הלכות מתנות עניים

יש בכללן שלוש עשרה מצוות--שבע מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להניח פיאה; (ב) שלא יכלה הפיאה; (ג) להניח לקט; (ד) שלא ילקט הלקט; (ה) לעזוב עוללות בכרם; (ו) שלא יעולל הכרם; (ז) לעזוב פרט הכרם; (ח) שלא ילקט פרט הכרם; (ט) להניח השכחה; (י) שלא ישוב לקחת השכחה; (יא) להפריש מעשר לעניים; (יב) ליתן צדקה כמיסת יד; (יג) שלא יאמץ לבבו על העני.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות מתנות עניים פרק א

א,א  הקוצר את שדהו--לא יקצור כל השדה כולה אלא יניח קמה מעט לעניים בסוף השדה, שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב):  אחד הקוצר, ואחד התולש.  וזה שמניח, הוא הנקרא פיאה.  [ב] וכשם שמניח בשדה--כך מניח באילנות כשאוסף את פירותיהן, מעט לעניים.  עבר וקצר את כל השדה, או אסף כל פירות האילן--לוקח ממה שקצר או אסף מעט, ונותנו לעניים:  שנתינתו מצות עשה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם).  ואפילו טחן הקמח ולשו, ואפהו פת--הרי זה נותן פיאה מן הפת לעניים.

א,ב  [ג] אבד כל הקציר שקצר, או נשרף, קודם שייתן הפיאה--הרי זה לוקה:  שהרי עבר על מצות לא תעשה, ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו.

א,ג  [ד] וכן בלקט, כשקוצר ומאלם--לא ילקט השיבולים הנופלות בשעת הקציר אלא יניחם לעניים, שנאמר "ולקט קצירך, לא תלקט" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב).  עבר וליקטן--אפילו טחן ואפה--נותן לעניים, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג,כב); אבדו או נשרפו אחר שליקטן, קודם שייתן לעניים--לוקה.

א,ד  [ה] וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה, וכן בעוללות--שנאמר "וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט:  לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י).

א,ה  וכן המעמר, ושכח אלומה אחת בשדה--הרי זה לא ייקחנה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט).  עבר ולקחו--אפילו טחנו ואפהו, הרי זה נותנו לעניים:  שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה, יהיה" (שם), זו מצות עשה.  הא למדת, שכולן מצות לא תעשה שניתק לעשה הן; ואם לא קיים עשה שבהן, לוקה.

א,ו  כשם שהשכחה בעומרים, כך היא בקמה--אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה, הרי זו לעניים.  וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה--כך יש שכחה לאילנות כולן, שנאמר "כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ); והוא הדין לשאר האילנות, שיש להם שכחה כזיתים.

א,ז  נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם--הפרט, והעוללות, והפיאה, והשכחה; ושלוש מתנות בתבואה--הלקט, והשכחה, והפיאה; ושתיים בשאר האילנות--הפיאה, והשכחה.

א,ח  כל מתנות עניים אלו--אין בהן טובת הניה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כורחן של בעלים; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותן מידו.

א,ט  כל גר האמור במתנות עניים, אינו אלא גר צדק--שהרי הוא אומר במעשר עני "ובא הלוי . . . והגר" (דברים יד,כט), מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית.  ואף על פי כן אין מונעין עניי גויים ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן--מפני דרכי שלום.

א,י  נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב), כל זמן שהעניים תובעין אותן.  פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהם--הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופן קדוש כתרומות.  ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא "תעזוב אותם"; ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים.

א,יא  ומאימתיי כל אדם מותרין בלקט--משייכנסו המלקטים השניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים, וייצאו.  ומאימתיי כל אדם מותרין בפרט ובעוללות--משיהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחרי כן מותר לכל אדם.

א,יב  ומאימתיי כל אדם מותרין בשכחה של זיתים בארץ ישראל:  אם שכח אותה בראש הזית--הרי זה מותר בה מראש חודש כסליו, שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפלה; אבל ציבורי זיתים שיישכחו תחת האילן, הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריהן.

א,יג  [יב] כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות--נוטל, ואף על פי שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן; וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן--נוטל, ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו.

א,יד  [יג] מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן--הרי הן של בעל השדה, ואף על פי שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם.

א,טו  [יד] כל מתנות עניים האלו--אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות וכמעשרות:  הרי הכתוב אומר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב), ו"כי תקצור קצירך בשדך" (דברים כד,יט).  וכבר נתפרש בתלמוד, שהפיאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם; וייראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו, שהן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים.

א,טז  [טו] כמה הוא שיעור הפיאה:  מן התורה אין לה שיעור--אפילו הניח שיבולת אחת, יצא ידי חובתו.  אבל מדבריהם, אין פחות מאחד משישים, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; ומוסיף על האחד משישים לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי ברכת הזרע.

א,יז  כיצד:  שדה שהיא קטנה ביותר, שאם הניח ממנה אחד משישים, אינו מועיל לעני--הרי זה מוסיף על השיעור; וכן אם היו העניים מרובין, מוסיף.  ואם זרע מעט ואסף הרבה, שהרי נתברך--מוסיף לפי הברכה.  וכל המוסיף בפיאה, מוסיפין לו שכר; ואין להוספה הזאת שיעור.
 

הלכות מתנות עניים פרק ב

ב,א  כל אוכל, שגידוליו מן הארץ, ונשמר, ולקיטתו כולו כאחת, ומכניסין אותו לקיום--חייב בפיאה, שנאמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב).  [ב] כל הדומה לקציר בחמש דרכים האלו, הוא שחייב בפיאה--כגון התבואה, והקטנייות, והחרובין, והאגוזין, והשקדים, והרימונים, והענבים, והזיתים, והתמרים בין רטובים בין יבשים, וכל כיוצא באלו.

ב,ב  אבל איסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל.  וכן כמהין ופטרייות פטורין, מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ.  וכן ההפקר פטור, שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכול.  וכן התאנים אינן חייבין בפיאה, שאין לקיטתן כאחד אלא יש באילן זה מה שייגמר היום ויש בו מה שייגמר לאחר כמה ימים.  וכן הירק פטור, שאין מכניסין אותו לקיום.

ב,ג  השומים והבצלים חייבין בפיאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום; וכן האימהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע, חייבות בפיאה.  וכן כל כיוצא בהן.  [ג] קרקע כל שהוא חייב בפיאה, ואפילו הייתה של שותפין--שנאמר "קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב), אפילו של רבים.

ב,ד  שדה שקצרוה גויים לעצמן, או קצרוה ליסטים, או קירסמוה נמלים, או שיברתה הרוח או בהמה--הרי זו פטורה מן הפיאה, שחובת הפיאה בקמה.  [ה] קצר חצייה, וקצרו הליסטים חצייה שנשאר--הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים.

ב,ה  אבל אם קצרו הליסטים חצייה, וחזר הוא וקצר השאר--נותן פיאה לשיעור מה שקצר; קצר חצייה, ומכר חצייה--הלוקח נותן פיאה לכול.  קצר חצייה, והקדיש חצייה--הפודה מיד הגזבר נותן פיאה לכול; קצר חצייה, והקדישו--הרי זה מניח מן הנשאר פיאה הראויה לכול.

ב,ו  כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק, ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו--אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן--הרי זה נותן פיאה למה שבוצר לגת, כפי הנשאר.  ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת בלבד--הרי זה נותן פיאה מן הנשאר, כפי הראוי לכל הכרם:  הואיל ובצר מרוח אחת--אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן, שהוא פטור.

ב,ז  וכן הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו--אפילו קטף כן כל שדהו, פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה.  [ז] הקוצר כל שדהו--קודם שתיגמר ועדיין לא הביאה שליש, הרי זו פטורה; ואם הגיעה לשליש, חייבת.  וכן בפירות האילן--אם נגמרו שליש גמירתן, חייבין.

ב,ח  המקדיש את שדהו והיא קמה, ופדיה והיא קמה--חייבת בפיאה.  קצרה הגזבר, ואחר כך פדיה--פטורה:  שבשעת חיוב הפיאה, הייתה קודש שאינו חייב בפיאה.

ב,ט  גוי שקצר שדהו, ואחר כך נתגייר--הרי זו פטורה מן הפיאה ומן הלקט ומן השכחה, אף על פי שאין השכחה אלא בשעת העימור.

ב,י  אין שוכרין פועלים גויים לקצור, מפני שאינן בקיאין בלקט ופיאה; ואם שכר וקצרו את כולה, הרי זו חייבת בפיאה.

ב,יא  בעל הבית שקצר כל שדהו, ולא הניח פיאה--הרי זה נותן מן השיבולים פיאה לעניים, ואינו צריך לעשר; ואפילו נתן להם רוב הקציר משום פיאה, הרי זה פטור מן המעשרות.  וכן אם דש ועדיין לא זרה, נותן להם הפיאה קודם שיעשר; אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה, וגמר מלאכתו--מעשר ואחר כך נותן להם מן הפירות המעושרין, שיעור הפיאה הראויה לאותה שדה.  וכן באילנות.

ב,יב  אין מניחין את הפיאה אלא בסוף השדה--כדי שיהיו העניים יודעין מקום שיבואו לו, וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא ייחשד; ומפני הרמאים, שלא יתכוון לקצור הכול ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה, בתחילת השדה הנחתי.  ועוד, שלא ישמר שעה שאין שם אדם, ויניחנה, וייתננה לעני הקרוב לו.

ב,יג  עבר והניח הפיאה בתחילת השדה, או באמצעה--הרי זו פיאה; וצריך שיניח בסוף השדה, כשיעור הפיאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה.  [יג] בעל הבית שנתן פיאה לעניים, ואמרו לו תן לנו מצד זה, ונתן להם--זו וזו פיאה; וכן בעל השדה שהפריש פיאה, ואמר הרי זו פיאה וגם זו, או שאמר הרי זו פיאה, וזו--הרי שתיהן פיאה.

ב,יד  אסור לפועלים לקצור את כל השדה, אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפיאה; ואין לעניים בה כלום, עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו.  לפיכך עני שראה פיאה בסוף שדה--אסור לו ליגע בה משום גזל, עד שייוודע לו שהיא מדעת בעל הבית.

ב,טו  הפיאה של תבואה וקטנייות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים, וכן פיאת הכרם והאילנות--ניתנת במחובר לקרקע, והעניים בוזזין אותה בידם; ואין קוצרין אותה במגלות, ולא עוקרין אותה בקורדומות--כדי שלא יכו איש את ריעהו.  רצו אותן העניים לחלק אותה ביניהם, הרי אלו מחלקין; אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק, ואחד אומר לבוז--לזה האחד שומעין שאמר כהלכה.

ב,טז  פיאה של דלית ושל דקל, שאין העניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה--בעל הבית מוריד אותה, ומחלק בין העניים:  ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן, בוזזין; ואפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז, ואחד אומר לחלק--שומעין לאחד שאמר כהלכה, ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן.

ב,יז  בשלוש עיתות ביום מחלקין את הפיאה לעניים בשדה, או מניחין אותן לבוז אותה--בשחר, ובחצות היום, ובמנחה; ועני שבא בלא זמן זה, אין מניחין אותו ליטול--כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול.

ב,יח  ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום--מפני שיש שם ענייות מניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, ויש שם קטנים שאינן ניעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה.

ב,יט  [יח] עני שנטל מקצת הפיאה וזרק על השאר, או שנפל עליה, או שפירס טליתו עליה--קונסין אותו, ומעבירין אותו ממנה; ואפילו מה שנטל, לוקחין אותו מידו ויינתן לעני אחר.

ב,כ  [יט] מי שלקט את הפיאה ואמר, הרי זה לאיש פלוני העני--אם עני הוא זה שלקט--מתוך שזוכה בה לעצמו, זכה בה לאותו פלוני; ואם עשיר הוא--לא זכה לו, אלא ייתננה לעני שנמצא ראשון.

ב,כא  [כ] בעל הבית שהניח פיאה לעניים אלו העומדים לפניו, ובא עני אחר ונטלה--זכה בה:  שאין העני זוכה בלקט ושכחה ופיאה וסלע של מציאה, עד שיגיעו לידו.
 

הלכות מתנות עניים פרק ג

ג,א  אין מניחין את הפיאה משדה, על חברתה.  כיצד:  היו לו שתי שדות--לא יקצור את האחת כולה, ויניח בשנייה פיאה הראויה לשתיהן:  שנאמר "לא תכלה פאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב), שיניח בכל אחת ואחת פיאה הראויה לה.  ואם הניח משדה על חברתה, אינה פיאה.

ג,ב  הייתה שדהו זרועה כולה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה, אף על פי שאינו מושך, או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה--הרי זו כשתי שדות, ונותן פיאה מצד זה לעצמו ופיאה מצד זה לעצמו.

ג,ג  וכן אם היה מפסיק בה דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות, או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה.  אבל שביל היחיד והוא הפחות מארבע, או שביל הרבים הפחות משש עשרה אמה--אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים, מפסיק; ואם אינו קבוע בימות הגשמים--אינו מפסיק, אלא הרי היא כשדה אחת.

ג,ד  היה מפסיק בה ארץ בורה שאינה זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה והיא שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר כגון שהיה חיטים מכאן וחיטים מכאן ושעורים באמצע, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר--הרי זו נפסקת לשתי שדות:  והוא שיהיה רוחב כל אחד מאלו, כשלושה תלמים של פתיח--והוא פחות מבית רובע.

ג,ה  במה דברים אמורים, בשדה קטנה שהיא חמישים אמה על שתי אמות או פחות; אבל אם הייתה יתרה על זו, אין הבור או הניר מפסיקה לשניים אלא אם כן היה בו רוחב בית רובע.  אבל זרע אחר כל שהוא, מפסיק בה.  [ה] אכלה גובאי, או קירסמוה נמלים באמצעה--אם חרש מקום שאכלו, הרי זה מפסיק.

ג,ו  הזורע בהר שאינו כולו שווה, אלא יש בו תילים תילים גבוהים ומקומות מקומות עמוקות--אף על פי שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרוע אותו כאחד, אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו--הרי זה כשדה אחת, ומניח פיאה אחת בסוף ההר על כל ההר.

ג,ז  מדרגיות שהן גבוהות עשרה טפחים, נותן פיאה מכל אחת ואחת; ואם היו ראשי שורות מעורבים, נותן מאחת על הכול.  היו פחות מעשרה--אף על פי שאין ראשי השורות מעורבין, נותן מאחת על הכול.  היה סלע על פני כל השדה--אם עוקר הוא את המחרשה מצד זה ונותנה מצד זה, מפסיק; ואם לאו, אינו מפסיק.

ג,ח  הזורע שדה שיש בה אילנות--אף על פי שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות, ואין כל הזרע מעורב--נותן פיאה אחת לכל השדה:  שהדבר ידוע ששדה אחת היא, ומפני מקום האילנות נחלק הזרע.

ג,ט  במה דברים אמורים, בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה; אבל אם היו כל עשרה אילנות ביתר מבית סאה, הרי זה נותן פיאה מכל מלבן ומלבן--שהרי האילנות מרוחקים הרבה, ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות.

ג,י  וכן מלבנות הבצלים שבין הירק--נותן פיאה אחת לכל הבצלים, ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן ומשימו מלבנות מלבנות.

ג,יא  שדה שהיא כולה זרועה מין אחד, וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש קצר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן, עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו--אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות, כגון שבת או חרדל--הרי זה מניח פיאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר ערוגות ערוגות נזרעו; ואם היה מין שזורעין אותו שדות, כגון תבואה וקטנייות--נותן פיאה אחת לכול.

ג,יב  במה דברים אמורים, בשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע; אבל לח מכאן ולח מכאן ויבש באמצע, מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו.

ג,יג  שדה שזרעה בצלים או אפונים או פולים וכיוצא בהן, והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק ומניח מקצת השדה ייבש ויעשה ממנו גורן--חייב להניח פיאה לזה שמוכר אותו לח בפני עצמו, ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו:  שהשוק והגורן, כשני מינין הן.

ג,יד  הזורע את שדהו מין אחד--אף על פי שהוא עושהו שתי גורנות, מניח פיאה אחת; זרעה שני מינים--אף על פי שהוא עושה אותן גורן אחד, נותן פיאה למין זה בפני עצמו ופיאה למין זה בפני עצמו.  [טו] זרעה שני גוונים ממין אחד, כגון שזרעה שני מיני חיטים או שני מיני שעורים--אם עשאן גורן אחד, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות:  ודבר זה, הלכה למשה מסיניי.

ג,טו  [טז] האחין שחלקו, נותנין שתי פיאות; חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת.  השותפין שקצרו חצי השדה, ואחר כך חלקו--זה שלקח הקצור, אינו מפריש כלום; וזה שלקח הקמה, מפריש על החצי שלקח בלבד.  חזרו ונשתתפו, וקצרו החצי האחר בשותפות--כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה על חלק חברו שבקמה, אבל לא על החצי שנקצר.

ג,טז  [יז] שדה שהגיע חצייה עד שליש וחצייה לא הגיע, והתחיל וקצר בחצי שהגיע חצייו, ואחר כך הביאה כולה שליש, ואחר כך גמר החצי הראשון שהגיע בתחילה--מפריש מן הראשון על האמצעיים, ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון; אבל לא מן הראשון, על האחרון.

ג,יז  [יח] המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה--אם מכר כל השדה, כל אחד ואחד נותן פיאה מחלקו שלקח.  ואם התחיל בעל השדה לקצור, ומכר מקצת ושייר מקצת--בעל השדה נותן פיאה הראויה לכול:  שכיון שהתחיל לקצור, נתחייב בכול.  ואם מכר תחילה--מפריש הלוקח על מה שלקח, ובעל השדה על מה ששייר.

ג,יח  [יט] שדה אילן, אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות; אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה, והבדים והפארות מעורבין מלמעלן ונוגעין בגדר על גבו--הרי זו כשדה אחת, ונותנין פיאה אחת לכול.

ג,יט  [כ] שניים שלקחו אילן אחד, נותנין ממנו פיאה אחת; לקח זה צפונו וזה דרומו, זה נותן פיאה לעצמו וזה נותן פיאה לעצמו.

ג,כ  [כא] החרובין--כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחברו בצד חרוב אחר, ורואין זה את זה--הרי הן כולן כשדה אחת, ופיאה אחת לכולן; היו שני הצדדין רואין את האמצעיים, ואין הצדדים רואין זה את זה--מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד ראשון זה על צד האחר.

ג,כא  [כב] הזיתים--כל שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר, כגון זיתים שיש במערב העיר כולן, או במזרחה--הרי הן כשדה אחת, ופיאה אחת לכולן.

ג,כב  [כג] הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן, כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות רווה ויוסיפו--הוא הנקרא מדל; וכבר ביארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מדל, ולפיכך נותן מן הנשאר פיאה הראויה לכול--ואף על פי שבצר לשוק.  אבל אם הדל למכור בשוק, אינו נותן פיאה לזה שהדל; הדל להביא לביתו--נותן מן השאר שהניח לדרוך, פיאה הראויה לכול.
 

הלכות מתנות עניים פרק ד

ד,א  איזה הוא לקט--זה הנופל מתוך המגל בשעת הקצירה, או הנופל מתוך ידו כשיקבץ השיבולים ויקצור:  והוא, שיהיה הנופל שיבולת אחת או שתיים; אבל אם נפלו שלוש כאחת, הרי שלושתן לבעל השדה.  והנופל מאחר המגל, או מאחר היד--אפילו שיבולת אחת, אינה לקט.

ד,ב  היה קוצר בידו בלא מגל, הנופל מתוך ידו אינו לקט; אבל התולש דברים שתולשין אותן, הנופל מתוך ידו לקט.  היה קוצר או תולש דבר שדרכו להיתלש, ואחר שקצר מלוא זרועו או תלש מלוא קומצו, הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ--הרי זה של בעל הבית.

ד,ג  היה קוצר ונשארה שיבולת אחת לא נקצרה, ונקצר כל סביבותיה--אם היה ראשה מגיע לקמה שבצידה ויכולה להיקצר עם הקמה, הרי היא של בעל השדה; ואם לאו, הרי היא של עניים.  [ד] היו שתי שיבולות זו בצד זו--הפנימית יכולה להיקצר עם הקמה, והחיצונה יכולה להיקצר עם הפנימית ואינה יכולה להיקצר עם הקמה--הפנימית ניצולת, ומצלת את החיצונה:  שהרי היא כנופלת מתוך המגל, ואף על פי שעדיין לא נקצרה.  והשיבולים שבקש, הרי הן של בעל השדה.

ד,ד  [ה] הרוח שפיזרה את העומרים, ונתערב קציר של בעל הבית עם הלקט--אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים:  מפני שזה אונס.  וכמה הוא שיעור זה, ארבעת קבין תבואה לכל בית כור.

ד,ה  [ו] לקט שנפל לארץ, ולא ליקטוהו עניים, ובא בעל הבית, והגדיש את הקציר שלו על הארץ--כיצד הוא עושה:  מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר, וכל השיבולים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים איזו היא מהם שהייתה לקט, וספק מתנות עניים לעניים--שנאמר "תעזוב" (ויקרא כג,כב), הנח לפניהם משלך.

ד,ו  [ז] ולמה אין אומדין אותה, וייתן לעניים מה שראויה לעשות לקט:  מפני שעבר והגדיש על הלקט, קנסוהו; ואפילו היה שוגג, ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חיטין, ואפילו קרא לעניים ולא באו, ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו--כל הנוגעות בארץ, הרי הן לעניים.

ד,ז  [ח] הוצרך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה--אם היזקו מרובה על הפסד הלקט, מותר לרבץ; ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו, אסור לרבץ.  ואם קבץ את כל הלקט, והניחו על הגדר עד שיבוא העני וייטלנו--הרי זו מידת חסידות.

ד,ח  [ט] זרעים הנמצאים בחוררי הנמלים--אם היו החורים בתוך הקמה, הרי הוא של בעל השדה:  שאין לעניים מתנה בתוך הקמה.  ואם היו במקום שנקצר, הרי זה של עניים:  שמא מן הלקט גררוהו; ואף על פי שנמצא שחור, אין אומרים הרי זה משנה שעברה--שספק הלקט, לקט.

ד,ט  [י] שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש--הרי זה מפריש שתי שיבולות ואומר על אחת מהן, אם הלקט היא זו הרי היא לעניים, ואם אינה לקט הרי המעשרות שהיא חייבת בהן שיבולת זו קבועים בשיבולת שנייה; וחוזר ומתנה כן, על שיבולת שנייה, ונותן את אחת מהן לעני, והאחרת תהיה מעשר.

ד,י  [יא] לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו; אבל האריסין והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור, ילקט בנו אחריו.  ויש לפועל להביא את אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.

ד,יא  [יב] מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ומונע את אחד, או שסייע את אחד מהן על חברו--הרי זה גוזל את העניים.  [יג] ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו, כדי שייראו העניים ויברחו.

ד,יב  היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט--אם יכול בעל הבית למחות בידן, ממחה; ואם לאו, מניחן מפני דרכי שלום.  [יד] המפקיר את הלקט עם נפילת רובו, אינו הפקר--מאחר שנשר רובו, אין לו בו רשות.

ד,יג  [טו] איזה הוא פרט--זה גרגר אחד או שני גרגרים, הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה; נפלו שלושה גרגרים בבת אחת, אינו פרט.  [טז] היה בוצר וכורת את האשכול, והוסבך בעלין ונפל לארץ ונפרט--אינו פרט.

ד,יד  היה בוצר ומשליך לארץ--כשמפנה האשכולות, אפילו חצי אשכול הנמצא שם פרט; וכן אשכול שלם שנפרט שם, הרי הוא פרט.  והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים.

ד,טו  [יז] איזו היא עוללות--זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכולות, שאין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות:  יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף--הרי היא של בעל הכרם; ואם ספק, לעניים.

ד,טז  [יח] איזה הוא כתף, פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו; נטף, ענבים המחוברות בשדרה ויורדות:  והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות, נוגעין בפס ידו.  ולמה נקרא שמו עולל, מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש.  [יט] ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן; וגרגר יחידי, הרי הוא עוללות.

ד,יז  [כ] זמורה שהיה בה אשכול, ובארכובה של זמורה עוללת--אם נקרצת עם האשכול, הרי היא של בעל הכרם; ואם לאו, הרי היא של עניים.  [כא] כרם שכולו עוללות, הרי הוא של עניים--שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י), אפילו כולו עוללות.  ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד.

ד,יח  [כב] אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות, עד שיתחיל בעל הכרם לבצור את כרמו--שנאמר "וכי תבצור כרמך, לא תעולל" (ראה דברים כד,כא); וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן, שלושה אשכולות שהן עושין רביע.

ד,יט  [כג] המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים; ואם משנודעו העוללות--העוללות לעניים, וייתנו שכר גידולם להקדש.

ד,כ  [כד] הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות, הרי זה זומר כדרכו; וכשם שכורת האשכולות, כך כורת העוללות.

ד,כא  [כה] גוי שמכר כרמו לישראל לבצור, חייב בעוללות; ישראל וגוי שהיו שותפים בכרם--חלקו של ישראל חייב, ושל גוי פטור.

ד,כב  [כו] בן לוי שנתנו לו מעשר טבל, ומצא בו עוללות--נותנן לעני; ואם נקרצת עם האשכול, יש לו לעשותה תרומת מעשר על מקום אחר.

ד,כג  [כז] מי שהיו לו חמש גפנים, ובצרם לתוך ביתו--אם לאוכלן ענבים--פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות; ואם בצרן יין--חייב בכול, אלא אם כן שייר מקצתן.
 

הלכות מתנות עניים פרק ה

ה,א  העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה, שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים, שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין וראו אותו בשעה ששכחוהו--אינו שכחה:  עד שישכחוהו כל אדם.  ואפילו עומר הטמון--אם נשכח, הרי זה שכחה.

ה,ב  היה בעל השדה בעיר ואמר, יודע אני שהפועלים שכחין עומר בשדה שבמקום פלוני--שכחוהו, הרי זה שכחה; ואם היה בשדה ואמר כן, ושכחוהו--אינו שכחה:  שהשכוח מעיקרו בשדה, הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח, הרי זה שכחה--שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט), לא בעיר.

ה,ג  עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש, או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו--אינו שכחה; אבל אם נטלו ממקום למקום, אף על פי שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים, ושכחו--הרי זה שכחה.

ה,ד  נטל עומר להוליכו לעיר, והניחו על גבי חברו, ושכח את שניהן--אם זכר העליון קודם שיפגע בו, אין התחתון שכחה; ואם לאו, התחתון שכחה.

ה,ה  עפו עומריו ברוח חזקה לתוך שדה חברו, ושכח שם עומר--אינו שכחה, שנאמר "קצירך בשדך" (דברים כד,יט); אבל פיזרה עומרין בתוך שדהו, ושכח--הרי זה שכחה.

ה,ו  הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי, ושכח את הרביעי--אם היה שם שישי, אין הרביעי שכחה עד שייטול החמישי; ואם היו חמישה בלבד--משישהה כדי ליטול את החמישי, הרי הרביעי שכחה.  [ז] שדה שעומריה מעורבבין, ושכח את אחד מהן--אינו שכחה, עד שייטול את כל סביבותיו.

ה,ז  [ח] הלוף והשום והבצלים וכיוצא בהן--אף על פי שהן טמונין בארץ, יש להן שכחה.  הקוצר בלילה ושכח קמה, או שעימר בלילה ושכח עומר, וכן הסומה ששכח--יש להן שכחה; ואם היה הסומה או הקוצר בלילה מתכוון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה.  וכל האומר הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח, אני נוטל--יש לו שכחה:  שכל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטיל.

ה,ח  [ט] תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה, וכן אם קצרה אגודות אגודות קטנות ולא עשיה עומרים, וכן השום והבצלים שתלשן אגודות קטנות להימכר לשוק ולא עשין עומרים להעמיד מהן גורן--אין להם שכחה.

ה,ט  [י] הקוצר שהתחיל לקצור, ושכח לפניו ולאחריו--שלאחריו שכחה, ושלפניו אינו שכחה:  שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט)--אינו שכחה עד שיעבור ממנו, ויניחו לאחריו.

ה,י  [יא] שניים שהתחילו לקצור מאמצע השדה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהן--שלפניהם שכחה:  מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחריו של חברו.  והעומר ששכחוהו לאחריהן במקום שהתחילו ממנו, אינו שכחה:  מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב, והן מוכיחין עליו שאינו שכוח.

ה,יא  וכן השורות של עומרים שפינו אותן לגורן, והתחילו שניים מאמצע שורה, ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן--אינו שכחה:  מפני שהוא באמצע השורה שמן המערב למזרח שעדיין לא התחילו בה, והיא מוכחת עליו שאינו שכוח.

ה,יב  הקוצר ואילם אלומות אלומות, וחזר ופינה האלומות, והן הנקראין עומרים, ממקום זה למקום אחר, וממקום השני למקום שלישי, וממקום שלישי לגורן, ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום--אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכח, יש לו שכחה; וכשפינה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן, אין לו שכחה.  ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח, אין לו שכחה; וכשפינה ממקום שאינו גמר מלאכה, יש לו שכחה.

ה,יג  איזה הוא מקום שהוא גמר מלאכה--זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם, או להוליכן משם למקום גדיש שהוא הגורן; ומקום שאינו גמר מלאכה, הוא המקום שמקבץ בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר.

ה,יד  שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה, ושלוש אינן שכחה; שני עומרים המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינן שכחה; [טו] שני ציבורי זיתים והחרובין המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינם שכחה; שני חוצני פשתן שכחה, ושלושה אינם שכחה; [טז] שתי גפנות, וכן בשאר האילנות--שניים המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינן שכחה:  שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב)--אפילו היו שניים, אחד לעני ואחד לגר.

ה,טו  [יז] היו כל העומרים של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו--הרי זה שכחה; יתר על הארבעה, אינו שכחה.  וכן אם היו של שני שני קבין, ואחד יתר על שמונת קבין--אינו שכחה.

ה,טז  [יח] העומר שיש בו סאתיים, ושכחו--אינו שכחה:  שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט), עומר ולא גדיש--אף על פי שכל העומרים סאתיים סאתיים.  שכח שני עומרים--אף על פי שיש בשניהן סאתיים--הואיל ואין בכל אחד מהן סאתיים, הרי אלו שכחה; וכן ייראה לי שהן שכחה, אפילו היה בשניהן יתר מסאתיים.

ה,יז  [יט] קמה שיש בה סאתיים, ושכחה--אינה שכחה; אין בה סאתיים--רואין את השיבולים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות, ואת השדופות כאילו הן מלאות, ואם הייתה ראויה אחר אומדן זה לעשות סאתיים ושכחה, אינה שכחה.

ה,יח  [כ] שכח סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה--אינן מצטרפין, אלא שניהם שכחה; וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן--אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש, ובשניהם סאתיים--אינן מצטרפין, אלא שניהם שכחה.

ה,יט  [כא] השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה, אינה שכחה:  שנאמר "כי תקצור . . . ושכחת עומר" (דברים כד,יט)--שסביבותיו קציר שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה.  וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה--אפילו הייתה זו שאינה שכוחה קלח אחד--הרי זו מצלת את השכוחה, ויהיה מותר לקחתה.

ה,כ  אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח--אפילו היה בו סאתיים--אינו מציל אותן, והרי השכוח לעניים.

ה,כא  אין קמת חברו מצלת על עומר שלו; ואין קמת שעורים מצלת על עומר חיטים, עד שתהיה הקמה ממין העומר.

ה,כב  השוכח אילן בין האילנות, אפילו היו בו כמה סאין פירות, או ששכח שני אילנות--הרי הן שכחה; שלושה, אינן שכחה.  [כג] במה דברים אמורים, באילן שאינו ידוע ומפורסם במקומו, כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה; או במעשיו, כגון שהיה עושה זיתים הרבה; או בשמו, כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה, או השפכני או הבישני.  אבל אם היה בו אחד משלושה דברים אלו--אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט):  עומר שאתה שוכחו לעולם, ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו--יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו, מפני שהוא ידוע ומפורסם.

ה,כג  [כד] היה מסויים בדעתו, הרי זה כמפורסם וידוע.  היה עומד בצד הדקל, הדקל מסיימו; היו שניהן זית נטופה, זה מסיים את זה.  הייתה כל שדהו זית נטופה וכיוצא בו, ושכח אחת מהן או שתיים--יש לו שכחה.

ה,כד  במה דברים אמורים, שלא התחיל באילן זה המפורסם.  אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו--הרי זה שכחה, ואף על פי שהוא מפורסם:  והוא, שיהיה הנשאר בו פחות מסאתיים; אבל סאתיים אינו שכחה, אלא אם כן שכח כל האילן כמו שביארנו.

ה,כה  זית העומד באמצע השורות לבדו, ושלוש שורות של זיתים מקיפין אותו משלוש רוחותיו--אף על פי שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים, ושכח את האמצעי--אינו שכחה:  שהרי השורות הסתירוהו.  ולמה אמרו זית בלבד, מפני שהיה חשוב שם בארץ ישראל באותו הזמן.

ה,כו  איזה הוא שכחה בעריס, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה; ובכרם, משיעבור מן גפן מן הגפנים וישכח אותה; בדלית ובדקל, משיירד הימנו.  ושאר כל האילן, משיפנה וילך לו.  במה דברים אמורים, שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו ושכחו, אינו שכחה עד שיבצור את כל סביביו.

ה,כז  המפקיר את כרמו, והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו, ובצרו--חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה:  שהרי "שדך" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב) ו"כרמך" (ויקרא יט,י; דברים כד,כא) אני קורא בו--מפני שהיה לו, והרי הוא שלו.  אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים, הרי זה פטור מן הכול.  ובין כך ובין כך, פטור מן המעשרות כמו שיתבאר.
 

הלכות מתנות עניים פרק ו

ו,א  מתנה אחרת שישית יש לעניים בזרע הארץ; והוא המעשר שנותנין לעניים, והוא הנקרא מעשר עני.  [ב] וזה הוא סדר הפרשת תרומות ומעשרות:

ו,ב  אחר שקוצר זרע הארץ, או אוסף פרי העץ, ותיגמר מלאכתו--מפריש ממנו אחד מן החמישים, וזה הוא הנקרא תרומה גדולה, ונותנה לכוהן; ועל זה נאמר בתורה "ראשית דגנך תירושך ויצהרך . . ." (דברים יח,ד).

ו,ג  ואחר כך מפריש מן השאר אחד מן העשרה, וזה הוא הנקרא מעשר ראשון, ונותנו ללוי; ועל זה נאמר בתורה "כי את מעשר בני ישראל" (במדבר יח,כד), ונאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל" (במדבר יח,כא).

ו,ד  [ג] ואחר כך מפריש מן השאר אחד מעשרה, והוא הנקרא מעשר שני, והוא לבעליו, אוכלין אותו בירושלים; ועליו נאמר "ואם גאול יגאל איש, ממעשרו" (ויקרא כז,לא), ועליו נאמר "עשר תעשר . . . ואכלת לפני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך . . ." (דברים יד,כב-כג).

ו,ה  [ד] על הסדר הזה מפרישין בשנה ראשונה מן השבוע, ובשנייה וברביעית ובחמישית; אבל בשלישית ובשישית מן השבוע--אחר שמפרישים מעשר ראשון, מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים, והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני; ועליו נאמר בתורה "מקצה שלוש שנים, תוציא את כל מעשר תבואתך, בשנה, ההיא; והנחת, בשעריך.  ובא הלוי . . ." (דברים יד,כח-כט), ועליו נאמר "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, בשנה השלישית--שנת המעשר . . ." (דברים כו,יב).

ו,ו  [ה] שנת השמיטה כולה הפקר; ואין בה לא תרומה, ולא מעשרות כלל, לא ראשון ולא שני, ולא מעשר עני.  ובחוצה לארץ שאין בה שמיטת קרקע--מפרישין בארץ מצריים ובעמון ומואב, מעשר ראשון ומעשר עני:  מפני שארצות אלו קרובות לארץ ישראל, כדי שיהיו ישראל נסמכין עליה בשביעית.  והלכה למשה מסיניי, שיהיו מפרישים בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית.  אבל בשנער, מפרישין בשביעית מעשר שני, כסדר רוב השנים.

ו,ז  [ו] מעשר ראשון שלוקח הלוי, מפריש ממנו אחד מעשרה, ונותנו לכוהן, והוא הנקרא תרומת מעשר; ועליו נאמר בתורה "ואל הלויים תדבר" (במדבר יח,כו).

ו,ח  [ז] בעל השדה שעברו עליו עניים, והיה לו שם מעשר עני--נותן לכל עני שיעבור עליו מן המעשר כדי שובעו:  שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב), [ח] כדי שובעו.  וכמה:  אם מן החיטים נתן, לא יפחות מחצי קב; ואם מן השעורים נתן, לא יפחות מקב; ואם מן הכוסמין, לא יפחות מקב וחצי; ואם מן הגרוגרות, לא יפחות מקב; ואם מן הדבילה, לא יפחות ממשקל חמש ועשרים סלע; ואם מן היין, לא יפחות מחצי לוג; ואם מן השמן נתן, לא יפחות מרביעית; מן האורז, רובע הקב.

ו,ט  נתן לו ירק, נותן משקל ליטרה, והוא משקל חמישה ושלושים דינר; מן החרובין, שלושת קבין; מן האגוזים, עשרה; מן האפרסקין, חמישה; מן הרימונים, שתיים; ואתרוג, אחד.  ואם נתן לו משאר הפירות, לא יפחות מכדי שימכרם וייקח בדמיהן מזון שתי סעודות.

ו,י  [ט] היה לו דבר מועט, והעניים מרובין ואין בו כדי ליתן לכל אחד ואחד כשיעור--נותן לפניהם, והן מחלקין ביניהם.  [י] ומעשר עני המתחלק בגורן--אין בו טובת הניה לבעלים, אלא העניים באים ונוטלין על כורחו; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותו מידו.  אבל המתחלק בבית--יש בו טובת הניה לבעלים, ונותנו לכל עני שירצה.

ו,יא  היה לו מעשר בגורן, ורצה ליתנו לעני קרובו או מיודעו--יש לו להפריש מחצה ליתנו לו; והחצי, מחלקו לכל עני שיעבור כשיעור שאמרנו.

ו,יב  במה דברים אמורים שאינו נותן לעני אלא כדי שובעו, בשדה; אבל אם היה המעשר בבית, מחלקו לכל העניים אפילו כזית כזית:  שאינו מצווה ליתן כדי שובעו אלא בשדה--שהרי אינו מוצא שם ליקח, שנאמר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב).  [יג] באו איש ואישה לבית--נותנין לאישה תחילה, ופוטרין אותה; ואחר כך, נותנין לאיש.

ו,יג  אב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין, שהיה אחד מהן עני--נותן לו האחר מעשר עני שלו.  [יד] שני עניים שקיבלו שדה באריסות--זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותנו לחברו, וכן חברו מפריש מחלקו ונותן לו.

ו,יד  [טו] המקבל שדה לקצור, אסור בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני:  אימתיי--בזמן שקיבלה ממנו ליקח חלק בכל השדה, כגון שנתן לו שלישה או רביעה בשכרו.  אבל אם אמר לו בעל השדה, שליש מה שאתה קוצר בלבד היא שלך, או רביע מה שתקצור--הרי זה אין לו כלום עד שיקצור, ובשעת הקציר עני הוא; לפיכך מותר בלקט שכחה ופיאה.  ואסור במעשר עני--שאין מפרישין מעשר עני אלא אחר שקצר, והרי זכה בחלקו שקצר.

ו,טו  [טז] המוכר את שדהו קרקע ופירות, והעני--הרי זה מותר בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני שלה.  והלוקח אסור בהן, ואף על פי שעדיין לא נתן דמים; ואפילו לווה הדמים ולקחה, הרי זה אסור במתנות עניים.

ו,טז  [יז] מעשר עני--אין פורעין ממנו מלווה, ואין משלמין ממנו את התגמולין, ואין פודין בו שבויים, ואין עושין בו שושבינות, ואין נותנין ממנו דבר לצדקה; אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיעו שהוא מעשר עני.  ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.  ואין מוציאין אותו מהארץ לחוצה לארץ, שנאמר "והנחת, בשעריך" (דברים יד,כח), ואומר "ואכלו בשעריך, ושבעו" (דברים כו,יב).
 

הלכות מתנות עניים פרק ז

ז,א  מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותן משגת--שנאמר "פתוח תפתח את ידך, לו" (דברים טו,ח), ונאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), ונאמר "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו).  [ב] וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, מאחיך, האביון" (דברים טו,ז).

ז,ב  [ג] לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו--אם אין לו כסות, מכסין אותו; אין לו כלי בית, קונין לו כלי בית; אין לו אישה, משיאין לו אישה; ואם הייתה אישה, משיאין אותה לאיש:  אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו--קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו, אשר יחסר לו" (דברים טו,ח); ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו.

ז,ג  [ד] יתום שבא להשיאו אישה--שוכרין לו בית, ומציעים לו מיטה וכל כלי תשמישו; ואחר כך משיאין לו אישה.

ז,ד  [ה] בא עני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת--נותן לו כפי השגת ידו.  וכמה:  עד חמיש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה בנכסיו, בינוני; פחות מכאן, עין רעה.  ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה; וכל הנותן פחות מזה, לא קיים מצוה.  ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר.

ז,ה  [ו] עני שאין מכירין אותו, ואמר רעב אני, האכילוני--אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד.  היה ערום, ואמר כסוני--בודקין אחריו שמא רמאי הוא; ואם היו מכירין אותו--מכסין אותו לפי כבודו מיד, ואין בודקין אחריו.

ז,ו  [ז] מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום.  ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת.  ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך, נכלם" (תהילים עד,כא).

ז,ז  [ח] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מכיכר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החיטים ארבע סאין בסלע; וכבר ביארנו כל המידות.  ואם לן--נותנין לו מצע שיישן עליו, וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית; ואם היה שבת--נותנין לו מזון שלוש סעודות, ושמן וקטנית ודג וירק.  ואם היו מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו.

ז,ח  [ט] עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלוואה; ועשיר המרעיב את עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה--אין משגיחין בו.

ז,ט  [י] מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו--בית דין כופין אותו, ומכין אותו עד שייתן מה שאמדוהו ליתן; ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן.  וממשכנין על הצדקה, ואפילו בערבי שבתות.

ז,י  [יא] אדם שוע שהוא נותן צדקה יתר מן הראוי לו, או שמצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש--אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה; וגבאי שמכלימו ושואל ממנו--עתיד להיפרע ממנו, שנאמר "ופקדתי, על כל לוחציו" (ירמיהו ל,כ).

ז,יא  [יב] אין פוסקין צדקה על היתומים, ואפילו לפדיון שבויים, ואף על פי שיש להם ממון הרבה; ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם, מותר.

ז,יב  גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה--שחזקת המרובה, גניבה או גזל משל אחרים.  וכמה הוא מועט שלהן, הכול לפי עושר הבעלים או ענייותן.

ז,יג  עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם; ועניי ביתו, קודמין לעניי עירו; ועניי עירו, קודמין לעניי עיר אחרת:  שנאמר "לאחיך לענייך ולאביונך, בארצך" (דברים טו,יא).

ז,יד  מי שהלך בסחורה, ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה--הרי זה נותן לעניי אותה העיר.  ואם היו רבים, ופסקו עליהן צדקה--נותנין; וכשהן באין, מביאין אותה עימהן ומפרנסין בה עניי עירם.  ואם יש שם חבר עיר--ייתנו אותה לחבר עיר, והוא מחלקה כמו שייראה לו.

ז,טו  האומר תנו מאתיים דינר לבית הכנסת, או תנו ספר תורה לבית הכנסת--ייתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו; ואם היה רגיל בשניהם, ייתנו לשניהם.  האומר תנו מאתיים דינר לעניים, ייתנו לעניי אותה העיר.
 

הלכות מתנות עניים פרק ח

ח,א  הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים.  לפיכך האומר הרי עליי סלע לצדקה, או הרי הסלע הזו צדקה--חייב ליתנה לעניים מיד; ואם איחר, חייב ב"לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב)--שהרי בידו ליתן מיד, והעניים מצויין הן.

ח,ב  אם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים.  ואם התנה שלא ייתן עד שימצא עני, אינו צריך להפריש; וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותה, שיהיו גבאין רשאין לשנותה ולצרף אותה בזהב--הרי אלו מותרין.

ח,ג  [ב] המתפיס בצדקה, חייב כשאר הנדרים.  כיצד:  אמר הרי סלע זו כזו, הרי זו צדקה.  הפריש סלע ואמר, הרי זו צדקה, ולקח סלע שנייה ואמר, וזו--הרי השנייה צדקה, ואף על פי שלא פירש.  [ג] הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר, ייתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.

ח,ד  אחד האומר סלע זו לצדקה, או האומר הרי עליי סלע לצדקה, והפריש הסלע--אם רצה לשנותה באחרת, מותר; ואם משהגיעה ליד הגבאי, אסור לשנותה.  ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין, אינן רשאין:  אלא אם אין שם עניים לחלק--מצרפין לאחרים, אבל לא לעצמן.

ח,ה  היה לעניים הניה בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות אחרים ליתן, הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע--שהצדקה, אינה כהקדש שאסור ליהנות בו.

ח,ו  מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, אסור לשנותה; ואם לדבר מצוה, מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה, אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני.  ואם נשתקע שם הבעלים מעליה, מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות.

ח,ז  במה דברים אמורים, בשהיה המתנדב ישראל; אבל אם היה גוי--אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה, עד שישתקע שם בעליה מעליה:  שמא יאמר הגוי, הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודיים, ומכרו אותו לעצמן.

ח,ח  גוי שהתנדב לבדק הבית, אין מקבלין ממנו תחילה.  ואם לקחו ממנו, אין מחזירין לו; ואם היה דבר מסויים כגון קורה או אבן, מחזירין לו--כדי שלא יהיה להן דבר מסויים במקדש, שנאמר "לא לכם ולנו, לבנות בית לאלוהינו" (עזרא ד,ג).  אבל לבית הכנסת, מקבלין מהן לכתחילה:  והוא שיאמר, בדעת ישראל הפרשתי; ואם לא אמר--טעון גניזה, שמא בליבו לשמיים.  ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים, ולא לאמת המים שבה--שנאמר "ולכם, אין חלק וצדקה וזיכרון--בירושלים" (נחמיה ב,כ).

ח,ט  אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים, בפרהסיה; ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מן הגויים בצנעה--הרי זה מותר.  ומלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו לו--משום שלום מלכות; אלא נוטלין ממנו, ויינתן לעניי גויים בסתר, כדי שלא ישמע המלך.

ח,י  פדיון שבויים, קודם לפרנסת עניים ולכסותן; ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים:  שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים; ועומד בסכנת נפשות.  והמעלים עיניו מפדיונו--הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו,ז), ועל "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), ועל "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג); וביטל מצות "פתוח תפתח את ידך" (דברים טו,ח; דברים טו,יא), ומצות "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח), ו"הצל, לקוחים למוות" (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו.  ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

ח,יא  אנשי העיר שגבו מעות לבניין בית הכנסת, ובא להן דבר מצוה--מוציאין בו את המעות.  קנו אבנים וקורות--לא ימכרו אותן לדבר מצוה, אלא לפדיון שבויים; אף על פי שהביא את הלבינים, וגדרו את האבנים, ופצלו את הקורות, והתקינו הכול לבניין--מוכרין הכול לפדיון שבויים בלבד.  אבל אם בנו וגמרו--לא ימכרו את בית הכנסת, אלא יגבו לפדיונן מן הציבור.

ח,יב  אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן.

ח,יג  מי שמכר עצמו ובניו לגויים, או שלווה מהן ושבו אותו או אסרו אותו בהלוואתן--פעם ראשונה ושנייה, מצוה לפדותו; שלישית, אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים, לאחר מיתת אביהן.  ואם ביקשו להורגו, פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים.

ח,יד  עבד שנשבה--הואיל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו מצוות, פודין אותו כישראל שנשבה; ושבוי שנשתמד אפילו למצוה אחת, כגון שהיה אוכל נבילה להכעיס וכיוצא בזה--אסור לפדותו.

ח,טו  האישה קודמת לאיש, להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי--מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האישה דרכה לחזר, ובושתה מרובה; ואם היו שניהם בשביה, ונתבעו שניהן לדבר ערווה--האיש קודם לפדות, לפי שאין דרכו לכך.

ח,טז  יתום ויתומה שבאו להשיא אותן--משיאין את האישה קודם לאיש, שבושתה של אישה מרובה; ולא יפחתו לה ממשקל שישה דינרים ורביע דינר של כסף טהור; ואם יש בכיס של צדקה, נותנין לה לפי כבודה.

ח,יז  היו לפנינו עניים הרבה, או שבויים הרבה, ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן--מקדימין את הכוהן ללוי, ולוי קודם לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין; ונתין קודם לגר, שהנתין גדל עימנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור.

ח,יח  במה דברים אמורים, בשהיו שווין בחכמה; אבל אם היה כוהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם.  וכל הגדול בחכמה, קודם את חברו; ואם היה אחד מהן רבו או אביו--אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה, רבו או אביו שהוא תלמיד חכמים קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה.
 

הלכות מתנות עניים פרק ט

ט,א  כל עיר שיש בה ישראל--חייבין להעמיד גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן, ודבר הקצוב עליו; והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת ימים.  וזו היא הנקראת קופה של צדקה.

ט,ב  וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר פת ומיני מאכל ופירות, או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה; ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו.  וזה הוא הנקרא תמחוי.

ט,ג  מעולם לא ראינו ולא שמענו, בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה; אבל התמחוי, יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו.  והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזרין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.

ט,ד  בתענייות, מחלקים מזונות לעניים; וכל תענית שאכלו העם ולנו, ולא חילקו צדקה לעניים--הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה "צדק ילין בה--ועתה מרצחים" (ישעיהו א,כא).  במה דברים אמורים, בשלא חילקו הפת והפירות שאוכלים בה הפת כגון תמרים או ענבים; אבל אם איחרו המעות או החיטים, אינן כשופכי דמים.

ט,ה  הקופה אינה נגבית אלא בשניים, שאין עושים שררה על הציבור בממון בפחות משניים; ומותר להאמין אחד על המעות של קופה.  ואינה נתחלקת אלא בשלושה, מפני שהוא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לשבת.  והתמחוי נגבה בשלושה, שאינו דבר קצוב; ומתחלק בשלושה.  [ו] התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת; והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.

ט,ו  [ז] רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצורכי ציבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו; ואם היה במדינה חכם גדול שהכול גובין על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה--הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שייראה לו מצורכי ציבור.

ט,ז  [ח] גבאי צדקה, אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין.  [ט] מצא הגבאי מעות בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם.  [י] היה הגבאי נושה בחברו מנה, ופרעו בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא ייתנם לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם.  ולא ימנה מעות הקופה שניים שניים אלא אחד אחד, מפני החשד--שנאמר "והייתם נקיים מה', ומישראל" (במדבר לב,כב).

ט,ח  [יא] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק--מצרפין המעות דינרין לאחרים, ואין מצרפין לעצמן; גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק--מוכרים לאחרים, ואין מוכרים לעצמם.  ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין--שנאמר "אך לא ייחשב איתם, הכסף הניתן על ידם:  כי באמונה, הם עושים" (מלכים ב כב,ז).

ט,ט  [יב] מי שישב במדינה שלושים יום, כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה; ישב שם שלושה חודשים, כופין אותו ליתן התמחוי; ישב שם שישה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר; ישב שם תשעה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צורכי קבורה.

ט,י  [יג] מי שיש לו מזון שתי סעודות, אסור לו ליטול מן התמחוי; היו לו מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה.  היו לו מאתיים זוז, אף על פי שאינו נושא ונותן בהם, או שהיו לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם--הרי זה לא ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני; היו לו מאתיים חסר דינר--אפילו אלף נותנין לו כאחד, הרי זה מותר ליקח.  היו בידו מעות, והרי הן עליו חוב, או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו--הרי זה מותר ליקח.

ט,יא  [יד] עני שצרך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו כלי כסף וכלי זהב--אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח; ומצוה ליתן לו.  במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתייה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן; אבל אם היו כלי כסף או כלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן, מוכרן ולוקח פחות מהן.  במה דברים אמורים, קודם שיגיע לגבות מן העם; אבל אחר שגבה הצדקה--מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך ייטול.

ט,יב  [טו] בעל הבית שהיה מהלך מעיר לעיר, ותמו לו המעות בדרך, ואין לו מה יאכל עתה--הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, וליהנות מן הצדקה; ולכשיגיע לביתו, אינו חייב לשלם--שהרי עני היה באותה שעה:  הא למה זה דומה--לעני שהעשיר, שאינו חייב לשלם.

ט,יג  [טז] מי שהיו לו בתים ושדות וכרמים, ואם מכרן עתה בימי הגשמים מוכר בזול, ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשווייהן--אין מחייבין אותו למכור, אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן; ולא ידחוק עצמו, וימכור שלא בזמן מכירה.

ט,יד  [יז] היו שאר האדם מוכרין ביוקר, והוא אינו מוצא מי שייקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד--אין מחייבין אותו למכור; אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשווה, ויידעו הכול שאינו דחוק למכור.

ט,טו  [יח] עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך--הרי המותר שלו; ומותר עניים, לעניים.  מותר שבויים, לשבויים; ומותר שבוי, לאותו שבוי.  מותר מתים, למתים; מותר המת, ליורשיו.

ט,טז  [יט] עני שנתן פרוסה לתמחוי, או פרוטה לקופה--מקבלים ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.  נתנו לו בגדים חדשים, והחזיר להן את השחקין--מקבלין ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.
 

הלכות מתנות עניים פרק י

י,א  חייבין אנו להיזהר במצות צדקה, יתר מכל מצוות עשה--שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה . . ." (בראשית יח,יט).  ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה, תיכונני" (ישעיהו נד,יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון, במשפט תיפדה; ושביה, בצדקה" (ישעיהו א,כז).

י,ב  ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה--שנאמר "והיה מעשה הצדקה, שלום" (ישעיהו לב,יז).

י,ג  כל המרחם--מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח); וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יחוש לייחוסו--שאין האכזרייות מצויה אלא בגויים, שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ,מב).

י,ד  כל ישראל והנלווה אליהם--כאחים הם, שנאמר "בנים אתם, לה' אלוהיכם" (דברים יד,א); אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו.  ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלגויים ששונאין אותן ורודפים אחריהם--הא אין עיניהן תלויות, אלא לאחיהן.

י,ה  [ג] כל המעלים עיניו מן הצדקה--הרי זה נקרא בלייעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה בלייעל, ובעבודה זרה הוא אומר "יצאו אנשים בני בלייעל" (דברים יג,יד), ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל" (דברים טו,ט).  ונקרא רשע, שנאמר "ורחמי רשעים, אכזרי" (משלי יב,י); ונקרא חוטא, שנאמר "וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא" (דברים טו,ט).

י,ו  הקדוש ברוך הוא קרוב לשוועת העניים, שנאמר "שוועת עניים, אתה תשמע" (?); לפיכך צריך להיזהר מצעקתן--שהרי ברית כרותה להם, שנאמר "והיה כי יצעק אליי, ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב,כו).

י,ז  [ד] כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע--אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו או הפסידה.  אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי, לקשה יום; עגמה נפשי, לאביון" (איוב ל,כה); ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות, שנאמר "ולב אלמנה, ארנין" (איוב כט,יג).

י,ח  [ה] שאל העני ממך, ואין בידך כלום ליתן לו--פייסהו בדברים.  ואסור לגעור בעני, או להגביה הקול עליו בזעקה--מפני שליבו נשבר ונדכה; והרי הוא אומר "לב נשבר ונדכה--אלוהים, לא תבזה" (תהילים נא,יט), ואומר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז,טו).  ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו; אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר "אב אנוכי, לאביונים" (איוב כט,טז).

י,ט  [ו] הכופה אחרים ליתן צדקה, ומעשה אותן--שכרו גדול משכר הנותן; ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר "ומצדיקי, הרבים, ככוכבים" (דנייאל יב,ג).

י,י  [ז] שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו:  מעלה גדולה שאין למעלה ממנה--זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאול; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך.

י,יא  [ח] פחות מזה--הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה:  כגון לשכת חשיים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי.  וקרוב לזה--הנותן לתוך קופה של צדקה; ולא ייתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה כחנניה בן תרדיון.

י,יב  [ט] פחות מזה--שידע הנותן למי ייתן, ולא ידע העני ממי לקח:  כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים.  וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.

י,יג  [י] פחות מזה--שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן:  כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן, ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להן בושה.

י,יד  [יא] פחות מזה--שייתן לעני בידו, קודם שישאול.  [יב] פחות מזה--שייתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאול.  [יג] פחות מזה--שייתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות.  [יד] פחות מזה--שייתן לו, בעצב.  [טו] גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפילה, ואחר כך מתפללין--שנאמר "אני--בצדק, אחזה פניך" (תהילים יז,טו).

י,טו  [טז] הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותן, כדי ללמד הזכרים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאימו--הרי זה בכלל הצדקה; וצדקה גדולה היא, שהקרוב קודם.  וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שולחנו--הרי זה קורא אל ה' והוא עונהו ומתענג עליו, שנאמר "אז תקרא וה' יענה . . ." (ישעיהו נח,ט).  [יז] ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים, במקום העבדים--מוטב לו להשתמש באלו, וייהנו בני אברהם יצחק ויעקוב מנכסיו, ולא ייהנו בהם זרע חם:  שכל המרבה עבדים, בכל יום ויום יוסיף חטא ועוון בעולם; ואם יהיו עניים בני ביתו, כל שעה ושעה מוסיף זכות ומצוות.

י,טז  [יח] לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות.  ואפילו היה חכם ומכובד, והעני--יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות:  מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני, פרנסוני; ובכך ציוו חכמים.

י,יז  גדולי החכמים--היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.

י,יח  [יט] כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל--אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לברייות, והרי הוא בכלל "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז,ה).  וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל--הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות.

י,יט  וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור--אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז,ז).