
י,ט אבל אם מינהו אבי יתומים--אין מסלקין אותו, שמא מציאה מצא: אלא אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי יתומים, מסלקין אותו. וכבר הסכימו הגאונים שמשביעין אותו, הואיל ומפסיד.
י,י והוא הדין לאפיטרופוס שמינהו אבי יתומים, והייתה שמועתו טובה, והיה ישר ורודף מצוות, וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי החשד, או שפרץ בנדרים, ובאבק גזל--בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו, ולמנות להן אפיטרופוס כשר. וכל הדברים האלו, כפי מה שייראה לדיין, שכל בית דין ובית דין, הוא אביהן של יתומים.
י,יא [ח] קטן שהגדיל, אפילו היה אוכל ושותה יותר מדיי ומפסיד והולך בדרך רעה--אין בית דין מונעין ממנו ממונו, ואין מעמידין לו אפיטרופוס, אלא אם כן ציווה אביו או מורישו, שלא ייתנו לו אלא אם כן היה כשר ומצליח, או שלא ייתנו לו, עד זמן פלוני. והשוטה והחירש--הרי הן כקטנים, ומעמידין להן אפיטרופוס.
יא,א מעות של יתומים שהניח להן אביהן--אינן צריכין אפיטרופוס, אלא כיצד עושין בהן: בודקין על מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות, ויהיו עידית, ויהיה איש נאמן ושומע דיני תורה, ומעולם לא קיבל עליו נידוי; ונותנין לו המעות בבית דין, קרוב לשכר ורחוק להפסד, ונמצאו היתומים נהנין משכר המעות.
יא,ב וכן אם אין לו קרקע, ונתן להן משכון זהב משובר שאין בו סימן--נוטלין בית דין המשכון, ונותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד. ולמה לא ייקחו משכון כלים של זהב או חלי של זהב--שמא של אחרים הוא, וייתנו סימן, וייטלוהו אחר מותו, אם ידע הדיין שאין זה אמוד.
יא,ג וכמה יפסקו בשכר: כפי מה שיראו הדיינין--או שליש השכר, או חצייו; אפילו רביע השכר ליתומים--אם ראו שזו תקנה להם, עושין.
יא,ד לא מצאו אדם שייתנו לו המעות, רחוק להפסד וקרוב לשכר--הרי אלו מוציאין מהן מזונות מעט מעט, עד שיקנו להן במעות קרקע, וימסרו אותה ביד אפיטרופוס שיעמידו להן.
יא,ה [ב] כל המיטלטלין של יתומים--שמין אותן, ומוכרין אותן מיד בבית דין. ואם היה השוק קרוב למדינה--מוליכין אותן לשוק ומוכרין אותן, ויצטרפו דמיהן עם המעות של יתומים.
יא,ו [ג] מי שהיה בידו שיכר של יתומים--אם יניחו כאן עד שיימכר, שמא יחמיץ, ואם יוליכו לשוק, שמא יארעו אונס בדרך--הרי זה עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו. וכן כל כיוצא בזה.
יא,ז [ד] כשמעמידין בית דין האפיטרופוס, מוסרין לו כל נכסי הקטן, הקרקעות והמיטלטלין שלא נמכרו; והוא מוציא ומכניס, ובונה וסותר, ושוכר ונוטע וזורע, ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים. ומאכילן ומשקן ונותן להן כל הוצאתן, כפי הממון וכפי הראוי להן; ולא ירוויח להן יתר מדיי, ולא יצמצם עליהם יתר מדיי.
יא,ח [ה] כשיגדלו היתומים, נותן להם ממון מורישן; ואינו צריך לעשות חשבונות מה הכניס ומה הוציא, אלא אומר להן זה הנשאר, ונשבע בנקיטת חפץ, שלא גזלן כלום.
יא,ט במה דברים אמורים, בשמינוהו בית דין. אבל אפיטרופוס שמינהו אבי יתומים, וכן שאר המורישין--אינו נשבע על טענת הספק.
יא,י יש לאפיטרופוס ללבוש ולהתכסות מנכסי יתומים, כדי שיהיה מכובד ויהיו דבריו נשמעין: והוא שיהיה ליתומים הנאה בנכסיהן, בהיות דבריו נשמעין.
יא,יא [ו] יש לאפיטרופוס למכור בהמה ועבדים ושפחות שדות וכרמים, להאכיל ליתומים, אבל אין מוכרין, ומניחין המעות. ואין מוכרין שדות ליקח עבדים, ולא עבדים ליקח שדות, שמא לא יצליחו; אבל מוכרין שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות, שהשוורים הן עיקר כל נכסי שדות.
יא,יב [ז] אין האפיטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, למכור ברעה ולגאול ביפה, שמא לא יצליח זה שקנו. ואין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות ליתומים, שמא לא יזכו ונמצא החוב קיים.
יא,יג [ח] אין האפיטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, אפילו ליקח מן העבד דמיו שייצא לחירות. אבל מוכרין לאחרים; ולוקחין מהן הדמים, על מנת שיוציאוהו לחירות, ואותן האחרים, הן שמשחררין.
יא,יד [ט] האפיטרופין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן, שאין מאכילין את היתומים דבר האסור; אבל לא יעשרו ולא יתרומו, כדי שיניחו הפירות מתוקנין, אלא ימכרו אותן טבל, והרוצה לתקן יתקן.
יא,טו [י] האפיטרופין עושין לקטנים סוכה ולולב, וציצית, ושופר, וספר תורה תפילין ומזוזה, ומגילה. כללו של דבר: כל מצוות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים--עושין להם, אף על פי שאינן חייבין במצוה מכל המצוות אלא כדי לחנכן. אבל אין פוסקין עליהן צדקה, ואפילו לפדיון שבויים, מפני שמצוות אלו, אין להן קצבה. [יא] ומי שנשתטה או שנתחרש--בית דין פוסקין עליו צדקה, אם היה ראוי.
יא,טז [יב] אף על פי שאין האפיטרופוס צריך לעשות חשבון, כמו שביארנו, צריך לחשב בינו לבין עצמו ולדקדק, ולהיזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות: שנאמר "סולו, לרוכב בערבות--ביה שמו . . . אבי יתומים, ודיין אלמנות--אלוהים, במעון קודשו" (תהילים סח,ה-ו).
בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר שלושה עשר, בעזרת שדיי. ומניין פרקים של ספר זה, חמישה ושבעים: הלכות שכירות, שלושה עשר פרקים; הלכות שאלה ופיקדון, שמונה פרקים; הלכות מלווה ולווה, שבעה ועשרים פרקים; הלכות טוען ונטען, שישה עשר פרקים; הלכות נחלות, אחד עשר פרקים.