הלכות בכורות

יש בכללן חמש מצוות--שתי מצוות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להפריש בכורות; (ב) שלא ייאכל בכור תמים חוץ לירושלים; (ג) שלא ייפדה הבכור; (ד) להפריש מעשר בהמה; (ה) שלא ייגאל מעשר בהמה.  וכללתי המעשר עם הבכור--לפי שמעשה שניהם אחד, והכתוב כללו עימו:  שנאמר "ואת דמם תזרוק" (ראה במדבר יח,יז)--כך למדו מפי השמועה, שזה דם מעשר ודם בכור.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות בכורות פרק א

א,א  מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור, בין שהיו שלמים בין שהיו טריפות--שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם, בבני ישראל--באדם, ובבהמה" (שמות יג,ב); וכולן לכוהנים.  [ב] בכור אדם ובכור חמור--נפדין, ופדיונן לכוהן; ובכור בהמה טהורה--נשחט בעזרה כשאר קודשים קלים, זורקין דמו ומקטירין אימוריו, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, ושאר הבשר נאכל לכוהנים:  שנאמר "אך פדה תפדה, את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה, תפדה.  . . . אך בכור שור . . . לא תפדה--קודש הם . . . ובשרם, יהיה לך" (במדבר יח,טו-יח).

א,ב  [ג] בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום, בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים--הרי הוא לכוהן.  אם רצה--אוכלו בכל מקום, או מוכרו, או מאכילו למי שירצה, אפילו לגוי:  מפני שהוא חולין, שנאמר "וכי יהיה בו מום, פיסח או עיוור . . . הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, כצבי וכאייל" (ראה דברים יב,טו; דברים יב,כב; דברים טו,כא-כב); והרי הוא נכסי כוהן.

א,ג  [ד] מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה, ויאמר הרי זה קודש--שנאמר "תקדיש, לה' אלוהיך" (דברים טו,יט); ואם לא הקדישו--הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא.

א,ד  [ה] מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ, ובחוצה לארץ.  ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלוהיך . . . מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג):  ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכור בקר וצאן; וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן--אי אתה מביא בכור בקר וצאן, אלא ייאכל במומו.  ואם הביא--אין מקבלין ממנו, ולא יקרב; אלא ייאכל במומו.

א,ה  מצוה זו נוהגת בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית, כמו מעשר דגן; ואינה נוהגת במוקדשין, כשהן בקדושתן קודם שייפדו, בין קודשי מזבח, בין קודשי בדק הבית.

א,ו  [ו-ז] הכול חייבין בבכור בהמה טהורה, כוהנים לויים וישראליים.  ואף על פי שהבכור לכוהן--אם נולד לו בכור--מקריב דמו ואימוריו כמו שביארנו, ואוכל שאר הבשר בתורת בכור:  שנאמר "כל הבכור אשר ייוולד בבקרך ובצאנך . . ." (דברים טו,יט).  אבל בכור אדם ובכור בהמה טמאה--כוהנים ולויים פטורין, כמו שביארנו בהלכות מתנות כהונה.

א,ז  [ח] הבכור נאכל בתוך שנתו, בין תמים בין בעל מום--שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה . . . וכי יהיה בו מום . . . בשעריך, תאכלנו" (דברים טו,כ-כב).  ומאימתיי מונה לו:  אם תם הוא--מונה לו מיום שמיני, שהוא ראוי להקרבה.  ואם נולד בעל מום, מונה לו מיום שנולד--והוא שכלו לו חודשיו, שהרי נראה לאכילה ביום לידתו; אבל אם לא ידע בוודאי שכלו לו חודשיו, מונה לו מיום שמיני.

א,ח  [ט] נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד לו מום בסוף שנתו--מותר לקיימו שלושים יום מיום שנפל בו המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו.  כיצד--כגון שנפל בו מום בחמישה עשר יום לפני גמר שנתו, משלימין לו חמישה עשר אחר שנתו.  נולד לו מום אחר שנתו--אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום, וייאכל.

א,ט  [י] הבכור בזמן הזה--מניחו עד שייפול בו מום, וייאכל.  [יא] ועד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתיים ושלוש שנים.  ומשנראה להראותו לחכם--אם נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; נולד אחר שנתו, מקיימו שלושים יום.

א,י  [יב] שנה של בכור--היא שנת לבנה תמימה, שנים עשר חודש מיום ליום; ואם הייתה שנה מעוברת--נתעברה לו, ומונה שלושה עשר חודש.  נולדו לו שני טלאים, אחד בחמישה עשר של אדר הראשון, ואחד בראש חודש אדר שני--זה שנולד בראש חודש אדר שני--כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה, עלתה לו שנה.  וזה שנולד בחצי אדר ראשון--לא עלתה לו שנה, עד חצי אדר של שנה הבאה:  הואיל ונולד בחודש העיבור, מונין אותו לו.

א,יא  [יג] עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו--אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם--הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו; ואם היה בעל מום, שוחטו בכל מקום:  שנאמר "מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד,כג), מקיש בכור למעשר--מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.

א,יב  [יד] אין נותנין את הבכור לכוהן כשייוולד, שאין זו גדולה לכוהן, אלא ייטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, וייתננו לכוהן.  ועד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור--בהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום.  ואם אמר לו הכוהן, תנהו לי בתוך זמן זה, ואני איטפל לעצמי--אינו רשאי ליתנו לו:  שזה כמו מסייע על מתנותיו; וכבר ביארנו בתרומות, שהכוהנים המסייעין בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובתוך הרועים--אין נותנין להן מתנותיהן בשכרן.

א,יג  [טו] היה הבכור בעל מום, ואמר לו בתוך זמן זה, תנהו לי שאוכלנו, או שהיה תמים, ואמר לו תנהו לי, בתוך זמן זה, שאקריבנו עתה--הרי זה נותנו לו.  וייראה לי שהבכור, ניתן לכל כוהן שירצה.

א,יד  [טז] כוהן שאכל כזית מבכור תמים חוץ לירושלים--לוקה מן התורה, שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך ותירושך ויצהרך, ובכורות בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז).  וכן זר שאכל כזית מבכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה--לוקה:  מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה.

א,טו  [יז] הבכור--אין פודין אותו, שנאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, לא תפדה" (במדבר יח,יז).  וכן אין מוכרין אותו כשהוא תם--שכיון שהוא עומד לקרבן, אין לכוהן בו זכות כדי למוכרו; ובזמן הזה שאין בית, הואיל והוא עומד לאכילה, הרי הוא מותר למוכרו, ואף על פי שהוא תמים--בין לכוהן, בין לישראל.

א,טז  [יח] בכור בעל מום--יש לכוהן למוכרו בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, בין חי בין שחוט; וכשהוא מוכר בשר בכור בעל מום--מוכרו בבית אבל לא בשוק, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח.  אבל בשר בכור תמים אינו נמכר, מפני שהוא בשר קודש; וכוהנים שנמנו על הבכור, מותרין לשקול מנה כנגד מנה.

א,יז  [יט] המפשיט בכור בעל מום, הרי זה מותר להפשיטו באיזה דרך שירצה:  אם רצה להרגיל, מרגיל.  וכן שאר פסולי המוקדשין--אם רצה להפשיטו מן הרגל, מפשיט.
 

הלכות בכורות פרק ב

ב,א  כל המומין הקבועין הפוסלין את הקודשים, ונפדין עליהן--אם נפל אחד מהן בבכור, הרי זה נשחט עליו בכל מקום; וכבר ביארנו אותן המומין בהלכות איסורי מזבח, ושהראוי מהן להיות בזכר שבעה ושישים.

ב,ב  וכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מהן מן המובחר, ואין הקודשים קרבין בהן, ולא נפדין עליהן--כך אין הבכור נשחט עליהם, ולא קרב, אלא יהיה עומד, עד שייוולד לו מום קבוע.  וכן אם נולד בבכור מום עובר--הרי זה אינו נשחט בכל מקום, ולא קרב, אלא יהיה רועה עד שייפול בו מום קבוע, ויישחט עליו.

ב,ג  וכן אם נעברה בו עבירה, או שהרג בעד אחד, או על פי הבעלים, או שהוקצה, או נעבד--ירעה עד שייפול בו מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח.  [ד] יוצא דופן, והבא אחריו--שניהן אינן בכור:  הראשון, מפני שאינו פטר רחם; והאחרון, מפני שקדמו אחר.  אפילו יצאת נקבה דרך דופן, וזכר דרך רחם--אינו בכור.

ב,ד  [ה] בכור שהוא אנדרוגינוס--אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה שאין לכוהן בו כלום; ועובדין בו וגוזזין אותו, כשאר החולין.  נולד טומטום--הרי זה ספק בכור, וייאכל במומו לבעליו, בין שהטיל מים ממקום זכרות, בין שהטיל ממקום נקבות.

ב,ה  [ו] רחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל--פטור מן הבכורה, שנאמר "אך בכור שור" (במדבר יח,יז):  עד שיהיה הוא שור, ובכורו שור.  ואם היה בו מקצת סימני אימו--הרי זה בכור, והוא בעל מום קבוע:  שאין לך מום גדול משינוי ברייתו, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח.

ב,ו  אפילו פרה שילדה כמין חמור, ויש בו מקצת סימני פרה--הרי זה בכור לכוהן, הואיל ומין החמור יש בו דין בכורה.  אבל אם ילדה כמין סוס או גמל--אף על פי שיש בו מקצת סימני אימו, הרי הוא ספק בכור; לפיכך ייאכל לבעליו.  ואם תפסו כוהן, אין מוציאין מידו.

ב,ז  המטיל מום בבכור--הואיל ועשה עבירה, קונסין אותו, ואינו נשחט על מום זה, עד שייפול בו מום אחר מאליו.  ואם מת זה החוטא--מותר לבנו לשחוט אותו על מום שעשה אביו, שלא קנסו בנו אחריו.

ב,ח  הרגיל לבכור שייפול בו מום--כגון שנתן דבילה על אוזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אוזנו, או שהלך בין ברזל ועששייות של זכוכית כדי שתיקטע ידו ונקטעה, או שאמר לגוי להטיל בו מום--הרי זה לא ישחוט עליו.  זה הכלל:  כל מום שנעשה לדעתו, אסור לו לשחוט עליו; ואם נעשה שלא לדעתו, הרי זה שוחט עליו.

ב,ט  אמר אילו נפל בבכור זה מום, הייתי שוחטו, ושמע הגוי, ועשה בו מום--הרי זה שוחט עליו, שהרי לא נעשה בדעתו.  [י] ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל מום, ונפל בו מום, ואין אנו יודעין אם נתכוון למום, או לא נתכוון--הרי זה לא ישחוט עליו.  כיצד:  כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק מסורג בעצים, וכיון שאכל נחלקה שפתו--אפילו היה חבר, הרי זה לא ישחוט עליו; וכן כל כיוצא בזה.

ב,י  [יא] היה בכור רודף את האדם, ובעטו כדי לטורדו, ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם, ונעשה בו מום בבעיטה זו--הרי זה ישחוט עליו.

ב,יא  [יב] קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק, וכן הגוי שעשה לדעתו--הרי זה שוחט עליו; ואם עשו כדי להתירו, לא ישחוט עליו.

ב,יב  [יג] בכור שאחזו דם, יקיז--ובלבד, שלא יתכוון לעשות בו מום; ואם נעשה בו מום בהקזה זו, הרי זה נשחט עליו.

ב,יג  [יד] מותר להטיל מום בבכור קודם שייצא לאוויר העולם, ויישחט עליו.  במה דברים אמורים, בזמן הזה שאין שם בית, מפני שסופו להיאכל במומו; אבל בזמן שהמקדש קיים, אסור.

ב,יד  [טו] עד שהעיד מפי עד אחר, שמום זה נפל שלא לדעת--נאמן; אפילו אישה נאמנת לומר בפניי נפל מום זה מאליו, ויישחט עליו.

ב,טו  [טז] כל המומין הראויין לבוא בידי אדם--נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו, ולא נעשו בכוונה; ויישחט עליהן.  במה דברים אמורים, כשהיה הרועה ישראלי, והבכור ביד הכוהן.  אבל אם היה הרועה כוהן, והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראליים--הרי זה אינו נאמן; וחושדין אותו, שמא הוא הטיל בו מום כדי שייתננו לו.

ב,טז  [יז] כוהן שהעיד לכוהן אחר, שמום זה מאליו נפל--נאמן; ואין חוששין להם, שמא הם גומלים זה את זה:  שכל הכוהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאוכלו בחוץ, ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמם; אבל חברו מעיד לו, שאין אדם חוטא לאחר.  אפילו בניו ובני ביתו של כוהן, מעידין לו על הבכור; אבל לא אשתו, מפני שהיא כגופו.

ב,יז  [יח] בכור שהיה ביד כוהן, ונפל בו מום, והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל, ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו, ובא הכוהן שהוא בידו, ואמר הראיתי מום זה למומחה, והתירו לשחיטה--הרי זה נאמן; ואין חוששין, שמא לא הראהו ושמא בכור תם הוא--שלא נחשדו לשחוט קודשים בחוץ, מפני שהוא עוון כרת כמו שביארנו.

ב,יח  [יט] וכן נאמן הכוהן לומר על בכור בעל מום, בכור זה נתנו לי ישראל במומו, ולא נפל ברשותי--כדי לחוש לו, שמא הוא הטילו:  שהדבר עשוי להיגלות, והוא מתיירא שמא ישאלו בעליו, ויאמרו תמים היה, בעת שנתנוהו לו.
 

הלכות בכורות פרק ג

ג,א  אין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה, שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות, ואמר לו, התר בכורות במומן; אפילו היה מום גדול וגלוי לכול, לא יתירו אלא מומחה שנטל רשות.  וכל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכור עצמו.

ג,ב  אם אין שם מומחה, והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין, כגון שנסתמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו--הרי זה ישחוט על פי שלושה בני הכנסת; וכן בכור שיצא לחוצה לארץ, ונפל בו מום מובהק--הרי זה ניתר על פי שלושה בני הכנסת.

ג,ג  אין רואין את הבכור לישראל, עד שיהיה כוהן עימו--שמא יאמר לו המומחה מום הוא, ומותר לשחוט עליו, וילך וישחטנו לעצמו, ולא ייתננו לכוהן:  שאף על פי שאינו חשוד לאכול קודשים בחוץ, חשוד הוא לגזול מתנות כהונה.  לפיכך אם היה חכם, וידוע שהוא מדקדק על עצמו--רואין לו.

ג,ד  היה המום גלוי לכול, כגון שנקטעה ידו או רגלו--הואיל והביאו לחכם המומחה, הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו; לפיכך רואין לו, אף על פי שאין עימו כוהן.

ג,ה  [ד] השוחט את הבכור, ואחר כך הראה את מומו--אף על פי שהוא מום גלוי, שאינו משתנה בשחיטה, כגון שנחתכה ידו או רגלו--הואיל ונשחט שלא על פי מומחה, הרי זה אסור; וייקבר כבכור שמת.

ג,ו  [ה] בכור שהייתה לו ביצה אחת, ושני כיסין, ובדקו המומחה, והושיבוהו על הרגוזו ומעכו, ולא יצאת ביצה שנייה, והתירו המומחה, ונשחט, ונמצאת השנייה דבוקה בכסלים--הרי זה מותר, הואיל ומעכו; אבל אם לא נמעך--אף על פי שנשחט על פי מומחה, הרי זה ייקבר.

ג,ז  [ו] מי שאינו מומחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו--הרי זה ייקבר, וישלם מביתו; וכמה משלם--רביע לדקה, ומחצה לגסה.  ומפני מה לא ישלם כל דמיו, מפני שקנסו את בעל הבהמה, כדי שלא ישהה אותה, ולא יגדל בהמה דקה בארץ ישראל.

ג,ח  [ז] הנוטל שכרו להיות רואה בכורות--אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול, וידעו בו חכמים שאין כמותו, ופסקו לו שכר על הראייה והביקור, בין שנמצא בעל מום בין שנמצא תמים.  ולא ייטול שכר על בהמה זו, חוץ מפעם אחת; ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה, כדי שלא יבוא לידי חשד.

ג,ט  [ח] החשוד על הבכורות למכור אותן לשם חולין--אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים, מפני שהוא דומה לבשר העגל.  ואין לוקחין ממנו עורות שאינן עבודין, אפילו של נקבה, שמא יחתוך זכרותו, ויאמר עור נקבה הוא.  ואין לוקחין ממנו צמר, אפילו מלובן; ואין צריך לומר, צואי.

ג,י  אבל לוקחין ממנו טווי, ולבדין, ועורות עבודין--שאינו מעבד עור בכור תמים, מפני שהוא מפחד לשהותו אצלו, שמא ישמעו הדיינים, ויקנסו אותו כפי רשעו.

ג,יא  [ט] השוחט את הבכור ומכרו, ונודע שלא הראהו למומחה--מה שאכלו--אכלו, ויחזיר להם את הדמים; ומה שלא נאכל--ייקבר, ויחזיר את הדמים.  וכן הדין במאכיל את הטריפה, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.

ג,יב  [י] בכור שנמצא טריפה--אם תמים הוא, ונמצא טריפה אחר שהופשט--העור יישרף כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, והבשר ייקבר.  ואם במומו נשחט--הבשר ייקבר, וייאותו הכוהנים בעורו:  והוא, שנשחט על פי מומחה.

ג,יג  [יא] הבכור שנאכל בשרו כהלכה, בין תמים בין בעל מום--כשם שמותר ליהנות בעורו, כך נהנין בגיזתו; אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי, אפילו נשר--הרי הוא אסור בהניה, אפילו נשר ממנו אחר שנפל בו מום.  ואפילו אחר שחיטתו, ואין צריך לומר אחר מיתתו--הרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים, באיסורו עומד.  וכן במעשר בהמה.

ג,יד  וכבר ביארנו בהלכות מעילה, שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור והמעשר בלבד, מפני שאינן באין לכפרה--שמא ישהה אותן אצלו, כדי ליקח כל הצמר שינשור מהן.  וכבר ביארנו שמצוה לאוכלו בשנתו, בין תמים בין בעל מום.

ג,טו  [יב] בכור שהיה בו צמר מדובלל, ושחטו--את שהוא נראה עימו מן הגיזה, מותר בהניה; ואת שאינו נראה עימו, והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו--אסור, שזה כמי שנשר מחיים.

ג,טז  [יג] גיזת בכור, אפילו בעל מום--שנתערבה בגיזי חולין, אפילו אחת בכמה אלפים--הכול אסורים:  הרי הוא דבר חשוב, ומקדש בכל שהוא.

ג,יז  האורג מלוא הסיט מצמר הבכור בבגד, יידלק:  מצמר המוקדשין, מקדש בכל שהוא.
 

הלכות בכורות פרק ד

ד,א  בהמת השותפין, חייבת בבכורה.  לא נאמר "בקרך, וצאנך" (דברים יב,יז; דברים יד,כג), אלא למעט שותפות הגוי:  שאם היה שותף בפרה או בעובר, אפילו היה לגוי אחד מאלף באם או בוולד--הרי זה פטור מן הבכורה.  היה לו באחד משניהן אבר אחד, כגון יד או רגל--רואין:  כל שאילו ייחתך, יהיה בעל מום--הרי זה פטור; ואם אפשר שייחתך אבר הגוי, ולא ייפסל--הרי זה חייב בבכורה.

ד,ב  הלוקח עובר פרתו של נוכרי, או המוכר עובר פרתו לנוכרי--אף על פי שאינו רשאי--הרי זה פטור מן הבכורה, ואין קונסין אותו על דבר זה.  [ג] המקבל בהמה מן הגוי להיות מיטפל בה, והוולדות ביניהן, או נוכרי שקיבל מישראל כזה--הרי אלו פטורין מן הבכורה:  שנאמר "פטר כל רחם, בבני ישראל" (שמות יג,ב), עד שיהיה הכול בישראל.

ד,ג  [ד] המקבל צאן מן הגוי בממון קצוב, ופסק עימו שיהיה השכר ביניהן, ואם פיחתו, פיחתו לישראל--אף על פי שברשות ישראל הן, והרי הן כקניינו, הואיל ואם לא ימצא הגוי אצלו ממון לגבות ממנו, יגבה מן הבהמות האלו ומוולדותיהן--נעשה כמי שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן, והרי יד הגוי באמצע, ופטורין מן הבכורה, הן וולדותיהן.  אבל ולדי ולדות חייבין--שהרי של ישראל הן, ואין לגוי עליהן רשות.

ד,ד  [ה] ישראל שנתן מעות לגוי, וקנה לו בהן בהמה מגוי בדיניהן--אף על פי שלא משך, קנה וחייבת בבכורה; וכן אם קנה הגוי מישראל בדיניהן, ונתן מעות--אף על פי שלא משך, קנה ופטורה מן הבכורה.

ד,ה  [ו] גר שנתגייר, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה פרתו, או אחר שנתגייר--הרי זה בכור מספק.  [ז] הלוקח בהמה מן הגוי, ואין ידוע אם ביכרה או לא ביכרה, וילדה אצלו--הרי זה ספק בכור, וייאכל במומו לבעלים; ואינו לכוהן--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ד,ו  [ח] לקח בהמה מניקה מן הגוי--אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניקה, אלא הרי זו בחזקת שילדה; ואפילו היה זה שמניקה כמו מין אחר, ואפילו כמין חזיר--הרי זו פטורה מן הבכורה.  וכן בהמה שהיא חולבת, פטורה מן הבכורה--שרוב הבהמות, אינן חולבות אלא אם כבר ילדו.

ד,ז  [ט] הלוקח בהמה מישראל--הרי זו בחזקת שביכרה, עד שיודיעו המוכר שעדיין לא ילדה:  שאין הישראלי שותק וגורם לו לאכול קודשים בחוץ, וודאי שביכרה; ולפיכך מכרה סתם.

ד,ח  [י] בהמה דקה שהפילה עובר שעדיין לא נתבארה צורתו הרבה וניכרה לכול, וזה הוא הנקרא טינוף--אם אמרו הרועים עובר הוא, אלא שנפסד--הרי זו פטורה מן הבכורה, וצריך להראותו לרועה חכם; לפיכך הלוקח בהמה מן הגוי, אפילו הייתה קטנה, וילדה אצלו בתוך שנתה--הרי זה ספק בכור, שמא טינוף הפילה ברשות הגוי.

ד,ט  וכן בהמה גסה שהפילה שליה--הרי זה סימן ולד, שאין שליה בלא ולד; ונפטרה מן הבכורה.  ומותר להשליך אותה השליה לכלבים:  שאין מתקדש בבכורה אלא זכרים, וחזקת הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקבות; וכבר ביארנו שהזכר שאין בו מקצת סימני אימו, אינו מתקדש בבכורה.  ונמצא מיעוט הנולדים הן המתקדשין בבכורה, ואין חוששין למיעוט.  אבל בהמת קודשים שהפילה שליה--תיקבר, שהזכרים בה כנקבות.

ד,י  [יא] בהמה גסה שהפילה חררת דם--הרי זו נפטרה מן הבכורה, שחזקתה שהוולד בתוכה, ורבה עליו הדם, והפסידו וביטלו.  וקוברין חררה זו כמו נפל כל מבכרת, אף על פי שאין בחררה זו קדושה; ולמה קוברין אותה, כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה.

ד,יא  [יב] כבר ביארנו בעניין נידה, שהוולד באדם נגמר לארבעים יום, והמפלת לפחות מארבעים, אינו ולד.  אבל ולד בהמה--לא עמדו חכמים על מניין הימים שייגמר בו; אבל אמרו שהמפלת טינוף, אינה מתעברת אחריו ולא מקבלת ולד אחר, לפחות משלושים יום.

ד,יב  [יג] בהמה שיצאת מלאה, ובאה ריקנית--הבא אחר כן בכור מספק:  שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה, ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב.

ד,יג  [יד] מבכרת המקשה לילד--מחתך אבר אבר, ומשליך לכלבים; והבא אחריו, בכור.  יצא רובו--הרי זה ייקבר, ונפטרה מן הבכורה; ואם חתך אבר והניחו, וחתך אבר והניחו, עד שהשלים רובו--הרי כל האברים צריכין קבורה, ונפטרה מן הבכורה:  כיון שיצא רובו, בין שלם בין מחותך, והרי הוא לפנינו--נתקדש למפרע.  [טו] יצא שליש, ומכרו לגוי, וחזר ויצא שליש אחר--נתקדש למפרע, ונפטרה מן הבכורה; יצא שליש דרך דופן, ושני שלישים דרך רחם--אינו קדוש:  שהרוב הראשון לא יצא דרך רחם, ולמפרע הוא מתקדש.

ד,יד  [טז] יצא מיעוט אבר גדול, והרי זה היוצא רובו של עובר--נפטרה מן הבכורה, וייקבר היוצא.  יצא חצי העובר, והוא רובו של אבר היוצא--הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה, או לא נפטרה; לפיכך הבא אחריו, ספק בכור.

ד,טו  [יז] בכור שכרכו בסיב והוציאו, ולא נגע ברחם, או שכרכו בשלית בהמה אחרת, או שנכרכה עליו אחותו, ויצא--הואיל ולא נגע ברחם מכל מקום, הרי זה ספק בכור.

ד,טז  [יח] הדביק שני רחמים זה לזה, ויצא מזה ונכנס לזה--הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור, שהרי פטר רחם, או לא נפטרה, עד שיפטור רחמה ולדה.

ד,יז  [יט] נפתחו כותלי בית הרחם, ויצא--הרי זה ספק אם נגיעת רחם מקדשת, או אווירו.  [כ] נעקרו כותלי בית הרחם בצווארו--הרי זה ספק אם במקומו מקדש, או מקדש אף חוץ למקומו.

ד,יח  [כא] נגממו כותלי בית הרחם, אינו קדוש.  נפרץ מקצתו, ועומד מרובה על הפרוץ, ויצא דרך הפרוץ, או שהיה הפרוץ מרובה על העומד, ויצא דרך העומד--הרי זה ספק בכור.
 

הלכות בכורות פרק ה

ה,א  רחל שלא ביכרה, וילדה שני זכרים--אפילו יצאו שני ראשיהן כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד:  הואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור.  מת אחד מהן, אין לכוהן כלום:  שזה החי, ספק הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה,ב  וכן אם ילדה זכר ונקבה--הרי הזכר ספק, שמא הנקבה יצאת תחילה; לפיכך אין לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה,ג  [ב] שתי רחלות שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--שניהם לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן.  שני זכרים ונקבה--הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור; ואם מת אחד מהן, אין לכוהן כלום:  שזה הזכר החי, ספק בכור הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה,ד  ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--הרי הזכרים ספק בכור:  שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחילה, ואחר כך הזכר; לפיכך אין כאן לכוהן כלום--שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה,ה  אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--אחד לו ואחד לכוהן, וכל אחד מהם ספק בכור; הכוהן נוטל את הכחוש.  מת אחד מהן, אין כאן לכוהן כלום:  שזה החי, ספק הוא.  וכן אם ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום:  שזה הזכר, ספק בכור הוא.

ה,ו  [ג] כל בכור שהוא ספק--דינו שירעה עד שייפול בו מום, וייאכל לבעליו.  ואם תפסו הכוהן, אין מוציאין אותו מידו; ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו--שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה.

ה,ז  [ד] מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות, וילדו ואין שם אדם, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות, ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים--אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ובנה של זו בא לו אצל זו; אלא הרי הדבר בחזקתו, שכל אחת מניקה בנה.

ה,ח  [ה] שניים שהפקידו שני זכרים אצל רועה, האחד בכור והשני פשוט, ומת אחד מהן--מניח הרועה השני ביניהן ומסתלק; והרי הוא ספק בכור, ושניהן חולקין אותו:  שאין אחד מהן מכיר את שלו.

ה,ט  [ו] הפקיד בכור אצל בעל הבית, והניחו בעל הבית עם פשוט שלו, ומת אחד מהן, ואין ידוע איזה הוא--המוציא מחברו, עליו הראיה; והרי הוא ספק בכור.  ואפילו רועה כוהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית, עם פשוט של בעל הבית, ומת אחד מהן--המוציא מחברו, עליו הראיה; ואין מוציאין מחצר בעל הבית, אלא בראיה:  שהרי מדעת בעל הבכור, הניחו עם הפשוט של בעל הבית.

ה,י  [ז] לא נחשדו ישראל על הבכורות; לפיכך נאמן הישראלי לומר, זה ספק בכור הוא, ורואין לו מומו, ואוכל אותו במומו.

ה,יא  [ח] כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין בבכורה; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימין ואחר כך נולד להן מום קבוע, ונפדו--פטורין מן הבכורה:  שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר--מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה, כמו שביארנו בהלכות מעילה.

ה,יב  [ט] הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים, חייבת בבכורה.  אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה:  לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית--שהרי נאמר בה "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), ולא לסחורה; ואם תהיה חייבת בבכורה--הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית.

ה,יג  כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות, שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה; וכן ביארנו בתרומות, שאסור לעשות סחורה בתרומות.  וכן אסור לעשות סחורה בבכורות, אף על פי שמותר למוכרם על דרך שביארנו.  [י] לקח בכור למשתה בנו, או לרגל, ולא צרך לו--מותר למוכרו.

ה,יד  [יא] אין שמין בכורות תמימין לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין.  ושמין בכורות תמימין לכוהנים בזמן הזה, שהן עומדין להיאכל במומן; ואין צריך לומר, ששמין להן בעלי מומין.
 

הלכות בכורות פרק ו

ו,א  מצות עשה להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שייוולדו לאדם, בכל שנה ושנה; ואין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד, שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן . . ." (ויקרא כז,לב).

ו,ב  מעשר בהמה נוהג בחולין, אבל לא במוקדשין; ונוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית.  אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותיקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית--גזירה שמא יאכלוהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קודשים בחוץ.  ואם עבר ועישר בזמן הזה--הרי זה מעשר, וייאכל במומו.

ו,ג  הכול חייבין במעשר בהמה, כוהנים לויים וישראליים.  [ד] ודין מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה, וזורקין דמו זריקה אחת כנגד היסוד, ומקטירין אימוריו; ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, כשאר קודשים קלים.  ואין לכוהנים בו כלום; אלא כולו לבעלים, כפסח.  ואם היה בעל מום--בין שנפל בו מום, בין שהפרישו בתחילה במומו--הרי זה נאכל בכל מקום.

ו,ד  [ה] מעשר בהמה--אסור למכור אותו כשהוא תמים, לפי שנאמר בו "לא ייגאל" (ויקרא כז,לג); מפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא ייגאל"--אף איסור מכירה בכללו, שאינו נגאל ואינו נמכר כלל.  וייראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום, ולא קנה לוקח; ולפיכך אינו לוקה, כמוכר חרמי כוהנים שלא קנה לוקח, וכמוכר יפת תואר, כמו שיתבאר במקומו.

ו,ה  [ו] מדברי סופרים שאסור למכור אותו בעל מום, ואפילו שחוט--גזירה, שמא ימכרנו חי; לפיכך אין שוקלין מנה כנגד מנה במעשר, כדרך ששוקלין בבכור--מפני שהוא נראה כמוכר.  [ז] ומעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו, מותר למוכרו כדרכו:  מפני השב אבידה ליתומים, לא גזרו עליו.

ו,ו  [ח] מעשר שנשחט במומו--מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד.  ואם הבליע דמי הבשר בדמי העור והחלב והגידין, ומכר הכול בהבלעה--מותר; ואם היו דמי העצמות יקרים, והבליע דמי הבשר בדמי העצמות--מותר.

ו,ז  [ט] הכול נאמנין על מומי מעשר לומר, מום זה מאליו בא ולא נעשה לדעת; אפילו אלו שאינן נאמנין על הבכור, נאמנין על המעשר.  ורואה אדם מומי מעשר שלו, ומתירו--אם היה מומחה:  שאם ירצה, יטיל מום בכל עדרו ואחר כך יעשר; ונמצא המעשר בעל מום מתחילתו.

ו,ח  [י] הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו, או שניתנו לו במתנה--הרי הן פטורין מן המעשר:  עד שייוולדו ברשותו.  לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות, והביא זה מאה טלאים, והביא זה מאה טלאים, ועירבו אותן, ונשתתפו בהן--הרי המאתיים פטורין מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור; וכן האחים שירשו טלאים מאביהן, הרי הן פטורין מן המעשר.  אבל הנולדין להן בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות, בין לשותפין בין לאחים--חייבין במעשר.

ו,ט  וכן אם היו שותפין במעות, וקנו בהמות ממעות השותפות, והאחים שקנו בהמות ממעות הירושה--הרי הנולדין מהן לאחר מכאן, חייבין במעשר:  שהרי ברשותן נולדו, והרי הן כאיש אחד.

ו,י  חלקו האחים והשותפין אחר שנולדו להן הבהמות ברשותן, וחזרו ונשתתפו--הרי אלו פטורין מן המעשר:  שבשעה שחלקו נעשו הכול לקוחין, והלקוח פטור; וכשחזרו ונשתתפו, הרי נשתתפו בבהמות ועדיין לא ילדו להן ברשותן אחר שיתוף זה השני.  ואף על פי שחלקו גדיים כנגד גדיים, וטלאים כנגד טלאים, ועשרה כנגד עשרה--הכול פטורין מן המעשר, והרי הם כלקוחין.

ו,יא  האחין והשותפין שחלקו בכספים, ולא חלקו בבהמה--חייבין במעשר, שעדיין לא נעשו הבהמות לקוחין; אבל אם חלקו הבהמות--אף על פי שעדיין לא חלקו הכספים, הרי אלו פטורין.

ו,יב  הלוקח עשרה עוברין במעי אימן--כולן נכנסין לדיר להתעשר, שהרי ברשותו נולדו.  [יג] כוהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר, פטורים מן המעשר--שמתנות כהונה, מתנות הן; וכבר ביארנו שהניתן במתנה, פטור מן המעשר.

ו,יג  [יד] הכול נכנסין לדיר להתעשר--בין תמימין בין בעלי מומין, וכל איסורי מזבח:  חוץ מן הכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן--שכל אלו פטורין מן המעשר; וכן היתום שמתה אימו, או נשחטה עם לידתו--אינו מתעשר.  ודברים אלו, מפי השמועה הן.

ו,יד  [טו] אין הלקוח פטור, אלא אם כן נלקח אחר שנראה להתעשר.  לפיכך הלוקח טלאים בתוך שבעת ימי הלידה--כשיגיע זמנן, חייב לעשרן:  שכיון שאין מחוסר זמן ראוי להתעשר--הרי זה כמי שלקח עוברין, ונולדו ברשותו.

ו,טו  [טז] כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא, או אינה בת מעשר--הרי היא פטורה מן המעשר; לפיכך טלאים שנתערב בהן יתום או לקוח וכיוצא בהן--הרי כולן פטורין, שכל אחד מהן ספק הוא.
 

הלכות בכורות פרק ז

ז,א  מי שהיו לו עשרה טלאים, והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה, והפריש עשרה למעשר--אין אלו מעשר.  אלא כיצד הוא עושה:  כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר; ועושה לו פתח קטן, כדי שלא ייצאו שניים כאחד.  ומעמיד אימותיהם מבחוץ, והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולן, וייצאו מן הדיר לקראתן:  שנאמר "כול אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז,לב)--עד שיעבור מעצמו, ולא שיוציאו בידו.

ז,ב  וכשייצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונן בשבט:  אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה; והיוצא עשירי--בין זכר בין נקבה, בין תמים בין בעל מום--סוקרו בסקרה, ואומר הרי זה מעשר.  לא סקרו בסקרה, ולא מנין בשבט, או שמנין רבוצין או עומדין--הרי אלו מעשר:  הואיל ומנין עשרה עשרה, וקידש עשירי--הרי זה מעשר.

ז,ג  [ב] אין צריך לצרף כל בהמה שנולדה ברשותו לדיר אחד, אלא מצרף כל עדר ועדר לבדו; היו לו חמישה טלאים בירושלים, וחמישה טלאים בעכו--אין מצטרפין, וכולן פטורין מן המעשר.

ז,ד  וכמה יהיה בין אלו לאלו, ויצטרפו--לשישה עשר מיל.  [ג] היו שלושה עדרים, ובין כל אחד ואחד שישה עשר מיל--הרי שלושתן מצטרפין.  כיצד:  היו תשעה מכאן, ותשעה מכאן, ואחד באמצע--הרי שלושתן מצטרפין ונכנסין לדיר להתעשר.

ז,ה  [ד] אין מעשרין מן הצאן על הבקר, ולא מן הבקר על הצאן; אבל מעשרין מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים:  שנאמר "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז,לב), "כל" משמע צאן אחד--ששניהם נקראים שה, והרי הם כמין אחד.

ז,ו  [ה] אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו, על הנולדים בשנה אחרת:  כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש--שנאמר "היוצא השדה, שנה שנה" (דברים יד,כב).  וייראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה--הרי זה מעשר, מפני חומרת הקודשים:  שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש, שיהיה שנה שנה.

ז,ז  [ו] כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפין, ומעשרין מאלו על אלו.  נולדו חמישה טלאים בתשעה ועשרים באלול, וחמישה באחד בתשרי--אין מצטרפין; ילדו הוולדות בתוך שנתן, הרי היא ובתה נכנסות לדיר להתעשר.

ז,ח  [ז] אין הטלאים הנולדים כמו הטבל, שאסור לאכול ממנו עד שיתעשר, כמו שביארנו במקומו.  אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שירצה, עד שיעשר; ויהיה המעשר קודש, וייאכל כהלכתו, כמו שביארנו.

ז,ט  [ח] קבעו חכמים, שלושה זמנים בשנה למעשר בהמה.  ומשיגיע זמן מהן, אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר; ואם שחט, הרי זה מותר.  ואלו הן השלושה זמנים--בחמישה עשר יום קודם הפסח, ובחמישה עשר יום קודם עצרת, ובחמישה עשר יום קודם החג; וכל זמן מאלו, נקרא גורן מעשר בהמה.

ז,י  נמצאת אומר שהגרנות של מעשר בהמה--ביום אחרון מחודש אדר, וביום חמישה ושלושים מספירת העומר, וביום אחרון מחודש אלול.  ולמה קבעו הגרנות בימים אלו:  כדי שתהיינה הבהמות מצויות לעולי רגלים--שאף על פי שמותר למכור קודם שיעשר, כמו שביארנו, היו נמנעים למכור, עד שיעשרו ויעשו המצוה.

ז,יא  [ט] הכניס כל הצאן או כל הבקר לדיר, והתחיל למנות ולקדש עשירי, עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה--הרי זה מניחן לגורן אחר; והן מצטרפין לאלו שייוולדו, ויתעשרו הכול בגורן אחד.  ואף על פי שהוא יודע שאלו יישארו במניין, חייב להכניס הכול לדיר, והנשאר יישאר.
 

הלכות בכורות פרק ח

ח,א  המכניס צאן לדיר, והתחילו לצאת אחד אחד, והוא מונה כמו שביארנו, וטעה במניין, וקרא לשמיני או לשלמטה ממנו עשירי, או שקרא לשנים עשר או לשלמעלה ממנו עשירי--לא נתקדשו; אבל אם קרא לתשיעי או לאחד עשר, עשירי--נתקדשו.  ודבר זה, מפי הקבלה נשמע, שהטעות מקדשת במעשר שלמעלה ממנו ושלמטה ממנו, אבל לא שלפניהן ושלאחריהן.

ח,ב  אפילו קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, בין בטעות בין בכוונה--שלושתן מקודשין.  [ב] והיאך דינם:  התשיעי--אינו קרב, אלא נאכל במומו; והעשירי, מעשר.  והאחד עשר--יקרב שלמים, וטעון נסכים כשלמים; ואינו עושה תמורה, מפני שהוא עצמו כתמורה.

ח,ג  במה דברים אמורים, בשהיה המונה הוא בעל הבהמות; אבל העושה שליח לעשר לו, וטעה בין בתשיעי בין באחד עשר--אין מתקדש אלא העשירי הוודאי בלבד:  שלא עשהו שליח לטעות ולהפסיד, אלא לקדש כראוי.

ח,ד  [ג] זה שאמרנו שאם קרא לאחד עשר עשירי, נתקדש--כשקרא לעשירי תשיעי; אבל אם קרא לעשירי עשירי, וקרא אחריו לאחד עשר עשירי--לא נתקדש אחד עשר:  שהרי העשירי הוודאי, לא עקר שם עשירי מעליו.

ח,ה  ואפילו יצא העשירי, ולא קראהו, לא עשירי ולא אחד עשר, אלא שתק, ואחר כך יצא אחד עשר, וקראהו עשירי--לא נתקדש:  שהעשירי, מעצמו יתקדש; ואף על פי שלא קראהו עשירי, הואיל ולא עקר שם עשירי מעליו, אין אחד עשר מקודש.

ח,ו  [ד] יצאו תשיעי ועשירי כאחד--בין שקרא שניהן תשיעי, בין שקראן עשירי--שניהן מקודשין; וייאכלו במומן, ואינן קרבין.  וכן אם יצא עשירי ואחד עשר כאחד--אם קראן עשירי--הרי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, והן כמו מעשר שנתערב בשלמים, שייאכלו במומן, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין; ואם קראן אחד עשר--הרי העשירי והחולין מעורבין זה בזה, וייאכלו במומן.

ח,ז  [ה] התחיל למנות, ויצאו תחילה שניים שהן ראשון ושני--הרי זה מונה הכול זוג זוג, ומקדש זוג עשירי; וכן אם מנין שלושה שלושה בכל פעם ופעם, או חמישה חמישה--מקדש הכת העשירית.

ח,ח  [ו] יצאו בתחילה שניים, וקרא אותן אחד, וקרא השלישי שיצא אחריהן שני, ומנה כדרכו אחד אחד--הרי התשיעי והעשירי מקודשין, וייאכלו במומן:  התשיעי--מפני שהוא העשירי הוודאי, שהרי שניים יצאו בתחילה; וזה שקראו עשירי--הוא אחד עשר, והקורא לאחד עשר עשירי, נתקדש כמו שביארנו.

ח,ט  [ז] מנין למפרע, כגון שיצא ראשון ואמר עשרה, ויצא שני ואמר תשעה, עד שיצא העשירי ומנה אחד--הרי זה קדוש, שהעשירי מאליו יתקדש.

ח,י  [ח] קרא לתשיעי עשירי, ונשאר העשירי בדיר--התשיעי ייאכל במומו.  וזה שנשאר בדיר מעשר--אף על פי שלא יצא ולא ביררו, שהעשירי מאליו מתקדש.  מת העשירי בדיר, התשיעי ייאכל במומו; וכל השמונה שיצאו ונמנו פטורין, ואף על פי שלא נתקדש עשירי שלהן ליקרב אלא מת קודם שיצא--שהמניין הראוי פוטר.

ח,יא  [ט] הכניס עשרה טלאים לדיר, והיה מונה והולך, ומת אחד מן המנויין--מונה ומשלים כדרכו ומקדש עשירי, אף על פי שאין שם עתה חיים אלא תשעה.  [י] מת אחד מאלו שבתוך הדיר--אלו שנמנו פטורין, מפני שהמניין הראוי למעשר פוטר, אף על פי שלא הפריש עליהם, כמו שביארנו; ואלו שבתוך הדיר--מניחן לגורן אחר, עד שיצטרפו לאחרים.

ח,יב  וכן מי שהיו לו ארבעה עשר טלאים, והכניסן לדיר, ויצאו ארבעה, ומנה אותן בפתח זה, ויצאו שישה ומנה אותן מפתח אחר, ונשארו שם ארבעה בתוך הדיר--אם יצאו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו השישה--נוטל מהם אחד, וכולן פטורין:  שאותן הארבעה שיצאו תחילה מפתח ראשון, מניין הראוי פטרן.  ואם יצאו אלו הארבעה הנשארים מן הפתח שיצאו בו הארבעה תחילה--הרי אותם הארבעה שיצאו בתחילה, ואותם השישה שיצאו אחריהם בפתח שני, פטורין, שכל אחד מהם נמנה מניין הראוי למעשר, שהרי נשארו שם בדיר אחרים להשלים המנין ולעשר; אבל אלו הארבעה שנשארו--אף על פי שיצאו ונמנו מפתח הראשון--אינו מניין הראוי, לפיכך מצטרפין לגורן אחר.

ח,יג  יצאו ארבעה מפתח זה, וארבעה מפתח שני, ונשארו שם שישה--אם יצאו השישה מאחד משני הפתחים--נוטל מהם אחד מעשר, וכולן פטורין.  ואם יצאו השישה בשני הפתחים--הרי השישה מצטרפין לגורן אחר, והשמונה שיצאו תחילה מכאן ומכאן פטורין:  שכל ארבעה מהן נמנו מניין הראוי להשלים עליו עשרה ולעשר, שהרי שישה היו שם נשארים בתוך הדיר.

ח,יד  [יא] היו לו תשעה עשר טלאים בתוך הדיר, ויצאו תשעה בפתח זה, ותשעה בפתח שני--נוטל האחד לשם מעשר, וכולן פטורין:  שאותם התשעה נמנו מניין הראוי.

ח,טו  [יב] היה מונה, והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר--הרי הוא כמנוי לכל דבר.  [יג] היה מונה, והפסיק המניין מפני חברו שדיבר עימו, או שחשיכה לילי שבת--הרי זה חוזר ומשלים מניינו אחר כך.

ח,טז  [יד] היה מונה היוצאין אחד אחד, ומקדש עשירי, וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר, לתוך אלו שעדיין לא נמנו ולא נתעשרו--נפטרו הכול:  שכל אחד מהם ספק אם הוא המנוי שקפץ או אחר, וכבר ביארנו שכל המנויין פטורין.  [טו] קפץ אחד מן העשיריים לתוך הדיר--כולן ירעו עד שייפול בהן מום, וייאכלו במומן.