יש בכללן שמונה מצוות--שתי מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול קודשים שנפסלו או שהוטל בהם מום; (ב) שלא לאכול פיגול; (ג) שלא יותיר קודשים לאחר זמנם; (ד) שלא יאכל נותר; (ה) שלא יאכל קודשים שנטמאו; (ו) שלא יאכל אדם שנטמא את הקודשים; (ז) לשרוף הנותר; (ח) לשרוף הטמא. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קודשים לכתחילה, ואפילו קודשי קודשים: חוץ מן הטמא, שאינו שוחט לכתחילה, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה, ופשט ידו ושחט בעזרה--גזירה, שמא ייגע בבשר; [ב] ואם עבר ושחט, הזבח כשר.
א,ב וכן פר כוהן גדול של יום הכיפורים--אף על פי שנאמר בו "ושחט אהרון" (ראה ויקרא טז,יא)--אם שחטו זר, כשר; אף פרה אדומה ששחטה זר--כשרה, שאין לך שחיטה שפסולה בזר.
א,ג השוחט את הקודשים, ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק--הרי אלו פסולין: עד שיתכוון לשחיטה. [ד] ולא ישחוט שני ראשים כאחד, בקודשים; ואם שחט, הרי אלו כשרים. [ה] אבל שניים שוחטין בהמה אחת בקודשים, כחולין.
א,ד [ו] הקטן אינו שוחט קודשים, אף על פי שהגדול עומד על גביו--שהקודשים צריכין מחשבה, וקטן אין לו מחשבה; אפילו הייתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, אינה מחשבה להקל אלא להחמיר. כיצד: הייתה עולה עומדת בדרום, ומשכה הקטן והביאה לצפון, ושחטה--שהרי ממעשיו ניכר, שמחשבתו לשחיטת קודשים--הרי זו פסולה.
א,ה [ז] קודשי קודשים שנשחטו בדרום, או שנתקבל דמם בדרום--פסולין. [ח] היה עומד בדרום, והושיט ידו לצפון ושחט--שחיטתו כשרה; [ט] היה עומד בדרום, והושיט ידו וקיבל הדם בצפון--קבלתו פסולה. [י] הכניס ראשו ורובו לצפון, הרי הוא כעומד בצפון.
א,ו [יא] שחטה בצפון, ופירכסה ויצאת לדרום, אפילו הוציאה לדרום--כשרה; פירכסה ויצאת לדרום, וחזרה לצפון, ואחר כך קיבל דמה בצפון--כשרה.
א,ז וכן קודשים קלים שהיו בפנים, ועמד חוץ לעזרה, והכניס ידו לפנים ושחט--שחיטתו כשרה. [יב] הכניס ידו וקיבל--קבלתו פסולה, אפילו הכניס ראשו ורובו. ואפילו היה העובד כולו בפנים, וציציתו בחוץ--עבודתו פסולה: שנאמר "בבואם אל אוהל מועד" (שמות כח,מג), עד שיבואו כולן.
א,ח [יג] פירכסה הבהמה ויצאת לחוץ, אחר קבלת דמה--כשרה: שאפילו יצאו האימורין והבשר קודם זריקה בקודשים קלים--הזבח כשר, כמו שיתבאר.
א,ט [יד] הייתה הבהמה כולה בפנים, ורגלה בחוץ, ושחט--הזבח פסול: שנאמר "והביאום לה'" (ויקרא יז,ה), עד שתהיה כולה בפנים. [טו] שחטה, והיא כולה בפנים, ואחר כך הוציאה רגלה לחוץ--חותך הבשר עד שמגיע לעצם, ואחר כך מקבל הדם; ואם קיבל, ואחר כך חתך--פסול, מפני שמנונית הבשר שבחוץ. ובקודשים קלים--אינו צריך לחתוך, אלא מחזיר רגלה לפנים ומקבל: שבשר קודשים קלים שיצא קודם זריקה, כשר.
א,י [טז] תלה הבהמה, ושחטה באוויר העזרה--פסולה: שנאמר "על ירך המזבח" (ויקרא א,יא), עד שישחוט בארץ. [יז] הייתה הבהמה בארץ, ונתלה ושחט והוא תלוי באוויר--בקודשי קודשים, פסול; ובקודשים קלים, כשר. [יח] שחט מיעוט סימנים בחוץ, וגמרן בפנים, או ששחט מיעוטן בדרום, וגמרן בצפון--פסולין: שהשחיטה, ישנה מתחילה ועד סוף.
א,יא [יט] נתלה, וקיבל הדם מצוואר בהמה המונחת בקרקע--פסול, שאין דרך שירות בכך. [כ] היה עומד בעזרה, ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באוויר, או שהגביה הבהמה, וקיבל הדם באוויר--כשר, שאוויר המקום כמקום.
א,יב [כא] נתן מזרק לתוך מזרק, וקיבל--כשר: מין במינו, אינו חוצץ. הניח סיב בתוך המזרק, וקיבל--כשר: מפני שהסיב חלול, והרי הדם יורד לתוך המזרק; ואין כאן חציצה. אבל אם עשה כן בקמיצת המנחה, וקמץ מתוך הסיב--פסולה.
א,יג [כב] קבלת הדם, והולכתו למזבח, וזריקתו, וכן הולכת אברים לכבש--כל אחת מאלו, אינה כשרה אלא בכוהן הכשר לעבודה, כמו שביארנו בקמיצת המנחה, ובמליקת העוף. [כג] והולכה שלא ברגל, אינה הולכה; לפיכך כוהן שקיבל את הדם, ועמד במקומו וזרקו למזבח--נפסל הזבח.
א,יד [כד] קיבל בימינו, ונתן לשמאלו--יחזיר לימינו. קיבל בכלי חול, נפסל הזבח; קיבל בכלי קודש, ונתן לכלי חול--יחזיר לכלי קודש. [כה] נשפך מן הכלי על הרצפה, ואספו--כשר; אבל אם נשפך מצוואר בהמה על הרצפה, ואספו ונתנו לכלי השרת--נפסל הזבח.
א,טו [כו] נשפך מקצת הדם מצוואר בהמה על הארץ ולא אספו, וקיבל מקצתו מצוואר בהמה--הרי זה כשר: ובלבד שיהיה זה הדם שנתקבל, דם הנפש--לא דם התמצית, ולא דם העור.
א,טז [כז] כל הזבחים שקיבל דמם אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך את הדם למזבח, או שזרקו במזבח כהלכתו--נפסל הזבח; קיבל הכשר, ונתן לפסול, ולא הלך בו הפסול, אלא עמד במקומו--יחזיר לכשר.
א,יז אבל דם שהוליכו הפסול לעבודה, והחזירו לכשר והוליכו, או שהוליכו הכוהן תחילה, והחזירו ונתנו לפסול והוליכו--הואיל והוליכו הפסול, בין בתחילה בין בסוף--נפסל הזבח, שהרי אי אפשר לתקן דבר זה.
א,יח [כח] קיבל הפסול--אם נשאר דם הנפש, חוזר הכשר ומקבל ומוליך וזורק, שאין הפסולין לעבודה, עושין הדם הנשאר שיירים: חוץ מן הטמא--הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו, עושה שיירים. כיצד: קיבל הטמא--אף על פי שקיבל אחריו הכשר דם הנפש, וזרקו--נפסל הזבח: שזה שקיבל הכשר באחרונה--שיירים הוא, ואינו כלום.
א,יט [כט] בהמה שחסר מאבריה כל שהוא, אחר שחיטה קודם קבלת הדם--נפסלה: אפילו צרם באוזנה קודם קבלה, הרי זה לא יקבל--שנאמר "ולקח מדם הפר" (ויקרא טז,יד; ויקרא טז,יח), שיהיה שלם כולו בשעת קבלה. ואם קיבל מן החסרה, וזרק--הרי זה פסול.
א,כ [ל] אבל אם חסרה, אחר קבלה קודם זריקה--אפילו אבד הבשר קודם זריקת הדם, או נשרף--אם נשתייר כזית מן הבשר או כזית מן האימורין, זורק את הדם; ואם לאו, אינו זורק: ובעולה, אפילו כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן האימורין--מפני שכולה לאישים. [לא] נשאר פחות מכזית, לא יזרוק; ואם זרק, לא הורצה.
א,כא נפסל הבשר קודם זריקה, או שיצא חוץ לעזרה--לא יזרוק הדם; ואם זרק, הורצה. [לב] בשר קודשים קלים שיצא חוץ לעזרה, קודם זריקת דמים--אף על פי שנזרק הדם, והבשר בחוץ--הזבח כשר, מפני שסוף הבשר לצאת. וזריקה מועלת ליוצא לשורפו, אבל לא לאוכלו.
א,כב [לג] וכן אימורי קודשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, ונזרק הדם והם בחוץ--לא נפסל הזבח; ואם החזירן, מקטירין אותן. ואף על פי שלא החזירן, חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא.
א,כג [לד] כל הזבחים של יחיד--בין שנטמא בשר והחלב קיים, בין שנטמא חלב והבשר קיים--זורק את הדם. נטמאו שניהן, לא יזרוק; ואם זרק--הורצה, שהציץ מרצה על הטמא. וכן אימורין או אברי עולה, שנטמאו והקטירן--הציץ מרצה, כמו שביארנו. וכל קרבנות הציבור שנטמא הבשר והחלב כולו, הרי זה זורק את הדם.
א,כד [לה] דם קודשים שיצא חוץ לעזרה, נפסל הזבח; ואף על פי שחזר והכניסו, וזרקו על המזבח--לא נרצה. [לו] וכל דם הקודשים אינו מקבל טומאה כלל, שנאמר בדם "על הארץ תשפכנו, כמים" (דברים יב,טז; דברים יב,כד; דברים טו,כג): דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים, ויקבל טומאה; אבל דם קודשים שאינו נשפך כמים, אינו מקבל טומאה. [לז] ודם ששקעה עליו חמה, ולא נזרק--נפסל הזבח; ואם זרקו, לא הורצה.
ב,א כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון--אם נתן מתנה אחת בלבד, כיפר. ואפילו בחטאת--מתנה אחת היא העיקר, ושאר הארבע מתנות למצוה: שנאמר "ודם זבחיך, יישפך על מזבח ה' אלוהיך" (דברים יב,כז)--שפיכת הדם על המזבח, היא העיקר. [ב] וכל הניתנין בזריקה, שנתנן בשפיכה--יצא, שנאמר "ודם זבחיך, יישפך . . .".
ב,ב [ג] כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי--אם חסר אחת מהן, לא כיפר: אלא כולן, הן עיקר הכפרה--שהרי הכתוב הקפיד על מניינן, שנאמר "שבע פעמים" (ויקרא ד,ו; ויקרא ד,יז).
ב,ג [ד] חטאת שנתן ממנה מתנה אחת, ומתו הבעלים--ישלים ארבע המתנות לאחר המיתה. [ה] אבל אם נתן האחת ביום, לא ייתן השלוש בלילה. [ו] ואם נתן אחת בפנים, והשלימן בחוץ--חייב משום מעלה בחוץ. [ז] היה מזה, ונקטעה ידו של מזה קודם שיגיע דם לאוויר המזבח--לא עלתה לו הזיה.
ב,ד [ח] שינה מתן קרנות בחטאת--בין בחטאת הנעשית בפנים, בין בחטאת הנעשית בחוץ--פסל; אבל בשאר הקודשים, כשרים. [ט] נתן הדם מן הקרן ולפנים--בין בחטאת בין בשאר קודשים, בין במזבח הפנימי בין במזבח החיצון--פסל.
ב,ה [י] דם שמצותו ליתן אותו למעלה מחצי המזבח, שנתנו למטה, או שמצותו למטה, שנתנו למעלה, או שמצותו ליתנו בפנים בהיכל, שנתנו על המזבח החיצון, או הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן לפנים בהיכל, או שנתן דם הניתנין בחוץ על הכבש, שלא כנגד היסוד--הרי בשר הזבח פסול; ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בו, כיון שהגיע דם למזבח--אף על פי שהגיע שלא למקומו, הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר.
ב,ו במה דברים אמורים, בשהיה זה הזורק כשר לעבודה; אבל אם קיבל הכשר ונתן לפסול, ונתן הפסול את הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים, או שנתן על הכבש שלא כנגד היסוד--לא נפסל בשר הזבח, אם נשאר דם הנפש; אלא יחזור הכשר ויקבל שאר דם הנפש, ויזרוק הדם במקומו.
ב,ז [יא] דמי קודשים שנתערבו--בין דם בדם, בין כוס בכוסות--אם נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין מתנה אחת, ייתן הכול מתנה אחת; וכן הניתנין מתן ארבע בניתנין מתן ארבע, ייתן הכול מתן ארבע; נתערבו הניתנין מתנה אחת בניתנין שתיים שהן כארבע, ייתן הכול מתנה אחת.
ב,ח נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה--יישפך הכול לאמה, והזבחים פסולין; אפילו נתערבו שיירי החטאת, עם דם העולה שמקום הכול למטה--יישפך הכול לאמה. [יב] ואם לא שאל, אלא נתן מן התערובת למעלה ולמטה--הרי זה כשר; נתן למעלה, ושאל--ייתן למטה: ואלו ואלו עלו לו.
ב,ט [יג] נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ, ישפכו הכול לאמה; ואם לא שאל, ולקח דם התערובת ונתן ממנו בפנים ובחוץ--בין שנתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, או בחוץ וחזר ונתן בפנים--הכול כשר.
ב,י במה דברים אמורים, בשאר דמים הניתנין בחוץ--חוץ מן החטאת. אבל דם חטאת הנעשית בחוץ שנתערב בדם חטאת הנעשית בפנים--אם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, כשר; נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, פסולה: שדם חטאת שנכנס להיכל, אפילו חטאת יחיד הנאכלת--אסורה, שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה . . ." (ויקרא ו,כג). והוא שיבוא דרך שער ההיכל, שנאמר "יובא", דרך ביאה; אבל אם הכניסו בפשיפש, או דרך חלון, או גג--אינו נפסל.
ב,יא [יד] פר העלם ושעירי עבודה זרה, שדמם נכנס להיכל--אם הכניסו לקודש הקודשים, נפסל: שמקום זה, פנימה של מקומן הוא. וכן פר ושעיר של יום הכיפורים, שדמם נכנס לקודש הקודשים--אם הכניס דמם לקודש הקודשים, והזה ממנו, והוציאו להיכל, וחזר והכניסו לקודש הקודשים--נפסל, ואינו גומר ממנו הזיות שבקודש הקודשים: שכיון שיצא, יצא.
ב,יב וכן אם גמר הזיות שבקודש הקודשים, והוציאן להיכל והזה מקצת הזיות, והוציאן חוץ להיכל, וחזר והכניסן להיכל--אינו גומר הזיות שבהיכל: שכיון שיצא הדם חוץ למקומו, נפסל.
ב,יג [טו] חטאת שקיבל דמה בשתי כוסות, ויצאת אחת מהם לחוץ--הפנימית כשרה, ויזה ממנה; נכנסה אחת מהם להיכל, והזה ממנה שם--אף החיצונה פסולה: שנאמר "אשר יובא מדמה" (ויקרא ו,כג)--אפילו מקצת דמה אם נכנס לכפר בקודש, נפסלה.
ב,יד [טז] דם החטאת שהכניסו לכפר בו בפנים ולא כיפר, אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום--אם הכניסו בשוגג, הרי זה כשר, ומזה ממנו בחוץ, שהרי לא כיפר בקודש; ואם הכניסו במזיד, פסול.
ב,טו [יז] הכניס החטאת עצמה להיכל, כשרה--שנאמר "אשר יובא מדמה" (ויקרא ו,כג), ולא בשרה. [יח] חטאת העוף שפירכסה ונכנסה להיכל, כשרה. [יט] הכניס דם חטאת העוף להיכל בצווארה, הרי זה ספק אם הצוואר חשוב ככלי. [כ] נשפך דם חטאת העוף, ואספו--הרי זה ספק אם הכלי פוסל בדמה, או אינו פוסל. לפיכך תישרף, ככל חטאת העוף שהיא ספק.
ב,טז [כא] חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, ונתן מתנה אחת מכל כוס--שיירי ארבעתן נשפך על היסוד, שנאמר "ואת כל דמה ישפוך . . ." (ויקרא ד,ל; ויקרא ד,לד). נתן ארבע המתנות מכוס אחד--שיירי אותו הכוס נשפך על היסוד, ושאר הכוסות נשפכין לאמה.
ב,יז [כב] דם שנפל לתוך המים, או לתוך דמי חולין--לא יזה ממנו; ואם הזה, פסול. נפל מים לתוך הדם שבמזרק--אם יש בו מראה דם, כשר. נפל לתוכו יין או דם חולין--אומדין אותו, אילו היה מים: אם ראויין לבטל דם שבמזרק עד שלא יהיו מראיו מראה דם, הרי זה לא יזה ממנו; ואם אינם ראויין לבטל מראיו, יזה ממנו.
ב,יח [כג] דם הקודשים שנתערב בדם פסולי המזבח, או בדם קודשים שנפסלו בשחיטתן--יישפך הכול לאמה; ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד--יישפך לאמה, וכל אותן הזבחים פסולין. נתערב בדם התמצית, יישפך לאמה; ואם לא שאל, ונתן--כשר.
ב,יט [כד] האימורין, ואברי העולות, והקמצים, והלבונה, ומנחות הנשרפות, אחר שנתקדשו בכלי שרת--אם זרק אחד מכל אלו על גבי האישים, בין ביד בין בכלי, בין בימין בין בשמאל--הרי אלו כשרים. [כה] המים והיין שניסכן--בין בקערה, בין בהין, בין בשאר כלי השרת--כשרים; ניסכן בכלי חול, או בידו--פסולין.
ב,כ [כו] אברים שסידרן, וכן קומץ שסידרו, וסידר העצים של מערכה למעלה מהם, או שסידרן מצידי העצים--הרי זה ספק אם דרך הקטרה בכך, או אין דרך הקטרה בכך. לפיכך לכתחילה לא יעשה כן; ואם עשה, הורצה.
ג,א קודשי קודשים ששחטן בראש המזבח, כאילו שחטן בצפון: שנאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ,כ)--מלמד שכל המזבח ראוי לשחיטת העולה, ושחיטת השלמים.
ג,ב עולה ששחטה בראש המזבח, או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח--יפשיט אותה וינתח אותה במקומה, ומוריד הקרביים, ומדיחן למטה, וחוזר ומעלה אותן; ומוריד העור, ונותנו לכוהנים.
ג,ג וכן זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח--מפשיט ומנתח במקומן, ומוריד הקרביים, ומדיחן במים, וחוזר ומעלה אותן; ומוריד את העור ואת הבשר, ונותנו לבעלים; וחוזר ומקטיר את השאר.
ג,ד ומפני מה לא יוריד הכול, אלא יפשיט וינתח בראש המזבח: שכל הראוי לאישים--אם עלה לראש המזבח--לא יירד, שנאמר "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט,לז). יכול, אף על פי שאינו ראוי--תלמוד לומר "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו,ב): מה עולה שהיא ראויה לאישים--אם עלת, לא תרד; אף כל הראוי לאישים--אם עלה, לא יירד.
ג,ה [ד] עולה שהעלה חיה לראש המזבח--תרד, שעדיין אינה ראויה. [ה] וכן קומץ המנחה שלא נתקדש בכלי שרת, וכל איסורי המזבח שעלו--יירדו, לפי שאינן ראויין מתחילתן. [ו] וכן בהמת קודשים שנשחטה בלילה, או שנשפך דמה, או שיצא חוץ לעזרה--אם עלת, תרד.
ג,ו [ז] אבל קודשים שלנו, בין שלן הדם או הבשר או האימורים, וזבח שיצא חוץ לעזרה, או שנטמא, או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת מקום או במחשבת שינוי, או שקיבלו הטמאים וזרקו את דמו, הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה, ושניתן דמו חוץ למקומו, או קודשי קודשים שנשחטו בדרום או שנתקבל דמם בדרום--אף על פי שכל אלו פסולין--אם עלו לראש המזבח, לא יירדו: [ח] כל שפסולו בקודש, הקודש מקבלו.
ג,ז וכשם שאם עלו, לא יירדו--כך אם ירדו, לא יעלו שנייה: שהרי פסולין הם. [ט] ואם משלה בהם האור--אף על פי שירדו, יעלו שנייה וישלים הקטרתן. [י] קומץ שנתפגל, ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור--יעלה כולו.
ג,ח [יא] אברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח, כאילו לנו בעזרה; ואם ירדו, לא יעלו. אבל אם לא ירדו, מקטירין אותן לעולם. [יב] ואוויר מזבח, כמזבח. ואימורי קודשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים--לא יירדו, שהרי נעשו לחמו של מזבח. [יג] הפריש שני אשמות לאחריות, ושחט את שניהם, וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה--הרי אלו יירדו.
ג,ט [יד] הזבח הפסול והנסכים הפסולין שעלו למזבח--הזבח לא יירד כמו שביארנו, מפני שהוא ראוי לאישים; והנסכים, יירדו. וכן נסכים הבאים בפני עצמן, שנפסלו ועלו--יירדו. [טו] עוף שמלקו זר, ועלה--לא יירד. וקומץ המנחה שקמצו זר, ועלה--יירד: אף על פי שזה פסול וזה פסול, זה כאילו לא נתקדש כלל. ואחד הזר, ואחד שאר הפסולין.
ג,י [טז] ואלו--אם עלו, יירדו: כל שאינו ראוי לאישים, בשר קודשי קודשים, בשר קודשים קלים, מותר העומר, ושיירי מנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים, והקטורת, וצמר שבראשי כבשים, ושיער שבזקן התיישים, והעצמות, והגידים, והקרניים והטלפיים בזמן שאינן מחוברים--אם עלו, יירדו. [יז] קומץ שמיצה שמנו על העצם, וירד העצם--יחזירו: שהדבר ספק שמא חיבורי עולין, כעולין הם חשובין.
ג,יא [יח] מזבח הפנימי מקדש פסולין, בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו; אבל מזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו, כמו שביארנו. כיצד: מזבח החיצון שעלו לו זבחים שנפסלו, לא יירדו; עלת לו קטורת זרה--תרד, שאין הקטורת ראויה למזבח החיצון. אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה, בין כשר בין פסול--לא יירד. וכן כל כיוצא בזה.
ג,יב כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו--כך הכבש ושאר כלי השרת מקדשין את הראוי להם, שהרי נאמר בכלים "כל הנוגע בהם, יקדש" (שמות ל,כט); ומשיגיע לכבש דבר הראוי לו--לא יירד, ואף על פי שנפסל. וכן משיגיע לכלי, דבר הראוי לו--נתקדש; ולא ייפדה לעולם, ואף על פי שנפסל, כמו שביארנו באיסורי המזבח.
ג,יג [יט] אין כלי הלח מקדשות את היבש, ולא כלי היבש מקדשות את הלח. במה דברים אמורים, במידות הלח והיבש שהיו במקדש, כמו שביארנו בהלכות כלי המקדש; אבל המזרקות מקדשות הלח והיבש, וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב.
ג,יד [כ] כל כלי השרת--אין מקדשין אלא במקדש, ואין מקדשין אלא מדעת, ואין מקדשין אלא מתוכן, ואין מקדשין אלא שלמים. ניקבו--אם עושין הן מעין מלאכתן שהיו עושין והן שלמים, מקדשין; ואם לאו, אין מקדשין. ואין מקדשין אלא מלאים. אבל המידות, אין מקדשין חסרים, אלא אם דעתו למלאותן; ואם אין דעתו למלאותן, מקדשין להיפסל אבל לא ליקרב.
ג,טו [כא] כלי שרת--מקדשין שלא בזמנן להיפסל, אבל לא ליקרב. כיצד: דבר שמצותו ביום, שנתקדש בכלי שרת בלילה--נפסל ויישרף, אבל אינו קרב: כגון שקמץ מנחה בלילה, ונתן קומצה לכלי שרת--הרי זו נשרפת.
ג,טז [כב] מזבח שנפגם--נפסלו כל הקודשים שהיו שם שחוטין במקדש, שעדיין לא נזרק דמם: שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו, ונאמר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך" (שמות כ,כ)--כלומר תזבח, והוא עומד כתקנו לא פגום. [כג] אבל קודשים חיים שהיו שם בעזרה כשנפגם, לא נפסלו; אלא כשייבנה המזבח, יקרבו--שאין בעלי חיים נדחין. [כד] הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח--כשייבנה, מקריבין אותן: שהדחוי מעיקרו, אינו דחוי.
ג,יז [כה] וכן אין אוכלין קודשים והמזבח פגום, שנאמר "ואכלוה מצות אצל המזבח" (ויקרא י,יב); והוא הדין לקודשים קלים--שאין אוכלין אותן בירושלים והמזבח פגום, עד שייבנה.
ד,א ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שכיפרו הבעלים--הרי אלו ימותו. נמצאת אחר שנשחטה החטאת השנייה שהפריש, קודם שייזרק דמה--הרי זו ספק אם תמות, או תרעה עד שייפול בה מום; לפיכך תמות. וכיצד הן מתות: לא שיהרוג אותן בכלי או בידו; אלא יכניס אותן לבית, ונועל עליהם עד שימותו. ודברים אלו, כולם מפי משה רבנו נשמעו.
ד,ב אין כל הדברים אמורים, אלא בחטאת יחיד בלבד; אבל חטאת ציבור שאבדה ונמצאת אחר כפרה, בין ראויה בין אינה ראויה--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר וייפלו דמיה לנדבה. ואי אתה יכול לומר בחטאת ציבור, ולד או תמורה או שמתו בעליה--שכל קרבנות הציבור זכרים, ואין הציבור עושין תמורה כמו שיתבאר.
ד,ג [ב] פר ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן--ירעו עד שייפול בהן מום, וייפלו דמיהן לנדבה: שאין חטאת הציבור מתה. ולמה לא יקרבו עצמן נדבה, שהרי זכרים הם--גזירה לאחר כפרה, משום לפני כפרה.
ד,ד [ג] המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות--משך אחת משתיהן, ונתכפר בה--האחרת תמות. בא להימלך, אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה; והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.
ד,ה הייתה אחת מהן תמימה, ואחת בעלת מום--תמימה תקרב, ובעלת מום תיפדה; נשחטה בעלת מום קודם שייזרק דם התמימה, הרי זו אסורה בהניה. היו שתיהן בעלי מומין--יימכרו שתיהן, ויביא מדמיהם חטאת; והשאר ייפול לנדבה.
ד,ו [ד] הפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת, ונמצאו האובדות, והרי שלושתן עומדות--נתכפר בראשונה, שנייה מתה ושלישית רועה; נתכפר בשלישית, שנייה מתה וראשונה רועה; נתכפר באמצעית, שתיהן מתות.
ד,ז [ה] המפריש שתי חטאות לאחריות, מתכפר באיזו שירצה; והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה. [ו] הפריש חטאת מעוברת, וילדה--הרי היא וולדה כשתי חטאות שנתפרשו לאחריות.
ד,ח [ז] המפריש חטאתו, ועברה שנתה--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר ויביא בדמיה אחרת; וכן אם הפריש חטאתו, ונפל בה מום--יביא בדמיה אחרת.
ד,ט [ח] כל חטאת שאבדה, ונמצאת קודם כפרה--אף על פי שנמצאת בעלת מום, או שנמצאת אחר שעברה שנתה--אינה מתה אלא תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה; נמצאת אחר כפרה--אף על פי שנמצאת בעלת מום, או עברה שנתה--הואיל והייתה אבודה בשעת כפרה, הרי זו תמות.
ד,י [ט] הייתה גנובה או גזולה בשעת כפרה, ואחר כך חזרה--אינה מתה אלא תרעה: לא שמעו ממשה רבנו, אלא אבודה. היה עיקר אבידתה בלילה--אף על פי שהייתה אבודה בשעת כפרה, אינה מתה אלא תרעה. [י] אבדה ממנו לא מן הרועה, או שאבדה מן הרועה ואינה אבודה מבעלה--אינה מתה אלא רועה. [יא] וכל אלו שרועות--רועות עד שייפול בהן מום, וייפלו דמיהן לנדבה.
ד,יא [יב] הייתה אבודה ממנו ומן הרועה, ואחר מכירה אפילו בסוף העולם--הרי זו ספק, לפיכך תמות. [יג] הייתה נחבאת אחורי הדלת, או בסתר המדרגה--הרי זו אבודה, שהרי אין אדם רואה אותה בשעת כפרה. הייתה בשדה, או באגם--הרי זו ספק אבידה, שמא יש שם אדם רואה אותה בשעת כפרה; לפיכך תמות מספק.
ד,יב [יד] השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. במה דברים אמורים, בחטאת העוף, או בחטאת בהמה של אישה, שאינה בת סמיכה כמו שביארנו.
ד,יג אשם ודאי שמתו בעליו, ושכיפרו בעליו--ירעה עד שייפול בו מום, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה: שכל שבחטאת תמות--באשם ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה. [טו] וכל אשם שניתק לרעייה--אם הקריבו עולה, כשר. ולמה לא יקרב הוא עצמו עולה לכתחילה--גזירה לאחר כפרה, משום לפני כפרה.
ד,יד [טז] המפריש נקבה לאשמו--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר ויביא בדמיה אשם. ואם הקריב אשמו, ייפלו דמיה לנדבה; וכן ולדה. [יז] הפריש נקבה לעולתו, וילדה זכר--ירעה עד שייפול בו מום, ויביא בדמיו עולה.
ד,טו [יח] אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאתו, ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו, וכוהן משיח שהפריש פרה לחטאתו--הרי אלו אין מתקדשין, לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים; לפיכך יימכרו שלא במום.
ד,טז [יט] המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא, או שחטא ודאי--אם עד שלא נשחט--ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה: מפני שליבו של אדם דווי על עוונותיו, והואיל ועל ספק הפרישו, גמר בליבו להקדישו. אפילו הפרישו על פי עדים והוזמו, ייפלו דמיו לנדבה. ואם אחר שנשחט נודע לו--הדם יישפך והבשר יישרף, כשאר פסולי המוקדשין. נודע לו אחר שנזרק הדם--הבשר ייאכל לכוהנים, ככל האשמות.
ד,יז [כ] אשם ודאי, אינו כן: אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא--ייצא וירעה בעדר כשאר החולין, ואין בו קדושה כלל; ואם משנשחט, הרי זה ייקבר; ואם משנזרק הדם--הבשר ייצא לבית השריפה, כשאר פסולי המוקדשין.
ד,יח [כא] מי שנתחייב באשם תלוי, והפריש שניים לאחריות--מתכפר באחד; והשני ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה. ואין צריך לומר בוודאי שהוא כן.
ד,יט [כב] כל האשמות שבתורה--באין בני שתיים, ובאין בכסף שקלים: חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר--שהם בני שנה, ואין לדמיהם קצבה. אשם תלוי, בפירוש שהוא מן הגדולים; ומפי השמועה למדו, שאינו בא אלא בכסף שקלים. [כג] הוזלו אילים, ולא יימצא איל בשתי סלעים--אין לו תקנה, אלא ישהה עד שיוקרו ויביא בשתי סלעים, שהרי הקפידה תורה על דמיו, ונתנה לו קצבה.
ד,כ [כד] הפריש אשמו, והיה בשעת הפרשה יפה סלע, ובשעת כפרה יפה שתיים--כשר: שהדחוי מעיקרו אינו דחוי, ועדיין לא נראה עד שנעשה שווה שתיים; ואף על פי שהשביח מאליו, אדם מתכפר בשבח הקדש.
ד,כא היה בשעת הפרשה יפה שתיים, ובשעת כפרה יפה סלע--הרי זה פסול. חזר ונעשה יפה שתיים, יחזור לכשרותו--שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו: למה הדבר דומה, למום שנפל ועבר.
ד,כב [כה] הפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהם שני אילים לאשם--אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים, יקרב לאשמו; והשני ירעה עד שייפול בו מום, וייפלו דמיו לנדבה.
ד,כג [כו] היה חייב באשם בן שנה והביא בן שתיים, או בבן שתיים והביא בן שנה, או ששחטו מחוסר זמן בבעלים--פסול; ותעבור צורתו, וייצא לבית השריפה. זה הכלל, כל הפסול בחטאת פסול באשם: חוץ מן האשם ששחטו שלא לשמו--שהוא כשר, כמו שיתבאר.
ד,כד [כז] עולת נזיר, עולת יולדת, עולת מצורע, ששחטן בני שנים עשר חודש ויום אחד, או מחוסרי זמן בבעלים--כשרים, וטעונין נסכים. זה הכלל: כל שאינו פוסל בעולת נדבה, אינו פוסל בעולת חובה--בין עלת לבעלים, בין שלא עלת להם.
ה,א המפריש מעות לחטאתו, ומת--ילכו המעות לים המלח; וכן המפריש מעות לחטאתו, ואבדו, והקריב חטאת תחתיהן, ונמצאו המעות אחר כפרה--ילכו לים המלח.
ה,ב הפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש מעות אחרות תחתיהן--לא הספיק ליקח בהן חטאת, עד שנמצאו מעות הראשונות--יביא מאלו ואלו חטאת, והשאר ייפלו לנדבה.
ה,ג הפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש חטאת תחתיהן--לא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות, והרי החטאת בעלת מום--תימכר, ויביא מאלו ואלו חטאת; והשאר ייפלו לנדבה.
ה,ד הפריש חטאתו ואבדה, והפריש מעות תחתיה--לא הספיק ליקח בהם עד שנמצאת חטאתו, והרי היא בעלת מום--תימכר, ויביא מאלו ואלו חטאת; והשאר ייפלו לנדבה. [ה] הפריש שני ציבורי מעות לאחריות--מתכפר באחד מהם, והשני ייפול לנדבה.
ה,ה [ו] המפריש חטאתו, או דמי חטאתו, וכסבור שהוא חייב, ונמצא שאינו חייב--הרי אלו חולין, ולא נתקדשו; הפריש שתיים, או דמי שתיים, וכסבור שהוא חייב שתיים, ונמצא שאינו חייב אלא אחת--יביא אחת, והשאר ייפלו לנדבה.
ה,ו [ז] הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט, ואמר אלו אביא מהם חטאתי--המותר חולין; וכן ייראה לי שהדבר קל וחומר בשאר הקרבנות, שהמותר חולין.
ה,ז [ח] המפריש מעות למנחת חוטא, והביא מהם מנחתו, או שהפריש מנחת חוטא, והותירה--המותר יבוא מנחה נדבה. אבל מותר עשירית האיפה של כוהן גדול, שהיא החביתין--ירקב. וכן מותר לחמי תודה, ומותר לחמו של נזיר--ירקבו; ומותר דמי נסכיו, ייפלו לנדבה.
ה,ח כבר ביארנו בשקלים, שמותר השקלים חולין. [ט] מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות--מותריהם ייפלו לנדבה, ויקרבו עולות כמו שביארנו. מותר עולה, לעולה; מותר שלמים, לשלמים; מותר מנחה, למנחה; מותר פסח, לשלמים. מותר נזירים, לנזירים; מותר נזיר, לאותו נזיר.
ה,ט במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה, בחטאת קבועה. אבל מי שהוא חייב בקרבן עולה ויורד, שהפריש מעות לחטאת בהמה, והעני--מביא תחתיהם עוף; ומחללן על העוף, וייהנה בהן.
ה,י וכן אם הפריש דמי עוף, והעני--מביא תחתיהם עשירית האיפה; ויחלל המעות עליה, וייהנה בהן. [י] הפריש בהמה, ונפל בה מום--תימכר, ויביא בדמיה עוף. אבל אם הפריש עוף, ונפסל--לא יביא בדמיו עשירית האיפה: שאין לעוף פדיון, כמו שביארנו באיסורי מזבח.
ה,יא כל חייבי קינין שבתורה שהפרישו מעות לקיניהן--רצה להביא בכל המעות חטאת העוף לבדה, יביא; רצה להביא בהן עולת העוף לבדה, יביא. אפילו אמר אלו דמי חטאתי, ואלו דמי עולתי--יש לו לערב המעות וליקח בהן כאחד חטאתו ועולתו, או ליקח בכול חטאת או עולה: שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים, או בעשיית כוהן. [יב] לפיכך אם הפריש מעות לקינין סתם, ומת--ייפלו כל אותן המעות הסתומין לנדבה, שהרי כולן ראויין לבוא עולה.
ה,יב [יג] מי שהיה מחוייב חטאת, ואמר הרי עליי עולה, והפריש מעות, ואמר אלו לחובתי--רצה להביא בהן חטאת בהמה, יביא; עולת בהמה, יביא. מת, והניח המעות--ילכו לים המלח.
ו,א כל הזבחים שנתערב בהן אחת מחטאות המתות, או שור הנסקל--אפילו אחד בריבוא--כולן ימותו: לפי שבעלי חיים חשובין הן, ואינן בטילין. ואם הקריב, הורצה--שאין בעלי חיים נדחין.
ו,ב נתערב בהן אחד מאיסורי המזבח--ירעו כולם עד שייפול בהן מום, ויימכרו; ויביא בדמי היפה שבהן, מאותו המין של קודשים שנתערב.
ו,ג נתערבו קודשים בחולין תמימים--יימכרו החולין שבתערובת לצריכי אותו המין, ויקרבו כולם. כיצד: ארבע בהמות שלמים שנתערבו בארבע בהמות חולין תמימים--יימכרו הארבע של חולין למי שהוא צריך להביא שלמים, ויקרבו הכול שלמים; וכן בעולה, או באשם. והדמים חולין לכל דבר, שהרי דמי חולין הן. [ד] נתערב שור הקדש בשוורים חול--גדול שבכולם הקדש, ויימכרו השאר לצריכי אותו המין.
ו,ד נתערבו קודשים בקודשים, מין במינו--זה יקרב לשם בעליו, וזה יקרב לשם בעליו: אף על פי שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו. במה דברים אמורים, בקרבנות נשים--שאין בהם סמיכה. אבל קרבנות אנשים--הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו--הרי אלו לא יקרבו, עד שייתן האחד חלקו לחברו; או עד שייפול מום בכול ויימכרו, ויביא כל אחד בדמי היפה שבהן מאותו המין.
ו,ה נתערב מין בשאינו מינו, כגון עולה בשלמים--לא יקרבו אפילו כחמור שבהן: שאין מביאין קודשים לבית הפסול; [ו] וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן--כך אין ממעטין באוכליהן, ולא במקום אכילתן. אלא כיצד יעשה: ירעו הכול עד שייפול בהן מום, ויימכר כל אחד מהן לבדו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין האחר; ויפסיד המותר מביתו.
ו,ו [ז] אף על פי שכבר הקריב עולה שחייב בה, או שלמים שהיה חייב להקריב--הרי זה מקריב מדמי התערובת עולה אחרת, ושלמים אחרים.
ו,ז [ח] חטאת שנתערבה בשלמים--ירעו הכול עד שייפול בהן מום, ויביא בדמי היפה שבהן שלמים, ובדמי היפה שבהן חטאת; ואם קדם והקריב חטאת אחרת על חטא שהפרישה לו, כולן ימותו.
ו,ח [ט] וכן אם נתערבו מעות חטאת במעות אשם--לוקח שתי בהמות, ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על חטאת, ודמי אשם על אשם. ואם כבר קרבה חטאתו, יוליך כל המעות לים המלח; ואם כבר קרב אשמו, ייפלו הכול לנדבה.
ו,ט [י] תודה שנתערבה בתמורתה--שניהם יקרבו, ויניף הלחם עימהן. וכן אם נתערבה תודה בשאר זבחים--אף על פי שקרבה תודתו, ירעו הכול עד שייפול בהן מום; ויביא בדמי היפה תודה אחרת, ובדמי היפה זבח אחר. [יא] תודה שנתערבה באיל נזיר--שניהם יקרבו, ויניף הלחם עימהן.
ו,י [יב] בכור שנתערב בפסח--שניהם ירעו עד שייפול בהן מום, וייאכלו כבכור. ולמה לא יקרבו: לפי שהפסח נאכל לכל אדם, עד חצות; והבכור לשני ימים, ואינו נאכל אלא לכוהנים; ואין מביאין קודשים לבית הפסול, ואין ממעטין באכילתן.
ו,יא [יג] וכן מעשר שנתערב בפסח--כשייפול בהן מום, ייאכלו כמעשר; הבכור והמעשר שנתערבו, ייאכלו במומן. [יד] וכן שאר קודשים שנתערבו בבכור ובמעשר--ירעו עד שייפול בהן מום, וייאכלו כבכור שנפל בו מום, או כמעשר שנפל בו מום.
ו,יב [טו] אשם שנתערב בשלמים--אף על פי שאין מקריבין משניהם אלא האימורין, אבל הבשר נאכל--לא יקרבו, אלא ירעו עד שייפול בהן מום, ויביא בדמי היפה אשם, ובדמי היפה שלמים; ויפסיד המותר מביתו. ואם קדם והקריב אשמו, שניהם ייפלו לנדבה.
ו,יג [טז] כל הקודשים--אפשר שיתערבו מין במין, חוץ מן החטאת עם האשם, שאין אשם אלא מזכרי הכבשים, ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה. [יז] וכל אלו המתערבין בחיים--אם הקריב, הורצה: שאין בעלי חיים נדחין.
ו,יד [יח] בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר, וכמידתה לכל רוח--אם נקבה בת שנתה היא, כונסה לכיפה עד שתמות: שמא חטאת היא. הייתה בת שתיים, יביא אותה שלמים; ויביא עימה לחם, שמא תודה היא.
ו,טו מצא זכר בן שתי שנים, אין לו תקנה--שמא אשם הוא, ועדיין לא כיפרו בעליו. מצא זכר בן שנה--מניח אותו עד שייפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו; ומתנה ואומר אם עולה היה, זה עולה תחתיו, ואם שלמים היה, זה שלמים תחתיו; ומקריב האחד עולה, ונסכיו משל ציבור, והאחר שלמים עם הלחם, שמא תודה היה.
ו,טז ומה יעשה בזה הנמצא, ייאכל במומו--שאפילו היה בכור או מעשר, במומו הוא נאכל; ואם פסח אחר זמנו הוא, הרי זה שלמים; ובזמנו, הכול נזהרין בו. ואם תאמר שמא אשם נזיר, או מצורע הוא--אינן מצויין תמיד; לפיכך לא חשו להן.
ו,יז [יט] נתערבו קודשים בקודשים, אחר שנשחטו--ייאכלו כחמור שבהן; נתערבו בפסולי המוקדשין, או בחולין שנשחטו בעזרה--תעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה.
ו,יח [כ] אברי חטאת שנתערבו באברי עולה--מניחין הכול, עד שיפסדו ותעבור צורתן; ושורפין אותן בעזרה, במקום ששורפין פסולי המוקדשין.
ו,יט [כא] אבר של בעלי מומין שנתערב באברי קודשים, אפילו אבר באלף אברים--ייצאו הכול לבית השריפה; ואפילו קרבו כולן חוץ מאחד מן התערובת--הרי זה יישרף בעזרה, במקום ששורפין פסולי המוקדשין.
ו,כ [כב] חתיכות קודשי קודשים שנתערבו בחתיכות קודשים קלים, או הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים--ייאכלו כחמור שבהן.
ו,כא [כג] חתיכה של חטאת טמאה, שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה, וכן פרוסה של לחם הפנים שנטמא, שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים הטהור--הרי זו תעלה, כמו שביארנו.
ו,כב [כד] אבל חתיכה של חטאת טהורה, שנתערבה במאה חתיכות של חולין, וכן פרוסה של לחם הפנים הטהור, שנתערבה במאה פרוסות של חולין--הרי אלו לא יעלו, אלא ייאכל הכול לכוהנים ככל המדומעות.
ז,א כל הפסולין לעבודה שמלקו, מליקתן פסולה; ואף על פי שאותו העוף פסול, אינו כנבילת העוף הטהור לטומאה. וכן אם מלק בלילה, או ששחט חולין בפנים, וקודשים בחוץ--אינם כנבילה. [ב] מלק תורים שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, ושיבש גפה, ושנסמית עינה, ושנקטעה רגלה--הרי זו נבילה לכל דבר. זה הכלל: כל שהיה פסולה בקודש--פסולה, ואינה נבילה; לא היה פסולה בקודש, הרי זו נבילה לכל דבר.
ז,ב [ג] לפיכך המולק ונמצאת טריפה, או שמלק בסכין, או שמלק חולין בפנים, וקודשים בחוץ--הרי זו נבילה לכל דבר: שאין המליקה מתרת ומטהרת, אלא דבר שהוא כשר למזבח.
ז,ג [ד] אבל הנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והטומטום, והאנדרוגינוס, שנמלקו--הרי אלו נבילה לכל דבר, ומטמאין בגדים בבית הבליעה: שאין הקדושה חלה עליהן, והרי אין פסולן בקודש.
ז,ד [ה] כבר ביארנו במעשה הקרבנות, שחטאת העוף נעשית למטה, ועולת העוף למעלה. חטאת העוף שעשיה למעלה--פסולה, בין שעשה הזיתה כמעשה חטאת, בין שעשיה כמעשה עולה, בין שעשיה לשם עולה, בין שעשיה לשם חטאת.
ז,ה [ו] וכן עולת העוף שעשיה למטה--אפילו מלק סימן אחד למטה, וסימן אחד למעלה--פסולה, בין שמלקה כמליקת עולה, בין שעשיה כמעשה חטאת, בין שעשיה לשם עולה, בין שעשיה לשם חטאת.
ז,ו [ז] חטאת העוף שמלקה למטן כמליקת עולה לשם חטאת, או כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה עולה לשם עולה--פסולה. [ח] וכן עולת העוף שעשיה למעלה כמעשה חטאת לשם עולה, או כמעשה חטאת לשם חטאת--פסולה; כמעשה עולה לשם חטאת--כשרה, ובלבד שלא עלת לבעלים משום חובה.
ז,ז [ט] כל אלו העופות שנפסלו מפני מקום עשייתן, או מפני שינוי מעשיהן, או שינוי שמם--אינן כנבילת העוף לטומאה. וכן חטאת העוף או עולת העוף שנתפגלה, או נטמאת, או נעשית נותר--אינה מטמאה בבית הבליעה כנבילת העוף: שכל אלו, פסולן בקודש.
ז,ח [י] חטאת העוף הבאה על הספק--נעשית כמצותה, ואינה נאכלת, אלא תישרף, ככל פסולי המוקדשין. וכיצד תבוא על הספק--כגון שהייתה האישה ספק זבה, או ספק יולדת, וכל כיוצא בה. ואין לנו חטאת בהמה על ספק--שאם נסתפק לו אם חטא או לא חטא, יביא אשם תלוי כמו שיתבאר בהלכות שגגות.
ז,ט [יא] חטאת העוף הבאה על הספק, ונודע לה שהיא חייבת בה ודאי--אם עד שלא נמלקה נודע לה--תיעשה ודאית, ותיאכל; ואם אחר שנמלקה נודע לה--הרי זה גומר הזית דמה ותמציתו, ותישרף, כדי שלא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק תיאכל, שהרי בתחילה על ספק באה. [יב] נודע לה שאינה חייבת בה מאחר שנמלקה, הרי זו תיקבר.
ח,א חטאת העוף שנתערבה בעולת העוף, או עולת העוף שנתערבה בחטאת העוף--אפילו אחד בריבוא--כולן ימותו. במה דברים אמורים, בשהיו מפורשות בשעת לקיחת הבעלים, זו חטאת וזו עולה; אבל אם הביא עופות לחובתו, מהן חטאת ומהן עולה, ולא פירש אלא כולן סתומות, ונתערבה חטאת או עולה בחובה זו הסתומה--יש להן דינים אחרים.
ח,ב וכיצד דיניהן: אם נתערבה חטאת בחובה זו הסתומה, אין כשר אלא מניין חטאות שבחובה בלבד; אבל מניין העולות שבחובה, עם החטאת שנתערבה בהן--פסולין, שהרי נתערבה חטאת בעולות. [ג] לפיכך אם הייתה החובה שתיים בחטאת--חצי החובה כשר, וחצייה פסול; וייראה לי שהוא עושה כולן למטה, כמעשה חטאת.
ח,ג [ד] וכן אם נתערבה עולה בחובה זו הסתומה, אין כשר אלא מניין עולות שבחובה; אבל מניין החטאות שבחובה, עם העולה שנתערבה בהן--פסולין, שהרי נתערבה עולה בחטאות: בין שהייתה החובה הסתומה מרובה על העולות שנתערבו בה, בין שהיו העולות מרובין על החובה הסתומה, בין שהיו שתיהן שוות--אין כשר אלא מניין עולות שבחובה. לפיכך אם הייתה החובה שתיים בעולה--חצי החובה כשר, וחצייה פסול; וייראה לי שהוא עושה כולן למעלה, כמעשה עולה.
ח,ד [ה] חובה סתומה וחובה אחרת סתומה שנתערבו, בין שהיו שתיהן משם אחד, כגון קיני זבים עם קיני זבים, או משני שמות, כגון קיני זבים עם קיני יולדות, בין שהיו שתיהן לאדם אחד, בין שהיו לשניים--אם היו שניהן שוות, מחצה כשר ומחצה פסול: בין שעשה הכול למעלה, או הכול למטה, או עשה חציין למעלה וחציין למטה--לעולם מחצה כשר, ומחצה פסול.
ח,ה מפני שהכול חציין עולה וחציין חטאת, והחטאת למטה והעולה למעלה--אם עשה הכול למעלה, חציין כשרות והן העולות; ואם עשה כולן למטה, חציין כשרות והן החטאות. עשה חציין למטה וחציין למעלה--חצי החצי שעשה למעלה כשר, מפני התערובת, והוא עולות; וחצי החצי של מטה, כשר והוא חטאות.
ח,ו היו שתי החובות הסתומות שנתערבו זו גדולה מזו, כגון שהייתה אחת ארבעה עופות והשנייה שישה--אם עשה הכול למעלה, או עשה הכול למטה, מחצה פסול ומחצה כשר, מטעם שביארנו. עשה חציין למטה, וחציין למעלה--אם אחר ששאל עשה כן, המועט כשר; ואם מדעתו עשה, המרובה כשר.
ח,ז זה הכלל: כל שעשה הכוהן מדעתו חציין למעלה וחציין למטה, ואי אפשר שלא יהיה משל אחד למעלה ולמטה--הרי זה המרובה כשר; הואיל ודבר ידוע שמקצת קרבנותיו למעלה ומקצתן למטה, יהיו כל קרבנותיו כשרים.
ח,ח שניים שלקחו קיניהם בעירוב, או שנתנו דמי קיניהם לכוהן--לאיזה שירצה הכוהן יקריב חטאת, ולאיזה שירצה יקריב עולה: שאין הקינים מתפרשין אלא בלקיחת הבעלים או בעשיית הכוהן, כמו שביארנו.
ח,ט היו לפני הכוהן חטאות ועולות--עשה שתיהן למעלה, או שתיהן למטה--מחצה כשר, ומחצה פסול. עשה חציין למעלה, וחציין למטה, ולא ידע אם החטאות הם שעשה למטה, או העולות--הרי הכול פסול: שאני אומר העולות הם שעשה למטה, והחטאות למעלה.
ח,י היו לפניו שלושה ציבורי עופות, אחד חטאות, ואחד עולות, והאחד סתום חצייו עולות וחצייו חטאות, ולא פירשו--אם עשה כולם למעלה או למטה, מחצה כשר ומחצה פסול. [יא] עשה חציין למעלה וחציין למטה--אין הכשר אלא הסתום בלבד, שעשה חצייו למעלה וחצייו למטה, והוא מתחלק בין הבעלים, ועולה לשניהן: שהרי הכוהן אינו יודע לאיזה מהן פירש, ולאיזה מהן היה הסתום. ושני הציבורין המפורשין, פסולין--שהרי לא ידע איזה עשה למעלה, ואיזה עשה למטה, ושמא העולה נעשית למטה, והחטאת למעלה.
ט,א קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאוויר, או שפרח לבין העופות שימותו כולן, או שמת גוזל אחד--ייקח זוג לשני. [ב] פרח לבין הקרבות--פסול, ופוסל אחד כנגדו: שהגוזל הפורח מקן סתומה לבין הקרבות, פסול ופוסל אחד כנגדו.
ט,ב כיצד: פרח גוזל מן הסתום, לעשרה עופות סתומות--אם עשה חמישה למטה, ושישה למעלה, הרי חמישה עולות כשרות מהשישה של מעלה, וארבע חטאות כשרות מהחמישה עופות שנעשו למטה: שאני אומר שמא הגוזל הפורח, הוא אחד מהחמישה של מטה.
ט,ג וכן אם עשה מהם שישה למטה, וחמישה למעלה--נמצא הכשר חמש חטאות, וארבע עולות: שאני אומר שהגוזל מהחמישה של מעלה. נמצא הכשר מהעשרה, תשעה--הרי פסל אחד.
ט,ד [ג] ארבעה עופות סתומות, וארבעה עופות שנייות סתומות, פרח אחד מן הראשונות לשנייות--פסל אחד מן השנייות. אחר שנתערבו, חזר אחד מן השנייות ופרח לראשונות--פסל אחד מן הראשונות; ונמצא הכשר מן הראשונות, שתיים בלבד. [ד] חזר אחד ופרח מן הראשונות לשנייות, אפילו כל היום--אין מוסיף להפסיד יתר על זה: שאפילו הן מעורבות כולן זו בזו--מחצה כשר ומחצה פסול, כמו שביארנו.
ט,ה ציבור אחד יש בו שני עופות, ובשני ארבעה, ובשלישי שישה, וברביעי שמונה, ובחמישי עשרה, ובשישי שנים עשר, ובציבור שביעי ארבעה עשר, ופרח גוזל מן הראשונה לשנייה, ואחד מן השנייה לשלישית, ומשלישית לרביעית, ומרביעית לחמישית, ומחמישית לשישית, ומשישית לשביעית, וחזר אחד ופרח מציבור לציבור, עד שחזר לראשונה שפרח ממנה הראשון--פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו: הראשונה והשנייה, אין להם כלום; והשלישית יש לה שני עופות, הרביעית יש לה ארבעה, החמישית יש לה שישה, השישית יש לה שמונה, השביעית יש לה שתים עשרה.
ט,ו חזר אחד ופרח פעם שנייה מזו לזו, וחזר אחד ופרח מן האחרונה לשלמעלה ממנה עד שחזר לראשונה--פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו: השלישית והרביעית, אין להם כלום; החמישית יש לה שני עופות כשרים, והשישית יש לה ארבעה, והשביעית יש לה עשרה.
ט,ז פרח פעם שלישית גוזל מזו לזו, וחזר פעם רביעית מזו לזו--פוסל אחד בהליכתו, ואחד בחזירתו: החמישית והשישית, נפסלו כולן; והשביעית, נשארו לה שמונה עופות כשרין. כשיעשה הארבעה עשר, שבע למטן ושבע למעלן--יהיו שמונה מהן כשרין והשישה פסולין, מפני תערובת גוזלות אלו שפרחו בהליכה ובחזירה.
ט,ח [ו] קן סתומה וקן מפורשת, פרח מן הסתומה למפורשת--ייקח זוג לשני. חזר, או שפרח אחד מן המפורשות לסתומה, ולא ידע זה שפרח, אם היה עולה או חטאת--ימותו כל העופות שבסתומה: שאם עולה נתערבה בהן, כל החטאות שבה פסולות, ואם חטאת נתערבה בהן, כל העולות שבה פסולות; לפיכך ימותו כולן.
ט,ט [ז] חטאת מכאן ועולה מכאן, וסתומה באמצע, פרח מן האמצע לצדדין, אחד הילך ואחד הילך--לא הפסיד כלום, אלא יאמר זה שהלך אצל החטאות חטאת, וזה שהלך אצל העולות עולה. חזר אחר שנתערבו, ופרח אחד מכאן ואחד מכאן לאמצע--השניים האמצעיים ימותו, שהרי הן חטאת ועולה מעורבין; והצדדין, אלו יקרבו חטאת ואלו עולה כשהיו. פרח מן האמצעיים לצדדין, כולן ימותו--שמא עולה נתערבה בחטאות, וחטאת בעולות.
י,א האישה שאמרה הרי עליי קן כשאלד זכר--ילדה זכר, מביאה ארבעה עופות: שניים לנדרה, והן עולה כמו שביארנו; ושניים לחובתה משום לידה, והן אחד עולה ואחד חטאת. נמצאת למד שהכוהן צריך לעשות שלוש פרידין למעלן, ופרידה אחת למטן. טעה ועשה שתיים למעלן ושתיים למטן, ולא נמלך--צריכה להביא עוד פרידה אחת, ויקריבנה למעלה.
י,ב במה דברים אמורים, בשהביאה הארבעה ממין אחד, שהיו כולן תורין או בני יונה; אבל אם היו שתי תורין עם שני בני יונה, ועשה שתיים למעלה ושתיים למטה--צריכה להביא עוד תור ובן יונה, ויעשה שתיהן למעלה כדי לצאת ידי חובתה.
י,ג שאם עשה בתחילה שתי התורין למטה, צריכה תור למעלה להשלים חובתה; ואם עשה שני בני היונה למטה, צריכה בן יונה למעלה להשלים חובתה: שאין אדם מביא חובתו גוזל אחד תור ואחד בן יונה, אלא או שניהן תורין או שניהן בני יונה.
י,ד [ב] פירשה נדרה, ואמרה לכוהן אלו לנדרי ואלו לחובתי, ועשה אותם הכוהן שתיים למעלה ושתיים למטה, ולא ידע איזה מהן עשה למעלה--צריכה להביא שלושה עופות, שניים לנדרה ואחד להשלים חובתה; וייעשו השלושה למעלה, שהרי פירשה נדרה, ושמא שניים של נדר נעשו למטה, שהם פסולות.
י,ה במה דברים אמורים, בשהביאה הארבעה שפירשה נדרה בשניים מהן ממין אחד; אבל אם היו שני מינין, תביא ארבעה אחרים--שניים ממין שפירשה בו נדרה, ייעשו לנדרה, ושניים מאיזה מין שתרצה יהיו לחובתה, וייעשו אחד למעלה ואחד למטה.
י,ו [ג] קבעה נדרה ואמרה, אם אלד זכר, הרי עליי שתי תורים, וילדה, והביאה ארבעה עופות, שניים לנדרה ושניים לחובתה, ועשה שתיים למעלה ושתיים למטה, ולא ידע איזה נעשה למעלה ולא איזה נעשה למטה, וגם היא שכחה ולא ידעה באיזה מין קבעה נדרה, אם בתורים או בבני יונה--הרי זו צריכה להביא שתי תורים עם שני בני יונה לנדרה, וייעשו ארבעתן למעלה, ותביא גוזל אחד להשלים חובתה, וייעשה למעלה: שכבר עשה שתיים למטה, שהם חטאת.
י,ז במה דברים אמורים, בשהביאה הארבעה תחילה ממין אחד; אבל אם היו שני מינין, צריכה להביא שישה עופות--שתי תורים עם שני בני יונה לנדרה, ותביא לחובתה שתי תורים או שני בני יונה להיעשות אחד למעלה ואחד למטה.
י,ח וכן אם נתנתם לכוהן, ושכחה מה נתנה לו, והלך הכוהן ועשה, ואינו יודע היכן עשה, אם הכול למעלה אם הכול למטה, או מחצה למעלה ומחצה למטה--הרי זו תביא שתי תורים עם שני בני יונה לנדרה, ותביא שתי תורים או שני בני יונה לחובתה.
י,ט [ד] קבעה חובתה וקבעה נדרה, ושכחה במה קבעה, ואפשר שחובתה כבש לעולה, ופרידה אחת תור או בן יונה לחטאת--לפיכך תביא שש פרידין, ארבע לנדרה ושתיים לחובתה, ועוד תביא חטאת אחת בן יונה או תור, עם הכבש; נמצאת שהביאה שבעה עופות. [ה] וכל החטאות האלו, אינן נאכלות מפני שהם ספק.
יא,א כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה, הרי הם פסולות; וכן אם ליקט הלבונה--פסל, אף על פי שלא קמץ. [ב] קמץ הכשר ונתן לפסול, קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואחר כך נתנו לכלי, קמץ מכלי קודש ונתן לכלי חול--פסול. [ג] קמץ ועלה בידו צרור, או גרגר מלח, או קורט לבונה--פסל.
יא,ב [ד] קמץ עד שהוא בחוץ, ונכנס לפנים--יחזור ויקמוץ בפנים, וכשר. [ה] נתפזר הקומץ על גבי הרצפה, יחזור ויאספנו. [ו] הייתה המנחה שלא בכלי שרת, או שהיה קומצה שלא בכלי שרת, או שהעלהו למזבח שלא בכלי שרת, או שבללה בשמן שלה חוץ לעזרה--פסולה, עד שתהיה בלילתה בפנים.
יא,ג [ז] כל המנחות שיצק השמן עליהן פסול לעבודה, כגון הזר וכיוצא בו, או שבללן, או פתתן, או מלחן--כשרות. הגישן, או הניפן--חוזר הכוהן ומגיש, או מניף; ואם לא הגיש, ולא הניף הכוהן--כשרות: שנאמר "והביאה, אל בני אהרון . . . וקמץ" (ויקרא ב,ב)--מקמיצה ואילך, מצות כהונה; לימד על יציקה ובלילה, שכשרה בזר.
יא,ד [ח] מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת, או שמן חולין כל שהוא--נפסלה; חיסר שמנה, פסולה. חיסר לבונתה, כשרה: והוא, שיהיו עליה שני קורטי לבונה; אבל קורט אחד, פסולה--שנאמר "את כל לבונתה" (ראה ויקרא ב,ב; ויקרא ב,טז). [ט] ריבה שמנה ולבונתה, עד שני לוגין לכל עישרון, ושני קומצי לבונה לכל מנחה--כשרה; שני לוגין או שני קמצין, או יתר על זה--פסולה.
יא,ה [י] מנחת חוטא שנתן שמן עליה, או על הקומץ שלה--נפסלה. נתן עליה לבונה, ילקטנה; הייתה שחוקה, הרי זו פסולה מספק--שהרי אי אפשר ללקט. [יא] נתן שמן על שייריה, אחר שקמץ--אינו לוקה, ולא פסלה: שהרי הקומץ כשר.
יא,ו [יב] נתן משהו שמן על גבי כזית מן המנחה, פסלה מספק; אבל אם נתן השמן על פחות מכזית, לא פסלה. ואינו פוסל בלבונה, עד שייתן כזית לבונה; [יג] אפילו נתן הלבונה על כל שהוא מן המנחה, פסל עד שילקט. [יד] גיבלה במים, וקמץ--כשרה: לא נאמר "חרבה" (ויקרא ז,י), אלא משמן.
יא,ז [טו] מנחה שקמצה פעמיים, כשרה--אפילו פעמים רבות: והוא, שיקטיר כזית בבת אחת--שאין הקטרה פחותה מכזית. [טז] הקריב הקומץ בלא מלח, פסולה--שהמלח מעכב במנחה, כמו שביארנו.
יא,ח מנחה שחסרה קודם קמיצה, יביא מתוך ביתו וימלאנה--שהקמיצה היא הקובעת, לא נתינתה בכלי שרת. [יז] התנדב קומץ לבונה בפני עצמו--אם חסר כל שהוא, פסול. וכן שני בזיכי לבונה שעם הלחם--אם חסר אחד מהן כל שהוא, פסולין: עד שיהיו שני קמצין מתחילה ועד סוף.
יא,ט [יח] הפריש שני קמצין למנחה אחת, ואבד אחד מהן--קודם קמיצה, לא הוקבע; לאחר קמיצה, הוקבע, ופסולה, מפני שריבה לבונתה. וכן אם הפריש ארבעה קמצין לשני בזיכי לחם, ואבדו שניים מהם--קודם סילוק הבזיכין, לא הוקבעו וכשרים; לאחר סילוק הבזיכין, הוקבעו, ופסולין, מפני הריבוי.
יא,י [יט] קומץ מנחה שנטמא, והקטירו--הציץ מרצה, שנאמר "ונשא אהרון . . ." (שמות כח,לח); יצא הקומץ חוץ לעזרה, והכניסו והקטירו--אין הציץ מרצה: שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא.
יא,יא [כ] קמץ את המנחה, ואחר כך נטמאו שייריה כולן, או נשרפו, או יצאו חוץ לעזרה, או אבדו--לא יקטיר הקומץ; ואם הקטיר, הורצה. נשאר מעט מן השיירים בכשרותן--יקטיר הקומץ, ואותן השיירים שנשארו אסורין באכילה.
יא,יב [כא] הייתה מחיצה מלמטה בכלי שיש בו עישרון של מנחה--אף על פי שהוא מעורב מלמעלה, לא יקמוץ; ואם קמץ, פסולה. [כב] היה הכלי חלוק במחיצה מלמעלה, ומעורב מלמטה--קומץ ממנו.
יא,יג [כג] חלק העישרון בכלי אחד, ואין חלקיו נוגעין זה בזה, ואין ביניהן מחיצה--הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה, או אינו מצרף. לפיכך לא יקמוץ; ואם קמץ, לא יקטיר. ואם הקטיר, הורצה; ולא ייאכלו השיירים.
יא,יד [כד] קמץ ונתן הקומץ למעלה על השולחן כנגד גובה מערכת לחם הפנים--קידשו השולחן להיפסל, אבל אינו מקדשו ליקרב; ואינו קרב, עד שיתקדש בכלי שרת הראוי לקומץ.
יא,טו [כה] הדביק הקומץ לדופן הכלי, וקמץ, או שהפך הכלי על ידו, וקמץ מתוכו ופיו למטה--לא יקטיר; ואם הקטיר, הורצה.
יא,טז [כו] עישרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו, והפריש חלק אחר תחתיו, ונמצא האבוד, והרי שלושתן מונחין בכלי אחד, ואין נוגעין זה בזה--נטמא זה שאבד--הרי הוא מצטרף עם חלק ראשון, ונפסלו; וזה שהפריש אינו מצטרף, אלא ישלים עליו.
יא,יז נטמא המופרש--מופרש וראשון מצטרפין, ונפסלו; וזה שנמצא, אינו מצטרף עימהן. נטמא החלק הראשון, הרי האבוד והמופרש תחתיו מצטרפין.
יא,יח [כז] וכן לעניין קמיצה: קמץ מן הנמצא--שייריו עם החלק הראשון נאכלין, והמופרש אינו נאכל. קמץ מן המופרש--שייריו וראשון נאכלין, והנמצא אינו נאכל. קמץ מן הראשון, שניהן אין נאכלין: לפי ששניהן שיירים יתרים--שהרי הן עישרון שלם, ודומין למנחה שלא נקמצה שהיא אסורה.
יא,יט והיאך קרב הקומץ הזה, והרי לפניו עישרון ומחצה: מפני שהקמיצה תלויה בדעת הכוהן; ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העישרון בלבד, והרי החלקים אינן נוגעין זה בזה.
יא,כ [כח] קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת--מקטיר שניהן כאחד, והן כשרות; וכן אם נתערב הקומץ במנחת כוהנים, או במנחת הנסכים, או בחביתי כוהן גדול--הרי אלו כשרות, ויקטיר הכול כאחד: שהכול לאישים.
יא,כא [כט] שתי מנחות שלא נקמצו, שנתערבו זו בזו--אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, כשרות; ואם לאו, פסולות.
יא,כב [ל] קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה, לא יקטיר; ואם הקטיר הכול--זו שנקמצה, עלת לבעלים, וזו שלא נקמצה, לא עלת לבעלים. [לא] נתערב קומצה בשייריה, או שנתערבו שייריה בשיירי חברתה--לא יקטיר; ואם הקטיר, עלת לבעלים.
יב,א שתי הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה, שהוסיף במידתן כל שהוא, או חיסר כל שהוא--פסולות. [ב] חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו--עד שלא נזרק דם הזבח, פסולין; משנזרק דם הזבח, כשרים.
יב,ב [ג] וכן שתי הלחם שחסרו--עד שלא נזרק דמן של כבשים, פסולין; משנזרק דמן, כשרים. [ד] וכן שני סדרים שחסרו--עד שלא הוקטרו הבזיכין, פסולין; משהוקטרו, כשרים. [ה] אבל הנסכים שחסרו--בין משקרב הזבח, בין עד שלא קרב--כשרים, ויביא נסכים אחרים למלאותן.
יב,ג [ו] נסכים שקדשו בכלי שרת, ונפסל הזבח--אם נפסל בשחיטה, לא קדשו הנסכים ליקרב; נפסל מקבלה ואילך, קדשו הנסכים ליקרב: שאין הנסכים מתקדשים ליקרב, אלא בשחיטת הזבח. ומה ייעשה בהן: אם היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה, יקרבו עימו; ואם לא היה שם זבח זבוח באותה שעה--נעשו כמי שנפסלו בלינה, ויישרפו.
יב,ד במה דברים אמורים, בקרבן ציבור--מפני שלב בית דין מתנה עליהן. אבל בקרבן יחיד--הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר, ואף על פי שהוא זבוח באותה שעה; אלא מניחן עד שייפסלו בלינה, ויישרפו. [ז] וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, יקרבו נסכיהם.
יב,ה [ח] ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה--אם הביאן לאחר שכיפר בתודה ראשונה, אינן טעונין לחם; ואם עדיין לא כיפר בה, והרי היא וחליפתה או היא וולדה או היא ותמורתה עומדות--הרי שתיהן צריכות לחם.
יב,ו במה דברים אמורים, בנודר תודה. אבל תודת נדבה--חליפתה ותמורתה, טעונין לחם; וולדה, אינו טעון לחם, בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה.
יב,ז [ט] הפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו הראשונות והרי שלושתן עומדות--נתכפר בראשונה--שנייה אין טעונה לחם, שלישית טעונה לחם; נתכפר בשלישית--שנייה אין טעונה לחם, ראשונה טעונה לחם; נתכפר באמצעית--שתיהן אין טעונות לחם.
יב,ח [י] המפריש מעות לתודתו ואבדו, והפריש מעות תחתיהן, ולא הספיק ליקח בהן תודה, עד שנמצאו מעות הראשונות--יביא מאלו ומאלו תודה בלחמה; והשאר, יביא בהן תודה, ואינה טעונה לחם, אבל טעונה נסכים.
יב,ט וכן המפריש תודתו ואבדה, והפריש מעות תחתיה, ואחר כך נמצאת--יביא במעות תודה בלא לחם; וכן המפריש מעות לתודתו ואבדו, והפריש תודה תחתיהן, ואחר כך נמצאו המעות--יביא מן המעות תודה בלחמה, וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם.
יב,י [יא] האומר הרי זו תודה, והרי זה לחמה--אבד הלחם, מביא לחם אחר; אבדה התודה, אינו מביא תודה אחרת: מפני שהלחם בא בגלל התודה, ואין התודה באה בגלל הלחם. [יב] הפריש מעות לתודתו, ונותרו--מביא בהן לחם; הפריש ללחם, והותיר--אינו מביא בהן תודה.
יב,יא [יג] האומר הרי זו תודה, ונתערבה בתמורתה, ומתה אחת מהן, ואין ידוע איזו היא--הרי זו הנשארת, אין לה תקנה: שאם יביא עימה לחם, שמא התמורה היא; ואם הביאה בלא לחם, שמא התודה היא. לפיכך לא תקרב זו לעולם, אלא תרעה עד שייפול בה מום.
יב,יב [יד] תודה שנפרסה חלה מחלותיה, כולן פסולות; יצאת החלה, או נטמאת--שאר החלות כשרות. נפרס לחמה, או נטמא, או יצא--עד שלא נשחטה התודה, מביא לחם אחר ושוחט; ואם אחר שנשחטה נפרס או נטמא או יצא, הדם ייזרק והבשר ייאכל, והלחם כולו פסול, וידי נדרו לא יצא.
יב,יג נזרק הדם, ואחר כך נפרס מקצת הלחם, או נטמא, או יצא--תורם מן השלם על הפרוס, ומן הטהור על הטמא, וממה שבפנים על שבחוץ.
יב,יד [טו] תודה ששחטה על שמונים חלות, לא קדשו ארבעים מתוך שמונים; ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים--מושך ארבעים מן השמונים, ומרים מהם אחד מכל קרבן, והארבעים השנייות, ייפדו וייצאו לחולין.
יב,טו [טז] השוחט את התודה, והיה לחמה חוץ לחומת בית פגי--לא קדש הלחם; אבל אם היה חוץ לעזרה--קדש הלחם, אף על פי שאינו לפנים. [יז] שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור, ואפילו קרמו כולן חוץ מאחת מהן--לא קדש הלחם. [יח] שחטה, ונפסלה בשחיטתה במחשבת זמן או במחשבת מקום--קדש הלחם; נמצאת בעלת מום, או טריפה, או ששחטה שלא לשמה--לא קדש הלחם. וכן הדין באיל נזיר, עם הלחם שלו.
יג,א שלוש מחשבות הן, שפוסלין את הקרבנות; ואלו הן--מחשבת שינוי השם, ומחשבת המקום, ומחשבת הזמן. מחשבת שינוי השם כיצד: זה השוחט את הזבח שלא לשמו--כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים, או ישחטנו לשם עולה ושלמים, או לשם שלמים ולשם עולה, או ששחט הזבח שלא לשם בעליו. זו היא מחשבת שינוי השם.
יג,ב מחשבת המקום כיצד: כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה, חוץ לעזרה; או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה, חוץ למקום אכילתו. זו היא מחשבת המקום. וזבחים שחישב בהן מחשבה זו, הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ למקומן.
יג,ג מחשבת הזמן כיצד: כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה, שאינו זמן זריקתו; או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה למחר מאחר שיעלה עמוד השחר, שאינו זמן הקטרתו; או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה, לאחר זמן הראוי לאכילתו. זו היא מחשבת הזמן. וזבחים שחישב בהן מחשבה זו--הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן, והם הנקראים פיגול בכל מקום; וזה הוא "פיגול" (ויקרא ז,יח; ויקרא יט,ז) האמור בתורה.
יג,ד [ב] מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "ואם היאכול ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי . . ." (ויקרא ז,יח)--אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה, שיאכל ממנו בשלישי; והוא הדין לכל קרבן שחישב עליו בשעת מעשיו, שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן.
יג,ה וכן אם חישב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה, לאחר זמן הראוי להקטרה; כך למדו מפי השמועה, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח--אם חישב עליהן לאחר זמנן, הרי הקרבן פיגול.
יג,ו [ג] אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו בו, אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו, ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו--אותו הנשאר נקרא נותר, ואסור לאוכלו; והקרבן כבר נרצה, וכיפר: הרי הוא אומר בדם "ואני נתתיו לכם על המזבח, לכפר" (ויקרא יז,יא)--כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו, נתכפרו הבעלים ונרצה הקרבן. לפיכך לעולם אין מתפגל, אלא דבר שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח, כמו שיתבאר.
יג,ז אחד זבח שחישב בו אחת משלוש מחשבות אלו בשעת שחיטה, או שחישב בשעת קבלת הדם, או בשעת הולכתו למזבח, או בעת זריקתו על המזבח. [ד] נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח, נפסל במחשבה--בשחיטה, ובקבלה, ובהולכת הדם, ובזריקתו על המזבח. [ה] והעוף, בשני דברים--במליקה, ובמיצוי הדם. [ו] והמנחות הנקמצות, בארבעה--בקמיצה, ובנתינת הקומץ בכלי שרת, ובהולכת הקומץ למזבח, ובזריקתו על האש.
יג,ח [ז] אבל אם חישב בדברים אחרים חוץ מאלו, כגון שחישב בשעת הפשט, או בשעת ניתוח, או בשעת הולכת אימורין למזבח, או בשעת בלילת המנחה, או בשעת הגשתה, וכיוצא בדברים אלו--אין אותה המחשבה מועלת כלום, בין שהייתה מחשבת שינוי השם, בין מחשבת המקום, בין מחשבת הזמן.
יג,ט [ח] וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן, מחשבה אחרת חוץ משלוש מחשבות אלו--אין אותה המחשבה מפסדת כלום. כיצד: המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה, להניח דם הזבח או אימוריו למחר, או להוציאן חוץ לעזרה, או שחישב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד, או ליתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן, או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי, או את הניתנין בפנימי בחיצון, או להכניס דם החטאת לפנים, או שחישב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה, או שיקריבוהו טמאים או שאר הפסולין לעבודה, או לערב דם הזבח בדם הפסולין, או שחישב לשבור עצמות הפסח ולאכול ממנו נא, או שחישב לשרוף חטאות הנשרפות חוץ לזמנן, או חוץ למקומן--בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן, הזבח כשר.
יג,י וכן אם חישב בשעת קמיצת המנחה, ובשעת נתינתו לכלי, ובשעת הולכתו, ובשעת זריקתו על האש, להניח קומצה או לבונתה למחר, או להוציאו לחוץ--הרי זו כשרה.
יג,יא [ט] כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל, אינה הולכה; לפיכך אין המחשבה פוסלת בה. והמהלך במקום שאינו צריך--הרי זו הולכה, והמחשבה פוסלת בה.
יג,יב כיצד: קיבל הדם והוא עומד במקומו, ופשט ידו בו לזורקו על המזבח, וחישב בעת שפשט ידו בדם--אין המחשבה פוסלת; אבל אם קיבל הדם בפנים, ולא הילך בו לגבי המזבח אלא הילך בו להוציאו לחוץ, וחישב בשעת הילוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה--הרי זו פוסלת.
יד,א אין המחשבה הולכת, אלא אחר העובד; אבל מחשבת בעל הקרבן, אינה מועלת כלום: שאפילו שמענו הבעלים שפיגלו, והייתה מחשבת העובד נכונה--הרי זה כשר. [ב] ואין המחשבה מועלת, אלא ממי שהוא ראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה.
יד,ב ממי שהוא ראוי לעבודה כיצד: אחד מכל הפסולין לעבודה שקיבל הדם, או הוליך, או זרק, וחישב בשעת העבודה מחשבת מקום או מחשבת הזמן--לא פסל במחשבתו, לפי שאינו ראוי לעבודה. ואותו הדם שקיבל או שזרק מקצתו, יישפך לאמה; ואם נשאר דם הנפש, יחזור הראוי לעבודה ויקבל במחשבה נכונה. אבל אם חישב הפסול בשעת שחיטה, פסל במחשבתו--שהשחיטה כשרה בפסולין, כמו שביארנו.
יד,ג יש קרבנות שאם נעשו שלא לשמן, כשרים כמו שיתבאר; לפיכך אם קיבל הדם בהן זה שאינו ראוי לעבודה, או הוליכו, או זרקו--פסל הזבח כאילו עשהו לשמו, שהוא פסול. ואף על פי שיש דם הנפש, וחזר הכשר וקיבל וזרק--כבר נפסל הזבח: ולא מפני מחשבת שינוי השם פסל אותם, אלא מפני שהוא פסול לעבודה כמו שביארנו.
יד,ד [ג] בדבר הראוי לעבודה כיצד: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה--הרי זו כמי שנעשית לשמה, ושייריה נאכלין, מפני שהיא מן השעורים, ואין השעורים דבר הראוי לשאר קרבנות. וכן המחשב במנחת קנאות והלבונה עליה, קודם שילקט הלבונה--אין מחשבתו מועלת, שהרי אינה דבר הראוי לעבודה. וכן כל כיוצא בזה.
יד,ה [ד] במקום הראוי לעבודה כיצד: מזבח שנפגם, וחישב מחשבת זמן או מחשבת מקום--לא פסל הזבח במחשבה זו, שהרי אין המקום עתה ראוי לעבודה. קמץ את המנחה בחוץ, וחישב בשעת קמיצה מחשבת זמן או מחשבת מקום--אין מחשבה זו כלום.
יד,ו [ה] אלו דברים שאינן ראויין לאכילה מן הקרבנות, וראויין להקטרה--הדם, והאימורין, ובשר העולה, והקומץ והלבונה מן המנחות הנקמצות. [ו] ואלו ראויין לאכילה, ואינן ראויין להקטרה--הבשר הנאכל מכל הזבחים, בין הנאכל לכוהנים בין הנאכל לכל אדם, ושיירי המנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים.
יד,ז ואלו דברים שאינן ראויין לא לאכילה, ולא להקטרה--בשר חטאות הנשרפות, והעור של בהמה כולו, חוץ מעור האליה שהוא ראוי לאכילה. אבל המורא, והוא הקרום הדק הדבק בעור המבדיל בין העור והבשר--אינו ראוי לאכילה; וכן העצמות, והגידים, והקרניים, והטלפיים, והנוצה של עוף, והציפורניים, והחרטום שלו, וראשי אגפיים, וראש הזנב--אפילו מקומות הרכים מכל אלו הדבוקים בבשר, שאילו ייחתכו מן החי יבצבץ הדם וייצא, הואיל ואינן חשובין, נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה לעניין הקרבנות.
יד,ח וכן המרק, והתבלין, והשליל, והשליה, וביצי העוף, והבשר שפלטתו הסכין בשעת הפשט ויישאר מודבק בעור, והוא הנקרא אלל--כל אלו אינן חשובין לעניין מחשבת הקרבנות, והרי הן כדבר שאינו ראוי לאכילה. [ח] ומחשבין על דבר העומד לאיבוד, ועל דבר העומד לשריפה.
יד,ט המחשב באחת מאותן ארבע העבודות או בכולן, לאכול דבר שאין דרכו לאכילה או להקטיר דבר שאין דרכו להקטרה, בין במחשבת המקום, בין במחשבת הזמן--הזבח כשר. כיצד: חישב לשתות מדם הזבח, או לאכול מאימוריו, או לאכול מן הקומץ ומן הלבונה, בחוץ או למחר, או שחישב להקטיר מבשר הזבח, או משיירי המנחה, בחוץ או למחר--הרי הזבח כשר.
יד,י וכן אם חישב לאכול או להקטיר מן העור, או מן העצמות, והגידים, והמרק, או האלל, וכיוצא בהן--בין מחשבת זמן, בין מחשבת מקום--הזבח כשר; וכן אם חישב לאכול מפרים ושעירים הנשרפין, בחוץ או למחר--הרי הן כשרים. וכן כל כיוצא בזה.
יד,יא [ט] חישב שיאכלו הטמאים או הפסולין, מדבר הראוי לאכילה, או שיקטירו הטמאים או הפסולין, דבר הראוי להקטרה--חוץ לזמן אכילה והקטרה--הזבח פיגול, כמו שביארנו; וחוץ למקום אכילה והקטרה--הרי זה פסול, ואינו פיגול.
יד,יב [י] אין אכילה פחותה מכזית, ולא הקטרה פחותה מכזית; לפיכך המחשב לאכול מדבר הראוי לאכילה פחות מכזית, או שחישב להקטיר מדבר הראוי להקטרה פחות מכזית, בין במחשבת זמן, בין במחשבת מקום--הזבח כשר.
יד,יג חישב לאכול כחצי זית בחוץ, ולהקטיר חצי זית בחוץ, או שחישב לאכול כחצי זית אחר זמן אכילה, ולהקטיר כחצי זית אחר זמן הקטרה--הזבח כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ואם הוציאו בלשון אכילה, ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש חצי זית--הרי אלו מצטרפין: לשון אכילה אחד הוא.
יד,יד חישב לאכול או להקטיר כחצי זית, וחזר וחישב על חצי זית אחר באותה המחשבה--הרי אלו מצטרפין. חישב לאכול כחצי זית, ושתאכל בהמה או חיה כחצי זית, בין במחשבת מקום, בין במחשבת זמן--הרי אלו מצטרפין: ששם אכילה אחד הוא.
יד,טו חישב על כזית שיאכלוהו שניים, הרי אלו מצטרפין; חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס, הרי זה מצטרף. חישב בשעת זביחה לאכול כחצי זית, ובשעת זריקה לאכול כחצי זית--הרי אלו מצטרפין, בין במחשבת המקום בין במחשבת הזמן. וכן אם חישב על כזית בשעת קבלה, ועל כזית בשעת הולכה: שארבע העבודות מצטרפות, והרי הן כעבודה אחת.
יד,טז חישב להקטיר כחצי זית מן הקומץ, וכחצי זית מן הלבונה--הרי אלו מצטרפין: שהלבונה עם הקומץ למנחה, כאימורין לזבח. לפיכך אם חישב להקטיר כזית מן הלבונה חוץ לזמנו, הרי זה פיגול כמו שיתבאר.
יד,יז אחד המחשב לזרוק דם הזבח כולו בחוץ או למחר, או שחישב לזרוק מקצת דמו בחוץ או למחר--כיון שחישב על כדי הזיה מן הדם, פסל.
טו,א כל הזבחים שנשחטו במחשבת שינוי השם, בין בקרבנות יחיד בין בקרבנות ציבור--כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה: חוץ מן החטאת והפסח--שאם נעשו במחשבת שינוי השם, פסולין. ואחד המשנה שם הזבח בשעת שחיטה, או בשעת קבלה, או בשעת הולכה, או בזריקה, כמו שביארנו.
טו,ב כיצד לא עלו לבעלים לשם חובה: כגון ששחט עולה לשם שלמים, לא עלת לבעלים--לא משום עולה שהם חייבין בה ולא משום שלמים, אלא חייבין להביא זבח אחר. וכן אם שחט עולת ראובן לשם שמעון--לא עלת לא לראובן, ולא לשמעון.
טו,ג במה דברים אמורים, בשעקר שם הזבח בזדון; אבל אם טעה ודימה שזו העולה שלמים היא, ועשה כל עבודותיה לשם שלמים--עלת לבעלים לשם חובה. וכן החטאת והפסח שעשה אותן במחשבת שינוי השם בטעות, כשרים--שעקירה בטעות, אינה עקירה.
טו,ד וכן עולת העוף שמלקה או שמיצה דמה במחשבת שינוי השם--כשרה, ולא עלת לבעלים; וחטאת העוף, פסולה. [ב] וכן כל המנחות שנעשו במחשבת שינוי השם--כשרות, ולא עלו לבעלים: חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות--שאם חישב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם, פסולות.
טו,ה שינוי השם במנחה כיצד--כגון שקמץ מנחת נדבה לשם מנחת חוטא, או מרחשת לשם מחבת, או מחבת לשם מרחשת, וכן כל כיוצא בזה.
טו,ו [ג] אסור לחשב בקודשים מחשבה שאינה נכונה, כמו שיתבאר; לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו, או מנחה שקמצה שלא לשמה, בין בזדון, בין בשגגה--חייב להשלים שאר עבודות לשמן: אפילו שחט וקיבל והוליך במחשבת שינוי השם, חייב לזרוק במחשבה נכונה.
טו,ז ומפני מה נשתנה דין החטאת והפסח מכל הזבחים, ודין מנחת חוטא ומנחת הקנאות מכל המנחות--מפני שעיין עליהם הכתוב: הרי הוא אומר בחטאת "ושחט אותה, לחטאת" (ויקרא ד,לג), שתהיה שחיטה לשם חטאת; וכן שאר עבודותיה לשמה. ונאמר "על חטאתו" (ויקרא ד,כח; ויקרא ד,לה), שתיעשה לשם אותו החטא. ונאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,לה), שתהיה לשם בעליה.
טו,ח ונאמר בפסח "ועשית פסח, לה'" (דברים טז,א), שתהיה כל עשייתו לשם פסח, ונאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז), שתהיה זביחתו לשם פסח; הא אם שינה שמו, או שם בעליו--פסול. ובמנחת חוטא הוא אומר "כי חטאת, היא" (ויקרא ה,יא), ובמנחת סוטה נאמר "כי מנחת קנאות היא" (ראה במדבר ה,טו; במדבר ה,יח)--שיהיו כל מעשיהן לשמן.
טו,ט [ד] חטאת ששחטה לשם זבח אחר--כגון ששחטה לשם עולה, או לשם אשם, או לשם שלמים--פסולה, כמו שביארנו; אבל אם שחטה לשם חולין--הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים: [ה] מפי השמועה למדו שהקודשים מחללין קודשים, ואין החולין מחללין קודשים.
טו,י [ו] שחטה לשם חטא אחר--כגון שבאה על אכילת חלב, ושחטה על אכילת דם--פסולה. [ז] שחטה לשם אדם אחר שהוא מחוייב חטאת, אפילו חטאת שאינה קבועה--הרי זו פסולה. [ח] אבל אם שחטה לשם אחר שהוא מחוייב עולה--הרי זו כשרה, ולא עלת לבעלים: שנאמר "וכיפר עליו" (ויקרא ד,לא; ויקרא ד,לה)--עליו, ולא על חברו שהוא מחוייב חטאת כמותו. [ט] שחטה לשם מת--כשרה, ולא עלת לבעלים: שאין כפרה למתים.
טו,יא שחטה לשם מי שאינו מחוייב קרבן כלל--לא חטאת, ולא עולה, ולא שאר קרבנות--הרי זו פסולה: שמא מחוייב הוא, ואינו יודע.
טו,יב [י] שחטה לשמה, וחישב בשעת השחיטה לזרוק דמה שלא לשמה--הרי זו פסולה: לפי שמחשבין מעבודה לעבודה; וזאת המחשבה שחישב בשעת שחיטה, כאילו חישבה בשעת זריקה--ולפיכך פסולה.
טו,יג [יא] הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם--בין ששינה שמו לשם זבח אחר, בין ששינהו לשם חולין--פסול, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז). במה דברים אמורים, ששחטו בזמנו שהוא יום ארבעה עשר בניסן--אפילו שחטו בשחרית במחשבת שינוי השם, פסול. אבל אם שחטו בלא זמנו--במחשבת שלא לשמו, כשר; שלא לשם בעליו--נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו, ופסול.
טו,יד [יב] פסח ששחטו לשמו בארבעה עשר קודם חצות--פסול, לפי שאינו זמנו. עברה שנתו, ושחטו בזמנו לשם פסח, וכן השוחט שאר זבחים לשם פסח, אפילו שחטן אחר חצות--הרי אלו כשרים, ולא עלו לבעלים לשם חובה.
טו,טו [יג] תודה ששחטה לשם שלמים, עלת לבעלים; ושלמים ששחטן לשם תודה, לא עלו לבעלים: לפי שהתודה נקראת שלמים, ושלמים לא נקראו תודה.
טו,טז [יד] עולה ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן כלל, לא עלת לבעלים: שהרי שחטה שלא לשם בעליה; ואף על פי שזה ששחטה לשמו אינו מחוייב כלום בעניינו, אי אפשר שלא יהיה חייב כפרה לשמיים--שאין לך אדם מישראל שלא עבר מעולם על מצות עשה.
טו,יז [טו] עולה הבאה לאחר מיתה, שעשיה שלא לשם בעליה--עלת לבעלים לשם חובה, שאין בעלים לאחר מיתה.
טו,יח [טז] שני כבשי עצרת ששחטן לשם אילים, לא עלו לציבור לשם חובה; ואם דימה שהן אילים, ושחטן לשם אילים--עלו להן, מפני שהיא עקירה בטעות.
טו,יט [יז] אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בוהנות--טעון נסכים: שאם יקרב בלא נסכים, נמצא כמקריב נדבה; ואין האשם בא נדבה.
טו,כ [יח] כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו--לא יביא מנחת נסכים שלו שני עשרונים, אלא עישרון אחד כשאר הנדבות: שהרי לא עלה לשם חובתו. וכן תמיד ששחטו שלא לשמו, לא יעלה עימו שני גזרי עצים כשאר התמידים--שהרי לא עלה לחובת התמיד, אלא הרי הוא ככל הנדבות.
טו,כא [יט] שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן--הדם ייזרק והבשר ייאכל, אף על פי שלא עלו לציבור לשם חובה. ואם הייתה שבת, לא יזרוק; ואם זרק, הורצה להקטיר אימורין לערב.
טו,כב [כ] וכן שלמי נזיר ששחטן שלא לשמן--אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין ליום ולילה; ואין טעונין לחם. וכן אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן--אף על פי שלא עלו לבעלים, הרי הן נאכלין.
טז,א כבר ביארנו שהמחשב באחת מארבע העבודות, מחשבת המקום--הקרבן פסול, ואינו פיגול; ואם חישב מחשבת הזמן, הקרבן פיגול. במה דברים אמורים, בשלא עירב עם מחשבת הזמן, מחשבה אחרת; אבל אם עירב מחשבת המקום, או מחשבת שינוי השם בפסח ובחטאת, עם מחשבת הזמן--הקרבן פסול, ואינו פיגול.
טז,ב כיצד: שחט וקיבל והוליך וזרק, ומחשבתו בארבע עבודות אלו מחשבת הזמן, או שהייתה מחשבתו באחת מארבעתן מחשבת הזמן, ובשאר העבודות הייתה מחשבתו נכונה, או לא הייתה שם מחשבה כלל בשאר העבודות--הרי זה פיגול.
טז,ג אבל אם שחט במחשבת הזמן, וקיבל או הוליך או זרק במחשבת המקום, או ששחט במחשבת המקום, וקיבל או הוליך או זרק במחשבת הזמן--אין זה פיגול, אלא פסול בלבד.
טז,ד וכן הפסח והחטאת ששחטן במחשבת שינוי השם, וקיבל והוליך וזרק במחשבת הזמן, או ששחט במחשבת הזמן, וקיבל או הוליך או זרק במחשבת שינוי השם--אין זה פיגול, אלא פסול. והוא הדין בעופות, ובמנחות. אין שם פיגול, אלא קרבן שנפסל במחשבת הזמן, ולא עירב עימה מחשבת מקום, לא בתחילה ולא בסוף; ולא עירב עימה מחשבת שינוי השם, בקרבנות שנפסלין במחשבת שינוי השם.
טז,ה [ב] המחשב באחת מארבע העבודות, או בכולם, לאכול כזית מדבר הראוי לאכילה בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ, או כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, או כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ--הרי הקרבן פסול, ואינו פיגול; וכן אם עירב המחשבות בהקטרה--הרי זה פסול, ואינו פיגול.
טז,ו [ג] חישב לאכול או להקטיר כחצי זית במחשבת המקום, ולאכול או להקטיר כזית במחשבת הזמן--הרי זה פיגול, בין שהקדים מחשבת כזית בין שאיחר אותה: שאין חצי זית חשוב אצל כזית.
טז,ז [ד] חישב על חצי זית במחשבת הזמן, ועל חצי זית במחשבת המקום, וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן--הרי זה פיגול; וכן אם חישב על חצי זית במחשבת הזמן, וחזר וחישב על כזית, חצייו במחשבת הזמן, וחצייו במחשבת המקום--הרי זה פיגול.
טז,ח [ה] חישב על הדמים הניתנין למטה ליתן אותם למעלה, או על הניתנין למעלה ליתן אותם למטה, וכיוצא במחשבות אלו שאינן פוסלין כמו שביארנו, ועירב עימהן מחשבת הזמן--הרי זה פיגול; ואם חישב עימהן מחשבת המקום לבדה--הרי זה פסול, ואינו פיגול.
טז,ט [ו] חישב על הדם הניתן למעלה ליתן אותו למחר למטה, או על הדם הניתן למטה ליתן אותו למחר למעלה, או שחישב על הדם הניתן בפנים בהיכל ליתן אותו למחר במזבח החיצון, או שחישב על הדם הניתן במזבח החיצון ליתן אותו למחר בפנים--אינו פיגול, אף על פי שחישב מחשבת הזמן: הואיל ושינה מקום נתינת הדם במחשבתו--הרי זה פסול, ואינו פיגול.
טז,י ומאחר שביארנו בהלכות אלו שהדם שניתן שלא במקומו, כאילו ניתן במקומו, למה לא יהיה זה פיגול, במחשבה זו שחישב ליתן הדם שלא במקומו למחר: מפני שהדם הניתן שלא במקומו, אף על פי שהזבח כשר, אינו מתיר הבשר באכילה, כמו שביארנו; וכל זריקה שאינה מתרת הבשר באכילה--אם חישב ליתן אותה חוץ לזמנה, לא פיגל. לפיכך אם חזר וחישב בזבח זה מחשבת הזמן--הרי זה פסול, ואינו פיגול.
טז,יא [ז] חישב מחשבת זמן בשעת קמיצה, אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחישב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה, אבל לא בשעת קמיצה--הרי זו פסולה, ואינה פיגול: עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר, שהוא הקומץ עם הלבונה--בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה, או בשעת נתינת שניהן בכלי, או בשעת הולכתן, או בשעת זריקתן.
טז,יב [ח] חישב בשעת הקטרת הקומץ, שיקטיר הלבונה למחר--אינה פיגול, שאין הקטרה מפגלת הקטרה. וכן אם הקטיר הלבונה לבדה, או הקומץ לבדו, והוא מחשב לאכול שיירים למחר--הרי זו פסולה ואינה פיגול, שאין מפגלין בחצי מתיר. אבל אם הקטיר את הקומץ לבדו, וחישב שיקטיר לבונה למחר, ואחר כך הקטיר הלבונה, וחישב שיאכל השיירים למחר--הרי זה פיגול, שהרי פשטה מחשבת זמן בכל המנחה.
טז,יג [ט] הקטיר כדי שומשום מן הקומץ עם הלבונה, והוא מחשב שיאכל כדי שומשום מן השיירים למחר, עד שהשלים כל הקומץ עם הלבונה במחשבת הזמן--הרי זו פסולה, ואינה פיגול: שאף על פי שדרך אכילה בכך מעט מעט, אין דרך הקטרה בכך; אלא הרי זו כמנחה שלא הוקטר קומצה.
טז,יד [י] מנחת חוטא או מנחת קנאות שהיה עליה לבונה, וחישב בה מחשבת הזמן קודם שילקט הלבונה--הרי זו פסולה, ואינה פיגול; ואם אחר שליקט הלבונה, חישב עליה מחשבת הזמן--הרי זה פיגול.
טז,טו [יא] שיירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, והקטיר הקומץ במחשבת הזמן--הרי זה ספק אם נקבעו לפיגול, והרי הן פיגול, או לא נקבעו, ואינה פיגול.
יז,א כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שנתן מהם מתנה ראשונה במחשבה נכונה, ונתן ממתנה שנייה ואילך במחשבת שינוי השם, או מחשבת המקום, או מחשבת הזמן--הרי זה כיפר, והורצה הקרבן; ואם נתן את הראשונה במחשבת הזמן, והשלים המתנות במחשבת המקום--הרי זה פיגול: שמתנה ראשונה, היא העיקר.
יז,ב אבל כל הדמים הניתנין על המזבח הפנימי--הואיל וכולן מעכבין זה את זה כמו שביארנו, אם נתן אחת מהן שלא כתקנה אלא הפסיד בה המחשבה, אף על פי שנתן כל השאר כתקנן, הזבח פסול.
יז,ג [ב] חישב בראשונה מחשבת הזמן, ושתק בשאר, או שנתן כולן כתקנן, חוץ מן האחרונה שנתנה במחשבת הזמן--הרי זה פסול, ואינו פיגול: עד שיזה כולן במחשבת הזמן, שהרי כולן במתנה אחת הן. [ג] וטבילת אצבע בדם בחטאות הפנימייות, מפגלת. כיצד--חישב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן, הרי זה כמחשב בשעת הזיה.
יז,ד היה עומד בעזרה, וחישב מחשבת זמן בחטאות הנעשות בפנים בדבר הנעשה בפנים--אינו פיגול; חישב בדבר הנעשה בחוץ, הרי זה פיגול. [ה] כיצד: היה עומד בעזרה, ואמר הריני שוחט להזות דמו למחר--אינו פיגול, שההזיה לפנים בהיכל. [ו] היה עומד בהיכל, ואמר הריני מזה לשפוך שיירים למחר--אינו פיגול, שהרי חישב בפנים בדבר הנעשה בחוץ.
יז,ה אבל אם היה עומד בעזרה, ושחט, והוא מחשב לשפוך שיירים למחר, או להקטיר אימורין למחר--הרי זה פיגול, שהרי חישב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.
יז,ו [ז] התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה. כיצד: השוחט את התודה, והוא מחשב שיאכל מבשרה, או יזרוק דמה, או יקטיר אימוריה, למחר--הזבח עם הלחם, פיגול; אבל אם חישב לאכול מן הלחם למחר--הלחם לבדו פיגול, וזבח התודה אינו פיגול.
יז,ז [ח] וכן הדין בשני כבשי עצרת, עם שתי הלחם הבאות עימהן--שאם חישב מחשבת זמן בכבשים, נתפגלו שתי הלחם; חישב שיאכל משתי הלחם למחר--שתי הלחם פיגול, והכבשים אינן פיגול.
יז,ח חישב באחת מארבע העבודות לאכול כזית מבשר הזבח עם הלחם למחר--הלחם לבדו פיגול, והתודה או הכבשים אינן פיגול. [ט] המקטיר שני בזיכי לבונה שעם לחם הפנים, וחישב בשעת הקטרתן שיאכל לחם הפנים למחר--הרי הלחם פיגול.
יז,ט [י] השוחט שני כבשי עצרת, וחישב לאכול אחת משתי החלות למחר--שתיהם פיגול. [יא] הקטיר שני הבזיכין, והוא מחשב לאכול אחד משני הסדרים למחר--שני הסדרים פיגול. [יב] וכן אם חישב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה, או באחת מחלות מנחת מאפה התנור--הרי כל החלות פיגול.
יז,י [יג] אבל אם נטמאת אחת משתי החלות, או אחד משני הסדרים, או אחת מן חלות התודה--בין לפני זריקה, בין לאחר זריקה--אותה החלה ואותו הסדר, אסור; והטהור בטהרתו, וייאכל.
יז,יא [יד] חישב בעבודת אחד משני הכבשים, שיאכל כזית משתי הלחם למחר, וכן אם חישב בהקטרת אחד משני הבזיכין, שיאכל כזית מלחם הפנים למחר--הרי הלחם פסול, ואינו פיגול: עד שיחשב בכל המתיר--שהוא עבודת שני הכבשים, והקטרת שני הבזיכין.
יז,יב [טו] שחט אחד, וחישב לאכול חצי זית מחלה זו למחר, ושחט השני, וחישב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר--הרי אלו מצטרפין לפיגול; והוא הדין בשני הבזיכין, עם שני הסדרים.
יז,יג [טז] חישב באחד משני הכבשים מחשבת הזמן, ועשה השני במחשבה נכונה--זה שעשהו במחשבת הזמן, פיגול; והשני, כשר. [יז] שחט אחד מהן, וחישב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר--שניהן כשרים, שאין מחשבין מזה על זה.
יז,יד [יח] שני כבשי עצרת, אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. כיצד: שחטן וזרק דמם במחשבת שינוי השם, לא קדש הלחם; שחטן לשמן, וזרק דמם שלא לשמן--הלחם קדוש, ואינו קדוש; שחטן שלא לשמן--אף על פי שזרק לשמן, לא קדש הלחם.
יז,טו [יט] שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה, וזרק דם הכבשים במחשבת הזמן--נתפגלו שתי הלחם, אף על פי שהן בחוץ: שהזריקה מועלת ליוצא, אף על פי שעדיין הוא בחוץ.
יז,טז [כ] כבשי עצרת ששחטן לשמן, ואבד הלחם--אם זרק דמן לשמן, הרי אלו פסולין; זרק דמן במחשבת הזמן, אחר שאבד הלחם--הרי אלו ספק אם הותרו באכילה, או לא הותרו.
יח,א כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקודשים--הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר "לא ייחשב" (ויקרא ז,יח). [ב] מפי השמועה למדו שבכלל דין זה, שלא יפסיד הקודשים במחשבה--שהרי זה דומה למטיל מום בקודשים; ואף על פי כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה.
יח,ב [ג] כל קרבן שנאמר שהוא פסול--בין שנפסל במחשבה, בין במעשה, בין שאירע לו דבר שפסלו--כל האוכל ממנו כזית במזיד, לוקה: שנאמר "לא תאכל, כל תועבה" (דברים יד,ג)--[ד] מפי השמועה למדו, שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. [ה] וכן קודשים שהוטל בהם מום--האוכל מהם כזית, לוקה: הרי הם בכלל "כל תועבה"--עד שייוולד להם מום אחר, וייאכלו במומן כמו שביארנו. וכל שפסולו מספק, אין לוקין עליו.
יח,ג [ו] כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו--כל האוכל ממנו כזית במזיד, חייב כרת: שנאמר "והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא" (ויקרא ז,יח). ואם אכל בשגגה, מביא חטאת קבועה.
יח,ד [ז] אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו, בין לאדם בין למזבח; אבל אם אכל מן המתיר עצמו--אינו חייב כרת אלא לוקה, כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פיגול.
יח,ה כיצד: מנחה שנתפגלה--האוכל כזית משייריה במזיד, חייב כרת; אבל אם אכל מן הקומץ שלה, או מן הלבונה--אינו חייב כרת, לפי שהן הן המתירים את השיירים לאדם. וכן זבח שנתפגל--האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה, חייב כרת.
יח,ו אבל אם אכל כזית מן הדם, אינו חייב עליו משום פיגול--שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם; ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכוהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח. ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהן למזבח; לפיכך חייבין על אימוריהן, משום פיגול.
יח,ז הקומץ והלבונה מתירין השיירים לכוהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכוהנים; וכן שני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכוהנים. אבל דברים שאין להם מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות--אינן מתפגלין לעולם.
יח,ח ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול לעולם--הקומץ, והלבונה, והקטורת, והדם; והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו; ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להם קומץ להתירן, כגון מנחת כוהנים, ומנחת נסכים; ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע. ואם תאמר והלוא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו--שהרי אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו.
יח,ט אסור להותיר מבשר הקודשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (ויקרא כב,ל); והוא הדין, לשאר הקודשים כולם. והמותיר אינו לוקה--שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר "והנותר ממנו עד בוקר, באש תשרופו" (שמות יב,י).
יח,י האוכל כזית מבשר קודשים שנותר--במזיד, חייב כרת; ואם היה שוגג, מביא חטאת קבועה: שנאמר "ואוכליו עוונו יישא, כי את קודש ה' חילל; ונכרתה הנפש ההיא, מעמיה" (ויקרא יט,ח). ומאימתיי יתחייב כרת על אכילת הנותר: אם קודשי קודשים הם, חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר; ואם קודשים קלים הם, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחילת הלילה של יום שלישי.
יח,יא והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר, במילואים: שהרי נאמר שם "לא ייאכל כי קודש הם" (ראה שמות כט,לג-לד)--להזהיר על כל שפסולו בקודש, שהוא בלא תעשה על אכילתו. [יא] והפיגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפיגולים והנותרין מצטרפין.
יח,יב אסור לטמא את הקודשים, או לסבב להם טומאה--שהרי פוסל אותן; והמטמא את הקודשים, אינו לוקה. אבל אדם טהור שאכל כזית מקודשים שנטמאו--לוקה, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל" (ויקרא ז,יט); והוא הדין לשאר הקרבנות--שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי, לוקה.
יח,יג אחד קודשים שנטמאו לפני כפרה, או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בוולד הטומאה, של דברי תורה. אבל אם נטמאו בטמאות של דבריהם--אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואינו לוקה, אלא האוכל אחר זריקת דמים; אבל אם אכל קודם זריקה--אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות.
יח,יד [יג] כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקודשים, בין קודש טהור, בין קודש טמא--במזיד, הרי זה חייב כרת: שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו--ונכרתה" (ויקרא ז,כ). ואם אכל בשגגה, מביא קרבן עולה ויורד. ומניין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף, שנאמר "ונפש כי תיגע בכל טמא, בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא, ואכל מבשר זבח השלמים, אשר לה'--ונכרתה" (ויקרא ז,כא); והוא הדין, לשאר קודשי מזבח.
יח,טו והיכן הזהיר על עוון זה, ביולדת: שהרי נאמר בה "בכל קודש לא תיגע" (ויקרא יב,ד)--[יד] מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול. והאוכל קודש אחר שטבל, קודם שיעריב שמשו, או קודם שיביא כפרתו--לוקה, ואינו חייב כרת: שנאמר "וטומאתו, עליו" (ויקרא ז,כ), עד שתהיה כל טומאתו עליו. [טו] היה טמא בטמאות של דבריהם--אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת; אבל מכין אותו מכת מרדות.
יח,טז אינו חייב כרת על אכילת קודש שיש לו מתירין, עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו; אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש. זה הכלל: כל שיש לו מתירין--אין חייבין עליו משום פיגול או משום נותר או משום טמא, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן. וכל שאין לו מתירין--כיון שקדש בכלי, חייבין עליו משום טומאה; אפילו נטמא הבשר קודם שייטמא האוכל--הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא, אחר שנזרק דמם--הרי זה חייב כרת.
יח,יז כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול, חייבין עליהן משום נותר וטמא. כיצד: דברים שאין להם מתירין--אין חייבין עליהן משום פיגול, וחייבין עליהן משום נותר וטמא. וכן המתירין עצמן--אף על פי שאין חייבין עליהן משום פיגול כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא: חוץ מן הדם--שאין חייבין עליו לעולם, אלא משום דם בלבד.
יח,יח טמא שאכל אימורין, חייב כרת. [יט] אבל פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן--הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אף על פי שאינן ראויין למה שהן.
יח,יט אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת, משום פיגול ומשום נותר: שהפיגול--הוא הקרבן שנפסל במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל; והנותר--הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו, לאחר זמן אכילתו.
יח,כ הפיגול והנותר והטמא, שבללן זה בזה ואכלן--חייב: אף על פי שריבה מין על חברו, אינו מבטלו--שאין האיסורין מבטלין זה את זה. [כא] ופיגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח--משמשלה האור ברובן, פקע איסורן מהן. והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית, בין בעולה בין בשאר קודשים, לחייב עליו משום פיגול או נותר או טמא.
יח,כא [כב] זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו, ואכל ממנו מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המורא, מן הגידים, מן הקרניים, מן הטלפיים, מן הציפורניים, מן החרטום, מביצי העוף, מן הנוצה--אינו חייב כרת; וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר--אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. [כג] אכל מן השליל, או מן השליה--חייב משום פיגול ונותר וטמא, כאוכל משאר בשר הזבח.
יח,כב [כד] קודשי גויים, אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. וכן דם הקודשים, כמו שביארנו; וכן הלבונה, והקטורת, והעצים--אין חייבין עליהן כרת, לא משום פיגול, ולא משום נותר, ולא משום טומאת הגוף.
יט,א מצות עשה לשרוף כל הקודשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל--באש, יישרף" (ויקרא ז,יט). וכן הנותר--מצות עשה לשורפו, שנאמר "והנותר, מבשר הזבח--ביום, השלישי, באש, יישרף" (ויקרא ז,יז). ובכלל הנותר, הפיגול וכל פסולי המוקדשין--הכול נשרפין.
יט,ב קרבן שנתפגל או נפסל, יישרף במקדש מיד; וכל שפסולו מספק--תעבור צורתו, ואחר כך יישרף במקדש. [ג] פרים ושעירים הנשרפים--יש בהם ספק אם הלינה, והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת, פוסלת בשרן כאימוריהן, או אינה פוסלת בשרן; לפיכך פוסלין אותן להחמיר, ויישרפו בעזרה.
יט,ג וכן אם יצא חצי הבהמה, ברוב האבר--אם מחזיקין אותן ביוצא, הואיל ויצא רוב האבר, או עדיין אינן יוצאין, שהרי לא יצא רוב הבהמה; לפיכך נפסלו מספק, ויישרפו בעזרה. וכן אם נשאום חמישה להוציאן, ויצאו שלושה ונשארו שניים, והוציאו השלושה חצי הבהמה--הרי אלו נפסלו מספק, ויישרפו בעזרה. וייראה לי, שאין אלו צריכין להמתין עד שתעבור צורתן, הואיל והן עומדין לשריפה לעולם, אפילו לא נפסלו.
יט,ד בשר הנמצא בעזרה--אברים עולות, וחתיכות חטאות; והנמצא בירושלים, שלמים. והכול--תעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה: שמא נותר הוא. אם כן, מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים--למי שעבר ואכל.
יט,ה אין שורפין את הנותר אלא ביום, שנאמר "ביום, השלישי, באש, יישרף" (ויקרא ז,יז). [ה] אף על פי שהשלמים אסורין באכילה, מתחילת ליל שלישי--אין שורפין אותן אלא ביום, בין בזמנו בין שלא בזמנו. וכן הפיגול, אינו נשרף אלא ביום. ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה את יום טוב, ואין צריך לומר שבת. ומותר לשרוף טמא ונותר ופיגול, כאחד.
יט,ו בשר קודשי קודשים שנטמא בפנים, שורפין אותו בפנים; נטמא בחוץ, שורפין אותו בחוץ: בין שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בוולד הטומאה. ומימיהם של כוהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה, שהרי הוא ראשון לטומאה, עם הבשר שנטמא בוולד ולד הטומאה, שהרי הוא שלישי--אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו, שהשלישי שנגע בראשון יחזור שני כמו שיתבאר במקומו.
יט,ז ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום, שהוא שלישי--מותר להדליקו בנר של מתכת שנגע בה טמא מת, שהנר אב: אף על פי שזה השמן נעשה ראשון, כשייגע בנר--הואיל ויש שם שום טומאה, אין מקפידין על תוספתה, ואין נזהרין אלא מן הטהור, שלא ייפסל.
יט,ח [ז] נותר של קודשים קלים, שורפין אותו בעליו בבתיהן. [ח] מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קודש--אם עבר הצופים, שורפו במקומו. ואם לאו--אם יש בו כזית או יתר, חוזר ושורפו בירושלים; ואם אורח הוא, שאין לו בית--שורפו לפני הבירה מעצי המערכה. [ט] וכל עצמות הקודשים שאין בהן מוח--אינן טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח.
יט,ט כבר ביארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט--העור לכוהנים, או לבעליו בקודשים קלים; אבל אם נפסל קודם הפשט--הרי העור כבשר, ויישרף הכול. וכן זבח שהופשט, ונמצא טריפה, או שנפסל במחשבת הזמן, או במחשבת המקום--הואיל ולא נרצה הזבח, יישרף העור, בין בקודשי קודשים, בין בקודשים קלים; אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם--אף על פי שלא עלה לבעלים, הואיל ונרצה, הרי העור לכוהנים, או לבעליו כמו שביארנו. וזבח שהופשט קודם זריקה, אינו פסול.
יט,י אלו הן הנשרפין--בשר קודש שנטמא, או נותר, או נפסל; וכן המנחה שנטמאת, או נפסלה, או נותרה; ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא, אחר שנזרק דמו; וחטאת העוף הבאה על הספק; ושיער נזיר טהור, והעורלה, וכלאי הכרם. ודבר שאין דרכו להישרף, כגון משקין של עורלה ושל כלאי הכרם--הרי אלו ייקברו.
יט,יא ואלו הן הנקברין--קודשים שמתו, בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית; וקודשים שהפילו, ייקבר הנפל--הפילו שליה, תיקבר; ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה. [יב] האורג מלוא הסיט משיער נזיר, ומפטר חמור בשק--יידלק.
יט,יב [יג] כל הנקברין, אפרן אסור; וכל הנשרפין של הקדש, אפרן מותר--חוץ מדשן המזבח החיצון, והפנימי, ודישון המנורה. [יד] כל הנשרפין, לא ייקברו. וכן כל הנקברין, לא יישרפו: שאף על פי שהוא מחמיר בשריפתן, הרי הקל באפרן--שאפר הנקברין אסור.
יט,יג [טו] היה מקריב עימו בזבחים, ואמר לו נתפגלו, עושה עימו בטהרות, ואמר לו נטמאו--נאמן: לא נחשדו ישראל על כך. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום, נתפגלו, ואותן הטהרות, נטמאו--אם היה נאמן לו, סומך על דבריו. ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן; והרוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח.