יש בכללן שתי מצוות עשה--(א) ללמוד תורה; (ב) לכבד מלמדיה ויודעיה. וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א נשים ועבדים, פטורים מתלמוד תורה; אבל קטן--אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר "ולימדתם אותם את בניכם, לדבר בם" (דברים יא,יט). ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
א,ב כשם שאדם חייב ללמד את בנו--כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך, ולבני בניך" (דברים ד,ט). ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו: שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז)--מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר "וייצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב,ג).
א,ג אם כן למה נצטווה על בנו, ועל בן בנו--להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו; [ג] וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם.
א,ד מי שלא לימדו אביו--חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם" (דברים ה,א). וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד.
א,ה [ד] היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה, הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודם; ואף על פי שבנו קודם, לא ייבטל הוא--שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד את עצמו.
א,ו [ה] לעולם ילמוד אדם תורה, ואחר כך יישא אישה--שאם נשא אישה תחילה, אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו, עד שנמצא שאין ליבו פנוי--יישא אישה, ואחר כך ילמוד תורה.
א,ז [ו] מאימתיי מתחיל אביו ללמדו תורה--משיתחיל לדבר, מלמדו "תורה ציווה לנו, משה" (דברים לג,ד) ופסוק ראשון מפרשת "שמע" (דברים ו,ד); ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע לפי בורייו, מוליכו אצל מלמד התינוקות.
א,ח [ז] היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר, נותן לו שכרו; וחייב ללמדו בשכר, עד שיקרא תורה שבכתב כולה.
א,ט מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה, אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם" (דברים ד,ה)--מה אני בחינם למדתי, אף אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.
א,י לא מצא מי שילמדו בחינם--ילמוד בשכר, שנאמר "אמת קנה" (משלי כג,כג). יכול, ללמד לאחרים בשכר: תלמוד לומר, "ואל תמכור" (שם)--הא למדת שאסור לו ללמד בשכר, אף על פי שלימדו רבו בשכר.
א,יא [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).
א,יב [ט] גדולי חכמי ישראל--היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים, ומהם סומין. ואף על פי כן היו עוסקין בתורה, ביום ובלילה; והם מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו.
א,יג [י] עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורה--עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. [יא] וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה--ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.
א,יד [יב] כיצד: היה בעל אומנות--יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע--קורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.
א,טו במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.
א,טז [יג] אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.
א,יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות.
ב,א מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל פלך ופלך. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן--מחרימין את אנשי העיר, עד שמושיבין מלמד תינוקות; ואם לא הושיבו, מחריבין את העיר: שאין העולם מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.
ב,ב מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע, לפי כוח הבן ובניין גופו; ופחות מבן שש, אין מכניסין אותו. ומכה אותן המלמד, להטיל עליהן אימה. ואינו מכה אותן מכת אויב, מוסר אכזרי; לפיכך לא יכה אותן בשוטים ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה.
ב,ג ויושב ומלמדן כל היום כולו, ומקצת מן הלילה--כדי לחנכן ללמוד ביום, ובלילה. ולא ייבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום, ובימים טובים; אבל בשבת, אין קורין לכתחילה, אבל שונין לראשון. ואין מבטלין התינוקות, ואפילו לבניין בית המקדש.
ב,ד [ג] מלמד תינוקות שהוא מניח את התינוקות ויוצא, או שהוא עושה מלאכה אחרת עימהן, או שהוא מתרשל בתלמודן--הרי הוא בכלל "ארור, עושה מלאכת ה'--רמייה" (ירמיהו מח,י). לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה, מהיר לקרות ולדקדק. [ד] ומי שאין לו אישה--לא ילמד תינוקות, מפני אימותיהן שהן באין אצל בניהן; וכן האישה--לא תלמד תינוקות, מפני אבותיהן שהן באין אצל הבנים.
ב,ה עשרים וחמישה תינוקות, למדים אצל מלמד אחד. היו יתר על חמישה ועשרים--עד ארבעים, מושיבין עימו אחר לסייעו בלימודן; היו יתר על ארבעים, מעמידין להם שני מלמדי תינוקות.
ב,ו מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, בשהיו שניהן בעיר אחת, ולא היה הנהר מפסיק ביניהן; אבל מעיר לעיר, או מצד נהר לצידו אפילו באותה העיר--אין מוליכין את הקטן, אלא אם כן היה בניין בריא על גבי הנהר, בניין שאינו ראוי ליפול במהרה.
ב,ז אחד מבני מבוי שביקש להיעשות מלמד, אפילו אחד מבני החצר--אין יכולין שכניו למחות בידו. וכן מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו, או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה--אינו יכול למחות בידו, שנאמר "ה' חפץ, למען צדקו; יגדיל תורה, ויאדיר" (ישעיהו מב,כא).
ג,א בשלושה כתרים נכתרו ישראל--כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות: כתר כהונה--זכה בו אהרון, שנאמר "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם" (במדבר כה,יג). כתר מלכות--זכה בו דויד, שנאמר "זרעו, לעולם יהיה; וכיסאו כשמש, נגדי" (תהילים פט,לז). כתר תורה--הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכול, שנאמר "מורשה, קהילת יעקוב" (דברים לג,ד): כל מי שירצה, יבוא וייטול.
ג,ב שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר "בי, מלכים ימלוכו; ורוזנים, יחוקקו צדק. בי, שרים ישורו" (משלי ח,טו-טז). הא למדת, שכתר התורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. [ב] אמרו חכמים, ממזר תלמיד חכמים קודם לכוהן גדול עם הארץ: שנאמר "יקרה היא, מפנינים" (משלי ג,טו)--יקרה היא מכוהן גדול, שנכנס לפניי לפנים.
ג,ג אין לך מצוה בכל המצוות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצוות כולן--שהתלמוד מביא לידי מעשה. לפיכך התלמוד קודם למעשה, בכל מקום: [ד] היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה--אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו.
ג,ד [ה] תחילת דינו של אדם, אינו נידון אלא על התלמוד, ואחר כך, על שאר מעשיו; לפיכך אמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, אפילו שלא לשמה--שמתוך שלא לשמה, בא לשמה.
ג,ה [ו] מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה--לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. כך הוא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ולא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל; אבל אם הרבית תורה, הרבית שכר, והשכר, לפי הצער.
ג,ו [ז] שמא תאמר עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקיי ואחזור ואקרא--אם תעלה מחשבה זו על ליבך, אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם; אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי, ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה.
ג,ז [ח] כתוב בתורה "לא בשמיים, היא . . . ולא מעבר לים, היא" (דברים ל,יב-יג): "לא בשמיים, היא", לא בגסי הרוח היא מצויה; "ולא מעבר לים, היא", לא במהלכי מעבר לים היא. לפיכך אמרו חכמים, לא כל המרבה סחורה מחכים; וציוו ואמרו, הווי מעט עסק, ועסוק בתורה.
ג,ח [ט] דברי תורה נמשלו במים, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה,א)--לומר לך: מה המים אין מתכנסין במקום מדרון, אלא נזחלין מעליו ומתקבצין במקום אשבורן--כך דברי תורה, אינן נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב; אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מליבו, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו, עוסק בתורה.
ג,ט [י] כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה--הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה, בעולם הזה.
ג,י אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הברייות.
ג,יא מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב)--"אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא שכולו טוב.
ג,יב אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה--אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שינת לעיניו, לעפעפיו תנומה.
ג,יג אמרו חכמים דרך רמז, "זאת, התורה, אדם, כי ימות באוהל" (במדבר יט,יד)--אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה. וכך אמר שלמה בחכמתו, "התרפית, ביום צרה--צר כוחך" (משלי כד,י); ועוד אמר, "אף חכמתי, עמדה לי" (קוהלת ב,ט)--חכמה שלמדתי באף, עמדה לי.
ג,יד אמרו חכמים, ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח; וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר "ואת צנועים, חכמה" (משלי יא,ב). וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו; אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח.
ג,טו [יג] אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה; לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים, אין גורנה של תורה אלא לילה, שנאמר "קומי רוני בלילה" (איכה ב,יט). וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר "יומם, יצווה ה' חסדו, ובלילה, שירו עימי--תפילה, לאל חיי" (תהילים מב,ט). וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה, אש אוכלתו.
ג,טז "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו,לא)--זה שלא השגיח על דברי תורה, כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה, ואינו עוסק, או שקרא ושנה, ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו--הרי זה בכלל בוזה דבר ה'.
ג,יז אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני; וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. ועניין זה מפורש הוא בתורה: הרי הוא אומר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב--מרוב, כול. ועבדת את אויבך" (דברים כח,מז-מח); ואומר "למען ענותך, ולמען נסותך--להיטיבך, באחריתך" (דברים ח,טז).
ד,א אין מלמדין דברי תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו; ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש, ומלמדין אותו. אמרו חכמים, כל השונה לתלמיד שאינו הגון, כאילו זרק אבן למרקוליס, שנאמר "כצרור אבן, במרגמה--כן נותן לכסיל, כבוד" (משלי כו,ח): ואין "כבוד" אלא תורה, שנאמר "כבוד, חכמים ינחלו" (משלי ג,לה).
ד,ב וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה--אף על פי שחכם גדול הוא, וכל העם צריכין לו--אין מתלמדין ממנו, עד שיחזור למוטב: שנאמר "כי שפתי כוהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו: כי מלאך ה' צבאות, הוא" (מלאכי ב,ז). אמרו חכמים, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו; ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו.
ד,ג [ב] כיצד מלמדין: הרב יושב בראש, והתלמידים לפניו מוקפין עטרה, כדי שיהו כולן רואין את הרב, ושומעין דבריו. ולא יישב הרב על הכיסא, ותלמידיו על הקרקע, אלא או הכול על הארץ, או הכול על הכיסאות. ובראשונה, היה הרב יושב והתלמידים עומדים; ומקודם חורבן בית שני, נהגו הכול ללמד לתלמידים, והן יושבין.
ד,ד [ג] אם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים, מלמד. ואם היה מלמד על ידי מתרגם--המתרגם עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם, והמתרגם משמיע לכל התלמידים; וכשהן שואלין למתרגם, הוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו, יותר מקול המתרגם; ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב, יותר מקול הרב.
ד,ה אין התורגמן רשאי, לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא אם כן היה התורגמן אביו של חכם, או רבו. אמר הרב לתורגמן, כך אמר לי רבי, או כך אמר לי אבא מרי--כשאומר התורגמן הדברים לעם, אומרן בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו, ואומר כך אמר רבנא פלוני, אף על פי שלא הזכיר החכם שמו: שאסור לו לקרות לרבו או לאביו, בשמו.
ד,ו [ד] הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים, עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד הבנתי, והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל, אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו, ורגז--יאמר לו: רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך; ודעתי קצרה.
ד,ז [ה] לא יהיה התלמיד בוש מחבריו שלמדו מפעם ראשונה או שנייה, והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים: שאם נתבייש מדבר זה--נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש, והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים, אין הביישן למד, ולא הקפדן מלמד.
ד,ח במה דברים אמורים, בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו, או מפני דעתן שהיא קצרה; אבל אם ניכר לרב שהן מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן, ולפיכך לא הבינו--חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים, כדי לחדדן; ובעניין זה אמרו חכמים, זרוק מרה בתלמידים.
ד,ט לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש בפני התלמידים, ולא לשחוק בפניהם, ולא לאכול ולשתות עימהם--כדי שתהא אימתו עליהן, וילמדו ממנו במהרה.
ד,י [ו] אין שואלין את הרב כשייכנס לבית המדרש, עד שתתיישב דעתו עליו; ואין התלמיד שואל כשייכנס, עד שיישב וינוח. ואין שואלין שניים, כאחד. ואין שואלין את הרב מעניין אחר, אלא מאותו העניין שהן עוסקין בו, כדי שלא יתבייש. ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו, ובמעשים שעושה בפניהם, כדי לחדדן, וכדי שיידע אם זוכרים הם מה שלימדם או אינם זוכרים. ואין צריך לומר, שיש לו רשות לשאול אותן בעניין אחר שאינן עוסקין בו, כדי לזרזן.
ד,יא [ז] אין שואלין מעומד, ואין משיבין מעומד; ולא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים. ואין שואלין את הרב אלא בעניין, ואין שואלין אלא מיראה; ולא ישאל בעניין, יותר משלוש הלכות.
ד,יב [ח] שניים ששאלו--שאל אחד בעניין ושאל אחד שלא בעניין, נזקקין לעניין; מעשה ושאינו מעשה, נזקקין למעשה; הלכה ומדרש, נזקקין להלכה; מדרש והגדה, נזקקין למדרש; הגדה וקל וחומר, נזקקין לקל וחומר; קל וחומר וגזירה שווה, נזקקין לקל וחומר.
ד,יג היו השואלין אחד חכם ואחד תלמיד, נזקקין לחכם; תלמיד ועם הארץ, נזקקין לתלמיד. שניהם חכמים, שניהם תלמידים, שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות, או בשתי שאלות, שתי תשובות, שתי מעשים--הרשות ביד התורגמן, מעתה.
ד,יד [ט] אין ישנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש, חכמתו נעשית קרעים קרעים; וכן אמר שלמה בחכמתו, "וקרעים, תלביש נומה" (משלי כג,כא). ואין מסיחין בבית המדרש, אלא בדברי תורה בלבד: אפילו מי שנתעטש, אין אומרין לו רפואה בבית המדרש; ואין צריך לומר, שאר הדברים. וקדושת בית המדרש, חמורה מקדושת בתי כנסייות.
ה,א כשם שאדם מצווה בכבוד אביו, וביראתו--כך הוא חייב בכבוד רבו, ויראתו; ורבו, יתר מאביו: שאביו, הביאו לחיי העולם הזה; ורבו שלימדו חכמה, הביאו לחיי העולם הבא.
ה,ב ראה אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נשואים במשא, מניח את של רבו ואחר כך את של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו; ואם היה אביו תלמיד חכמים, פודה את אביו תחילה. וכן אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כנגד רבו--משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו. ואין לך כבוד, גדול מכבוד הרב; ולא מורא, יתר ממורא הרב. אמרו חכמים, מורא רבך כמורא שמיים.
ה,ג לפיכך אמרו כל החולק על רבו--כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם, על ה'" (במדבר כו,ט). וכל העושה מריבה עם רבו--כעושה עם השכינה, שנאמר "אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג). וכל המתרעם על רבו--כמתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'" (שמות טז,ח). וכל המהרהר אחר רבו--כמהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם, באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה).
ה,ד [ב] איזה הוא חולק על רבו--זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים, ואף על פי שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו, לעולם; וכל המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה.
ה,ה [ג] היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה--מותר להשיב. ולהפריש מן האיסור--אפילו בפני רבו, מותר להורות. כיצד: כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו, או מפני רשעו--יש לו להפרישו, ולומר לו דבר זה אסור, ואפילו בפני רבו, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות: שכל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.
ה,ו במה דברים אמורים, בדבר שנקרוא נקרה; אבל לקבוע עצמו להוראה, ולישב ולהורות לכל שואל--אפילו הוא בסוף העולם, ורבו בסוף העולם--אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו.
ה,ז ולא כל מי שמת רבו, מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה. [ד] וכל תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה--הרי זה שוטה רשע וגס רוח; ועליו נאמר "כי רבים חללים, הפילה" (משלי ז,כו). וכן חכם שהגיע להוראה, ואינו מורה--הרי זה מונע תורה, ונותן מכשולות לפני העיוורים; ועליו נאמר "ועצומים, כל הרוגיה" (שם).
ה,ח אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל--הם המרבים את המחלקות, והם המחריבים את העולם, והמכבים נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות. ועליהם אמר שלמה בחכמתו, "אחזו לנו, שועלים--שועלים קטנים, מחבלים כרמים" (שיר השירים ב,טו).
ה,ט [ה] ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו. ולא יזכיר שמו בפניו, ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו; אלא ישנה שמם, ואפילו לאחר מותם--והוא שיהיה השם פליא, שכל השומע יידע שהוא פלוני. ולא ייתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום, כדרך שנותנין הריעים ומחזירין זה לזה; אלא שוחה לפניו, ואומר לו ביראה וכבוד, שלום עליך, רבי. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו, שלום עליך, רבי ומרי.
ה,י [ו] וכן לא יחלוץ תפיליו בפני רבו, ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך. ולא יתפלל לפני רבו, ולא לאחר רבו, ולא בצד רבו; ואין צריך לומר, שאסור לו להלך בצידו: אלא יתרחק לאחר רבו, ולא יהא מכוון כנגד אחוריו; ואחר כך יתפלל. ולא ייכנס עם רבו, למרחץ.
ה,יא לא יישב במקום רבו. ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור את דבריו. ולא יישב לפניו, עד שיאמר לו שב; ולא יעמוד מלפניו, עד שיאמר לו עמוד, או עד שייטול רשות לעמוד. וכשייפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו, אלא נרתע לאחוריו, ופניו כנגד פניו. [ז] וחייב לעמוד מפני רבו, משיראנו מרחוק מלוא עיניו, עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו; ואחר כך יישב. וחייב אדם להקביל את פני רבו, ברגל.
ה,יב [ח] אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב, אלא אם כן היה דרך רבו לחלוק לו כבוד. וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו; ואם היה במקום שאין מכירין אותו, ולא היו לו תפילין וחש שמא יאמרו עבד הוא--אינו נועל לו מנעלו, ולא חולצו. וכל המונע תלמידו מלשמשו--מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת שמיים; וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
ה,יג [ט] ראה את רבו עובר על דברי תורה, אומר לו לימדתנו רבנו כך וכך. וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו, אומר לו כך לימדתנו רבנו. ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיזכיר שם אומרו. וכשימות רבו--קורע כל בגדיו, עד שהוא מגלה את ליבו; ואינו מאחה, לעולם.
ה,יד במה דברים אמורים, ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו--הרי זה תלמיד חבר, ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו; אבל עומד מלפניו, וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהן.
ה,טו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול--עומד מלפניו, וקורע עליו. [י] וכל תלמיד חכמים שדעותיו מכוונות--אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אף על פי שלא למד ממנו כלום.
ה,טז [יא] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו, או באחד מהן, לכל תלמידיו, או לאחד מהן--הרשות בידו. ואף על פי שמחל, חייב התלמיד להדרו, ואפילו בשעה שמחל.
ה,יז [יב] כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן: כך אמרו חכמים, יהי כבוד תלמידך חביב עליך, כשל חברך. וצריך אדם להיזהר בתלמידיו, ולאוהבן, שהם הבנים המהנין בעולם הזה, ולעולם הבא.
ה,יח [יג] התלמידים מוסיפין חכמת הרב, ומרחיבין ליבו. אמרו חכמים, הרבה חכמה למדתי מחבריי יתר מרבותיי, ומתלמידיי יתר מכולם; וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו, חכמה מפוארה.
ו,א כל תלמיד חכמים--מצוה להדרו, ואף על פי שאינו רבו: שנאמר "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן" (ויקרא יט,לב), זה שקנה חכמה. ומאימתיי חייבין לעמוד מפני החכם--משיקרב ממנו בארבע אמות, עד שיעבור מכנגד פניו.
ו,ב אין עומדין מפניו לא בבית המרחץ, ולא בבית הכיסא--שנאמר "תקום, והדרת" (ויקרא יט,לב), קימה שיש בה הידור. ואין בעלי אומנייות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שעוסקין במלאכתן: שנאמר "תקום, והדרת"--מה הידור שאין בו חסרון כיס, אף קימה שאין בה חסרון כיס.
ו,ג ומניין שלא יעצים עיניו מן החכם, כדי שלא יראהו עד שלא יעמוד מפניו: תלמוד לומר "ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט,לב)--הא כל דבר שהוא מסור ללב, נאמר בו "ויראת מאלוהיך" (שם; וגם ויקרא יט,יד; ויקרא כה,יז; ויקרא כה,לו; ויקרא כה,מג).
ו,ד [ג] אין ראוי לחכם שיטריח על העם, ויכוון עצמו להן כדי שיעמדו מפניו, אלא ילך בדרך קצרה ומתכוון שלא יראה אותו אחד, כדי שלא יטריחו לעמוד. והחכמים היו מקיפין, והולכין בדרך החיצונה שאין מכיריהן מצויין שם, כדי שלא יטריחו.
ו,ה [ד] רוכב, הרי הוא כמהלך, וכשם שעומדין מפני המהלך, כך עומדין מפני הרוכב. [ה] שלושה שהיו מהלכין בדרך--הרב באמצע, גדול מימינו, וקטן משמאלו.
ו,ו הרואה חכם--אינו עומד מלפניו, עד שיגיע לו לארבע אמות; וכיון שעבר, יישב. ראה אב בית דין, עומד מלפניו משיראנו מרחוק מלוא עיניו; ואינו יושב, עד שיעבור מאחוריו ארבע אמות. ראה את הנשיא, עומד מלפניו מלוא עיניו; ואינו יושב עד שיישב במקומו, או עד שיתכסה מעיניו. והנשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול.
ו,ז כשהנשיא נכנס, כל העם עומדין; ואינן יושבין, עד שיאמר להם שבו. כשאב בית דין נכנס, עושין לו שתי שורות עומדין מכאן ומכאן, עד שנכנס ויושב במקומו, ושאר העם יושבין במקומן. [ז] חכם שנכנס, כל שיגיע לו בארבע אמות עומד מלפניו, אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס וישב במקומו.
ו,ח בני חכמים ותלמידי חכמים--בזמן שהרבים צריכין להם, מקפצין על ראשי העם ונכנסין למקומן. ואין שבח לתלמיד חכמים, שייכנס באחרונה; יצא לצורך, חוזר למקומו.
ו,ט בני חכמים--בזמן שיש בהן דעת לשמוע, הופכין פניהן כלפי אביהן; אין בהן דעת לשמוע, הופכין פניהן כלפי העם. [ח] תלמיד שהוא יושב לפני רבו תמיד, אינו רשאי לעמוד מלפניו אלא שחרית וערבית בלבד, שלא יהא כבודו מרובה, מכבוד שמיים.
ו,י [ט] מי שהוא זקן מופלג בזקנה--אף על פי שאינו חכם, עומדין לפניו; ואפילו החכם שהוא ילד, עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלוא קומתו, אלא כדי להדרו. ואפילו זקן גוי, מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו--שנאמר "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט,לב), כל שיבה במשמע.
ו,יא [י] תלמידי חכמים--אינן יוצאין לעשות בעצמן עם כל הקהל בבניין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן, כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ. ואין גובין מהן לבניין החומות ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן, ולא לתשורת המלך. ואין מחייבין אותן ליתן המס, בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש, שנאמר "גם כי יתנו בגויים, עתה אקבצם; ויחלו מעט, ממשא מלך ושרים" (ראה הושע ח,י).
ו,יב וכן אם הייתה סחורה לתלמיד חכמים, מניחין אותו למכור תחילה; ואין מניחין אחד מבני השוק למכור, עד שימכור הוא. וכן אם היה לו דין, והיה עומד בכלל בעלי דינין הרבה--מקדימין אותו ומושיבין אותו.
ו,יג [יא] עוון גדול הוא לבזות את החכמים, או לשנוא אותן: לא חרבה ירושלים, עד שביזו בה תלמידי חכמים--שנאמר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו,טז), כלומר בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה, "אם בחוקותיי תמאסו" (ויקרא כו,טו)--מלמדי חוקותיי תמאסו. וכל המבזה את החכמים--אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל "כי דבר ה' בזה" (במדבר טו,לא).
ו,יד [יב] אף על פי שהמבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא--אם באו עדים שביזהו, אפילו בדברים--חייב נידוי, ומנדין אותו בית דין ברבים, וקונסין אותו ליטרה זהב בכל מקום, ונותנין אותה לחכם. והמבזה את החכם בדברים, אפילו לאחר מיתה--מנדין אותו בית דין, והם מתירין אותו כשיחזור בתשובה; אבל אם היה החכם חי--אין מתירין לו, עד שירצה זה שנידוהו בשבילו.
ו,טו וכן החכם עצמו, מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו, ואינו צריך לא עדים, ולא התראה; ואין מתירין לו, עד שירצה את החכם. ואם מת החכם, באין שלושה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נידהו, הרשות בידו.
ו,טז [יג] הרב שנידה לכבודו, חייבין כל תלמידיו לנהוג נידוי במנודה; אבל תלמיד שנידה לכבוד עצמו, אין הרב חייב לנהוג בו נידוי, אבל כל העם, חייבין לנהוג בו נידוי. וכן מנודה לנשיא, מנודה לכל ישראל; מנודה לכל ישראל, אינו מנודה לנשיא. מנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת; מנודה לעיר אחרת, אינו מנודה לעירו.
ו,יז [יד] במה דברים אמורים, במי שנידוהו מפני שביזה תלמידי חכמים. אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייבין עליהם נידוי--אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו, ויתירו לו.
ו,יח על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אישה; ואלו הן: (א) המבזה את החכם, ואפילו לאחר מותו; (ב) המבזה שליח בית דין; (ג) הקורא לחברו עבד; (ד) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה; (ה) מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן, ולא בא; (ו) מי שלא קיבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שייתן; (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע או סולם רעוע, מנדין אותו עד שיסיר היזקו; (ח) המוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הגוי לישראל חברו בעל המצר; (ט) המעיד על ישראל בערכאות של גויים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם; (י) טבח כוהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכוהן אחר, מנדין אותו עד שייתן; (יא) המחלל יום טוב שני של גלייות, אף על פי שהוא מנהג; (יב) העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות; (יג) המזכיר שם שמיים לבטלה, או לשבועה בדברי הבאי; (יד) המביא את הרבים לידי חילול השם; (טו) המביא את הרבים לידי אכילת קודשים בחוץ; (טז) המחשב שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ; (יז) המכשיל את העיוור; (יח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה; (יט) טבח שיצאת טריפה מתחת ידו; (כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם; (כא) המקשה עצמו לדעת; (כב) מי שגירש את אשתו, ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן, המביאין להן להיזקק זה לזה, כשיבואו שניהן לבית דין מנדין אותן; (כג) חכם ששמועתו רעה; (כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי.
ז,א חכם זקן בחכמה, וכן נשיא או אב בית דין, שסרח--אין מנדין אותו בפרהסיה לעולם, אלא אם כן עשה כירובעם בן נבט וחבריו. אבל כשחטא שאר חטאות, מלקין אותו בצנעה: שנאמר "וכשלת היום, וכשל גם נביא עימך לילה" (הושע ד,ה)--אף על פי שכשל, כסהו כלילה. ואומרין לו, היכבד ושב בביתך.
ז,ב וכן כל תלמיד חכמים שנתחייב נידוי--אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו. וחסידי החכמים היו משתבחין, שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכמים, אף על פי שנמנין להלקותו, אם נתחייב מלקות; ואפילו מכת מרדות, נמנין עליו להכותו.
ז,ג [ב] וכיצד הוא הנידוי, אומרין פלוני בשמתא; ואם נידוהו בפניו, אומרין פלוני זה. והחרם, אומרין פלוני מוחרם. וארור, בו אלה, בו שבועה, בו נידוי.
ז,ד [ג] וכיצד מתירין הנידוי או החרם--אומרין לו, שרוי לך ומחול לך; ואם התירוהו שלא בפניו, אומרין פלוני שרוי לו ומחול לו.
ז,ה [ד] מה הוא המנהג שינהוג המנודה בעצמו, ושנוהגין עימו--מנודה אסור לספר ולכבס כאביל, כל ימי נידויו. ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה; ולא יושבין עימו, בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים, ושונין לו; ונשכר, ושוכר. ואם מת בנידויו--בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הציבור; ואין צריך לומר שאין מספידין אותו, ואין מלווין את מיטתו.
ז,ו [ה] יתר עליו המוחרם--שאינו שונה לאחרים, ואין שונין לו; אבל שונה הוא לעצמו, כדי שלא ישכח תלמודו. ואינו נשכר, ואין נשכרין לו; ואין נושאין ונותנין עימו, ואין מתעסקין עימו, אלא מעט עסק, כדי פרנסתו.
ז,ז [ו] מי שישב בנידויו שלושים יום, ולא ביקש להתירו--מנדין אותו שנייה; ישב שלושים יום אחרים, ולא ביקש להתירו--מחרימין אותו.
ז,ח [ז] בכמה מתירין הנידוי או החרם--בשלושה, אפילו הדיוטות; ויחיד מומחה, מתיר הנידוי לבדו. ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם, ואפילו במקום הרב. [ח] .
ז,ט שלושה שנידו והלכו להן, וחזר זה מדבר שנידוהו בגללו--באין שלושה אחרים, ומתירין לו. [י] מי שלא ידע מי נידהו, ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו.
ז,י [יא] נידוי על תנאי, אפילו מפי עצמו--צריך הפרה. תלמיד חכמים שנידה עצמו, ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי--הרי זה מפר לעצמו.
ז,יא [יב] מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו--צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות, להתירו מנידויו; ואם לא מצא, טורח אחריהם עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה; לא מצא, מתירין לו מי שיודעין לקרות בתורה; לא מצא, מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה.
ז,יב [יג] מי שנידוהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; נידוהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. ואין בין נידוי להפרה כלום, אלא מנדין ומתירין ברגע אחד, כשיחזור המנודה למוטב. ואם ראו בית דין להניח זה בנידויו כמה שנים, מניחין כפי רשעו.
ז,יג וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחילה, ולהחרים מי שאוכל עימו ושותה עימו או מי שיעמוד עימו בארבע אמות--מחרימין כדי לייסרו, וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצוה החטאים.
ז,יד אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכמים להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אוזניו מדברי עמי הארץ, ולא ישית ליבו להן--כעניין שאמר שלמה בחכמתו, "גם לכל הדברים אשר ידברו, אל תיתן ליבך" (קוהלת ז,כא).
ז,טו וכן היה דרך חסידים הראשונים--שומעין חרפתן, ואינן משיבין; ולא עוד, אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו. וחכמים גדולים היו משתבחין במעשיהן הנאים, ואומרין שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן. וזו היא דרכם של תלמידי חכמים, שראוי לילך בה.
ז,טז במה דברים אמורים, בשביזוהו או חירפוהו בסתר. אבל תלמיד חכמים שביזהו או חירפו אדם בפרהסיה, אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל--נענש, מפני שזה בזיון תורה: אבל נוקם ונוטר הרבה כנחש, עד שיבקש ממנו מחילה; ויסלח לו.